החיפוש הגדול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החיפוש הגדול
הוספה למועדפים

החיפוש הגדול

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סילביה נסאר, לשעבר הכתבת לענייני כלכלה של הניו יורק טיימס, היא פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה.

תקציר

"באומללות מעין זו, המאפשרת רק אי-אלוגילויי רחמים, ואפילו מהם רק מעט, מדשדשות תשע עשיריות מהמין האנושי כל ימי חייהן."
(אדמונד בֶּרְק, הצדקה לחברה טבעית, 1756)
 
"החיפוש הגדול" פורשׂ לפנינו את הסיפור המאלף של מדע הכלכלה המודרנית. זה הסיפור על גדולי הכלכלנים שלא רק הכמיהה לידע הניעה את עבודתם אלא גם התשוקה המוסרית: לחלץ את תשע העשיריות של האנושות מן הגורל של מחסור תמידי ועליבות.
 
סילביה נסאר, מחברת רב-המכר 'נפלאות התבונה', מתחילה עם הסופר צ'רלס דיקנסן העיתונאי הנרי מֵייהיוּ, שחקרו ופרסמו את חיי הרוב העני בלונדון של סוף המאה התשע-עשרה – לונדון שהיתה אז העיר העשירה בעולם. והיא מתארת את המאמצים ההרואיים של מרקס, אנגלס, אלפרד מרשל, ביאטריס וסידני וֶובּ, אירווינג פישר ואחרים, לפתח דרכי פעולה שיעזרו לחלץ את ההמונים מחיי העוני האלה, דרכי פעולה מהפכניות אשר שינו את העולם לבלי הכר.
 
מג'ון מיינרד קֵיינס לשוּמפּטר, האיֶיק וג'ואן רובינסון, דרך הכלכלנים האמריקאים רבי ההשפעה פול סמואלסון ומילטון פרידמן, וזוכה פרס נובל ההודי אַמַרְטיה סֶן, נסאר מראה כיצד האינטלקטואלים האלה הרחיבו את המהפכה שהחלה בלונדון אל שאר האומות המתפתחות באירופה ואמריקה, וכיום אל העולם כולו.
 
נסאר מתארת בסגנון קולח את התפתחות הכלכלה בצורתה הדרמטית ביותר: נשים וגברים מגיבים למשברים אישיים, מלחמות עולם, מהפכות, משברים כלכליים, וכן, גם לרעיונות של עמיתים שלהם, והכל כדי להפוך את "המדע העלוב" למדע שיציל את רוב אוכלוסיית העולם מאומללות, ומוות מוקדם. האתגר הזה, שרק לפני מאתיים שנה נשמע דמיוני לחלוטין, הוא סיפור של ניסוי וטעייה, אבל מעל הכול זהו סיפור אופטימי: גיוס הגאונות להשגת רווחה לאנושות.
 
"החיפוש הגדול צריך להיות ליד המיטה של כל קורא רציני "
The Economist
"נסאר מראה בצורה מבריקה כיצד  חוויות אישיות השפיעו על הכלכלנים שהיא כותבת עליהם... היא מסבירה בקלילות רעיונות כלכליים מסובכים"
The New York Times
"נסאר מפליאה לתאר את התפתחות החשיבה הכלכלית דרך סיפורי החיים המרתקים של האנשים שבזכותם אנחנו חולמים על יותר "
The Boston Globe

פרק ראשון

פתח דבר - 
תשע עשיריות מן האנושות
 
ניסיונן של האומות ברווחה הוא קצר עד מאוד. במהלך ההיסטוריה כמעט כולן היו עניות נורא.
ג׳ון קֶנֶת גאלבְּרַיית, חברת השפע, 1958
 
באומללות מעין זו, המאפשרת רק אי־אלו גילויי רחמים, ואפילו מהם רק מעט, מדשדשות תשע עשיריות מן המין האנושי כל ימי חייהן.
אדמונד בֶּרְק, הצדקה לחברה טבעית, 1756
 
