עם ראול ולנברג בבודפשט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עם ראול ולנברג בבודפשט

עם ראול ולנברג בבודפשט

עוד על הספר

פר אנגר

פר יוהאן ולנטין אנייר (בשוודית: Per Johan Valentin Anger; ‏7 בדצמבר 1913 - 26 באוגוסט 2002) היה דיפלומט שוודי שבמהלך מלחמת העולם השנייה נטל חלק במאמצים לשחרר יהודים הונגריים ממעצר וגירוש בידי הנאצים.

תקציר

זהו ספר קטן, שבמילים חסכניות ופשוטות מספר סיפור גדול. חסיד אומות עולם, הדיפלומט השוודי פר אנגר, מתעד את פעולותיו עם חסידי אומות עולם נוספים ובראשם ראול ולנברג. יחדיו הצילו רבבות רבות מיהודי הונגריה בזמן השואה. הספר שלפנינו מספר על מעשים, שהם ככל הנראה הנאצלים ביותר שאדם יכול לעשותם: הצלת חייהם של אחרים, תוך סיכון ממשי של חייו שלו.
 
את הספר תרגם לעברית ד"ר משה יגר, לשעבר שגריר ישראל בשוודיה ומבכירי משרד החוץ, שהיה חברו הטוב של אנגר.

פרק ראשון

אלי ויזל
 
ראול ולנברג הוא אגדה חיה ליהודי בודפשט. רק מעטים פעלו כמוהו כדי להצילם. איש אינו יכול להעיד על עצמו שביצע מעשים נועזים וגרף הצלחות שעשויים להשתוות לאלה של ולנברג. הוא הציב דוגמה שרק מעטים פעלו לפיה.
 
קראו ספר זה ותיווכחו כי למרות הרדיפות יכלו קרבנות רבים להימלט מידי הרוצחים. אפשר היה להציל רבים. רכבות מוות סבבוּ לאחור. אסירים שוחררו. בכמה מקרים נאלצו אייכמן ועוזריו להיכנע ולשחרר את טרפם מידם. מה שהיה נחוץ אז היה מידה של רצון טוב, הגינות, אומץ, כישרונות, אמצעים חומריים ומעט דמיון. מה שהיה דרוש הוא הרצון לעמוד לצִדה של האנושות המעונה, לצדם של היהודים.
 
קראו ספר זה ותגיעו למסקנה המזעזעת והכואבת שלנצח את הרוצחים היה אפשרי. זה נכון הן בנוגע לאנשים פרטיים והן בנוגע לממלאי תפקידים, בודדים וממשלות גם יחד. באותה ממלכת אופל נוצח המוות כאשר אדם יחיד, או משפחה, החליטו להתנגד לתליין ולהחביא את הקרבנות.
 
מה צר, ומה טראגי שראול ולנברג השתייך למיעוט, למיעוט קטן. שליחותו החלה מאוחר מדי. מאוחר מאוד, כשחוץ מהיהודים שחיו בבירת הונגריה, לא נותרו עוד יהודים להצילם.
 
מדוע לא נשלח קודם לכן? מדוע לא שוגרו דיפלומטים אחרים לערים אחרות בשליחויות הצלה דומות? מה היה קורה אם ב-1943 היו מדינות נייטרליות מציעות חסות ליהודי וורשה, אם המעצמות הגדולות היו מציעות אזרחות ליהודי פריז או אמסטרדם?
 
אדם קורא את סיפורו של ראול ולנברג והוא מוצף רגשי הודיה ועצב גם יחד. הודיה לדיפלומט השבדי הצעיר ועמיתיו ועצב על האחרים, שלא פעלו כמוהו.
 
אדם קורא על הישגיו של קומץ גברים ונשים ומנסה לשער בדמיונו מה היה ניתן להשיג אם יותר אנשים היו מראים שאכפת להם. הוא חושב על הזדמנויות שהוחמצו, על שתיקתם הממושכת של מנהיגי בנות-הברית, ויורדת עליו עצבות עד כדי ייאוש.
 
ניתן היה למנוע שואה זו, שלא הייתה אכזרית ממנה, או להקטין את ממדיה. כיום אנו יודעים זאת. היה עלינו לנחש זאת כבר אז. לוא רק היו פותחים לפליטים יהודים כמה שערים. לוא רק ממשלות אחדות היו מסכימות להציל ילדים יהודים. לוא מנהיגים מסוימים היו מוחים נגד הרציחות הראשונות. לוא היו משמיעים אזהרות ברורות לעם הגרמני על העונשים הצפויים לו על פשעי אושוויץ וטרבלינקה. לוא... אין פלא שהיטלר והימלר, היידריך ואייכמן פירשו את התנהגותן של מדינות המערב כהסכמה שקטה, אם לא כעידוד מפורש! המנהיגים הנאצים היו משוכנעים שבכך שהם נפטרים מיהודי אירופה הבלתי-רצויים הם משרתים את האנושות.
 
