מר מאני

שיחה ראשונה

המשוחחים

משאבי־שדה. יום שישי, השלושים ואחד בדצמבר 1982, שעה שבע בערב.

הגר שילה. נולדה ב־1962 במשאבי־שדה, קיבוץ שנוסד ב־1949 ונמצא כשלושים קילומטרים מדרום לבאר־שבע. הוריה, רוני ויעל שילה, הגיעו לקיבוץ ב־1956 במסגרת שירותם הצבאי בנח״ל. אביה, רוני, נפל במלחמת ששת הימים, ביום השישי למלחמה, בקרבות רמת הגולן. הגר היתה אז בת חמש, ולפיכך נכונה טענתה שהיא שומרת זכרונות ברורים אחדים מאביה.
הגר התחנכה בבית־הספר האזורי ברביבים. כאשר סיימה את לימודיה, חסרו לה שתי בחינות בגרות, באנגלית ובהיסטוריה, שאליהן לא ניגשה. היא התגייסה באוגוסט 1980, ושירתה כמש״קית ת״ש בחטיבת הצנחנים, במחנה הקבע שלהם באזור בית־ליד. בגלל המרחק בין הבסיס לקיבוץ הירבתה לשהות בחופשותיה שבמשך השבוע בתל־אביב, שם לנה אצל סבתה מצד אביה, נעמי, שהגר היתה כרוכה אחריה מאוד והיתה מושכת ממנה סיפורי זכרונות על ילדותו של אביה. הסבתא, שנהנתה מנוכחותה מלאת החיים של נכדתה, ניסתה כל העת לשכנע אותה להירשם בתום שירותה ללימודים באוניברסיטה של תל־אביב. ואכן, עם סיום שירותה הצבאי, שחודשיו האחרונים היו סוערים בגלל מלחמת לבנון שפרצה ביוני 1982, ולמרות התנגדות אמה, שסברה שהגר חייבת לחזור לפחות לשנת עבודה מסודרת אחת במשק בטרם תצא ללימודים, הצליחה הגר לשכנע את אסיפת החברים לאשר את לימודיה, מה גם שלימודים אלו מומנו כולם באמצעות מענק של מישרד הביטחון ליתומי המלחמות. הגר נרשמה לחוג לקולנוע בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל־אביב, אבל מאחר שתעודת הבגרות שלה היתה חסרה, לא התקבלה כתלמידה מן המניין, ונאלצה תחילה ללמוד שנה אחת במכינה הקדם־אקדמית. בשנת לימודים זו אמורים התלמידים להשלים את בחינות הבגרות החסרות, וגם ללמוד הבעה עברית, אנגלית ומתמטיקה, על־מנת לחזק את כושרם האקדמי.
בתחילת חודש דצמבר נענתה הסבתא נעמי להפצרות בנה, דודה של הגר, בן־ציון שילה, עובד בכיר בקונסוליה הישראלית במארסיי, לבוא לבקר אותו, כפיצוי על ביטול ביקור הקייץ שלו בישראל, עקב מעמסת ההסברה שהוטלה על כתפי עובדי מישרד החוץ בגלל מלחמת ״שלום הגליל״. למרות שלא רצתה לעזוב את נכדתה האהובה לזמן ארוך, לא יכלה שלא להיעתר לבנה היחיד, בן הארבעים, שרווקותו עדיין הטרידה אותה מאוד. תמיד האמינה שנוכחותה לידו אולי תוכל לזרז שידוך אפשרי, ולכן האריכה את ביקורה, כדי להשתתף בקבלות־הפנים שעורכת הקונסוליה לקראת השנה האזרחית החדשה.
הגר, קצרת קומה וקלה בתנועותיה, שירשה את צבע שערה הארגמני מאביה המנוח, נהנתה מאוד מן המחשבה שדירתה הגדולה והיפה של הסבתא תעמוד עכשיו כולה לרשותה. תחילה חשבה להזמין לגור עמה ידידה אחת, שהכירה על ספסל הלימודים במכינה, בחורה נמרצת בשם איריס, אף היא יתומת מלחמה, שאיבדה את אביה במלחמת יום הכיפורים, והיתה לה התמצאות מפתיעה בכל ההטבות וההנחות שמעניק מישרד הביטחון לשארי הנופלים, אולם בסוף לא יצאה ההזמנה לפועל, וטוב שכך מבחינתה של הגר, שכן בתחילת דצמבר החלה לקיים בדירת הסבתא קשר עם סטודנט מ.א. בשם אפרים מאני, מורה בקורס להבעה עברית של המכינה הקדם־אקדמית. הקשר החל באינטנסיביות רבה, למרות שכבר בתשעה לדצמבר יצא אפרים מאני לשירות מילואים בגיזרה המערבית של לבנון, שעדיין לא שקטה, חרף ״הסכם השלום״ שנחתם בין ירושלים לבין ביירות.

יעל שילה (לבית קרמר). נולדה בקריית־מוצקין ב־1936. היתה פעילה מאוד בתנועת־הנוער של המחנות העולים, וגם עסקה בהדרכה, וב־1952 יצאה להכשרה צעירה לתקופה של שנה בקיבוץ עין־חרוד, ובכך הופרעו לימודיה. תעודת בגרות לא סיימה. ב־1954 הצטרפה לגרעין ״רעים״, אשר יצא להכשרה לקיבוץ ראש־הניקרה. לקבוצה, שהורכבה מאנשי הקריות, הצטרפו גם אחדים מבוגרי התנועה מתל־אביב וראשון־לציון, וביניהם בעלה לעתיד, רוני שילה, שסיים את לימודיו בתיכון־חדש בתל־אביב. החברות בין השניים נתרקמה כבר בראש־הניקרה, ולאחר שרוני סיים את האימון המתקדם במסגרת הנח״ל המוצנח, והשתתף בקייץ 56 בשתי פעולות־תגמול, וכמובן גם במיבצע סיני, יצאו השניים, יחד עם שאר חברי ההכשרה, לשל״ת בקיבוץ משאבי־שדה. החיים בקיבוץ הדרומי מצאו חן בעיניהם, ועם שיחרורם מהצבא החליטו להישאר בו כחברים. ב־1958 נישאו. שניהם עבדו בחקלאות, רוני בפלחה ויעל במטעים. ב־1962, לאחר טיול ליוון ולאתריה במסגרת סיורי הקייץ של החברה ההיסטורית, נולדה בתם הבכורה, שקראו לה הגר כביטוי להיאחזותם במידבר. לאחר ארבע שנים, ב־1966, נולד תינוק שני, אולם הוא נפטר לאחר שבוע מצהבת אקוטית, שנגרמה מהצלבה של שתי תת־קבוצות דם שונות, בעיה שמחלקת הלידות בבית־החולים בבאר־שבע לא היתה מודעת לה. לאחר התייעצות רפואית הוחלט להיערך טוב יותר לקראת הלידה הבאה, אולם זו לא התרחשה, כי רוני נפל בסוף מלחמת ששת הימים, בקרבות רמת הגולן בכביש קוניטרה־דמשק.
למרות הפצרות הוריה, ובעיקר הוריו של רוני, שתעזוב את הקיבוץ ותחזור העירה, נשארה יעל עם ילדתה בת החמש במשק, ואף העמיקה את קשריה במקום. אומנם ידעה היטב, שסיכוייה להינשא מחדש בקיבוץ המרוחק ודל התושבים יהיו משנה לשנה קלושים יותר. היא המשיכה לעבוד במטע, ואף ריכזה את הנסיונות החדשניים בגידול אבוקדו. במלחמת יום הכיפורים, כשיצא מזכיר הקיבוץ לשירות מילואים ממושך, נתמנתה יעל לשמש במקומו, ומאז מילאה תפקיד זה במשך קדנציות אחדות לשביעות רצון כללית, אם כי היו חברים שמצאו אותה נוקשה מבחינה אידיאולוגית. קשריה עם בתה הגר, שבדרך־כלל היו עמוקים, נקלעו מפעם לפעם למשברים לא קלים, ולא אחת עודדוה חברים קרובים לצאת לקורסים מיוחדים של תנועת הקיבוצים בנושאי חינוך ופסיכולוגיה. קורסים עממיים ואקראיים אלו בפסיכולוגיה מצאו חן בעיניה, ומפעם לפעם אף היתה נוסעת לשמוע הרצאות־אורח באוניברסיטת באר־שבע במסגרת החוגים לפסיכולוגיה וחינוך. ב־1980, למרות שכבר התקרבה לגיל 44, הסכימה להשתתף באחד המיפגשים של פנויים ופנויות שאירגנה התק"ם, אולם נשבעה לעצמה שלעולם לא תצא למיפגש נוסף מסוג זה.
יעל חששה, שקשריה המיוחדים של בתה, בזמן שירותה הצבאי, עם חותנתה, הסבתא נעמי, שהתאלמנה באמצע שנות השבעים, יפתו בסופו של דבר את הגר לעזוב את הקיבוץ, ולכן גם התנגדה שהגר תתחיל בלימודיה באוניברסיטה מייד לאחר תום השירות הצבאי, והעדיפה שתחזור למשק לפחות לשנת עבודה אחת. כשהגישה הגר בקשה ליציאה ללימודים, ניסתה יעל לעשות בסתר נפשות לעמדתה השוללת. אולם המדיניות הליבראלית של הקיבוצים בתחילת שנות השמונים בכל הנוגע ל״מימוש העצמי״ של הבנים והבנות המסיימים את השירות הצבאי, שנועדה למנוע תואנות לעזיבות חפוזות, וגם העובדה שאת לימודי הגר יממן מישרד הביטחון, במסגרת הסיוע שהוא נותן ליתומי מלחמות ישראל, הכריעו את הכף באסיפה הכללית נגד עמדתה של יעל. מגורי הגר אצל סבתה הקלו על הקשר הטלפוני עמה, ויעל והגר קבעו לעצמן לדבר זו עם זו לפחות פעמיים בשבוע, למרות שב־1982 עדיין לא הותקנו במשאבי־שדה שלוחות של טלפונים אישיים בבתי החברים.

חלקהּ בשיחה שלהלן חסר.

־ אבל אפילו אם נעלמתי, אמא, הרי רק קצת נעלמתי, ולמה היתה סיבה לדאגה כזאת...
־ אבל כן טילפנתי אמא. בפירוש טילפנתי, ביום רביעי בערב, מירושלים...
־ ודאי, ביום רביעי עוד הייתי בירושלים, גם אתמול...
־ גם אתמול, אמא, גם היום, אבל השארתי הודעה...
־ איך לא קיבלת אותה?
־ הו, אלוהים שבשמיים, אמא, אל תגידי ששוב הלכה לאיבוד הודעה שלי!
־ אני יודעת... למי שהרים את השפופרת...
־ איזה מתנדב גרמני...
־ אבל מה יכולתי לעשות, אמא? זאת לא אשמתי שאין כבר אדם שפוי במשק שמוכן להרים את השפופרת בחדר־האוכל לאחר ארוחת־ערב, כי אף אחד לא רוצה לרוץ בקור בין הבתים לחפש את המטולפן. תנסי פעם את לתפוס את הקיבוץ מאוחר בערב בחורף, ולדבר באנגלית ממרחקים עם מתנדב חצי מסומם, שכבר שכח איך מחזיקים עיפרון ביד, ואז אולי תביני שלא בדיוק היה הכי נבון מצידך להנהיג בקנאות כזו מסע התנגדות לטלפונים פרטיים, כאילו על זה יעמוד או יפול הסוציאליזם. במשקים אחרים טלפונים בחדרים הם כבר מזמן חלק טבעי של איכות החיים...
