זרים לעצמם

הקדמה

 

 

כאדם שהוטל ברגע מסוים (היה זה לילה, על פי עדות אמי) אל תוך הנהר הגדול של ההיסטוריה האנושית, ולמען הדיוק, אל תוך ״מעגל קטן״ שבתוך הנהר הגדול, מעגל הקרוי ״החברה״ שבה אני מתקיים - אני נסחף עם המעגל הקטן הזה בזרם הבלתי־פוסק של נהר שיש לו היסטוריה בת אלפי שנים. זאת ההיסטוריה האנושית, שמכילה את כל האירועים והתהליכים התרבותיים (פוליטיים, צבאיים, ערכיים, רוחניים) וכל מה שעוד נוגע בבן המין האנושי. כלומר, נהר שזרימתו אינה פוסקת, שצבעי מימיו משתנים, ואולי גם תכולתם.

לנהר האנושי הזה צבעים רבים, שגם מתחלפים, שגם מתמזגים זה בזה ויוצרים צבעים חדשים, נעים בתנועה בלתי־פוסקת, כשכל אחד מאיתנו מנסה להבין את מהותו של הנהר ואת מהות עצמו, או כפי שנכנה זאת גם בטקסט שלפנינו, את טבע מהותו שלו. הנהר זורם ולא עוצר אפילו לרגע, ועלי להישרד בו, וכדי להישרד בו אני הגרגר הזעיר שמתאמץ לשחות עם ראשי מעל המים, אני מנסה להבין מי הם אלה שסביבי, בני האדם, אלה שאחראים עלי (הורים, מורים, וכל מי שמצא לנכון...), בני אנוש בני גילי, בני כיתתי, חברַי למשחקים, מי הם, מי אני בהקשר שלהם, ולאט לאט אני מצליח להבין שהעניין הזה מורכב, וכמעט תמיד אני לומד משהו חדש, מנהג חדש, התנהלות חדשה, אפילו שיפוט מסוג חדש שלא חשבתי עליו, כמו ״אני אוהב להתרחץ במים קרים״, עובדה שלא חשבתי עליה עד גיל עשר לפחות. לעתים מבצבץ הרצון לברר מהו המקור שיוצר אירועים גדולים אלה, שמשנים את צבעי המים, משנים צורות ואופני קיום של היצור האנושי, ובמילים אחרות, מנסה לנתח את המקור למהפכות בנקודות הזמן הקריטיות שבהן נוצרו אותם שינויים או אירועים מכוננים.

אולם גם תהליך זה לקח שנים עד שהבנתי מה אני אמור לשאול, ועוד לא מעט שנים להבין: ״את מי לשאול?״ והתשובה הלא־ברורה בסוף מסע ארוך מאוד של התעמקות בפילוסופיה, בהגות מסוג זה ואחר, במדעי החברה, במדעי הטבע, בפיזיקה ובפסיכולוגיה, הוא שאחד המקורות החשובים הִנו: ״לשאול את עצמי״.

נגיעות מהותיות כמעט בכל אחד ממרחבי הידע שהוזכרו לעיל, יוצרות רשת תמיכה בהנמקה לתפיסה המוצגת. מתהליכי ביקוע האטום, דרך תפיסות שפיתחו הוגים כמו ג'ון לוק, עמנואל קאנט, הגל, קרל מרקס, פרידריך ניטשה, תיאודור אדורנו, לואיס אלטוסר, אטיין באליבאר וסלאבוי ז'יז'ק, וכן אלבר קאמי שספרו ״הזר״ מהווה השראה כמעט מוחשית, דרך גילויים (חלוציים) במחקרים על מוח האדם (KUTAS) עם העולם החדש במדעי המחשב המבוסס על ״BIG DATA וסמנטיקה״. תפיסותיהם וגילוייהם שזורים בתפיסה המוצגת בטקסט שלפנינו.

ולמרות הכול, אמר לי אחד המנחים שלי באקדמיה (פרופ' עודד בלבן) כי ״לא בטוח ששאלת את השאלות הנכונות, וכמעט לבטח שלא יהיו לך התשובות הנכונות״. כך אני מרגיש גם עכשיו.