כאשר, אחרי האסון, אמרו מנהיגי העולם החופשי: "לא ידענו", הם לא דיברו אמת. הם ידעו. היו שטענו שידעו אך היו חסרי אונים. גם הם לא דיברו אמת. הם לא היו חסרי אונים. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא ראול ולנברג.
 
קראו ספר זה על אודותיו, וספרים אחרים, ותיווכחו מה יכול היה איש יחיד לעשות. הוא יכול היה להעניק השראה ותקווה לעולם כולו.
 
אמת. אין להגזים בהצלחותיו. הוא לא לחם לבדו. היו לו בני-ברית, עמיתים, חברים. הוא נהנה מתמיכתם של בעלי השפעה בשטוקהולם ובוושינגטון. הקונסול השווייצרי צ'רלס לוץ, דמות אגדית בזכות עצמה, השתתף באותו מאבק, היה חלק באותן גבורה ומסירות. כך גם נהגו הנציג האפוסטולי אנג'לו רוטה ודיפלומטים אחרים ממדינות נייטרליות. אל לנו לשכוח גם את הציונים הצעירים. הם לחמו באויב ביום ובלילה, בגבורה יחידה במינה ובכושר המצאה, מערימים עליו פעם אחר פעם, משתמשים בנשק הערמה כדי להוציא מידיו אדם כאן, משפחה שם... כפירי אריות אלה, שלעתים קרובות התחפשו לחברים בתנועה הפשיסטית, הצליחו להציל חיים הרבה.
 
אך הגיבור הגדול מכולם היה ראול ולנברג. הוא הפך לסמל, ללפיד. האם זו הסיבה שהרוסים אסרו אותו? כל עוד קיימים אנשים מסוגו של ראול ולנברג, יוקעו משטרים מדכאים ויגונו. ולנברג יהיה עֵד נצח לכך שבני אנוש יכולים להיות אנושיים וליכולתם להצליח. זו הסיבה לשאיפתנו לראותו חופשי, להודות לו. להודות לו על שבפעילותו ובקורבנו אפשר לנו להכריז על אמונתנו בסולידריות אנושית, גם כאשר העולם הסובב אותנו רועד מפחד ושקוע בשנאה ומוות.
 
אינני יודע מה מקומו של ראול ולנברג בתולדות עמו. אך אני יודע מה מקומו בתולדות עמנו. הוא תופס את המקום השמור למי שמגלמים את הצימאון לצדק ולכבוד. ומעל לכול, את הכמיהה לאנושיות.
 
 
 
1981

פר אנגר

פר יוהאן ולנטין אנייר (בשוודית: Per Johan Valentin Anger; ‏7 בדצמבר 1913 - 26 באוגוסט 2002) היה דיפלומט שוודי שבמהלך מלחמת העולם השנייה נטל חלק במאמצים לשחרר יהודים הונגריים ממעצר וגירוש בידי הנאצים.

עוד על הספר

עם ראול ולנברג בבודפשט פר אנגר
אלי ויזל
 
ראול ולנברג הוא אגדה חיה ליהודי בודפשט. רק מעטים פעלו כמוהו כדי להצילם. איש אינו יכול להעיד על עצמו שביצע מעשים נועזים וגרף הצלחות שעשויים להשתוות לאלה של ולנברג. הוא הציב דוגמה שרק מעטים פעלו לפיה.
 
קראו ספר זה ותיווכחו כי למרות הרדיפות יכלו קרבנות רבים להימלט מידי הרוצחים. אפשר היה להציל רבים. רכבות מוות סבבוּ לאחור. אסירים שוחררו. בכמה מקרים נאלצו אייכמן ועוזריו להיכנע ולשחרר את טרפם מידם. מה שהיה נחוץ אז היה מידה של רצון טוב, הגינות, אומץ, כישרונות, אמצעים חומריים ומעט דמיון. מה שהיה דרוש הוא הרצון לעמוד לצִדה של האנושות המעונה, לצדם של היהודים.
 
קראו ספר זה ותגיעו למסקנה המזעזעת והכואבת שלנצח את הרוצחים היה אפשרי. זה נכון הן בנוגע לאנשים פרטיים והן בנוגע לממלאי תפקידים, בודדים וממשלות גם יחד. באותה ממלכת אופל נוצח המוות כאשר אדם יחיד, או משפחה, החליטו להתנגד לתליין ולהחביא את הקרבנות.
 