־ עדיין לא ראיתי, אמא, אף קיבוץ שמתמוטט כלכלית... זאת פנטזיה...
־ אבל לא נעלמתי, אמא... פשוט לא הייתי בתל־אביב בשלושת הימים האחרונים...
־ הוא? מה פתאום, הוא עדיין במילואים שם בלבנון, ואני הרי בשליחות שלו עליתי לירושלים לבית אביו, ושם נתקעתי עד היום בבוקר.
־ תקעתי את עצמי...
־ אבל זה הסיפור, אמא... זה בדיוק הסיפור...
־ לא, השלג התחיל בירושלים ביום רביעי אחר־הצהריים, אבל אתמול כבר לא נשאר ממנו זכר...
־ לא, זה הוא שנתן לי את המעיל הישן הזה, אבא שלו, האדון מאני הזה...
־ כך אני קוראת לו בלבי, אדון מאני... לא יודעת למה...
־ אבל זה בדיוק לב הסיפור, ורק בשביל הסיפור הזה חזרתי הביתה היום, למרות שאני משוגעת לשבת כאן איתך במקום להסתגר בתל־אביב ולהתכונן לבחינה...
־ סיפרתי לך, יש לי בחינה באנגלית ביום ראשון, וכל־כך לא נעים יהיה שוב להיכשל...
־ לא, הספרים והמחברות נשארו בדירה של סבתא בתל־אביב, לירושלים עליתי ביום שלישי בלי כלום, ודאי בלי ספר, חשבתי רק לכמה שעות, בשליחות קטנה של אפי, ואז פתאום הרגשתי שאני חייבת להישאר שם, וכך נשארתי שלושה ימים...
־ לא, לא דרך תל־אביב... אני באה לפה ישר מירושלים, ממש ברגע האחרון שיניתי את דעתי. עמדתי בתחנה המרכזית של ירושלים, שהיתה כבר חצי ריקה, עמדתי בתור לתל־אביב, ופתאום אני רואה ברציף סמוך איש ג׳ינג׳י כזה מבוגר, פרצוף מוכר מפה, מהאזור, נדמה לי מרביבים, ופתאום נתקפתי געגוע כזה חזק הביתה, חשק לעזוב את הכל ולהיות חזרה פה אצלנו, בשממה החביבה שלנו, לשבת איתך ולספר לך הכל, אמא, לא יכולה להכיל עוד בתוכי, כמו תמיד, כמו אז, איך היית מתארת כשהיה קורה משהו, את זוכרת?... עוד בפעוטון, או במוסד, כשילד היה נופל, או ציור נקרע, וכבר סיפור שלם היה מתפוצץ בתוכי, ותיכף הייתי פורצת החוצה לחפש אותך כדי לצעוק, הנה אמא! תשמעי מה קרה!...
־ נכון, חה, חה, הן לא היו מצליחות אף פעם לתפוס אותי, כי תמיד ידעתי איך להטיל את עצמי אל... איך היית אומרת?
־ כן, בדיוק, נכון...
־ כן, זהו, אל האבות המזדמנים תמיד, שמוכנים לעשות את רצוני, אולי, וזה אולי ימצא חן בעינייך, התיאוריה שלי, אולי מרוב אשמה שאבא שלנו נפל ולא הם, ולכן מייד מחלצים אותי ומוסרים אותי הלאה, מעבירים מיד ליד, בין חדר־האוכל והמכבסה, בין הלול לרפת, מתוך האורווה אל האספסת, עד למטעים, שם אל בין העצים, אלייך אמא, כדי להתנפל עלייך ולספר הכל. וכך בדיוק גם היום בצהריים, אמא, לפתע בירושלים, לחוצה בין סורגי המעקה, בתחנת־האוטובוסים המשמימה הזאת, בין הירושלמים החורפיים והדכאוניים האלו, והנה האוטובוס לבאר־שבע מתחיל לזוז, והג׳ינג'י הזה מרביבים עדיין נועץ בי מבט מהחלון, אולי גם הוא ניסה לזהות אותי, ובבת־אחת לא יכולתי, נשטפתי בגעגוע אלייך, קפצתי מעל הסורגים, נתליתי במדרגות הברזל ונשאבתי פנימה, אבל מחר, אמא, אני מוכרחה לחזור השכם בבוקר לתל־אביב להתיישב לבחינה, אחרת אני באמת שוב אבודה, וצריך לברר מי יוצא צפונה, אם יש לך רעיון תגידי כבר, ואם לא תתחילי לחשוב...
־ בסדר...
־ לא, רגע, לאט לאט, לא עכשיו...
־ אבל מה בוער, קר לי בתוכי, תני לי להתחמם כך בתוך עצמי...
־ המים לא יחממו אותי עכשיו...
־ מצידי, אל תכעסי, אבל הייתי מוותרת, אמא, על כל קבלת־השבת הזאת...
־ לא רעבה בכלל, מה שיימצא כאן במקרר יספיק בהחלט...
־ לא נורא, מה שיש, אני באמת לא רעבה.
־ אם את כל־כך רעבה ומוכרחה ללכת, אז תלכי... אני נשארת פה בחדר. אני מצטערת אבל לא תהיה לי, אמא, סבלנות לשבת הערב בחדר־האוכל ולחייך לכולם... ואחר־כך המסיבה של השנה החדשה... עם ההפקרות המדומה הזאת. גם אני לא מתכוונת לרקוד ולסכן אותו...
־ בסדר. בסדר. אז תלכי את. מה לעשות? תלכי. מה לעשות?
־ תלכי...
־ תלכי. אני כבר מצטערת שחזרתי למשק במקום לנסוע ישר הביתה, כלומר לתל־אביב...
־ כי לא באתי הערב לקיבוץ אלא הביתה, אלייך, אמא, לספר מה קרה שם בירושלים...
־ שום מיסתורין... אל תהיי שוב נוקשה כך...
־ ונניח, בסדר, אולי גם קצת מיסתורין... אולי את פתאום צודקת וזאת בדיוק אפילו המלה: מיסתורין... אז מה יש? מה החטא גם במיסתורין? ואם אדם, נניח, פותח דלת של בית זר, ומבחין במשהו נורא שמזעזע אותו, ונשמתו, כן, נשמתו, אמא, נשאבת פנימה... אבל המיסתורין, אמא, איננו בַּדבר שמזעזע, כי אם הוא באמת מזעזע אז הוא צריך להיות גלוי לגמרי ולא מיסתורי. המיסתורין הוא רק בפגישה, שנראית מיקרית אבל בעצם איננה כזאת, וזה מה שהתרחש, זה מה שקרה לי בירושלים, אפילו שאני יודעת שלא תרצי להאמין לי...
־ ככה, אמא. כי לא תאמיני... אימנו אותך כל חייך לא להאמין בשום מיסתורין, וודאי שלא תאמיני במיסתורין שלי, בסוף, אני יודעת, תבטלי את הכל ותגידי שזאת היתה רק הזיה...
־ אבל אי אפשר בקיצור... זה לא יכול, אמא, להיאמר בכלל בקיצור.
־ כי אם בקיצור, זה באמת יישמע רק כמו הזיה...
־ את יודעת, בעצם כל זה לא חשוב... נעזוב את זה, לא חשוב... תלכי לארוחת־הערב, ואני אתקלח פה... אולי באמת לא חשוב כל הסיפור הזה, אמא... אני כבר מוותרת, טעיתי. רק תעשי טובה ותבררי בחדר־האוכל מי מחר יוצא ראשון בבוקר לצפון, ואם יהיה לו מקום גם בשבילי...
־ לא, פתאום אבד לי החשק לספר את הסיפור הזה, ואולי באמת את צודקת, והכל רק הזיה...
־ נכון, לא אמרת עדיין כלום, אבל מה לעשות שאני תמיד יודעת מה תגידי בסוף...
־ סליחה...
־ טוב, סליחה, אמא...
־ אמרתי סליחה...
־ לא, באמת שלא יהיה לך ראש עכשיו לסיפור כזה...
־ את בטוחה?
־ אבל אולי באמת חבל שתפסידי את קבלת־השבת בחדר־האוכל, ואת כל־כך נאמנה לטקס הזה...
־ את בטוחה?
־ אז אם כך, אמא, אם באמת את מוותרת, אז תוותרי בלב שלם באמת, ובואי ונשב לנו פה לגמרי בשקט, ונחפה ראשית־כל בווילונות מסביב, שלא יתמלט אור החוצה, ותרשי לי בבקשה, פעם אחת, לנעול גם את הדלת הזאת במפתח... איפה הוא?
־ בבקשה, פעם אחת, אני מתחננת, אמא, נחסום את העולם כך מסביבנו, שלא יידעו בכלל שאנחנו יושבות פה, ולא ינסו להיכנס ולהפריע, ואם נשים גם מים להרתיח... ונדליק שוב את התנור... אבל איפה המפתח?
־ אבל אחר־כך, אמרתי לך אחר־כך... אני עדיין יותר מדי קודחת לספר לך את הסיפור בשביל להיכנס עכשיו להתקלח... אחר־כך... אחר־כך... למה שוב את לוחצת כך על עניין המקלחת...
־ אז השימלה קצת מיוזעת... לא אסון...
־ מאה אחוז...
־ לא אמא, שום שינוי...
־ אולי לפעמים, קצת בחילה...
־ לא, שום שינוי...
־ שום סימן...
־ את עדיין מקווה?
־ אבל למה שיהיה? הרי אמרתי לך, אמא, מהרגע הראשון ידעתי, זה אמיתי, זה מוחלט, הנוסחה שלו כבר רשומה בתוכי...
־ של היצור הזה... העובר, התינוק... איך שתרצי...
־ תעשי בעצמך את החשבון, הפעם האחרונה שקיבלתי היתה בתשעה־עשר לנובמבר, היום כבר שבועיים איחור... זה זה...
־ אבל למה רופא כבר צריך לחטט בתוכי, מה הוא יגיד כבר? חוץ מזה, בירושלים כבר ראה אותי קצת מין רופא כזה...
־ רופא כללי...
־ תיכף תשמעי...
־ אבל תיכף תשמעי...
־ אבל תיכף, אמא, למה אין לך סבלנות...
־ הוא אמר... אבל תיכף...
־ לא, רק בדיקה שטחית...
־ תיכף...
־ אל תשלי את עצמך, שום תעתוע נפשי, זה ממשי לגמרי... זה כן הריון, שטפו לך יותר מדי את השכל עם פסיכולוגיה בקורסים של התק"ם שהכל נראה לך עכשיו כבר רק נפשי...
־ בינתיים אני ממתינה בשקט... אמרתי לך, יש לי עוד זמן להחליט...
־ ראשית, שאֶפי יחזור מהמילואים...
־ בעוד עשרה ימים, אפילו שזה לא תלוי רק בו...
־ יש זמן... יש זמן...
־ אם יכיר באבהות שלו או לא יכיר זה כבר לא בשליטתי, אמא... אבל מצידי, אם ארצה, אני יכולה כמובן ללדת גם בלעדיו...
־ כי מישרד הביטחון, כבר סיפרתי לך, עוזר לנו גם במיקרים כאלו, אפילו אם אין לתינוק אב רשמי... תתפלאי, אבל כנראה נושבת שם דווקא רוח ליבראלית...
־ אני מתכוונת בנושא הזה לפחות, אולי מרוב אשמה... אני יודעת...
־ איריס סיפרה לי, איריס יודעת, היא ביררה שם את כל הפרטים...