הרעיון שלפיו יכולה האנושות לשנות מיסודו את הכורח הכלכלי - להיות אדונית הנסיבות החומריות במקום שפחה שלהן - הוא כל כך חדש עד שמעולם לא עלה בליבה של הסופרת ג׳יין אוֹסְטֶן.
שערו בנפשכם את עולם הפאר הג׳ורג׳יאני שבו חיתה מחברת הרומן גאווה ודעה קדומה. כאזרחית במדינה שעושרה ״עורר פליאה, השתאות ואולי גם קנאה בכל רחבי העולם״ השתלבו חייה בניצחונות על דעות קדומות, על בורות ועל רודנות, ניצחונות שאותם אנחנו מכנים עידן הנאורות האירופי. היא נולדה ב״מעמדות הבינוניים״ של החברה האנגלית בתקופה שבה פירושו של ״בינוני״ היה ההפך מן הממוצע או האופייני. בהשוואה למר בֶּנט ברומן הזה, או אפילו לעלמה דַשווּדס ברומן תבונה ורגישות, היו בני משפחת אוֹסְטֶן מעוטי אמצעים למדי. למרות זה עלתה הכנסתם - שהסתכמה ב־210 לירות שטרלינג בשנה - על זו של 95 אחוזים מהמשפחות באנגליה בעת ההיא. למרות ״החסכנות הווּלגרית״ שנאלצה אוֹסְטֶן לנקוט כדי למנוע ״אי־נוחות, עליבות וחורבן״, היתה משפחתה בעלת נכסים ובני המשפחה נהנו ממידה מסוימת של פנאי, בחרו את המקצועות שבהם עסקו, למדו בבית ספר, וצרכו ספרים, נייר כתיבה ועיתונים. לא היא ולא אחותה כַּסנדרה לא נאלצו לעבוד כאוֹמנוֹת שכירות - הגורל המבעית המצפה לג׳יין, יריבתה של אֶמָה - או להינשא לגברים שאותם הן לא אהבו.
התהום בין משפחת אוֹסְטֶן לבין מה שקרוי המעמדות הנמוכים היתה, כדברי אחד הביוגרפים, ״מוחלטת ובלתי מעורערת״. הפילוסוף אדמונד בֶּרְק התאונן על מצוקת הכורים ש״כמעט אף פעם לא רואים את אור השמש; הם קבורים במעבה האדמה; שם הם עובדים במשימה חמורה וקודרת, בלי שמץ סיכוי להיגאל ממנה; הם מתקיימים על מזון מהסוג הגס והגרוע ביותר; בריאותם לקויה עד כדי אומללות וימי חייהם מתקצרים״. אבל מבחינת רמת החיים, אפילו אותם ״עלובים אומללים״ נחשבו באופן יחסי לבני מזל.
האנגלי הטיפוסי היה פועל חקלאי. לדברי ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלַרְק, רמת החיים החומרית של פועל חקלאי כזה לא עלתה בהרבה על זו של עבד רומאי ממוצע. בבקתה הכפרית שבה גר היה לרוב חדר אחד, אפלולי, שאותו חָלַק יומם ולילה עם אשתו, עם ילדיו ועם בעלי החיים שלו. מקור החום היחיד היה האש לבישול, ערימת עצים מעשנת. היתה לו מערכת בגדים יחידה. הוא לא הרחיק לכת יותר מכפי שיכלו רגליו לשאת אותו. בילוייו היחידים היו מין וציד לא חוקי. הוא לא זכה לשום טיפול רפואי. קרוב לוודאי שלא ידע קרוא וכתוב. ילדיו נשלחו לעבוד בהשגחה על פרות או בהנסת עורבים, עד שהיו בוגרים מספיק להישלח ל״שירות״.
בתקופות טובות הוא אכל רק מזון גס ביותר - חיטה ושיבולת שועל שמהן הכין לחם או דייסה. אפילו תפוחי אדמה היו מותרות שמעבר להישג ידו. (״הם טובים מאוד בשבילכם, האדונים, אבל בטח יקר נורא לגדל אותם״, אמר כפרי אחד לאִמהּ של אוֹסְטֶן.) קלרק מעריך שפועל חקלאי בריטי צרך בממוצע לא יותר מ־1,500 קלוריות ביום, בשליש פחות מבן שבט ציידים־לַקָטים מודרני בגינאה החדשה או ביערות האמזונס. על תחושת הרעב התמידית נוספה סכנת מוות ברעב ממש בגלל התנודות הקיצוניות במחירי הלחם. שיעורי התמותה במאה השמונה־עשרה היו רגישים במידה יוצאת דופן ליבולים שלא עלו יפה ולאינפלציה של תקופות מלחמה. ובכל זאת היה מצבו של האנגלי טוב יותר מזה של מקביליו הצרפתים או הגרמנים, ובֶּרְק יכול היה להבטיח לקוראיו האנגלים כי אותה ״עבדוּת הנהוגה בביתנו, על כל רשעוּתה וזוועותיה, היא כאַין וכאפס לעומת דברים דומים לאלה שמאפשר שאר העולם״.
ההשלמה עם הגורל משלה בכיפה. הסחר והמהפכה התעשייתית העצימו את עושרה של בריטניה, כפי שחזה הפילוסוף הסקוטי אדם סמית בספרו עושר האומות (The Wealth of Nations) מ־1776. עם זאת, אפילו המשקיפים הנאורים ביותר קיבלו את ההנחה שהסחר והמהפכה התעשייתית לא יוכלו לגבור על גזירת האל, שדן את רוב האנושות לעוני ולעבודה - ״בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. מעמדות חברתיים נקבעו בידי האל או בידי הטבע. במותם של משרת או משרתת נאמנים, היו עשויים להספיד אותם כמי ש״מילאו את חובות מעמדם אשר בו עלה מלפני האל הרצון להציבם בעולם הזה״. הרֶפוֹרמָטוֹר הג׳ורג׳יאני פטריק קוֹלְקֶהוּן, שהציע שהמדינה תדאג לחינוך של ילדי עניים, נאלץ להקדים להצעתו הרדיקלית הבטחות והבהרות ולפיהן אין בכוונתו כי יש ״לחנך אותם באופן שירומם את שׂכלם מעבר למעמד שאותו נועדו למלא בחברה״, שמא תתעורר התמרמרות בקרב ״אלה שנועדו למקצועות מפרכים ולמעמד נמוך״.
בעולם של ג׳יין אוֹסְטֶן ידעו כל אחת ואחד את מקומם, ואיש לא עירער עליו.
 
