"את כל האמת? זה עלול לסבך אותנו בצרות"
"לא, כמובן שלא," המתיק הקול הראשון בלחישה, "רק מה שמתבקש".
לפתע, נתקף הקאזאל חרדה – אם הדורומאטימם ישתמשו בכשפים כדי לוודא שאיש לא מצוטט להם, לא היה לו ספק שהם ימצאו אותו גם בתוך קיר האבן. הוא ניסה לטבוע עמוק יותר בתוך הסלע, אך נעצר בדופן הרחוקה של העמוד – העמוד עצמו נחצב משחם אפור, בזמן שהסלע סביב היה גברו שחור. הקאזאל נתקע בקו התפר בין העמוד וגוף האבן שמאחוריו, ומשהבין שנלכד – ושאולי בתוך רגעים ספורים ייחשף מיקומו – עצר את נשימתו וצלל בקו ישר כלפי מעלה.
הוא לא שמע עוד את שיחתם של הדורומאטים. המעבר מעלה בתוך הסלע היה לו קשה ומכאיב מאוד, כאילו הוא נמחץ ונדחק בתוך וושט מאובנת של איזה נפיל קדמוני, נדחק בקושי כלפי מעלה, כולו תקווה שהעמוד יוביל אותו למקום כלשהו...
הקאזאל שלח את ידיו לגשש את דופן הסלע. פעם ופעמיים הוא חש בסלע אחר נדחק כנגדו, וכבר נמלא בהלה ופחד שיגיע לראש העמוד ויגלה אותו חתום מכל הכיוונים, עד שבבדיקה השלישית נדחקה כפו מחוץ לעמוד, והוא חש במרחב פתוח. הקאזאל עצר לרגע והקשיב ברוב קשב – הדורומאטים בקומה תחתיו לא נשמעו, ולא נשמע משהו שהתנועע בחדר לצדו. הקאזאל הוציא את האוויר מריאותיו בבת-אחת ופרץ מתוך עמוד הסלע, גבוה יותר מעל הרצפה מכפי שתכנן – הוא מצא את עצמו נופל מגובה שני מטרים (שבעבור יצור נמוך כמותו היו גובה מאיים למדי) ומתגלגל על רצפת אולם בצורת פעמון. למרבה המזל, הרצפה לא הייתה מכוסה בשום חפץ והקאזאל התרסק היישר על האבן. לא היה לו ספק שלו פגע גופו בעץ או במתכת היה שובר את שתי ידיו, אך הסלע תמיד קיבל אותו ברכות ובחמימות. הקאזאל התנשם והתנשף, סוקר את האולם סביבו – היה זה חדר שינה עתיק, שמעולם, בכל ימי חייו של הקאזאל, איש לא השתמש בו. הוא ידע היכן הוא נמצא, ומיהר לקום ולרוץ דרך מבוך המסדרונות.