־ היא יודעת הכל, אמא, היא ממש נעשתה מומחית לכל פרטי הזכויות שלנו. כל כמה זמן היא באה ומתיישבת שם על הפקיד, ומוציאה ממנו אינפורמציה על עוד זכויות. יש המון זכויות ליתומי המלחמות שאנחנו אפילו לא שמענו עליהן בכלל...
־ אני יודעת שזה נורא מעצבן אותך, אבל מה את רוצה, לא אני פתחתי בנושא הזה...
־ מגעיל? את מגזימה, באיזה מובן מגעיל?
־ אבל הרי עדיין לא ביקשתי מהם כלום ולא לקחתי כלום... מה את מתחממת כך...
־ אבל אמרתי לך, זה הכל נמצא פה בסיפור שהבאתי לך, ואת עדיין פשוט לא נותנת לי לדבר...
־ לא, כן, כאילו את לפתע חוששת מן הסיפור שלי, כאילו את מפחדת לשמוע, ולכן את מסובבת ומשהה אותי, מאז אותו בוקר לפני חודש, שטילפנתי אלייך להודיע לך ששכבתי אתו, כלומר ששכבתי בכלל... כלומר, ששכבתי סוף־סוף... כאילו נסדק משהו בביטחון שלך אתי, ונעשית, אני יודעת, קצת מבולבלת, בלי אחיזה, כאילו סופית נשמטו מידייך מושכות הסייחה שלך...
־ כן, מושכות... היו לך אתי תמיד מושכות כאלו עדינות...
־ עדינות, לא נראות...
־ לא חשוב...
־ כמובן...
־ אל תתרגזי שוב, הרי באמת לא באתי להרגיז אותך...
־ בסדר, נניח שלא מעצם העובדה נבהלת, אמא, אלא רק מכך שמיהרתי להודיע לך כבר למחרת בבוקר, אז מה? ואם אפילו התעקשתי שיקראו אותך לטלפון מן המטעים כדי לשמוע את הבשורה, אז מה? מאז את, לפעמים, מתחילה אפילו להכמיר את הלב, אמא, כי מה שהיה אולי משעשע אותך מקודם בסיפורים שלי, הפך למאיים, עד שאני שואלת למה צריך תמיד להעמיס עלייך את הכל, ולספר לך כל דבר שעולה במוחי, כל דבר שעובר עלי, לא להסתיר כלום, כאילו עדיין אנחנו חייבות להישמע לגברת ההיא, היועצת המצחיקה הזאת, שנשלחה ממישרד הביטחון כאילו לטפל בנו לאחר שאבא נפל, ואמרה לך לעודד אותי תמיד לדבר, לפטפט כדי להוציא את הכל, איך היא אמרה, כדי שלא תצטבר מוגלה במחשבה כמוסה, חה, חה... ומאז, אמא, בחיי, כאילו אני מפחדת ממוגלה במוח, ולכן הפה שלי פתוח תמיד, ואת צריכה לשמוע את הכל... כי מי ישמע אם לא את...
־ הוא? חכי, עוד נראה... מי יודע? מה בעצם אני יודעת עליו... ועכשיו, אחרי הביקור בירושלים, נדמה לי עוד פחות...
־ אבל סיפרתי את זה, את זה הלוא סיפרתי לך כבר...
־ אז בקיצור... אבל הרי סיפרתי לך...
־ לא יתכן שלא סיפרתי לך איך שבועיים לאחר שהסמסטר התחיל התבטלו לפתע שני שיעורים שלו, וכבר סיפרתי לך עליו בתחילת הסמסטר, כששאלת על המורים, שמהרגע הראשון שראיתי אותו נכנס לכיתה הוא מאוד מצא חן בעיני. עומד לו צעיר כמעט בן גילנו, מתולתל ונלהב ואפילו קצת נוגע־ללב בנסיונות שלו לשכנע אותנו שאנחנו באמת זקוקים לשיעורי ההבעה בעברית שלו, כי היו סטודנטים בכיתה שהיו מחוממים ונעלבים על שיעור־החובה הזה, כאילו אנו טעוני טיפוח כאלו... ואז, כשהודיעו על ביטול של שני השיעורים שלו, החלטתי ללכת לברר במזכירות מה קרה לו, האם הוא חולה, כי חשבתי לבקר אותו, ואז אמרו לי שם שרק הסבתא שלו נפטרה בירושלים, והוא נסע לשבת קצת עם אבא שלו שם ב״שבעה״. ואז... אבל לא יתכן שלא סיפרתי לך...
־ בקיצור, אז לקחתי את הכתובת של אביו, ועליתי באותו יום לירושלים לבקר אותו כאילו ביקור תנחומים, אני יודעת, כאילו בשם הכיתה, למרות שבאוניברסיטה זאת לא בדיוק כיתה, ואת יכולה לתאר לעצמך איך הוא היה המום, כשפתח את הדלת וראה לפניו תלמידה שבקושי למדה אצלו ארבעה שבועות, ואפילו את שמה בקושי הוא זכר, מופיעה לו פתאום יחידה לביקור תנחומים, ועוד על מות סבתא, ועוד עולה במיוחד בשביל זה לירושלים. אבל לאחר שקצת התעשת מהפליאה והבלבול שנפלו עליו, התחיל להבין מה שרציתי שיבין, שביקור התנחומים הזה הוא בעצם לא ביקור תנחומים, אלא רק אות קטן שאני מסמנת לקשור קשר, וכיוון שלא נראה שהוא רגיל שבנות מפנקות אותו באותות ברורים כאלו...
־ כי הוא לא טיפוס יפה או משהו כזה... סתם בחור כזה שרק מבפנים הוא חמוד, לכן נדלק בקצה החבל הזה שהושטתי לו, והחליט, לאחר שעה קלה שישבתי שם מבולבלת קצת ליד אביו, שדווקא באמת נראה מדוכא באבל שלו, ולא כמו אנשים מבוגרים, שבדרך־כלל לאחר שמאבדים את ההורים שלהם מרגישים שהם נלהבים וקלים יותר, החליט לחזור אתי באותו ערב לתל־אביב, ובדרך לתל־אביב, באוטובוס, כבר התחלנו לפטפט בחופשיות, ולאחר שחקר אותי על עצמי ועל התוכניות שלי, על הקיבוץ ואיך זה בנגב, והוא ראה כיצד אני נפתחת בקלות על כל דבר, גם הוא נפתח מצידו ודיבר על עצמו, תחילה סיפר דווקא על הסבתא שלו שנפטרה, ושאותה אהב באמת, וגם דיבר בדאגה על אביו, ומצא חן בעיני שהוא דואג מה יקרה אתו עכשיו, כי אביו היה קשור מאוד אל אמו, אל הסבתא הזאת, ובעצם לא נפרד ממנה מאז שהיה ילד, והיא גם שהצילה אותו בסוף המלחמה.
־ הם גרו אז ביוון, תארי לך, דווקא באי הזה כרתים...
־ באמת?
־ ודאי שאני זוכרת על הטיול הזה עם אבא... לפני שנולדתי...
־ לא, הוריו של אפי נפרדו מזמן, לאחר הבר־מיצווה שלו. והוא עבר עם אמו לתל־אביב, ושם היא התחתנה שוב, ויש לו אחות חורגת צעירה, אבל הם כולם כבר כמה שנים יושבים באנגליה, במין, כנראה, חצי ירידה כזאת, והוא גר לו לבד... כן, את כל זה הוא סיפר עוד באותה נסיעה, אבל בעיקר היה חוזר ומדבר על שירות המילואים שמצפה לו בלבנון... אני הרגשתי כבר את האימה שלו, וגם את הכעס על שלא הצליחו באוניברסיטה לשחרר אותו...
־ לא, הוא חייל פשוט, רב־טוראי מקסימום, חובש... וכך, אמא, כבר בנסיעה באוטובוס מירושלים לתל־אביב התחיל להתפתח הקשר הזה בינינו, ומרגע לרגע הוא יותר מצא חן בעיני, והרגשתי ששוב אני מתחילה להתאהב, אבל הפעם מתאהבת נכון ומתואם יותר, וכשהגענו לתחנה המרכזית, ידעתי שאם אני לא מתעקשת למצוא תיכף משהו להחזיק בו ולמשוך את זה, כל המאמץ הזה שכבר השקעתי בנסיעה הלוך וחזור לירושלים יהיה לחינם, כי כבר בגלל המילואים האלו נאבד קשר לחודש ימים, ואחר־כך, כשישוב, יישאר בקושי חודש אחד עד סוף הסמסטר, וזה גם סוף הקורס שלו, ואין לו שום סבתא נוספת שתמות בעתיד הקרוב בשביל לנסות שוב ביקור תנחומים חדש, לכן, למרות שהשעה לא היתה מאוחרת, ביקשתי אותו פתאום ללוות אותי הביתה, כלומר לדירה של סבתא, ודווקא אולי הפער בין הסבתא שלו בת השישים ושמונה, שנפטרה לפני כמה ימים, והסבתא נעמי שלנו בת השבעים וחמש, שסיפרתי לו איך היא טסה לה לבדה לצרפת בתחילת השבוע כמו גברת צעירה, הוא שמשך אותו לעלות במדרגות לדירה, וחשבתי, מקסימום אולי רק נתנשק ונתלטף קצת, אבל פתאום נאחזנו זה בזה, והוא היה כנוע כזה ורך, ומשום־מה גם מיהר לפשוט את בגדיו, והכל זרם בטבעיות כזאת וכמעט בלי כאב, עד ששוב שאלתי את עצמי, אמא, למה בעצם חיכיתי כל־כך הרבה זמן? וממה פחדתי? או אולי היה בו משהו שמושך במיוחד, למרות שהוא, ואת אולי פעם תראי אותו, באמת רחוק מלהיות יפה במיוחד, כלומר סתם כזה בחור ממושקף, מתולתל וצנום, בלי תואר והדר מיוחדים, ולכן כבר בבוקר, כשהוא עזב, מיהרתי לטלפן ולהודיע לך...
־ למה?
־ פשוט, אמא, כדי לשמח אותך... מה חשבת?
־ כן, אמא, רק כדי לשמח אותך, אפילו שידעתי שתצטרכי ללכת שני קילומטר הלוך וחזור מהמטע לשמוע את זה בטלפון, אבל חשבתי שזה ראוי וכדאי, כי הרגשתי שאת כבר דואגת ונמתחת בתוכך מהבתוליות העקשנית שלי...
־ חשבתי...
־ אבל מה לא ידעת כלום? אל תיתממי, אמא...
־ כי אם היה משהו מייד היית יודעת... אמרתי לך, אני הלוא תמיד מספרת לך הכל...
־ כן, הכל. בינתיים...
־ לא. עד שיצא ללבנון היו עוד ארבע פעמים... בסך־הכל חמש...
־ הוא לא דאג מעצמו, חשב כנראה שאני נשמרת, ואני, כבר אמרתי לך, קצת התבלבלתי בחישוב של התאריכים, וגם חשבתי שאם שוטפים מייד במים חמים...
־ כמובן... כמובן... את הלוא יודעת תמיד מה בדיוק חושב הלא־מודע שלי...
־ כן, תמיד אצלי, הכי נוח, בדירה של סבתא, ואם כבר נגזר עלייך לדעת את הכל, אז זה היה בחדר שלה, כלומר ממש... תחזיקי טוב... במיטה הגדולה של סבתא...
־ מה יש?
־ רמיה? של מי?