לא יותר מחמישים שנה אחרי מותה כבר השתנה העולם עד לבלי הכר. לא היתה זו רק ״ההתקדמות יוצאת הדופן בבריאות, במותרות ובעידוּן הטעם״, או השיפור חסר התקדים בתנאי החיים של אלה שמצבם נחשב לחסר תקנה. סטטיסטיקאי משלהי התקופה הוויקטוריאנית, רוברט גיפן, ראה לנחוץ להזכיר לקהלו כי בימיה של אוֹסְטֶן היה השכר היומי רק מחצית מכפי שהוא בימיו, וכי ״רעב שחוזר ובא עד מוות היה למעשה מצבם של המוני העובדים בכל רחבי הממלכה לפני חמישים שנה...״ התחושה היתה שכל מה שהיה קפוא וקבוע במשך דורות נעשה לנזיל. השאלה כבר לא היתה אם התנאים יוכלו להשתנות אלא עד כמה, באיזו מהירות, ובאיזה מחיר. התחושה היתה שהשינויים הם לא אקראיים או עניין של מזל, אלא תוצאת כוונה אנושית, רצון וידע.
הרעיון שלפיו האדם הוא יציר של תנאי חייו, וכי התנאים האלה אינם קבועים מראש, בלתי ניתנים לשינוי או חסינים לגמרי להתערבות אנושית, הוא אחת התגליות המהותיות ביותר בכל הזמנים. הוא עירער על האמת הקיומית שלפיה נתונה האנושות לתכתיבי האל והטבע. הוא רמז כי בהינתן כלים חדשים, האנושות מוכנה לקבל עליה את האחריות לגורלה. הוא קרא ליוזמה ולפעלתנות במקום לראיית שחורות ולהשלמה עם המצב. לפני 1870 עסק מדע הכלכלה בעיקר בדברים שאי־אפשר לעשות; אחרי 1870 הוא עסק בעיקר בדברים שאפשר לעשות.
״הרצון למסור את המושכות לידי האדם הוא מקור רוב המחקר הכלכלי״, כתב אלפרד מרשל, אבי הכלכלה המודרנית. אפשרויות כלכליות - בניגוד לאפשרויות רוחניות, פוליטיות או צבאיות - שָבו את דמיון ההמונים. אינטלקטואלים בני התקופה הוויקטוריאנית פיתחו אובססיה לכלכלה, ורבים מאוד מהם שאפו להוציא תחת ידם יצירה גדולה בַּתחום. בהשראת התפתחויות במדעי הטבע הם התחילו לעצב כלי לחקר ״המנגנון החברתי המתוחכם ורב־העוצמה״ שיוצר לא רק עושר חומרי שאין דומה לו, אלא גם שפע של הזדמנויות חדשות. בסופו של דבר שינתה תורת הכלכלה החדשה את חיי כל תושביו של כוכב־הלכת שלנו.
 