הפילים שינו מעט מאוד מאופי קיומם בשלושת אלפי השנים האחרונות, כך גם לגבי שאר החיות שסביבנו. רק האדם יצר במו ידיו שינוי מתמיד, שהביאו לצורת קיום שיקשה לאדם שחי לפני אלפיים שנים או אלף שנים או אפילו חמש מאות שנים להאמין למראה עיניו. אותם בני אדם מתקופתו, שמדברים היום זה עם זה במרחקים של אלפי קילומטרים, רואים זה את זה במרחק של אלפי קילומטרים, טסים ומגיעים במהירויות דמיוניות ממקום למקום, יצרו מערכות רפואה פנטסטיות, אם כי את המוות האדם לא ניצח, ויש לכך אולי משמעות גדולה בכל המתקשר להקשר הרגשי, הפסיכולוגי של התנהלותו, שאולי כאן האדם לא ״שינה יותר ממה שהפילים שינו״, אולי.

במעגל שאליו נקלעתי, נעטפתי מיד עם היוולדי בטקסים מסוגים שונים, ובעיקר על ידי השׂפה השגורה במעגל הזה. במקרה שלי זאת השפה העברית של אחרי מלחמת העולם השנייה, של ימי הבראשית של מדינת ישראל, כשהעברית היוותה גשר בין מהגרים מעשרות מדינות שונות כשכולם דוברי השפות הללו, וכולם מְתקשרים בעברית ההיא של שנות החמישים במאה הקודמת. השפה כמו כל שפה הכילה רבים מהערכים המכוננים התרבותיים של המעגל שלי, וכך גם לכל ישראל, וכך גם לכל איטלקי שמתקיים במעגל האיטלקי, וכך הצרפתי, וכן הלאה - אירופאי - נוצרי או ישראלי - יהודי או מצרי־מוסלמי. כולנו עטופים בשפה וגם בטקסים ואירועים צֶרֶמוֹנַליים (טקסיים) שמלוּוים בשירה שהיא מעין מרכיב הטמעה משוכלל, בכללי התנהגות תואמים (הקמת סוכה בסוכות, אכילת סופגניות בחנוכה, וכן הלאה), כך גם לגבי המוסלמי והנוצרי, וכך כולנו במעגלים הקטנים שלנו, שגם מתנגשים זה בזה, גם מתחברים זה עם זה התחברות תודעתית. כלומר, דרך השפה, דרך המוצרים, המסחר, ובימינו - התקשורת מכל הסוגים.

בבית הספר לימדו אותי היסטוריה, וגם אילצו אותי להשתתף בטקסי ניצחון או כישלון של המעגל שאליו אני ״משתייך״. מחורבן בית המקדש הראשון ועד חורבנו השני ודרך יום הכיפורים, עם ימי החג לכבוד הקמתה של מדינת ישראל, יחד עם חגי הפסח והחנוכה, מלוּוים בשירים וטקסטים מכוננים שהשפה העברית - וכנראה גם כל שפה אחרת - רווּיה בהם (באופן תואם). כך הצרפתית, וכך הרוסית והאנגלית־אמריקאית, וחגיהם של האמריקאים.

מאוחר יותר התוודענו כולנו למושגים ותיאוריות של הכלכלה, של מדעי המדינה והיחסים הבינלאומיים, של אסטרטגיה ומלחמה, של ניתוחים היסטוריים וניתוחים סוציולוגיים, וגם אל הפילוסופיה התוודענו כולנו במידה זאת או אחרת, שלא לדבר על המתמטיקה והפיזיקה שמבחינתי היוו מורים אולטימטיביים לכל היסק (באנגלית: Inference) שביקשתי להסיק על העולם שלי, עלי, על ההיסטוריה האנושית או על ההיסטוריה של המעגל הקטן שבו גדלתי, וממנו ספגתי את עיקר הערכים שמתרוצצים בתודעתי ומנחים אותי לכאן או לשם. כל הכלים הללו נראו לי מכשירי פרנסה לחברים אינטליגנטים, שהדברים גם עניינו אותם (קצת...) וגם העמידו אותם בסטטוס של ״חכמים״ או ״אנשי רוח״ רחמנא ליצלן.