־ בכלל לא... אני בטוחה שסבתא היתה רק משתעשעת לדעת...
־ משהו משך את שנינו דווקא לשם... לתוך המיטה שלה...
־ לא, סתם. חשבתי שזה יעניין אותך...
־ אני יודעת... מבחינה פסיכולוגית אולי... אולי יהיה לך איזה פירוש לזה...
־ אבל אם לי לא איכפת לספר לך הכל, מה איכפת לך, אמא, לשמוע הכל?
־ את נורמלית? למי אני עוד יכולה לספר? רק לך, אמא, אך ורק לך, והרי אין לי בעצם אף אדם אחר בעולם חוץ ממך...
־ אבל באיזה מובן...
־ מה לא חשוב?
־ אבל תגידי, מה לא חשוב?
־ בשבילי קפה... אבל מה לא חשוב? תגידי...
־ אני לא חושבת שזה עושה אותי מטומטמת...
־ לא.
־ לא.
־ שוב מקלחת? מה בוער לך? יותר מאוחר... כאילו את מנסה כל הזמן להפסיק אותי...
־ מהסיפור?
־ אבל מה יש לפחד? לא עשיתי, אמא, בירושלים שום רע אלא רק טוב...
־ כי כאן רק מתחיל הסיפור, וכל מה שסיפרתי מקודם זה כבר כמעט היסטוריה. אפי יצא לפני שבועיים ללבנון, ולא שמעתי ממנו כלום, עד שבתחילת השבוע...
־ לא, לפני שיצא לא יכולתי לספר לו כלום...
־ כי עדיין לא היה ברור לי עצמי, שזה באמת קרה...
־ ודאי. אבל השבוע, ביום ראשון, הוא צילצל פתאום בערב מאוחר, מאיזו ניידת טלפונים שהביאו שם אל המחסום שלו במבואות ביירות, ועוד אני מהססת איך לספר לו מה קרה לנו ואם בכלל, הוא ביקש ממני עזרה, כדי להתקשר עם אביו, שהוא לא מצליח בשום אופן להשיג בטלפון בירושלים, להודיע לו שלא יחכה לו ליום השלושים, לטקס גילוי המציבה על הקבר של הסבתא, כי בצבא לא מסכימים בשום פנים ואופן לתת לו חופשה בשביל סיבה כזאת, והבטחתי לו, כמובן, לתפוס את אבא שלו בירושלים, וגם שמחתי שהוא כך פונה ראשית־כל ישר אלי בטבעיות כזאת, כאילו עכשיו אני האדם הקרוב אליו, אבל כאשר התחלתי לטלפן לירושלים, היה באמת מוזר, כי או שלא היתה תשובה, או שהטלפון נשמע תפוס, ולמרות שהתעקשתי בערב והמשכתי כמה פעמים, לא הצלחתי ליצור קשר. למחרת, במשך יום שני, היו לי המון שיעורים באוניברסיטה, ולכן ניסיתי רק שלוש או ארבע פעמים, אבל ביום שני בערב שוב טילפן אפי מלבנון, ושאל אם תפסתי את אבא שלו ומה קורה אתו, ואמרתי לו שכנראה משהו מקולקל שם בקו, ואז, אמא, פתאום הוא ממש נאחז בי כך, כאילו במין טון תחנונים כזה, במין חרדה, וביקש ממני לא להרפות ולנסות לתפוס את אבא שלו, כי הוא מתחיל לדאוג לו...
־ לא, לא סיפרתי לו כלום, איך יכולתי? והרי ראיתי שהוא כבר לחוץ כהוגן בגלל אבא שלו, ושם בלבנון הוא עומד בגשם וברוחות, וגם סיפר שאיבד את המשקפיים שלו והוא לא קורא כלום... לכן אמרתי לעצמי, למה ללחוץ עליו עוד, ובדיוק עכשיו להבהיל אותו בבשורה שעוד מעט הוא עצמו יהיה אבא? ניתן לו בינתיים שקט... וכך, בערב יום שני, התחלתי תיכף שוב לטלפן לירושלים, אבל הפעם ביסודיות, בלי הפסקה, עד חצות הלילה, לא הרפיתי, והטלפון בירושלים בשלו, או שלא עונה או שפתאום נשמע תפוס, וביום שלישי התעוררתי בכוונה מוקדם בבוקר והתנפלתי על הטלפון, אבל ללא הועיל, וטילפנתי לאחד־שש, לדעת אם היה שם דיווח על תקלה, אבל אמרו שלא דווח על שום תקלה, וכמה שנראה להם גם אין תקלה, והציעו לי לבדוק באחד־ארבע אם לא החליפו סתם כך את המיספר בלי להודיע למנוי, גם זה קורה אצלם לפעמים, וטילפנתי מייד לאחד־ארבע, אבל המיספר לא הוחלף. ואז נכנסתי, לא יודעת, אמא, לאמביציה כזאת לתפוס בטלפון את האבא הזה, שזכרתי אותו דווקא ברור מהביקור הקצר שלי בירושלים לפני כחודש, יושב שם על הספה בסלון שלו, גבר די חסון, ספרדי נעים פנים, חלוץ נעליים, לא מגולח, ולידו שתי זקנות קטנות ספרדיות, כאלו שרואים בסרטים יווניים או איטלקיים, שבאו לנחם אותו, והמשכתי לטלפן מהאוניברסיטה כל הפסקה, ולקראת הצהריים אפילו יצאתי באמצע השיעור לטלפן ממש נון סטופ, כי אני אומרת לך, ממש נתקפתי אמביציה כזאת לתפוס קשר אתו...
־ לא, הוא לא נתן לי שום מקור אחר להיאחז בו, כלום. ידעתי במעורפל שאבא שלו קשור לבית־המישפט בתור שופט, או תובע, אבל לא ידעתי לאיזה ואיפה, פעם סתם ככה ניסיתי לטלפן לאחד ממיספרי הטלפונים של בית־המישפט העליון, אבל לא היה שם לאף אחד מושג עליו. וכך המשכתי לטלפן כל הבוקר כבר כמו משוגעת, כאילו לא יכולה להפסיק, כאילו דרך הזרע הדק שאפי הניח בקירבי ממשיכה החרדה שלו לשדר אלי, וכל הזמן בדמיוני הייתי גם רואה את הדירה הזאת שלהם בירושלים, שנראית קצת כמו קרון רכבת ישן, שלושה חדרים קשורים במסדרון ארוך, חושבת איך צלצול הטלפון שלי קודח שם, מתגלגל במסדרון מחדר אל חדר, עד שבשתיים אחר־הצהריים לא יכולתי יותר להתאפק, והחלטתי לוותר על השיעור באנגלית ולעלות בעצמי לירושלים, לבדוק מה קורה שם באמת, מה יש? סוף־סוף מה זה לעלות היום מהשפלה לירושלים, שעה נסיעה מקסימום, ונסעתי הביתה להחזיר את הספרים והמחברות ולהחליף בגדים, ומזל שברגע האחרון לקחתי גם את הסוודר העבה הזה, כי באוויר, אפילו של תל־אביב, כבר הרגשתי את משב גל הקור שמגיע, ורציתי, אמא, לטלפן אלייך להודיע שאני עולה לירושלים סתם, שתדעי שאם אני אחזור מאוחר בערב שלא תדאגי, אבל ידעתי שהמזכירות כבר סגורה ובחדר־האוכל בשלוש אחר־הצהריים רק חתולים יושבים ליד הטלפון, ולכן ויתרתי, וברגע האחרון, לפני שיצאתי את הדירה, כאילו פקדה אותי איזו נבואת לב, ותחבתי לתוך התיק מיברשת־שיניים ועוד זוג תחתונים, ועליתי לירושלים...
־ לא יודעת... סתם, כלומר...
־ כן, כן, אני יודעת שכבר לימדו אותך שאין סתם בחיים. בכל־זאת, אל תתחילי להתלהב, תחתונים רזרביים אני סוחבת כבר שבועיים בתיק שלי, אם בכל־זאת אקבל פתאום, אבל למה מיברשת־שיניים? מה משמעותה? זה את צריכה להסביר, את למדת על סמלים פסיכולוגיים בקורסים של התק״ם ואת יכולה לפרש, ואל תגידי שבלא־מודע שלי התכוונתי ללון בירושלים, כי אם כך, מוטב היה להגניב כבר פיג׳מה ולא רק מיברשת־שיניים, ועובדה שלא הגנבתי, אז או שפשוט הלא־מודע שלי סתום קצת... או שיש גם לו לא־מודע נוסף, שמשבש אותו...
־ אל תהיי רצינית כל־כך...
־ לא, זה מעצבן כבר, כי את עושה מזה כבר דת חדשה...
־ טוב, טוב. לא חשוב... לא חשוב... העיקר, אמא, שקמתי ביום שלישי ועליתי לירושלים, ולמרות שיצאתי בחמש מתל־אביב בשמיים מוארים, כשהגעתי לירושלים כבר היתה חשיכה גמורה, וערפל כזה מסביב, וירד גשם, אומנם דקיק אבל דקיק קרחי כזה, והפעם, בגלל החשיכה, התבלבלתי בתחנות והקדמתי לרדת, במקום בשכונת עמק־רפאים ירדתי בשכונה קודמת, שקוראים לה טלביה, אבל לא התחרטתי, כי מצאתי את עצמי כמו באיזו עיר אירופאית, בכיכר גדולה ורחבה שמוקפת בבתי אבן יפהפיים, שבאור פנסי הרחוב נראו ממש מהודרים וקסומים, עם אכסדרות כאלו, ומרפסות עמודים, וחצרות פנימיות מלאות בעצי ברוש... משהו־משהו...
־ כן, בדיוק, איך ידעת? אבל לא רק הנשיא, אמא, אלא גם ראש־הממשלה, ושר־החוץ, כולם שם גרים לא רחוק מהכיכר הגדולה והיפה הזאת, ואני בכלל הייתי עוברת ולא מרגישה בהם, לולא שוטר שישב לו בביקתה קטנה ופניתי אליו להדריך אותי בדרך, וגם שאלתי אותו על מה הוא שומר, והוא הראה לי את בית הנשיא, ואפילו נתן לי להציץ קצת מעבר לשער לראות, והיתה לי פתאום הרגשה נפלאה, אמא, שנכנסתי ללב האמיתי של העיר...
־ לא, אף פעם לא היינו שם, את טועה... מיום שאני זוכרת את עצמי תמיד מביאים אותי לירושלים בתוך קבוצה של ילדים או של חיילות, תמיד בשביל איזה טקס, או יום עיון, תמיד לאיזה מוזיאון או לחפירות, לרוץ על החומות ביום חמסין בעקבות איזה מדריך מעצבן, ואפילו אם כבר לנים בירושלים, אז תמיד בשוליים, מתחת להר הרצל, או ביער המפחיד הזה של יד־ושם, תמיד באיזו אכסניית־נוער, ואף פעם לא ממש בתוך העיר, בלב הפנימי והאמיתי שלה. וכך, בעזרת השוטר ששומר על הנשיא, לא חזרתי לתחנת־האוטובוס, אלא לקחתי דרך קיצור שיורדת אל עמק־רפאים בשדה מאחורי תיאטרון ירושלים, משם מגיעים דרך חורשה עד לרחוב של אבא שלו, שנכנסתי אליו הפעם הפוך...
־ כלומר, מן הסוף אל ההתחלה...
־ את לא מכירה, זה רחוב כ״ט בנובמבר... בסוף הירידה שם, מאחורי בית המצורעים, את לא מכירה, רחוב ארוך וצר...