מה צר, ומה טראגי שראול ולנברג השתייך למיעוט, למיעוט קטן. שליחותו החלה מאוחר מדי. מאוחר מאוד, כשחוץ מהיהודים שחיו בבירת הונגריה, לא נותרו עוד יהודים להצילם.
 
מדוע לא נשלח קודם לכן? מדוע לא שוגרו דיפלומטים אחרים לערים אחרות בשליחויות הצלה דומות? מה היה קורה אם ב-1943 היו מדינות נייטרליות מציעות חסות ליהודי וורשה, אם המעצמות הגדולות היו מציעות אזרחות ליהודי פריז או אמסטרדם?
 
אדם קורא את סיפורו של ראול ולנברג והוא מוצף רגשי הודיה ועצב גם יחד. הודיה לדיפלומט השבדי הצעיר ועמיתיו ועצב על האחרים, שלא פעלו כמוהו.
 
אדם קורא על הישגיו של קומץ גברים ונשים ומנסה לשער בדמיונו מה היה ניתן להשיג אם יותר אנשים היו מראים שאכפת להם. הוא חושב על הזדמנויות שהוחמצו, על שתיקתם הממושכת של מנהיגי בנות-הברית, ויורדת עליו עצבות עד כדי ייאוש.
 
ניתן היה למנוע שואה זו, שלא הייתה אכזרית ממנה, או להקטין את ממדיה. כיום אנו יודעים זאת. היה עלינו לנחש זאת כבר אז. לוא רק היו פותחים לפליטים יהודים כמה שערים. לוא רק ממשלות אחדות היו מסכימות להציל ילדים יהודים. לוא מנהיגים מסוימים היו מוחים נגד הרציחות הראשונות. לוא היו משמיעים אזהרות ברורות לעם הגרמני על העונשים הצפויים לו על פשעי אושוויץ וטרבלינקה. לוא... אין פלא שהיטלר והימלר, היידריך ואייכמן פירשו את התנהגותן של מדינות המערב כהסכמה שקטה, אם לא כעידוד מפורש! המנהיגים הנאצים היו משוכנעים שבכך שהם נפטרים מיהודי אירופה הבלתי-רצויים הם משרתים את האנושות.
 
כאשר, אחרי האסון, אמרו מנהיגי העולם החופשי: "לא ידענו", הם לא דיברו אמת. הם ידעו. היו שטענו שידעו אך היו חסרי אונים. גם הם לא דיברו אמת. הם לא היו חסרי אונים. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא ראול ולנברג.
 
קראו ספר זה על אודותיו, וספרים אחרים, ותיווכחו מה יכול היה איש יחיד לעשות. הוא יכול היה להעניק השראה ותקווה לעולם כולו.
 
אמת. אין להגזים בהצלחותיו. הוא לא לחם לבדו. היו לו בני-ברית, עמיתים, חברים. הוא נהנה מתמיכתם של בעלי השפעה בשטוקהולם ובוושינגטון. הקונסול השווייצרי צ'רלס לוץ, דמות אגדית בזכות עצמה, השתתף באותו מאבק, היה חלק באותן גבורה ומסירות. כך גם נהגו הנציג האפוסטולי אנג'לו רוטה ודיפלומטים אחרים ממדינות נייטרליות. אל לנו לשכוח גם את הציונים הצעירים. הם לחמו באויב ביום ובלילה, בגבורה יחידה במינה ובכושר המצאה, מערימים עליו פעם אחר פעם, משתמשים בנשק הערמה כדי להוציא מידיו אדם כאן, משפחה שם... כפירי אריות אלה, שלעתים קרובות התחפשו לחברים בתנועה הפשיסטית, הצליחו להציל חיים הרבה.
 
אך הגיבור הגדול מכולם היה ראול ולנברג. הוא הפך לסמל, ללפיד. האם זו הסיבה שהרוסים אסרו אותו? כל עוד קיימים אנשים מסוגו של ראול ולנברג, יוקעו משטרים מדכאים ויגונו. ולנברג יהיה עֵד נצח לכך שבני אנוש יכולים להיות אנושיים וליכולתם להצליח. זו הסיבה לשאיפתנו לראותו חופשי, להודות לו. להודות לו על שבפעילותו ובקורבנו אפשר לנו להכריז על אמונתנו בסולידריות אנושית, גם כאשר העולם הסובב אותנו רועד מפחד ושקוע בשנאה ומוות.
 
אינני יודע מה מקומו של ראול ולנברג בתולדות עמו. אך אני יודע מה מקומו בתולדות עמנו. הוא תופס את המקום השמור למי שמגלמים את הצימאון לצדק ולכבוד. ומעל לכול, את הכמיהה לאנושיות.
 
 
 
1981