הספר שבידיכם אינו דברי ימיה של ההגות הכלכלית, אלא סיפורו של רעיון שנולד בתור הזהב שלפני מלחמת העולם הראשונה, ניצב מול אתגרים קשים בשנים הרות האסון שבין המלחמות - שתי מלחמות עולם, עליית הממשלים הטוטליטריים, ושפל גדול - וקם לתחייה, במעין תור זהב שני, מן החורבות שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה.
אלפרד מרשל כינה את תורת הכלכלה המודרנית ״אוֹרְגָנוֹן״, ״כלי״ ביוונית עתיקה, לא גוף של אמיתות כי אם ״מנוע ניתוחי״ יעיל לגילוי אמיתות, וכפי שהמונח הזה מרמז - מכשיר שלעולם לא ישוכלל לכדי שלמות ותמיד ידרוש שיפורים, התאמות, חידושים. תלמידו, ג׳ון מֵיינַרְד קֵיינס, כינה את תורת הכלכלה ״מנגנון שׂכלי״, אשר ככל מדע אחר, נחוץ לשם ניתוח העולם המודרני ומיצוי מְרבי של אפשרויותיו.
בחרתי גיבורים שמילאו תפקידי מפתח בהפיכת תורת הכלכלה למכשיר שליטה. בחרתי גברים ונשים בעלי ״מחשבה קרה ולב חם״, שסייעו בבניית ה״מנוע״ של מרשל והכניסו חידושים ב״מנגנון״ של קֵיינס. בחרתי דמויות אשר הודות למִזגן, לחוויותיהן ולגאוניותן, ובתגובה לזמן ולמקום שבו חיו, שאלו שאלות חדשות והציעו תשובות חדשות. בחרתי דמויות שלקחו את הסיפור מלונדון של שנות הארבעים של המאה התשע־עשרה, מסביב לעולם ועד כַּלְכּוּתָה (קוֹלְקָטָה) של ראשית המאה העשרים ואחת. ניסיתי לתאר לעצמי מה ראתה כל דמות כזאת כשהתבוננה בעולם שלה, ולהבין מה ריגש אותה, מה סיקרן אותה, ומה העניק לה השראה. כל אותם הוגים חיפשו כלים אינטלקטואליים שיוכלו לסייע בפתרון של מה שכינה קֵיינס ״הבעיה הפוליטית של האנושות - איך לשלב שלושה דברים: יעילות כלכלית, צדק חברתי, וחירות אישית״.
כפי שהסביר הביוגרף הראשון של קֵיינס, רוי הארוֹד, קֵיינס רב־העוצמה ראה באמנים, בסופרים, בכוריאוגרפים ובמלחינים שאותם אהב והעריץ ״נאמנים של הציוויליזציה״. הוא שאף לתפקיד צנוע יותר, אבל הכרחי לא פחות, להוגי כלכלה כמוהו עצמו: כדי שישמשו ״נאמנים, לא של הציוויליזציה, אלא של אפשרות קיומה של ציוויליזציה״.
הודות לנאמנים כאלה, במידה רבה, השתרש בתקופה הוויקטוריאנית בלונדון הרעיון שלפיו כל אותן תשע עשיריות מן האנושות יכולות לשחרר את עצמן מגורל של דורות. משם הוא התפשט כלפי חוץ כאדווֹת בבריכה, עד ששינה כליל את הצורה של חברות בני האדם בכל רחבי תבל.
הוא עדיין מתפשט.

סילביה נסאר, לשעבר הכתבת לענייני כלכלה של הניו יורק טיימס, היא פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה.