יש רק מושג אחד שנראה לי כחבוי ומודחק על ידי כולנו, מושג שניקר בקִרבי כל העת, עוד מגיל צעיר - שמהניסיון הראשון להגדירו נולד המושג זרוּת עצמית, ובניסיון נוסף, מלומד יותר, הגעתי בעזרת לימוד אינטנסיבי של כתבי קרל מרקס הצעיר למושג הניכור, ובעיקר ניכור עצמי. זרות עצמית וניכור עצמי הם שקולים בעינַי. תמיד העדפתי את המושג הראשוני, האותנטי, שכן התחושה הסובייקטיבית הזאת עוד הִפציעה בגיל צעיר מאוד, בגילוי המוזר של זרוּת לחברים1 בכיתה, זרות מהחברים לכאורה בקבוצת הכדורגל, זרות לאחַי הלוחמים שהיו איתי בימי הצבא, שלא לדבר על האוניברסיטה שבה שקעתי במשך שנים ארוכות בזרות בלתי־נגמרת, שלא נחלשה אפילו להרף עין.

אולי משום שבגיל צעיר מאוד נדהמתי לגלות כיצד ילד בן עשר שאביו נפטר הפך למטרה אלימה לחבריו, שראו בו מטרה מוחלשת שניתן להתעלל בה מבלי להיענש (בבית הילדים בקיבוץ), או בגין רגישות שהתפתחה בתודעתי מהמבט המפוחד שניכר מעיניהם השחורות של ילדים פלסטינים, אלה שפגשתי בשירותי הצבאי בזמן קיום חיפוש בעוצר בחברון, או בשכם בהיותי חייל קרבי בן תשע־עשרה.

השתתפתי בפיתוח מודלים של מדעי המדינה או הכלכלה, אבל תמיד כשהגעתי הביתה וחשבתי ביני לביני, ניקר בקִרבי השקר הדק של האקדמיה, אולי לא כולה, אבל במעמדים שאני הייתי. השתוממתי למראה הניסיון לפענח את נושא הטרור למשל, על ידי ספירת מספר האירועים שהיו השנה לעומת מספר האירועים שהיו בשנה שעברה, ולהיווכח לכאורה שהשינוי קשור בעיקר למזג האוויר. השתוממתי משום שהשאלה שהעסיקה כל אחד מאיתנו, למה אדם הופך לטרוריסט? מה מניע אותו? ובעיקר כיצד מתקנים את העיוות שהביאוֹ לכך. במיוחד אם הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב. אמרו לי חשמנים כבדים של האוניברסיטה - זאת האקדמיה. שוב הרגשתי זרוּת אבל השלמתי.

 

לימים, כשהבנתי שהאקדמיה לא תהווה כר נוח לפיתוח מחשבות מסוג כזה, וכשהחלטתי להאמין יותר ויותר לתחושות הבטן שלי, ולהתמודד דרך הסובייקט המוכר לי ״אני״, עם התופעה שכיניתי אותה ״זרות וניכור עצמי״, התעורר בי החשד שקיים קשר בין החלפת הצבעים של הנהר הזה לבין תחושת הזרות בקרבם של המוני סובייקטים. או בקיצור ״המונים״.

אותה זרות עצמית, אותו ״ניכור״, הוא וירוס שמחולל את האירועים המכוננים בהיסטוריה האנושית. הדגש הוא על המעבר מתחושת זרות וניכור עצמי של פרט בודד, אל המון של פרטים, שלכולם אותה תחושה סובייקטיבית (!), כלומר מתודעה פרטית סובייקטיבית אל תודעת המון אחידה. תודעת ניכור עצמי בקרב ההמונים, הופכת למכונה אחת אחידה ששואפת ליצור שינוי. התחושה הזאת התעצמה בקִרבי והלכה, ואילצה אותי לבחון בכל ביקור או טיול או מַעבר במעגל אחר את האירועים ההיסטוריים של אותו מעגל, ולהפתעתי מצאתי חיזוק הולך ומתעצם של התפיסה שבעבעה בתוכי באופן פרטי, שאכן, הניכור העצמי בקֵרב המון של אינדיבידואלים באותה תקופת זמן, המעבר ממצב של אוסף פרטים מבודדים בעלי תחושה סובייקטיבית של ניכור עצמי ל״המון״ שפועל כמכונה אחידה, אינו מקרי. הוא מתאפשר על פי תפיסתנו בזכותן של מהפכות המידע הגדולות,2 ועל פי התפיסה המוצגת כאן, מהפכות המידע מהוות תנאי הכרחי להתהוות המכונה הזאת.