־ המושבה הגרמנית?
־ לא חושבת, אמא, שזה השם, במפה היה כתוב בפירוש עמק רפאים, וכבר אז, שחיפשתי את הכתובת שנתנו לי במזכירות הפקולטה על המפה, וראיתי שזה השם של האזור הזה, חשבתי שרק לירושלמים לא איכפת לגור בשכונה עם שם מפחיד כזה, ותל־אביבים מזמן היו מתקוממים. ועדיין היה ערפל שט מסביב, ובגלל שנכנסתי הפוך לרחוב לקח לי זמן עד שזיהיתי שוב את הבית, וכשנכנסתי לחדר־המדרגות שלו הייתי ספוגת גשם וקור, והנעליים מלאות בוץ, שהייתי מוכרחה להתאושש לי תחילה זמן־מה באחת הפינות, ואז, אמא, שם בחדר־המדרגות החשוך הזה, התחילה לפתע, את שומעת? את שומעת?
־ התחושה המוזרה הזאת, שמאז התחילה לחזור אלי מפעם לפעם באותם ימים שהסתובבתי בירושלים, כאילו אני, אמא, לא סתם עומדת לי לבד עם עצמי אלא... כאילו... אני יודעת... הניחו אותי בעמוד ראשון של ספר...
־ ספר... כאילו... רומאן או סיפור, או אם תרצי אפילו סרט, העיקר, כאילו מונחות עלי כל הזמן עיניים נוספות, אפילו העיניים שלי עצמי בוחנות אותי מן הצד... כאילו עוקבים אחרי, אבל לא במציאות, כלומר רק בספר... כאילו אני, כלומר, מספרים עלי בעמוד ראשון של סיפור, שכתוב בו, כאילו... נניח... נניח... ספר ישן כזה, שנפתח כך: יום חורף אחד, בשעות אחר־הצהריים, יצאה סטודנטית, חצי יתומה, מדירת הסבתא שלה בעיר הגדולה אל עבר עיר הבירה בשליחות החבר שלה, לברר מה קרה עם אביו שהקשר אתו נותק, משהו שנראה עדיין פשוט ותמים ותיכף ילך ויסתבך. וכך רואים אותה נכנסת בערב חורפי קר לחדר־מדרגות בבית דירות כזה, די פשוט אבל הגון, ולאחר כמה שניות נכבה עליה האור, והמצלמה שעקבה אחריה מבחוץ נכנסת לגשש אחריה, מוצאת אותה נעמדת ליד דלת ירקרקה ואטומה, שכתובה עליה מלה אחת, מאני, וכך זה מתחיל באמת, הסיפור הזה או הסרט הזה, איך שתרצי את זה, אמא, דפיקה קלה, צלצול קצר, עוד צלצול ועוד צלצול, אבל האיש שנמצא שם בפנים מתעקש מאוד תחילה לא לפתוח את הדלת, אבל העלמה הצעירה הזאת, הגיבורה, תאלץ אותו בסוף לפתוח, ותחדור פנימה לתוך הדירה, ובכך, אמא, גם תציל את חייו...
־ חכי רגע... שמעי...
־ רגע...
־ רגע...
־ רגע. כן, לא היתה תשובה, אבל אולי, אמא, דווקא בגלל שכבר במדרגות הרגשתי את עצמי בתור סיפור ולא בתור החיים, יכולתי להמשיך ולהתעקש במחשבה הזאת, שהוא אכן מסתתר בפנים הדירה, וכמו שהוא לא רצה מקודם לענות לטלפון, כך הוא ממשיך ולא רוצה לענות לצלצול הפעמון, ולכן גם החלטתי לא להרפות, ואחרי אולי עשר דקות שצילצלתי ודפקתי בכל האופנים והצורות, עשיתי את עצמי יורדת ומסתלקת, אבל מייד חזרתי וחרש חרש עליתי בחושך והמתנתי צמודה ממש לדלת, כמעט מחבקת אותה ללא נשימה, כמו שרואים בסרטי מתח, עד ששמעתי רחש קל של צעדים, והרגשתי שהוא התקרב ועומד שם, ורק הדלת חוצצת בינינו. ואז, בקול רך ונעים, כדי לא להפחיד אותו, אמרתי, זה אני, אדון מאני, באתי למסור הודעה חשובה מהבן שלך, מאפי, ואז כבר לא היתה לו ברירה אלא להיכנע לי ולפתוח...
־ חכי, רגע, שמעי...
־ אבל חכי...
־ מה פתאום, אמא, הוא רק בגילך, אולי אפילו קצת צעיר ממך, ככה באמצע בין ארבעים לחמישים, ואם הוא רוצה, הוא יכול להיראות ממש בסדר גמור, אבל באותו ערב, כשפתח את הדלת, הוא יצא אלי מפחיד, כמו חיה מדוכאה שמגיחה ממחילה עמוקה, עם זקן האבלים הזה, שצמח לו במשך החודש, בחלוק־רחצה ישן וקצת קרוע, עיניו אדומות והשערות פרועות, והוא עומד בגרביים, ומאחוריו הדירה כולה חשוכה אבל לוהטת מחום, והוא נראה כל־כך מופתע ומוטרד שבכל־זאת הצלחתי לגרום לו לפתוח את הדלת, שמייד, בעויינות כזאת, חסם אותי, וידעתי שלא כדאי לי אפילו לנסות להתחיל להזכיר את עצמי לפניו, או לספר שכבר ביקרתי פה לפני כמה שבועות בביקור תנחומים, כי הוא שקוע כך בעצמו, שמה שקרה לפני חודש אולי יידמה לו כאילו התרחש לפני מאה או מאתיים שנה, ולכן רק מיהרתי לזרוק שוב בפניו את השם של בנו ואת השליחות שהוטלה עלי לפני שתינעל הדלת בפני סופית, והוא שמע את ההודעה שלי, אבל לא אמר כלום, רק החל מנענע את הראש בפיזור־רוח, וכבר התחיל מנסה לסגור חזרה את הדלת, אלא שעכשיו היה מזל כזה, והטלפון, אמא, צילצל מאחוריו, כאילו חלק מהנשמה שלי נשארה בתל־אביב ועוזרת לי עכשיו וממשיכה שם בעקשנות לטלפן אליו, והוא הסתכל לצדדים, מנסה בהתחלה כאילו להתעלם, מקווה שאולי לפחות אני אעזוב אותו לנפשו לפני שיגש לטלפון, אבל כשראה שאני תקועה במקום ולא מתכוננת עדיין לסגת, וגם צלצול הטלפון לא מרפה, פנה ונכנס לסלון להרים את השפופרת, ואז, אמא, אולי גם בכוח הספר הזה שהרגשתי שאני נכנסת אליו עכשיו, או בביטחון של המצלמה והבמאי וכל הצוות, שעוקבים אחרי כל תנועה שלי ולכן גם יגנו עלי מפניו אם יהיה צורך, החלטתי לא להסתפק בנענוע הראש הזה, וחמקתי פנימה ללא הזמנה, כי ידעתי שאני מוכרחה לגלות מה קורה כאן באמת...
־ כי הייתי בטוחה שמשהו קורה כאן אם כך הוא מתעקש לחסום אותי בדלת, אפילו שבאתי מתל־אביב במיוחד בשליחות הבן שלו ואני עומדת כך ספוגת גשם, קופאת מהקור על המדרגות...
־ או, בוקר טוב... ידעתי, אמא...
־ או, בוקר טוב, איך ידעתי שתתחילי לרמוז על כך, אז בבקשה, תגידי כבר בפה מלא... רבע שעה אני כבר מחכה למישפט הזה, ואם את מוכרחה להגיד, אז תגידי עכשיו...
־ כן, כן, תגידי, בדיוק, כן, כן, אני יודעת. הנה שוב הגר שלנו מחפשת לה אבא... שוב הגר נטפלת כדרכה אל גבר מבוגר למצוא אבא... אני מכירה בעל־פה את הפזמון הזה... כל פעם שהייתי בצבא מספרת לך על איזה קצין קצת מבוגר, שקצת מצא חן בעיני, מייד היה החיוך העצוב הזה שלך...
־ כן, כן, אבל זה, לעזאזל, מה שאת רוצה לומר לי, תודי, כי זה מה שמתאים בדיוק לכללים השחוקים, הבנאליים, הרדודים עד מוות, של פסיכולוגיית היתומים שלימדו אותך...
־ אין פסיכולוגיה מיוחדת ליתומים?
־ למה?
־ אז תראי שימציאו בקרוב...
־ לא, אני כבר יודעת...
־ אבל רגע, שמעי...
־ אבל זה מה שאת רוצה להגיד, אני יודעת, אז תגידי...
־ אז תגידי... מה יש?
־ אני לא מתרגזת...
־ כי אולי האמת היא דווקא אחרת, ואולי תחשבי, אמא, פעם, אולי פעם אחת תנסי לחשוב מכיוון אחר לגמרי, שבעצם לא אבא אני מחפשת לי כל הזמן, כפי שנדמה לך, אלא דווקא, נניח, למשל, איש בשבילך...
־ כן, פשוט איש בשבילך... גבר ממשי, שאולי יוכל לשחרר אותך קצת מהצחיחות הזאת שנסגרת עלייך פה, שמייבשת אותך בלי שאת מרגישה, ועל אף החביבות והמתיקות של כל החברים והחברות הטובים שכבר... כן... שכבר... גם הם... על אף ההערכה הגדולה... כבר קצת... כן, אני יודעת, עייפים ממך, ודואגים איך תזדקני להם לבד פה בנגב, כשאת גם מתעקשת להמשיך לעבוד בשדה, והסיכוי להיתקל שם במשהו אפשרי, במשהו חי, שתוכלי להתקשר אליו ולאהוב אותו, אפסי לגמרי, כי הרי סוף־סוף גם אני, גם אני יום אחד אלך מפה... ולכן אולי לא בשבילי אני קצת, לפעמים, נניח, רק נניח, נטפלת... אם אני באמת נטפלת... אלא גם...
־ כן, גמרתי...
־ בדיוק, לשדך אותך...
־ זה מצחיק אותך? אני לא מתפלאת, מה יש? הגיעה השעה, עקשנית שכמותך...
־ מה אותו דבר?
־ איך אותו דבר?
־ אולי...
־ נכון...
־ נכון... אז מה אם אותו דבר... זה אותו דבר אולי בתוצאה אבל לא בסיבה...
־ לא, אל תדליקי עוד אור... זה מספיק...
־ אולי, אז מה? אבל הפעם בירושלים באמת לא נטפלתי אליו, אמא, כי היתה לי זכות להתפרץ...
־ בזכות מה שכבר רשום בתוכי, אמא, אפילו אם את מנסה לבטל אותו, בזכות הראשן הקטנטן, ששט לו בתוך קרבי ומכרסם לו כל הזמן תאים מתוכי כדי לברוא אדם חדש, בזכות הדם של אותו משהו פירורי, שאפילו כל העולם ינסה להכחיש אותו, הרי בקייץ הקרוב יפרוץ החוצה מתוכי ויצרח אל כולכם. נקשרתי, אמא, כבר למשפחה נוספת, בכוח הטבע עצמו, ולא משנה אם אפי יכיר באבהות שלו או לא, ולכן, אמא, לא רק שהיתה לי זכות להיכנס ללא רשות לתוך הדירה הזאת, אלא גם חובה, חובה שהטיל עלי האדון מאני הזעיר, שמתעניין להכיר את אבותיו ולהיכנס קצת לתוך החלל שלהם, כי בינתיים, עד שיוכל לייצג את עצמו, אני מייצגת אותו, את מקשיבה?