עוד על הספר

החיפוש הגדול סילביה נסאר
פתח דבר - 
תשע עשיריות מן האנושות
 
ניסיונן של האומות ברווחה הוא קצר עד מאוד. במהלך ההיסטוריה כמעט כולן היו עניות נורא.
ג׳ון קֶנֶת גאלבְּרַיית, חברת השפע, 1958
 
באומללות מעין זו, המאפשרת רק אי־אלו גילויי רחמים, ואפילו מהם רק מעט, מדשדשות תשע עשיריות מן המין האנושי כל ימי חייהן.
אדמונד בֶּרְק, הצדקה לחברה טבעית, 1756
 
הרעיון שלפיו יכולה האנושות לשנות מיסודו את הכורח הכלכלי - להיות אדונית הנסיבות החומריות במקום שפחה שלהן - הוא כל כך חדש עד שמעולם לא עלה בליבה של הסופרת ג׳יין אוֹסְטֶן.
שערו בנפשכם את עולם הפאר הג׳ורג׳יאני שבו חיתה מחברת הרומן גאווה ודעה קדומה. כאזרחית במדינה שעושרה ״עורר פליאה, השתאות ואולי גם קנאה בכל רחבי העולם״ השתלבו חייה בניצחונות על דעות קדומות, על בורות ועל רודנות, ניצחונות שאותם אנחנו מכנים עידן הנאורות האירופי. היא נולדה ב״מעמדות הבינוניים״ של החברה האנגלית בתקופה שבה פירושו של ״בינוני״ היה ההפך מן הממוצע או האופייני. בהשוואה למר בֶּנט ברומן הזה, או אפילו לעלמה דַשווּדס ברומן תבונה ורגישות, היו בני משפחת אוֹסְטֶן מעוטי אמצעים למדי. למרות זה עלתה הכנסתם - שהסתכמה ב־210 לירות שטרלינג בשנה - על זו של 95 אחוזים מהמשפחות באנגליה בעת ההיא. למרות ״החסכנות הווּלגרית״ שנאלצה אוֹסְטֶן לנקוט כדי למנוע ״אי־נוחות, עליבות וחורבן״, היתה משפחתה בעלת נכסים ובני המשפחה נהנו ממידה מסוימת של פנאי, בחרו את המקצועות שבהם עסקו, למדו בבית ספר, וצרכו ספרים, נייר כתיבה ועיתונים. לא היא ולא אחותה כַּסנדרה לא נאלצו לעבוד כאוֹמנוֹת שכירות - הגורל המבעית המצפה לג׳יין, יריבתה של אֶמָה - או להינשא לגברים שאותם הן לא אהבו.
התהום בין משפחת אוֹסְטֶן לבין מה שקרוי המעמדות הנמוכים היתה, כדברי אחד הביוגרפים, ״מוחלטת ובלתי מעורערת״. הפילוסוף אדמונד בֶּרְק התאונן על מצוקת הכורים ש״כמעט אף פעם לא רואים את אור השמש; הם קבורים במעבה האדמה; שם הם עובדים במשימה חמורה וקודרת, בלי שמץ סיכוי להיגאל ממנה; הם מתקיימים על מזון מהסוג הגס והגרוע ביותר; בריאותם לקויה עד כדי אומללות וימי חייהם מתקצרים״. אבל מבחינת רמת החיים, אפילו אותם ״עלובים אומללים״ נחשבו באופן יחסי לבני מזל.
האנגלי הטיפוסי היה פועל חקלאי. לדברי ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלַרְק, רמת החיים החומרית של פועל חקלאי כזה לא עלתה בהרבה על זו של עבד רומאי ממוצע. בבקתה הכפרית שבה גר היה לרוב חדר אחד, אפלולי, שאותו חָלַק יומם ולילה עם אשתו, עם ילדיו ועם בעלי החיים שלו. מקור החום היחיד היה האש לבישול, ערימת עצים מעשנת. היתה לו מערכת בגדים יחידה. הוא לא הרחיק לכת יותר מכפי שיכלו רגליו לשאת אותו. בילוייו היחידים היו מין וציד לא חוקי. הוא לא זכה לשום טיפול רפואי. קרוב לוודאי שלא ידע קרוא וכתוב. ילדיו נשלחו לעבוד בהשגחה על פרות או בהנסת עורבים, עד שהיו בוגרים מספיק להישלח ל״שירות״.
בתקופות טובות הוא אכל רק מזון גס ביותר - חיטה ושיבולת שועל שמהן הכין לחם או דייסה. אפילו תפוחי אדמה היו מותרות שמעבר להישג ידו. (״הם טובים מאוד בשבילכם, האדונים, אבל בטח יקר נורא לגדל אותם״, אמר כפרי אחד לאִמהּ של אוֹסְטֶן.) קלרק מעריך שפועל חקלאי בריטי צרך בממוצע לא יותר מ־1,500 קלוריות ביום, בשליש פחות מבן שבט ציידים־לַקָטים מודרני בגינאה החדשה או ביערות האמזונס. על תחושת הרעב התמידית נוספה סכנת מוות ברעב ממש בגלל התנודות הקיצוניות במחירי הלחם. שיעורי התמותה במאה השמונה־עשרה היו רגישים במידה יוצאת דופן ליבולים שלא עלו יפה ולאינפלציה של תקופות מלחמה. ובכל זאת היה מצבו של האנגלי טוב יותר מזה של מקביליו הצרפתים או הגרמנים, ובֶּרְק יכול היה להבטיח לקוראיו האנגלים כי אותה ״עבדוּת הנהוגה בביתנו, על כל רשעוּתה וזוועותיה, היא כאַין וכאפס לעומת דברים דומים לאלה שמאפשר שאר העולם״.
ההשלמה עם הגורל משלה בכיפה. הסחר והמהפכה התעשייתית העצימו את עושרה של בריטניה, כפי שחזה הפילוסוף הסקוטי אדם סמית בספרו עושר האומות (The Wealth of Nations) מ־1776. עם זאת, אפילו המשקיפים הנאורים ביותר קיבלו את ההנחה שהסחר והמהפכה התעשייתית לא יוכלו לגבור על גזירת האל, שדן את רוב האנושות לעוני ולעבודה - ״בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. מעמדות חברתיים נקבעו בידי האל או בידי הטבע. במותם של משרת או משרתת נאמנים, היו עשויים להספיד אותם כמי ש״מילאו את חובות מעמדם אשר בו עלה מלפני האל הרצון להציבם בעולם הזה״. הרֶפוֹרמָטוֹר הג׳ורג׳יאני פטריק קוֹלְקֶהוּן, שהציע שהמדינה תדאג לחינוך של ילדי עניים, נאלץ להקדים להצעתו הרדיקלית הבטחות והבהרות ולפיהן אין בכוונתו כי יש ״לחנך אותם באופן שירומם את שׂכלם מעבר למעמד שאותו נועדו למלא בחברה״, שמא תתעורר התמרמרות בקרב ״אלה שנועדו למקצועות מפרכים ולמעמד נמוך״.
בעולם של ג׳יין אוֹסְטֶן ידעו כל אחת ואחד את מקומם, ואיש לא עירער עליו.
 