אנו מזהים חמש מהפכות מידע גדולות בשלושת אלפים השנים האחרונות לזרימתו של הנהר האנושי הגדול (והן לא כל מהפכות המידע): הכתב היווני שהופיע במאה התשיעית לפני הספירה (כתב שביטא את השפה היוונית הקדומה והיה מבוסס על אותיות כפי שאנחנו מכירים עד היום בשפה זו. הכתב היווני ביטא לראשונה כל תנועה או עיצור על ידי אות, ונגזרותיה שימשו במשך השנים גם את הקיסרות הרומית עד המאה השישית לספירה); המהפכה המתמטית3 של פיתגורס וחבריו במאה השישית והחמישית לפני הספירה; מהפכת הכתב של פניני במאה החמישית לפני הספירה; מהפכת הדפוס שיצר גוטנברג על ידי המצאת מכונת הדפוס במאה החמש־עשרה; והמהפכה הקיברנטית שאנו חווים כיום את תחילתה.

אחת ממטרות הספר שלפנינו היא להבהיר את הקשר בין מהפכות המידע הללו לבין השינוי התודעתי. שינוי תודעתי שהביא להיוודעות ההמונים לתחושת הזרות ולניכורם העצמי. אותו ניכור עצמי שהפיק את המהפכות התרבותיות־פוליטיות הגדולות.

הקושי הגדול טמון בשני אלמנטים: כיצד ״נולדת״ אותה זרות עצמית בקרב אינדיבידואל? וכן, כיצד מצב נפשי סובייקטיבי כמו ״ניכור עצמי״ הופך לנחלתם של המונים - באותו פרק זמן - וכולם פועלים (רוב בני ההמון) יחדיו כדי לבצע את השינוי הקרוי מהפכה, גם במחיר חייהם.

המעבר הקל לכאורה שהוצג בפִסקה הקודמת, מאינדיבידואל בודד לאוסף גדול של אינדיבידואלים, אינו קל כלל ועיקר, וקיים דיון ארוך ומעמיק של גדולי הפילוסופים בנושא. אין בכוונת הטקסט שלפנינו לעסוק בהנמקה ובדיון בסוגיה החשובה הזאת, היא מצויה בהנמקה שמכילה גם מרכיבים מתמטיים של תורת המשחקים,4 וכן בדיון מבריק בנושא זה של תיאודור אדורנו במאמרו ״סובייקט ואובייקט״.5

ההנמקה למעבר מאינדיבידואל בודד, שהוא סובייקט בפני עצמו, להכללה לציבור רחב של סובייקטים, מוצגת לפנינו בפרק ג' בהמשך, והיא נשענת על שלוש רגליים: רגל אחת - הנחה פילוסופית־סוציולוגית שהוצגה על ידי קרל מרקס הצעיר (״העבודה המנוכרת״), שמגדיר את טבע מהותו של האדם,6 ומכאן, אדם שאינו מתקיים על פי טבע מהותו הוא מנוכר לעצמו. רגל שנייה היא שילוב של הסתכלות היסטורית על מהפכות המידע הגדולות בשלושת אלפים השנים האחרונות, והמהפכות התרבותיות שאירעו בעקבותיהן, דרך פרשנות פיזיקלית המבוססת על התבוננות במהפכת מידע גדולה כשרשרת ניפוץ גרעינית שגורמת לשיגור של מיליארדי חלקיקים נושאי מידע חדש (מהפכת הדפוס, מהפכה קיברנטית ועוד), אל תודעתו של אינדיבידואל המצוי בסיטואציה שאינה ״תואמת אותו כאדם״ (על פי ההגדרה של מרקס). ורגל שלישית מבוססת על מחקרים אחרונים בחקר המוח, ובעיקר בתחום חקר התודעה, העוסקים ב״אי־תאימות״ קוגניטיבית ומבוססים על מחקרים כמותיים ופיזיקליים (בני מדידה על ידי מערכות מדידה כמו EEG), שהרחבנו והכללנו אותם לכדי ״אי־תאימות״ בין ״המציאות״ כפי שהיא מתגלית לעומת המציאות כפי שהיא אמורה להיות על פי תודעת ״כולנו״, בני האדם.

