מי שראה אותו נדם. ברחוב צ'רץ'. ליברטי. קורטלנד. ברחוב וסט. פוּלטן. וִיסי. זו היתה שתיקה ששמעה את עצמה, נוראה ויפה. היו שחשבו בתחילה שזה בסך הכול אור מתעתע, משהו שקשור למזג האוויר, צל נופל. אחרים סברו שזו המתיחה העירונית המושלמת — עמוֹד לךָ והצבּע כלפי מעלה עד שאנשים יתאספו, יטו ראש, יהנהנו, יאשרו, עד שכולם ירימו מבט אל שום כלום, כמו ממתינים לשורת המחץ בקטע של לֶני בְּרוּס. אבל ככל שהביטו יותר, גברה הוודאות. הוא עמד ממש בקצה הבניין, צללית כהה על רקע אפרורית הבוקר. אולי מנקה חלונות. או פועל בניין. או קופץ.
שם למעלה, בגובה מאה ועשר קומות, לגמרי בלי ניע, צעצוע כהה על רקע שמים מעוננים.
רק מזוויות מסוימות אפשר היה לראות אותו ולכן נאלצו הצופים להשתהות בקרנות רחוב, למצוא רווח בין בניינים או להשתחל אל מחוץ לצללים כדי שכרכובים, מעקות, שולי גגות, מרזבים בדמות מפלצות לא יסתירו את המראה. לעת עתה לא הצליח איש מהם להבין את פשר הקו שנמתח לרגליו ממגדל אחד למשנהו. צורת האדם היא שריתקה אותם למקומם, מתוחי צוואר, קרועים בין הבטחה לאבדון ובין אכזבה משגרה.
זו היתה ההתלבטות: הם לא רצו לחכות שם לשווא, לאיזה אידיוט שעומד על סף תהום המגדלים, אבל גם לא רצו להחמיץ את הרגע, אם יחליק או ייאסר או יצלול באוויר בזרועות פרושות.
סביבם המשיכה העיר ברעשי היומיום. צופרי מכוניות. משאיות אשפה. שריקות מעבורת. טרטור הרכבת התחתית. האוטובוס בקו M22 שהאט לצד המדרכה, עצר שם, נאנח ושקע במהמורה בכביש. עטיפת שוקולד עופפה ופגעה בברז כיבוי. דלתות מונית נטרקו. פיסות פסולת נחבטו בקצוות אפלים של סמטאות ללא מוצא. נעלי ספורט מצאו את נקודת שיווי המשקל שלהן. עורות של תיקי מסמכים שפשפו אריגי מכנסיים. חודי מטריות נקשו על המדרכה. דלתות מסתובבות הדפו רבעי שיחות אל הרחוב.
אבל גם אילו אספו הצופים את כל הצלילים יחד ומעכו אותם לכדי רעש יחיד, עדיין לא היו שומעים הרבה: אפילו כשקיללו, קיללו בשקט, ביראת כבוד.
הם מצאו את עצמם בקבוצות קטנות על יד הרמזורים בפינת צ'רץ' ודֵיי; מכונסים תחת גגון המספרה של סם; בפתח צ'רלי'ז אוֹדיוֹ; קהל צפוף של גברים ונשים שנשענו על הגדר של כנסיית סנט פול; דחקו במרפקים כדי למצוא מקום לפני החלונות בבניין וולוורת'. עורכי דין. מפעילי מעליות. רופאים. מנקים. עובדי מטבח. יהלומנים. מוכרי דגים. זונות במכנסי ג'ינס עגומים. השהות בצוותא השרתה עליהם ביטחון. קצרניות. סוחרים. שליחים. פרסומות מהלכות. קלפנים. עובדי קוֹן אֶד. בֶּל. וול סטריט. מנעולן שישב בתוך ואן בפינת דֵיי וברודוויי. שליח על אופניים שנשען בעצלתיים על פנס רחוב ברחוב וסט. שתיין סמוק פנים שחיפש לגימת שחרית.
ראו אותו בחטף מן המעבורת של סטייטן איילנד. ממחסני הבשר בווסט סַייד. מרַבי־הקומות החדשים בבּאטרי פארק. מעגלות ארוחת הבוקר בברודוויי. מן הכיכר שלמטה. מן המגדלים עצמם.
נכון, היו גם כאלה שהתעלמו מן המהומה, שלא רצו שיפריעו להם. השעה היתה שבע ארבעים ושבע בבוקר, וכל דבר להוציא שולחן, עט וטלפון היה למעלה מכוחם. הם עלו ובאו מתחנות התחתית, מלימוזינות, מאוטובוסים עירוניים, חצו את הרחוב בדהרה, ויתרו על ההזדמנות לבהות. עוד יום ועוד סֵבֶל. אבל כשעברו על יד פקעות התכונה הקטנות הם האטו. מקצתם עצרו לגמרי, משכו בכתפיים, פנו בשוויון נפש, המשיכו עד הפינה, נתקלו בצופים נוספים, פסעו על קצות האצבעות, בהו אל מעל להמון ואז הציגו את עצמם באמירת "וואו" או "א־לו־הים" או "לא ייאמן".