־ ואכן, כמו ברק הבנתי למה נמשכתי כך להיכנס, ואל תאמרי לי תיכף שזאת היתה רק הזיה, כי אני יודעת, אמא, וצועקת בכל נפשי: לא. זאת לא הזיה, בשום פנים ואופן לא היתה הזיה, מראש אני מודיעה לך שאני לא מקבלת מה שאת רוצה להגיד, כי במבט אחד ובבהירות גמורה ראיתי, אמא, את הזוועה המוסתרת, שהיא גם ההסבר השלם לכל ההתנהגות המוזרה הזאת, לחרדה של אפי, לשליחות שהטיל עלי, לטלפונים העקשניים שלי ולהתעלמות שלו מהם, והעיקר, לקבלת־הפנים העויינת, ולניסיון שלו להדוף אותי החוצה אל הקור והערפל, למרות שבאתי בשליחות של רצון טוב, כי אני, אמא, תשמעי טוב, בפשטות גמורה הפסקתי את האיש הזה, את האבא שלו, את האדון מאני הזה, מלשלוח יד בנפשו...
־ לא, שום הזיה...
־ כן, ממש כך... תשמעי טוב, כי זאת האמת, וזה לא קורה רק בספרים אלא גם בחיים... כלומר, תשמעי טוב, פשוט בגלל שעליתי באותו ערב של יום שלישי לירושלים, והתעקשתי שם בדלת, מנעתי את האיש הזה מלהרוג את עצמו... כן, פשוט להרוג את עצמו... כי זה בדיוק מה שהוא התכונן לעשות, זה היה כל־כך ברור לי אז, וזה ברור לי עדיין עכשיו... כל הסימנים ממש התלכדו... ואם לא הייתי מגיעה... כשאני נזכרת עכשיו... אבל... אבל...
־ לא...
־ לא...
־ די...
־ די...
־ לא, אני רועדת ובוכה כשאני שוב נזכרת ברגע הזה, אני בוכה, כי אני יודעת שאת לא מסוגלת להאמין לי...
־ כי את לא רוצה להאמין... פשוט, לא רוצה... אימנו אותך לא להאמין...
־ תני לי...
־ לא...
־ בסדר... די... גמרתי...
־ בסדר...
־ בסדר...
־ כי כשהוא עמד שם בסלון, אוחז בלא רצון את השפופרת, מנסה להקשיב בטלפון למישהו שלא רצה להקשיב לו, חדרתי לתוך הדירה, והמעבר הזה מן הקור אל החום כמו שאב אותי פנימה, אבל לא נעצרתי כמו שהיה מתבקש אולי מבחינה נימוסית, אלא המשכתי במסדרון פנימה, ומבעד לדלת פתוחה ראיתי את חדר־השינה של הסבתא שמתה להם והוא חשוך לגמרי, ורק אור הלילה שבא מחלון קטן גילה מה בתוכו, מחזה שזיעזע את כולי... קשה לי להגיד גם עכשיו...
־ כי מין גרדום היה מוכן שם...
־ כן, גרדום...
־ בדיוק, מה שאת שומעת... כלומר, ראשית, החדר היה שם בבלגאן נורא, בלגאן היסטרי אפילו, המיטה פרועה לגמרי, אבל פרועה כאילו מישהו השתולל בתוכה, כרים מושלכים מסביב, סדינים קרועים, ספרים על הריצפה, והשולחן מלא נייר, דפים מקומטים, אבל העיקר, אמא, התריס, תריס של חלון גדול שהיה מוגף כולו, ללא חרך אחד, ולמעלה פעור הארגז שלו, ללא מיכסה, חושף את הבטון הגס בלי הטיח, ואת הפנים של העץ הלא צבוע, ומתוך הארגז, אמא, על מוט הברזל המתגלגל, תלויה הרצועה, רצועת התריס, כמו זו של התריס פה, אלא שם הרצועה רחבה וחזקה יותר, עשויה מחבל צהבהב כזה, עם שני פסים דקים אדומים לאורכה, והיא תלויה לגמרי לבד, משוחררת, מחוץ לתריס וכבר בלי קשר אליו, ובקצה מוכנה לולאה גדולה, כמו עניבה שקושרים לצוואר... את מחייכת...
־ לא, זה לא הכל... ומתחת כבר עמד מוכן השרפרף הקטן, שעולים עליו כדי להשמיט מתחת לרגליים... הכל היה מוכן, ממש, בלי שום ספק... כל־כך ברור... ואם היה אולי ספק, הרי ההתנהגות שלו מייד הסגירה אותו, כי ברגע שהוא ראה אותי נכנסת אחריו וחולפת על פניו אל החדר, הוא נתקף בהלה ממש, הפסיק את השיחה והשליך בבת־אחת את הטלפון מידו ורץ לעצור אותי, לסלק אותי, או לפחות לסגור את הדלת, שלא אכנס ואראה, ולפי החרדה הנוראה שתפסה אותו, הבהלה, הבלבול ואולי הבושה שעברו עליו, ידעתי שהבין שתפסתי את הכל, שהכל אני מבינה... את שומעת, אמא?
־ לא, כן, כבר נכנסתי לתוך החדר החשוך ונשארתי שם תקועה במקומי, מהופנטת ממראה הגרדום הזה, ואז באפילה תפס אותי מאחור והתחיל להיאבק אתי כדי להוציא אותי משם...
־ בלי מלים, בלי מלים... זה העניין, לו היו נאמרות מלים אולי הכל היה אחרת... אבל עכשיו כבר נבהלתי, לא רק בגלל הזעם הנורא הזה שאחז בו, אלא גם בגלל שהרגשתי שמתחת לחלוק־הרחצה שלו הוא עדיין עירום, אבל גם ידעתי שאני צריכה להתנגד בכל כוחי אם אני רוצה להציל אותו, ולכן, אמא, נאבקתי חזרה נגדו, ואפילו ניסיתי לתפוס ברצועה של התריס, כדי גם להיאחז בה וגם לבטל אותה, אבל הוא מייד התחיל לגרור אותי בכוח מחוץ לחדר, הודף כבר אל עבר דלת הכניסה, וידעתי שאני חייבת להתיישב על משהו, או אפילו לשכב, כדי שיהיה לי יותר קל להתנגד לו, כי אחרת תיכף אני אמצא את עצמי מחוץ לדלת, מחוץ לדירה, מחוץ לכל העניין... ובבת־אחת, כאילו, רק כאילו, עשיתי את עצמי מתעלפת בתוך ידיו, עד שהוא נבהל והירפה לרגע, ואז מיהרתי וצנחתי על כורסה קטנה שעמדה שם בפתח הסלון, עדיין בלי לומר מלה אחת, לא הוא ולא אני, שהיינו המומים שנינו מן המאבק הפתאומי הבלתי־צפוי הזה, ורק אז, כשראה אותי כך מתקפלת בתוכי, כמו מין צפרדע שמתכנסת חזק בעצמה, הוא פתאום התייאש, עזב ופנה אל אותו חדר־השינה וסגר עליו את הדלת...
־ זהו.
־ אני יודעת, חיכה כנראה שאסתלק בעצמי...
־ אני, אמא, נשארתי על הכורסה הזאת... בלי לזוז...
־ נשארתי...
־ לא הסתכלתי בדיוק...
־ כמה שעות...
־ כן, כמה שעות...
־ לא מגוחך בכלל, אמא...
־ אני יודעת מה שאת חושבת...
־ תגידי, אני שומעת...
־ כן.
־ כן.
־ כן.
־ ודאי, כל מלה...
־ כן, אני מבינה...
־ זה הפירוש שלך, אמא, אבל לי יש פירוש אחר...
־ אמרתי לך...
־ כי ידעתי שעצם קיומי בפינת החדר הוא שיכול למנוע אותו מלעשות את המעשה הנורא הזה, אף שתיאורטית יכול היה גם להתאבד לי מאחורי הדלת הנעולה ולא הייתי יכולה למנוע כלום, ועוד אולי גם היו חושדים בי ברצח...
־ חכי... את לא מאמינה... אבל חכי...
־ תיכף תשמעי... שום הזיה...
־ לא זזתי ממקומי, ספוגה לי בחום הלוהט של הדירה הזו, שלא נכנסה בה כנראה טיפה של אוויר צח כבר כמה ימים, ומסתכלת על שפופרת הטלפון, שעדיין מושלכת שם על השולחן, מונחת ליד מין פסל קטן של סוס ושורה של כדים קטנים מחרס, ומתחילה סוף־סוף להבין למה במשך היומיים האחרונים כל־כך הרבה פעמים נשמע לי הטלפון הזה תפוס, הוא פשוט היה עסוק בלשכב לו על יד פסל הסוס הזה, שיותר דומה לפרד...
־ לא זזתי...
־ לא, אמא, שם, שם, באותו מקום, לא זזתי...
־ אני לא יודעת... כאילו התאבנתי לי שם. כאילו כל החיוניות שבתוכי התנדפה לה... כאילו הסופר שכותב אותי, או הבמאי שמצלם אותי, שמטו מידם את העט או את המצלמה ויצאו להם מן הדירה לעשות סידורים או לאכול ארוחת־ערב, או אפילו סתם לטייל ברוח הקרה, להביא משם איזו מחשבה רעננה איך שוב להניע אותי...
־ אבל מה את רוצה?
־ איך משוגעת?
־ את לא רצינית...
־ לא, חיכיתי...
־ אני יודעת, חיכיתי שיצא אלי מן החדר, כי ידעתי רק דבר אחד, שאסור לי לעזוב אותו ככה לנפשו... שזה פשוט יהיה בלתי מוסרי לקום וללכת עכשיו משם...
־ כן, בלתי מוסרי...
־ בדיוק, אמא, זה הכל, לא זזתי ממקומי... לא נגעתי בכלום... אפילו את השפופרת לא החזרתי למקומה. בהתחלה היא ציפצפה קצת, ואחר־כך השתתקה, גם דלת הכניסה נשארה עוד קצת פתוחה, ומפעם לפעם נשמעו קולות של אנשים בחוץ, עולים ויורדים, ואור המדרגות היה נדלק ונכבה ככה... אבל בסוף השתרר שקט עמוק, והתחלתי לשמוע לפעמים קולות מתוך הדירות האחרות, את החדשות מהרדיו או מהטלוויזיה... אבל בעיקר את הרוח שכל הזמן המשיכה להשתולל בחוץ.
־ לא, לא זזתי ולא נגעתי בכלום... כאילו מתוך עצמי, אמא, הטלתי עלי שיתוק כזה, שרק בגללו מותר לי להישאר בבית זר כזה שנדחקתי אליו בכוח. ממש הכרחתי את עצמי להחזיק את הידיים שלובות, כי גם לא רציתי להשאיר שם אפילו טביעת אצבעות קלה, שאם בכל־זאת הוא כן יקום לתלות את עצמו, שלא יבואו אחר־כך לסבך אותי בטענות ואשמות, כאילו...
־ אשמות...
־ לא יודעת, אמא, ינסו אולי להמציא אשמות נגדי... כאילו לא מנעתי, או עודדתי...
־ לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת, מה את מתעקשת, אמא, עכשיו לעשות לי חקירה כזאת לתוכי, אני יודעת שרק נשארתי שם על אותה כורסה בפינת הסלון, ואפילו שאחרי כמה זמן הרגשתי רעב וצמא, כי בעצם מאז הצהריים לא אכלתי ולא שתיתי, בכל־זאת לא קמתי ולא זזתי, והיתה שם בצד סלסלה עם סוכריות ואפילו סוכריה אחת לא הרמתי משם, גם את הסוודר לא הורדתי ממני, על אף שהייתי כבר בוערת מחום, כל הזמן מסתכלת במסך השחור של הטלוויזיה שעמדה מולי, או חוזרת וקוראת אותן שורות מספר שהיה מונח באלכסון פתוח לפני, שלא העזתי אפילו ליישר אותו, משהו על שכונות בירושלים הישנה, עד שעם השעות העוברות והדממה שהשתררה בכל הבניין התחלתי להרגיש כאילו כבר יד נעלמת כורכת וחונטת אותי, והתחלתי כבר לנמנם לי על הכורסה הזאת, כאילו זה מקומי הסופי עד קץ הימים, והייתי מוכנה אפילו להשלים עם המחשבה שהאדון מאני הזה כבר מתנדנד לו שם באוויר על הרצועה של התריס, אני התאבנתי, מחכה עד שהסופר או הבמאי יחזור, ואז, בערך לקראת חצות הלילה, ואני כבר מטושטשת לגמרי, אני רואה אותו יוצא מן החדר ההוא, אבל כבר שונה לגמרי, לא עוד באותו חלוק־רחצה קרוע קצת, אלא לבוש בגדים, סוודר ומכנסיים, וגם מסורק, כבר לא נראה כמו אותה חיה קודרת, חולה ופראית, שמכינה את הגרדום שלה, אלא כמו איש שהתעורר ותפס את עצמו בידיים, לא נראה מופתע או כועס לגלות אותי שם, אלא כבר הסתכל בי בחיוך כזה, קצת נבוך, סוגר ראשית כל על שנינו את הדלת החיצונית הפתוחה, לוקח את שפופרת הטלפון ומחזיר אותה למקומה, ופונה אלי בנימוס לשאול מה השם שלי, ומה בעצם אני רוצה ממנו...
־ כנראה שלא הקשיב בהתחלה...
־ לא, אמא, חכי, חכי, בכל־זאת לא הזיה...
־ חכי, אמא, חכי... מה את ממהרת...
־ לא כל פרט ופרט, אבל בכל־זאת... הרי גם הפרטים חשובים...
־ אבל חכי, בשם האלוהים, חכי...
־ סתם אמרתי...
־ לא, את שאר הימים יותר בקיצור...
־ לא, לא, אף מלה על המאבק שהיה מקודם בינינו, כאילו לא נגענו באצבע קטנה זה בזו... ואני, כמובן, חזרתי ומסרתי לו את השליחות של אפי, ועכשיו סוף־סוף הוא קלט אותה, אבל לא נראה יותר מדי מאוכזב לשמוע שלא ישחררו אותו לעליה לקבר ביום השלושים, אבל שאל אותי עוד פרטים על אפי, כאילו אני צריכה לדעת על בנו יותר משהוא בעצמו יודע, אז סיפרתי לו גם על המשקפיים שנשברו שם במילואים בלבנון, ואז הוא נראה מודאג ותיכף הציע שאולי ימצא זוג אחר בשבילו, ובטבעיות, כאילו כלום לא קרה, הוא הזמין אותי אל אותו החדר שממנו זרק אותי מקודם בחמת־זעם כזו, אלא שהחדר היה עכשיו מסודר, נראה לפחות נורמלי יותר, המיטה מוצעת, הסדינים מקופלים, הניירות אסופים בערימה אחת, והעיקר, התריס, עכשיו היה פתוח ומורם, והארגז שלו סגור למעלה, והרצועה המשתלשלת עם הלולאה הזאת נעלמה לגמרי, חָזְרָה לתושבת שלה, ומן החלון הגדול נראו העצים סוערים ומעונים ברוח בלתי נראית, והוא התחיל לחטט במגירות, עד שמצא שניים שלושה זוגות משקפיים, והתלבט קצת אם הם של אפי או אולי של מישהו אחר, ואפילו פנה אלי לשאול אם אני יכולה לזהות מה דומה למשקפיים שלו, ולבסוף צרר את כולם בשקית־בד קטנה ואמר, קחי ותשלחי לו שם ללבנון, אולי זה יעזור לו בינתיים עד שייצא לחופשה, ועכשיו פתאום נראה לי שכבר הוא לא רוצה כל־כך למהר להיפרד ממני, נעץ בי מבט עמוק כזה ושאל פתאום, אבל מאיפה אני מכיר אותך? מאיפה אני יכול בכלל לזכור אותך? וכשהזכרתי לו בחיוך קל, שהייתי אצלו בדירה רק לפני חודש, בזמן השבעה, הוא לא נראה מסתפק בתשובה הזאת, גם לא נראה שהוא נזכר בביקור שלי, אלא מחפש ומתעקש על איזו היכרות מוקדמת יותר, ומלא סקרנות ניסה לחקור אותי אם לא התגוררתי פעם בירושלים, והתחיל גם לברר קצת על כל המשפחה, מכל הצדדים, עלייך ועל אבא, ומי היו ההורים שלהם, ומהיכן הגיעו, והאם בכל־זאת לא היו ירושלמים בתוכם. והיה משונה פתאום, אמא, החקירה המשפחתית הזאת שעשה לי פתאום בסבלנות רבה בחצות הלילה, כאילו אין שעון, כאילו אנחנו מחוץ לזמן בכלל, וכיוון שהרבה לא ידעתי להגיד על תולדות המשפחה שלנו, והייתי עייפה מאוד, אז בסוף, אבל רק בסוף, אמא, יצא לי... כלומר... שוב... מה לעשות?
־ בדיוק, כן, שאבא שלנו גם נפל במלחמה...
־ ידעתי שתאמרי, אבל הפעם באמת לא רציתי לספר... והרי כבר נשבעתי לעצמי, לעצמי, להפסיק לזרוק את זה בכל מקום...
־ קל להגיד... קל להגיד...
־ ודאי, את יודעת הכל מראש...
־ לא...
־ לא, לא, אבל זה באמת מתחיל להרגיז שאת בטוחה תמיד שאת יודעת מראש מה אני אגיד ומה אני אעשה, אבל חכי, חכי, עוד תהיה לך גם הפתעה גדולה הערב...
־ חכי... קצת סבלנות...
־ כן, הפתעה.
־ ואז? ואז, כמובן, כמו תמיד, אמא, מה לעשות, נכמרים הרחמים האלו...
־ מה פתאום? אולי פעם, אבל כבר מזמן אני לא נהנית מזה בכלל, אפילו סובלת שאנשים מייד מתחילים כאילו לקחת חסות עלי, גם הוא, אומנם בעדינות גדולה אבל כבר בדאגה, איך אני אצא בשעה כזאת ובמזג־אוויר כזה מירושלים לשפלה, מה עוד שהוא כל הזמן גם היה בטוח שעוד מעט יתחיל לרדת שלג, ולכן זה הוא שהציע שאשאר לישון שם אצלו, ובבוקר הוא כבר יוציא אותי לתחנת־האוטובוסים או לרכבת, וידעתי שהוא צודק אבל כאילו המשכתי להתלבט, כדי שישכנע גם את עצמו ולא רק אותי, ואז הוא התחיל להכין את אותו החדר שעל המיפתן שלו נאבק אתי בפראות כזאת, רוצה כאילו להוכיח שהגרדום שנעלם גם מעולם לא היה... ועוד לפני שחשבתי מה להחליט, כבר הציע בשבילי בזריזות את המיטה של הסבתא...
־ לא, לאפי אין חדר בדירה הזאת, זה היה באמת החדר של הסבתא שמתה, אפשר היה לדעת מהרגע שנכנסים לשם.
־ לפי מה שאת רוצה, לפי הכל, לפי הרהיטים, לפי התמונות שתלויות על הקירות, לפי בובה ישנה ומוזרה של רקדנית תורכית עם מכנסיים מבריקים ותרבוש על הראש, לפי השמלות והחלוקים שעדיין תלויים בארון־הבגדים, ואפילו הסדינים שפרש על המיטה היו סדיני־בד צהובים מרוב כביסות, ומאחת המגירות הוציא כתונת־לילה ונתן לי, גם היא עתיקה כזאת, עשויה מפלאנל עבה ומלאה בפרחים אדומים, שרואים שהם רקומים בריקמת־יד, כי כל אחד שונה מן השני, ולרגע, אמא, נתקפתי צמרמורת משונה, לאו דווקא בגלל הסבתא והכותונת שלה, אלא בגלל שנדמה היה לי שהוא אפילו שמח להלין אותי שם רק כדי לראות מישהו שוב לובש את הכותונת הזאת...
־ השתגעת?
־ מה פתאום? איזו מחשבה בכלל, אמא? רק אחרי שנכנסתי למיטה והתכסיתי כולי, הוא נכנס אל החדר להוריד את התריס, ולשאול אם הכותונת מתאימה, והבחנתי שהוא מסתכל בי בשימחה, פניו ממש האירו, ובקלות, ביד אחת, הוריד את התריס הפתוח, אולי להוכיח בפשטות שלא היה זה גרדום אלא רק תריס מקולקל...
־ אבל לא הזיה...
־ כי כבר ראיתי...
־ כי כבר ראיתי וגם הבנתי...
־ אבל חכי, למה אין לך סבלנות...
־ אבל מה ישי כל הערב עוד לפנינו...
־ אבל הסכמת לוותר על המסיבה של השנה החדשה...
־ אז למה את מתוחה כל־כך?
־ מהסיפור הזה?
־ ואם? אז מה?
־ כן, בדיוק אמא, לא היה איכפת לי... למה לא? אם אפי יכול היה להיכנס בקלות כזאת למיטה של הסבתא שלנו, למה שלא אכנס אני למיטה של הסבתא שלו...
־ אולי? ואם? אז מה? כבר עבר חודש מאז ומה יכול להישאר מזה? והרי מוות זה לא מחלה שמדביקה או מלכלכת, כמו החיים... משונה, פתאום כאילו את, אמא, מתחילה להאמין ברוחות־רפאים?
־ אף פעם, טבעי לגמרי, ואת יודעת שתמיד היתה לי משיכה כזאת להיכנס לישון במיטות של גדולים, אולי עדיין בגלל הזיכרון המאוס של הלינה המשותפת בבית־הילדים... לכן גם נכנסתי שם למיטה הרכה הזאת, ונרדמתי בהתחלה דווקא בקלות, בלי בעיות, למרות שהוא עוד הסתובב לו קצת באי־שקט בדירה, וגם הרוח בחוץ התחזקה מאוד, אלא שלאחר שעה או שעתיים התעוררתי, אמא, לא רק מבולבלת לגמרי, אלא בעיקר בתחושת רעב קשה שאי אפשר היה להשקיט, כאילו ההוא שם בתוכי מתחיל לכרסם כבר בדפנות הבטן עצמה, והייתי חייבת לקום מן המיטה כדי לחפש מייד משהו לאכול, וכך התחלתי ללכת במסדרון, מגששת בקרון־רכבת חשוך, וחמקתי ליד דלת החדר שלו, שהיתה סגורה, ונכנסתי למיטבח, אבל לא העליתי אור, אפילו את המקרר לא פתחתי, ומצאתי שם כיכר לחם, ובצעתי ממנה פרוסות, ויצקתי עליהן שמן, ובזקתי מלח ותבלינים, שמצאתי שם, ואכלתי בתיאבון אדיר כזה אולי חצי כיכר עד ששבעתי ממש, אבל כשחזרתי במסדרון, ראיתי שהדלת נפתחה קצת, והוא כאילו היה ממתין לי שם, אז לשניה נעצרתי, אמא, ואז שמעתי אותו מנומנם קורא בשמי חרש, כאילו הייתי איזו בת משפחה כבר, רוצה לדעת אם כבר יורד שלג, אבל אז, אני לא יודעת, נתקפתי פחד כזה ממנו...