כשאני זר לעצמי, או מדויק יותר כשאני מבין שאני זר לעצמי, כאשר שִכבת כזב עבה שעטפה את תודעתי התאדתה והתגלתה כאבק מתעתע, כמו למשל במלחמת יום הכיפורים כששכבת האמון העיוור במנהיגות הישראלית התפוררה והתאדתה מעינַי והותירה אותי מרוקן, מנוכר, כעוס על התמימות שהצליחו להטמיע בי במשך עשרות שנים, ואז, כשאני מבין שההקרבה שלי ושל חברַי, בעיקר אלה שלא שבו משדה הקרב, היו מנותקים מהמציאות משום שהמציאות שטפחה על פנינו נוהלה על ידי פוליטיקאים ציניקנים, כל הפעילות שלי הפכה להיות זרה לי, ההתנכרות העצמית שכולה זרות לעצמי כמו התייצבה בתוכי. אני מנוכר לעצמי. אני לא עושה את הדברים על פי מה שאני מבין או על פי תודעתי. דמי רותח בקִרבי ואני מאבד כל רצון להמשיך במשחק הזה, שרק מרוקן אותי יותר ויותר ומביא אותי לאדישות מוחלטת מהסביבה שלי, דומה לאדישותו של מרסו גיבורו של אלבר קאמי ב״הזר״,7 שזרותו לעצמו הביאה אותו לאדישות מוחלטת לסביבתו, למות אִמו, לעובדה שהוא רצח אדם, אדישות שהיא מעין ״קוֹמה״ שנפרצת והופכת לשמחה רק כאשר מרסו סוף־סוף מוצא להורג. כלומר - בחר (במוות) ופעל על פי רצונו החופשי. על פי תודעתו. אפילו הבחירה במוות עדיפה על אי־היכולת לבחור.

אולם זרוּת עצמית זאת יוצרת גם את היפוכה של אותה אדישות - את הזעם ואת האנרגיה הבלתי־ניתנת לריסון בכוונה לבצע שינוי. בקונטקסט המוני - מהפכה. המון זועם שמבקש שינוי הוא המון שיוצר מהפכה. גם כשהמהפכה אינה מתממשת ישירות על ידו (כמו כיבושה של הבסטיליה או ההתנחלות בכיכר תחריר עד להחלפת השלטון) אלא מתממשת על ידי ״מנהיגות״ שמבינה פוליטית שהיא אמורה לבצע את הצעד המהפכני אחרת ההמון יבצע אותו, כדוגמה - לאשר את הדת הנוצרית כדת רשמית מותרת בקיסרות הרומית (יוסטיניאנוס הפך אותה לדת יחידה במאה הרביעית לספירה).

זעם כלפי מי? זרוּת8 ממה? זעם כלפי כל מה שמייצג את ״מי שהיה אחראי לשכבת הכזב שעטפה אותי״. כלומר, למערכת הפוליטית ששולטת בישראל ולכל מה שייצג את המערכת הזאת. הזרות והניכור מכל פעילות שלי, עבודה שלי, ממני.

מה פירוש עבודה ״שלי״ או הפעילות ״שלי״? מה פירוש ״לי״? מי זה או מה זה ״אני״? שאלה שעניינה הרבה מאוד אנשי הגות, ועל אף שההתמודדות עם הסוגיה הזאת היא מרתקת, לא נידרֵש אליה בטקסט שלפנינו. אנחנו נניח לצורך הפשטות - שאני זה הגוף שלי והתודעה שלי. התודעה שלי היא אופן ״החשיבה״ שלי, ״הערכים״ שלי, ״הזיכרון״ שלי, אופי השיפוט שלי וכן הלאה. בטקסט שלפנינו נתמקד ב״תודעה״ כמייצגת את ״אני״. כלומר, כשאנו מדברים על ״זרוּת לעצמי״ הכוונה לזרות לתודעה שלי.

זעם ההמונים (בין אם הוא יוצר ישירות את השינוי או המהפכה ובין אם השינוי מתממש בגינו על ידי מנהיגויות זריזות) או היפוכו של זעם זה: אדישות ההמונים שנובעת מאותה הסיבה ואף יוצרת בדיוק אותה התוצאה - כלומר שינוי או מהפכה שנולדת כתוצאה מכך - הם חוליה מהותית (זאת או זאת) בשרשרת התהליכית שיוצרת את ההיסטוריה האנושית.

ברית המועצות התמוטטה על אדישות ״כמעט קוֹמָה (תרדמת)״ של קרוב למאתיים מיליון אזרחיה. היא התמוטטה על ידי פעילות פיזית של מספר זעום של אנשים (אולי חמישה) וחוסר רצון של הצבא לפעול לטובת המשטר הסובייטי.