לא יותר מחמישים שנה אחרי מותה כבר השתנה העולם עד לבלי הכר. לא היתה זו רק ״ההתקדמות יוצאת הדופן בבריאות, במותרות ובעידוּן הטעם״, או השיפור חסר התקדים בתנאי החיים של אלה שמצבם נחשב לחסר תקנה. סטטיסטיקאי משלהי התקופה הוויקטוריאנית, רוברט גיפן, ראה לנחוץ להזכיר לקהלו כי בימיה של אוֹסְטֶן היה השכר היומי רק מחצית מכפי שהוא בימיו, וכי ״רעב שחוזר ובא עד מוות היה למעשה מצבם של המוני העובדים בכל רחבי הממלכה לפני חמישים שנה...״ התחושה היתה שכל מה שהיה קפוא וקבוע במשך דורות נעשה לנזיל. השאלה כבר לא היתה אם התנאים יוכלו להשתנות אלא עד כמה, באיזו מהירות, ובאיזה מחיר. התחושה היתה שהשינויים הם לא אקראיים או עניין של מזל, אלא תוצאת כוונה אנושית, רצון וידע.
הרעיון שלפיו האדם הוא יציר של תנאי חייו, וכי התנאים האלה אינם קבועים מראש, בלתי ניתנים לשינוי או חסינים לגמרי להתערבות אנושית, הוא אחת התגליות המהותיות ביותר בכל הזמנים. הוא עירער על האמת הקיומית שלפיה נתונה האנושות לתכתיבי האל והטבע. הוא רמז כי בהינתן כלים חדשים, האנושות מוכנה לקבל עליה את האחריות לגורלה. הוא קרא ליוזמה ולפעלתנות במקום לראיית שחורות ולהשלמה עם המצב. לפני 1870 עסק מדע הכלכלה בעיקר בדברים שאי־אפשר לעשות; אחרי 1870 הוא עסק בעיקר בדברים שאפשר לעשות.
״הרצון למסור את המושכות לידי האדם הוא מקור רוב המחקר הכלכלי״, כתב אלפרד מרשל, אבי הכלכלה המודרנית. אפשרויות כלכליות - בניגוד לאפשרויות רוחניות, פוליטיות או צבאיות - שָבו את דמיון ההמונים. אינטלקטואלים בני התקופה הוויקטוריאנית פיתחו אובססיה לכלכלה, ורבים מאוד מהם שאפו להוציא תחת ידם יצירה גדולה בַּתחום. בהשראת התפתחויות במדעי הטבע הם התחילו לעצב כלי לחקר ״המנגנון החברתי המתוחכם ורב־העוצמה״ שיוצר לא רק עושר חומרי שאין דומה לו, אלא גם שפע של הזדמנויות חדשות. בסופו של דבר שינתה תורת הכלכלה החדשה את חיי כל תושביו של כוכב־הלכת שלנו.
 