האיש שלמעלה נשאר דומם, אבל המסתורין שסביבו נע. הוא עמד מעבר למעקה מרפסת התצפית של המגדל הדרומי. בכל רגע ייתכן שימריא.
מתחתיו, מן הקומה העליונה של בניין הפֶדֶרַל אוֹפיס, צללה יונה בודדה, כמבשרת את הנפילה. התנועה צדה את עיניהם של צופים אחדים, והם עקבו אחר משק הכנפיים האפור על רקע זערוריותו של האדם העומד. הציפור טסה מכרכוב אל כרכוב, ורק אז הבחינו הצופים שצופים אחרים הצטרפו אליהם מחלונות משרדים שצֵלונים הופשלו בהם וכמה משמשותיהם נדחפו מעלה בכוח. בתחילה נראו רק זוג מרפקים או חפת, או בירית להידוק השרוול, אבל אז הצטרף אליהם ראש, או זוג ידיים מוזר למראה, שהגביה עוד יותר את השמשה. בחלונות גורדי השחקים הסמוכים הופיעו דמויות והביטו החוצה — גברים בחולצות קצרות ונשים בכותונות עליזות, שהבליחו בזגוגית כרוחות רפאים במנהרת שדים ביריד.
גבוה עוד יותר, פנה מסוק חיזוי מזג אוויר והנמיך טוס מעל ההדסון — קד לעובדה שבכל מקרה יהיה זה יום קיץ מעונן וקריר — ולהבי המדחף חבטו בקצב מעל למחסנים בווסט סַייד. בתחילה נראָה שהמסוק מתקדם בנטייה על צדו, ואז נדחף מטה חלון צדדי קטן ונפתח כאילו המכונה צמאה לאוויר. עדשה הופיעה בחלון הפתוח, בהקה בהבזק אור קצרצר ואז התיישר המסוק בתנועה מרהיבה והסתחרר במרחב הרקיע.
כמה שוטרים בכביש המהיר של וסט סַייד הדליקו פנסים מהבהבים וסטו בפתאומיות אל היציאות, מגבירים את הנופך המגנטי של הבוקר.
האוויר נטען במתח, ועכשיו, מששיוו הסירנות ליום הזה רשמיוּת, החלו הצופים לפטפט, האיזון כבר נתלה על בלימה, הרוגע התפוגג, והם נפנו זה אל זה והתחילו להפריח השערות, אם יקפוץ, אם ייפול, אם ילך על קצות האצבעות על אדן הגג, האם הוא עובד שם? האם הוא יחידי? האם הוא פיתיון? האם הוא לובש מדים? אולי יש למישהו משקפת? זרים גמורים נגעו זה בזה במרפקיהם. החליפו גסויות ולחישות על שוד כושל, על זה שהוא מין פורץ מטפס, שלקח בני ערובה, שהוא ערבי, יהודי, קפריסאי, איש הצבא האירי הרפובליקני, שהוא סתם פעלולן פרסומת, הטעיה של תאגידים, "שתו יותר קוקה קולה", "אִכלו יותר פְריטוֹס", "עשנו יותר פרלמנט", "רססו יותר ליזול", "אהבו יותר את ישו". או שהוא מפגין שעומד לתלות שלט, לשלשל אותו מגג המגדל ולהניח לו שיתנופף ברוח, כמו כביסה שמימית ענקית — "ניקסון הביתה עכשיו!", "זכור את וייטנאם, סם!", "עצמאות להודו־סין!" — ואז אמר מישהו שאולי הוא דואה בגלשן אוויר או צנחן, וכולם צחקו אבל לא הבינו את פשר הכבל שלרגליו, והשמועות התחדשו, התנגשות של קללות ולחישות, בצירוף התגברות של הסירנות, שהאיצה עוד יותר את פעימות לבם. והמסוק מצא מאחז סמוך לצד המערבי של המגדלים, בשעה שלמטה, במבואה של מרכז הסחר העולמי, אצו שוטרים על רצפת השיש, ובלשים סמויים שלפו תגים מתחת לחולצותיהם, וכבאיות התרכזו בכיכר, והאדום־כחול הכה את הזכוכית בסנוורים, והגיעה משאית שטוחה עם מנוף סל, שצמיגיה השמנים קיפצו על שפת הכביש, ומישהו צחק כשסל החילוץ התיישר הצדה. הנהג הביט מעלה, כאילו הסל יכול לצלוח את המרחק העצום והעצוב הזה, ואנשי הביטחון צעקו במכשירי הקשר, ואותו בוקר אוגוסט נכשל כישלון חרוץ, והצופים עמדו נטועים במקומם, לרגע אחד איש לא הלך לשום מקום, הקולות עלו לקרשנדו, מִבטאים מכל סוג, בבל, עד שאיש קטן ואדום שער מחברת "הוֹם טַייטל גָרַנְטי" ברחוב צ'רץ' פתח בהרמה את חלון המשרד שלו, השעין את מרפקיו על אדן החלון, נשם נשימה עמוקה, רכן החוצה ושאג למרחקים: קדימה, קפוץ כבר, מטומטם!