דוגמאות למהפכות: מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה והמהפכה הקומוניסטית בסין (כמעט באותו הזמן ובנסיבות דומות); מהפכות תרבותיות מכוננות כמו הפרוטסטנטיות במאה ה־16; מהפכות פוליטיות במצרים של 2011; בתוניס באותה השנה; והתפרקותה של סוריה מאז אותה שנה; כמו גם הפיכת הדת הנוצרית לדת רשמית של קיסרות רומי על ידי קונסטנטינוס קיסר רומי; ולאחר מאה וחמישים שנה יוסטיניאנוס, קיסר הממלכה הביזנטינית, הפך את הנצרות לדת הרשמית היחידה של בני רומי. קונסטנטינוס לא הפך לנוצרי ולא השתכנע מסיפוריו של יוחנן אלא הבין פוליטית שזה צעד שעליו לממש, מפני שיותר מדי ״אצילים״ בקיסרות כבר מאסו בטקסים הפגאניים שנראו להם טיפשיים ומיותרים.

המעבר המהפכני והדרמטי מעולם פגאני לעולם מונותיאיסטי־נוצרי (שנת 323 לספירה) על ידי קונסטנטינוס, אירע יותר מאלף שנה לאחר הופעת הכתב היווני העתיק (במאה השביעית לפני הספירה - כתב המבוסס על אותיות המבטאות הברות ועיצורים - כלומר כתב כפי שאנו מכירים כיום) והופעת המתמטיקה והגיאומטריה (שאחד ממנהיגיה היה פיתגורס) גרמו למהפכה תרבותית ששינתה את פניה של התקופה העתיקה, ומאוחר יותר אף את המערב כולו.

חשוב לזכור שהעולם הפגאני היה עמוס במקדשים, במרכזי דת ובטקסים רוויי דם קורבנות שרבים מהאזרחים - ובעיקר השכבה המפותחת יותר, ״האצולה״ או שכבת המנהיגות - מאסו בהם ואפילו בזו להם. מהפכה תרבותית קיצונית לכאורה, שיצרה הרחבת מרחב הפעולה ״החופשי״ של כל אינדיבידואל, היתה עניין של זמן ו״התבקשה״ ממש.

אלף ומאתיים שנה לאחר האירוע של קונסטנטינוס, נולדה המצאת הדפוס של גוטנברג (המאה החמש־עשרה) כמהפכת מידע משמעותית, ועמה (מאה שנה מאוחר יותר) המהפכה הפרוטסטנטית, הנאוֹרוּת והמהפכה התעשייתית, שיצרו הרחבה נוספת, משמעותית ביותר של מרחב הפעולה ״החופשית״ של כל אינדיבידואל, ו״שחרורו״ (לכאורה) משליטת החשמנים הקתולים בזכות הידע שהיה להם (הם קראו וכתבו בעוד השאר לא יכלו לעשות זאת). כלומר, דווקא הדת הנוצרית שיצרה אתוס שבעיקרו הרחיב את מרחב הפעולה של האינדיבידואלים, הפכה בהמשך ל״סיבת״ הזרות והניכור של בני אירופה.

חמש מאות שנה מאוחר יותר, נולדה מהפכת המידע הגדולה ביותר (בהיסטוריה האנושית) - המהפכה הקיברנטית.

האם אנו מבחינים בדפוס שחוזר על עצמו? התשובה של הספר שלפנינו היא ״כן״. ולא רק זאת, שכן כל מהפכה יצרה את התנאים להעצמת מרחב פעילותו של האדם. בשלושת אלפים השנים האחרונות הלך וגדל מרחב הבחירה החופשית של האדם את פעילויות חייו. בכל התקופה הקדומה (יוון ורומי מהמאה השביעית לפני הספירה עד המאה החמישית לספירה) היו האזרחים על תקן קרוב לזה של ״עבדים״. ב״עבד״ - בנפרד מאזרח מן השורה - ניתן היה לסחור, חייו לא היו קדושים, כלומר ניתן היה להמיתו בלא כל דין, בעוד שחיי האזרח היו קדושים אבל מרחב פעילותו היה מוגבל, ומרחב הבחירה שלו מצומצם. רק במאה ה־16 נוצרה התפתחות מהותית בזכות הנאורוּת והמהפכה התעשייתית, כשמרחב הבחירה של אדם מן השורה גדל והתרחב ואף אִפשר לו - בשלב מאוחר יותר - להיבחר כראש מדינה. ההתפתחות הגדולה על פי הסולם שהגדרנו לעיל, מתקשרת ישירות להשתחררות מערכים נושנים, לסילוק שכבות כזב מתודעתו של האינדיבידואל האירופאי, ולשחרורו המוחלט מעולם של חשמני הכנסייה.