הספר שבידיכם אינו דברי ימיה של ההגות הכלכלית, אלא סיפורו של רעיון שנולד בתור הזהב שלפני מלחמת העולם הראשונה, ניצב מול אתגרים קשים בשנים הרות האסון שבין המלחמות - שתי מלחמות עולם, עליית הממשלים הטוטליטריים, ושפל גדול - וקם לתחייה, במעין תור זהב שני, מן החורבות שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה.
אלפרד מרשל כינה את תורת הכלכלה המודרנית ״אוֹרְגָנוֹן״, ״כלי״ ביוונית עתיקה, לא גוף של אמיתות כי אם ״מנוע ניתוחי״ יעיל לגילוי אמיתות, וכפי שהמונח הזה מרמז - מכשיר שלעולם לא ישוכלל לכדי שלמות ותמיד ידרוש שיפורים, התאמות, חידושים. תלמידו, ג׳ון מֵיינַרְד קֵיינס, כינה את תורת הכלכלה ״מנגנון שׂכלי״, אשר ככל מדע אחר, נחוץ לשם ניתוח העולם המודרני ומיצוי מְרבי של אפשרויותיו.
בחרתי גיבורים שמילאו תפקידי מפתח בהפיכת תורת הכלכלה למכשיר שליטה. בחרתי גברים ונשים בעלי ״מחשבה קרה ולב חם״, שסייעו בבניית ה״מנוע״ של מרשל והכניסו חידושים ב״מנגנון״ של קֵיינס. בחרתי דמויות אשר הודות למִזגן, לחוויותיהן ולגאוניותן, ובתגובה לזמן ולמקום שבו חיו, שאלו שאלות חדשות והציעו תשובות חדשות. בחרתי דמויות שלקחו את הסיפור מלונדון של שנות הארבעים של המאה התשע־עשרה, מסביב לעולם ועד כַּלְכּוּתָה (קוֹלְקָטָה) של ראשית המאה העשרים ואחת. ניסיתי לתאר לעצמי מה ראתה כל דמות כזאת כשהתבוננה בעולם שלה, ולהבין מה ריגש אותה, מה סיקרן אותה, ומה העניק לה השראה. כל אותם הוגים חיפשו כלים אינטלקטואליים שיוכלו לסייע בפתרון של מה שכינה קֵיינס ״הבעיה הפוליטית של האנושות - איך לשלב שלושה דברים: יעילות כלכלית, צדק חברתי, וחירות אישית״.
כפי שהסביר הביוגרף הראשון של קֵיינס, רוי הארוֹד, קֵיינס רב־העוצמה ראה באמנים, בסופרים, בכוריאוגרפים ובמלחינים שאותם אהב והעריץ ״נאמנים של הציוויליזציה״. הוא שאף לתפקיד צנוע יותר, אבל הכרחי לא פחות, להוגי כלכלה כמוהו עצמו: כדי שישמשו ״נאמנים, לא של הציוויליזציה, אלא של אפשרות קיומה של ציוויליזציה״.
הודות לנאמנים כאלה, במידה רבה, השתרש בתקופה הוויקטוריאנית בלונדון הרעיון שלפיו כל אותן תשע עשיריות מן האנושות יכולות לשחרר את עצמן מגורל של דורות. משם הוא התפשט כלפי חוץ כאדווֹת בבריכה, עד ששינה כליל את הצורה של חברות בני האדם בכל רחבי תבל.
הוא עדיין מתפשט.