־ אני לא יודעת, שאולי שוב יקום להיאבק אתי, ולא יכולתי לענות כלום, וחמקתי לתוך המיטה, והתהפכתי שם הרבה עד שהצלחתי שוב להירדם, ובבוקר, בשבע וחצי, כשנכנס לחדר להעיר אותי, נראה שהוא כבר מאוד קצר־רוח, לבוש בהידור כזה, חליפה שחורה ועניבה שחורה, כי הוא באמת שופט, שופט־שלום, וגם ראיתי איך הוא שופט...
־ מייד, מייד, לפי הסדר, תני לי לשמור על הסדר...
־ לאט לאט, אמא. ואז, כשהעיר אותי, גם באור שהזרים לחדר וגם בנגיעה קלה בכתף, דבר ראשון שאמר, סליחה, אני אשם שהיית רעבה בלילה, שכחתי להאכיל אותך אמש...
־ על זה? שום מלה, אמא... חלילה, שום מלה עדיין...
־ כי לא רציתי שיאבד את האמון בי, שיחשוב, מי יודע, שאולי עליתי לירושלים לא בשביל השליחות של אפי אלא בכוונה מוסתרת לסחוט משהו ממנו...
־ אני יודעת... איזו הבטחה על התינוק... או כסף...
־ אני יודעת מה הוא יכול לחשוב?... אולי בשביל רופא... אולי להיפך, בשביל הפלה... לכן נזהרתי לא לומר כלום, להיפך, כל הזמן הייתי חוזרת ומזהירה את עצמי, גם כשהייתי רואה אותו עומד שקט ומרוסן כזה, מורח עבורי גבינת־עיזים לבנה על פרוסת לחם שחור, מבטו מרותק אל החלון לראות אם טיפות הגשם יהפכו לפתיתי שלג, לרגע לא שכחתי שהאיש הזה ניסה, כמו חיה מדוכאה, להשמיד את עצמו...
־ לא, רק ברמז קל שבקלים... כדי שייזהר ממני... רק כך, במין תמימות, אמרתי בכוונה, אני רואה שהצלחת לתקן את התריס עם הרצועה והלולאה הקרועה שלו, כי רציתי להיות בטוחה שהוא יודע שלא רק ראיתי אלא גם הבנתי את הכל...
־ לא, הוא לא הגיב, רק ניענע בראש ושתק... ואחר־כך כאילו קצת חייך לעצמו והתחיל לזרז אותי לצאת לדרך, ולפתע, אמא, נראה היה לי שהחביבות הזו שלו המנומסת היא בעצם רק פיתוי, להבטיח שאני באמת מסתלקת מירושלים, ושאינני מתכוננת להסתובב בשטח ולעקוב אחריו, ולכן כנראה הוא המציא איזה סידור דחוף שהוא צריך לסדר בשכונה ליד התחנה המרכזית, וזאת כדי שיוכל לקחת אותי אתו בדרך ולשים אותי ממש בתחנה, וברגע הראשון, אני באמת חשבתי שזהו, שאני באמת כבר חוזרת לתל־אביב, כבר יותר מדי הפסדתי לימודים מההרפתקה המשונה הזאת, אבל בדרך, במכונית שלו, מזדחלים בגשם בפקקי־תנועה איומים, התחלתי לבחון אותו מן הצד בשתיקה העמוקה שהשתררה בינינו, רואה אדון ספרדי מדוכא, בודד כנראה לנפשו, ולנשימת פיו יש ריח כמו של יין ישן, וחושבת פתאום לעצמי, אמא, הרי זה בעצם הסבא היחיד שיהיה לאותה נוסחה הרשומה בנוזל ששט לו בתוכי, למה לא להכיר אותו קצת יותר, והתחלתי למשוך אותו לדבר על עצמו, והזכרתי אפילו את הספר הזה על שכונות ירושלים הישנה, שקראתי עמוד שלו שם באלכסון ליד הפסל של הסוס, והוא מייד התעורר והתחיל לספר על הספר הזה, שהוא קורא בו בהנאה רבה, וסיפר גם על המקום הזה, השכונה של כרם אברהם שהוא נוסע אליה עכשיו, אל בית ישן שהוא משכיר לדיירים, בית שנשאר לו בירושה מסבא של אבא שלו, איש שהיה רופא־נשים מפורסם בירושלים לפני תשעים שנה, ושם, באותו בית, כך סיפרו לו, היתה גם מין קליניקה כזאת ליולדות, ונשות ירושלים, יהודיות וערביות, היו באות ללדת שם, וכשהוא הוציא את המלים האלו מפיו, בבת־אחת כאילו נפרץ הלב, אמא, והסמקתי מהתרגשות, ועל אף שהיינו כך תקועים בפקק־תנועה דחוס כזה לא רחוק מבנייני־האומה, ומסביב הכל אפור וגשם מעצבן כזה נוזל על החלונות, הרגשתי מופלאות גורלית כזאת על כל הפגישה הזאת אתו, שהוא נוסע אתי למקום שנשים לפני מאה שנה היו יולדות בו, לכן רק טבעי היה שנמשכתי לבוא אתו לשם, לראות מה זה המקום הזה, והוא היה קצת נבוך ומופתע מהבקשה שלי, ואמר, אבל אין שם כלום מה לראות, עכשיו זה סתם בית עם כמה דירות קטנות, שהוא הולך רק לחדש שם עם הדיירים את חוזה השכירות שלהם, כי מזה בא הכסף שהוא שולח לאפי כל חודש לעזור לו בלימודים, אבל אני פתאום התעקשתי, כמעט התחננתי לפניו, אם לא את הבית, אולי לפחות את השכונה כדאי לראות, ושוב ניסה לשכנע אותי שאין מה לראות, שהשכונה נהפכה סתם לשכונה של אדוקים שחורים, ואין כלום מה לראות שם, אבל אני המשכתי להתעקש, אמא, פתאום זה נעשה לי חשוב, ולא היתה לו ברירה, הוא לא יכול היה לזרוק אותי סתם מהמכונית, ולכן לא נעצר בתחנה המרכזית, אלא המשיך אל אותה שכונה צפופה, שאף שהיא באמת מוצפת בדתיים שחורים, היא גם נראית מלאת חיים וצבעונית דווקא, ושם חנינו באחד הרחובות ליד בית־אבן ישן אבל לא קטן, עם שתי קומות וגג רעפים אדום, והוא היה פתאום נבוך מאוד ואמר, זהו הבית, את רואה, אין מה לראות, ואחר ביקש בעדינות שאחכה לו בחוץ ולא אכנס אתו, כי שם אנשים אדוקים כאלו, שלא יבינו בדיוק מה אני ומי אני לו... וצחקתי בלבי, אמא, כאילו הוא עצמו יודע כבר מי אני, אבל הסכמתי לחכות בחוץ, והוא אמר, זה יכול לקחת זמן, ואם יימאס לך תוכלי לקחת מפה את האוטובוס לתחנה המרכזית, ושוב חזר לאיים בשלג שעוד מעט ירד וגם עלול לחסום לי את הדרך החוצה מירושלים, ולחץ את ידי לפרידת שלום, וביקש סליחה על כל ההטרדה שנגרמה לי בגלל הטלפון המנותק, ונבלע לו שם בדלת הברזל הגדולה של אותו בית. והתחלתי קצת להסתובב מסביב ולדמיין קצת איך כל זה היה נראה לפני מאה שנה, בטח מסביב היו רק שדות שממה כמו אצלנו, והתחלתי שוב חושבת על התינוק, שברגע שייוולד, הבית הישן הזה יהיה שייך גם לו, ובעצם דרכו גם קצת לי, והרי בקיבוץ אין בית אחד ששייך לנו ממש, וכאן פתאום בית שלם עם גג אדום, ומסביבי כל הזמן מתהלכים, בקווים ישרים, דתיים בודדים ועטיפות־פלסטיק שקופות על המגבעות שלהם, אוחזים את המטריות השחורות הסגורות שלהם כמו רובים, וטיפות הגשם פתאום נעשו דביקות וארוכות כאלו, נמרחות, אבל עדיין ידעתי שאין זה שלג, אף שמעולם לא הייתי בשלג, אז נכנסתי לתוך הבית עצמו, אל חדר־מדרגות צר ואפל, שעגלות־ילדים קשורות למעקה שלו, ובצד כמה תיבות־דואר ללא מיכסה, ועליתי למעלה, לקומה השניה, אל מסדרון שרואים שהיה בעצם פעם מרפסת בבית המקורי שבילבלו אותו לגמרי, הרסו ובנו בתוכו והפכו את כל כוונתו, והתחלתי לעבור ליד דלתות שלא היה ברור אם הן של דירות או רק מחסנים, ולרגע עלה בי רעיון משונה, שאולי האדון מאני שלי פשוט חמק לו כאן לתוך איזה חדר קטן לגמור את ההתאבדות שלו בלי הפרעה, והמשכתי במסדרון, שהוביל אל מדרגות אחוריות שיורדים בהן אל תוך חצר פנימית קטנה מרוצפת אבן, מוקפת בדירות קטנות וחדרים, ובחלק שנשאר פתוח אני רואה שאיזו נשמה טובה שאוהבת אדמה מנסה להצמיח משהו בלב האבן, וזה היה נוגע ללב, אמא, לראות איך העירוניים האלו שתלו שם שיחים של פילפלים ועגבניות בתוך גיגיות וסירי־לילה גדולים וישנים. ואז הרגשתי שכבר עוקבים אחרי מכל עבר, חלונות נפתחים וראשים מציצים, ולבסוף נכנסה לחצר אשה צעירה בהריון, שניסתה כך בעדינות לברר את מי אני מחפשת, וכשאמרתי לה שאני סתם מחכה לבעל־הבית, היא פתאום היתה מוטרדת מאוד, כי חשבה שבאתי לשכור דירה, ומייד התחילה להסביר לי שאני טועה ואין כאן שום דירה פנויה, וראו, אמא, בבירור, שהיא לגמרי מסתייגת מהמחשבה שאחת כמוני רוצה לשכור שם דירה, וזה הרגיז אותי, ואמרתי לה, אבל אולי תהיה בעתיד, והיא חזרה ואמרה, לא, לעולם לא, יש כאן תור ארוך של ממתינים, ואף אחד מהדיירים כאן לא רוצה לעזוב, ופתאום הבנתי, אמא, שנוכחותי ממש קשה לה, והיא לא יכולה אפילו לשאת את המחשבה שאני מתעניינת בדירה בשבילי במקום כזה, וראיתי שהיא מסמנת שם לעוד שכנות לבוא כדי לשכנע אותי שלעולם לא תהיה שם דירה פנויה, ופתאום נתקפתי עצבנות עליהן, ואמרתי, אני מחכה כאן לאדון מאני, באתי אתו, ואז הם אמרו, אבל השופט כבר עזב, ומיהרתי לרחוב, ובאמת ראיתי שהמכונית נעלמה, אם כן, אני חושבת, לפחות הוא לא התאבד, אלא פשוט ברח ממני, ואז באמת אני כבר לא יודעת, אמא, מה תפס אותי כשהחלטתי להמשיך ולרדוף אחריו...