כיום אנחנו בעיצומה של המהפכה הקיברנטית שנוצרה בשלהי המאה העשרים. התגובה של ההמונים (מהפכה תרבותית) לתופעה הקיברנטית מהירה בסדר גודל מזמן התגובה של המהפכות התרבותיות הגדולות הקודמות.9 האם אנחנו נמצאים כבר בעיצומה של המהפכה התרבותית הבאה או בתחילתה? איך היא נראית ומתי תופיע מהפכת המידע הבאה?

אם נבחן את אופי השינוי לאורך ההיסטוריה בשלושת אלפים השנים האחרונות, ניתן לומר שעיקרו טמון בהגדלת מרחב הפעולה של האינדיבידואל על פי בחירתו החופשית ותודעתו. כלומר האינדיבידואל יפעל (במובן של פעילות חייו) יותר על פי תודעתו ופחות על פי אילוצי המחסור הכלכלי או אילוצים ערכיים (תרבותיים או פוליטיים). עדיין ניתן לומר שהדרך אל ״האינדיבידואל החופשי״ ארוכה, אם בכלל ניתן יהיה לבן האנוש להגיע לכך אי־פעם. להערכת הספר שלפנינו - לעולם לא. כלומר, תמיד יתקיימו קווי השבר, ולכן גם העימותים האלימים ימשיכו להתקיים על קו השבר שהגדרתו: הזרות והניכור העצמי.

במעלה הדרך הזאת מחכה לנו המהפכה המהותנית. כלומר, מהפכה שתאפשר צורה חברתית שהדגש שלה לא יהיה רק שוויון זכויות, אלא שוויון בזכותם של (כל?) האזרחים לקיום מהותי - כלומר שלא יְכלו את חייהם בפעילות מאולצת להישרדותם הפיזית, אם מסיבה כלכלית או מסיבה של זהות פוליטית. שוויון זכויות שהוא רחב ומהותי הרבה מעֵבר לדרישה של שוויון הזכויות בהקשר המדובר בו כיום (הזכות לחיות אינה מספקת; הזכות לפעול על פי בחירה חופשית היא הזכות שנוגעת במהותו של האדם).

העימות הפיזי האלים שאנו חווים בדמות טרור בינלאומי, טרור אסלאמי קיצוני, אינו מלחמת דת במהותו. מלחמת הדת היא שִכבה ״עליונה״ (כיסוי מלאכותי שמצליח להביא המונים לכדי עימות אלים ופיקוח נפש) שיוצרת את הדגל שסביבו מבקשים לייצר שינוי. זהו עימות על קווי השבר של זרות וניכור עצמי כפי שמציג ומנתח הספר שלפנינו. סנוניות ראשונות שיש בהן כדי להצביע על השלב הבא, המהותני, טמון בהסכמי השלום שנחתמים בין ממשלות למחתרות גֶרילה קשות, כמו קולומביה וה־FARC המוגדר גם כ״צבא העם״, ש־40% מאנשיו הם נשים (!) (נחתם ב־24 באוגוסט 2016) לאחר מאבק עקוב מדם של חמישים שנה לערך. המעבר למאבק פוליטי הוא סנונית שייתכן ותיצור בעתיד דמוקרטיה שיהיו בה מרכיבים חדשניים של ייצוג של אוכלוסיות של ״בלתי־נספרים״. כך גם לגבי ארגון האט״א10 בספרד.

הסכמי השלום הללו (מדינות עם ארגוני גרילה שפעלו בתוכן) מעידים על נכונות המשטר להעניק לאוכלוסייה (שאותה מייצג למשל FARC) ייצוג בפרלמנט, ומאפשר להם להשתתף בהתמודדויות הפוליטיות.

כמו כן, הסכם כזה מעיד על כך שהמשטר הגיע לתובנה שאינו יכול - וגם לא יוכל - להכריע צבאית את הארגון הגרילאי.