לַצחוק קדמה שהות, שנייה בטרם עיכלו אותו הצופים, את הכבוד לחוסר הכבוד של האיש, שכן כך חשו בחשאי רבים מהם — קפוץ כבר, בשם אלוהים! קפוץ, קדימה! — ואז נפרץ סכר של פטפוט, שירת מענה, והפטפוט נע כמדומה באדווה מאדן החלון אל המדרכה הסדוקה שלמטה והתקדם לאורכה אל פינת פוּלטן, לצד גוש הבניינים שלאורך ברודוויי, ומשם זגזג במורד רחוב ג'ון, התפתל אל נַסַאוּ והמשיך הלאה, שורת דוֹמינוֹ של צחוק, אבל כזה החושף שיניים, משאלת לב, יִרְאָה, ורבים מן הצופים נרעדו כשהתחוור להם שלא חשוב מה יאמרו, האמת היא שהם רוצים לראות נפילה מפוארת, לראות מישהו צולל בקֶשֶת את כל המרחק הזה, נעלם משדה הראייה, מנופף בפראות, מתרסק אל הקרקע, מחשמֵל את יום רביעי הזה ונוסך בו משמעות, שכל מה שנחוץ להם כדי להיהפך למשפחה הוא החְלקה בת אלפית השנייה; ואילו האחרים — אלה שרצו שיישאר, שלא יעבור את הגבול, שייהפך לַסף אך לא יחצה אותו — אלה שאבו חיוּת מסלידתם מן הצועקים: הם רצו שהאיש יציל את עצמו, יפסע אחורנית אל זרועות השוטרים במקום אל השמים.
הם היו נרעשים עכשיו.
נפעמים.
הגבולות הוצבו.
קפוץ, מטומטם!
אל תקפוץ!
הרחק מעל היתה תנועה. בבגדים הכהים, היתה לכל תזוזה חשיבות. הוא התקפל, חצי חפץ, התכופף, כבוחן את נעליו, כמו סימון עיפרון שרובו נמחק. תנוחת צוללן. ואז הם ראו. הצופים עמדו, דוממים. אפילו אלה שרצו שיקפוץ חשו שהאוויר ספג מכה ניצחת. הם נסוגו ונאנקו.
גוף שייט אל חלל האוויר.
הוא גמור. הוא קפץ. אחדים הצטלבו. עצמו עיניים. חיכו לַחבטה. הגוף חוֹלל ונבלם והתהפך במהירות, מוטח ברוח אנה ואנה.
ואז חצתה את קהל הצופים צעקה, קול אישה: אוי, אלוהים, אלוהים, זאת חולצה, זאת בסך הכול חולצה.
הדבר נפל, נפל, נפל, כן, סווטשרט, מרפרף, ואז ניתקו עיניהם מן הבגד המעופף באוויר, כי גבוה למעלה הזדקף האיש מכפיפתו, ושוב הושלך הס בקרב השוטרים שלמעלה והצופים שלמטה, אדוות רגשות נעה ביניהם, כי האיש התרומם ובידיו אחז מוט דק וארוך, טלטל אותו, בדק את משקלו, נענע אותו באוויר מעלה־מטה, מוט שחור ארוך, גמיש כל כך עד שקצותיו התנדנדו, ומבטו ננעץ במגדל המרוחק העטוף בפיגומים, כמו פצוע שמחכה שיגיעו אליו, ועכשיו הבינו כולם את פשר הכבל שלרגליו, ושלא משנה מה יהיה, עכשיו כבר אין שום סיכוי שיִפרשו, לא לקפה של בוקר, לא לסיגריה בחדר הישיבות, לא לגרירת רגליים אדישה על השטיח; ההמתנה נמלאה קסם, והם צפו בו כשהרים רגל כהת נעל, כאדם העומד להיכנס למים אפורים וחמימים.
הצופים למטה עצרו את נשימתם באחת, הרגישו פתאום שהם חולקים ביניהם את האוויר. האיש שלמעלה היה מילה שנשמעה להם מוכרת, אף שלא שמעו אותה לפני כן.
הוא יצא לדרך.
