חלומות מזכוכית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלומות מזכוכית

חלומות מזכוכית

4.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

דודו בוסי

דודו בּוּסִי (נולד ב-4 במאי 1963) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

במהלך שנת 2000 יצא לאור הרומן הראשון אותו כתב, "הירח ירוק בוואדי". על הספר הוא אף זכה בפרס לסיפורת חדשה לשנת 2000. בשנה זו ובשנים שלאחריה, בוסי החל בכתיבת מאמרים וסיפורים קצרים בעיתונים: "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב, "מסע אחר", "תל אביב", "פנים" ו"העיר". בשנת 2003 יצא לאור הרומן השני של בוסי, "פרא אציל" שהיה בין חמשת המועמדים האחרונים לפרס ספיר.

עבור שני הרומנים שכתב, הוענק לבוסי ב-2005 פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. החל מפברואר בשנה זו, בוסי החל לכתוב טור שבועי בעיתון "העיר". במהלך שנה זו ובשנה שלאחריה, עובד ספרו של בוסי, "הירח ירוק בוואדי" לתסריט לסרט עלילתי באורך מלא, בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי.

"אמא מתגעגעת למילים" בהוצאת "כתר" הוא ספרו השלישי של דודו בוסי. בשנת 2008 ראה אור ספרו הרביעי "בסמטאות". ספרו החמישי, "חלומות מזכוכית", ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2syb9t9n

תקציר

יוסי וכריסטינה חיים בסרט. סרט תיעודי. את מאבקם לבנות לעצמם חיים ולצאת ממעגל העוני, האלימות והאלכוהול מלווה נועם, בן דמותו של המחבר, במאי שגדל בשכונת התקווה ושב אליה כדי לראות אותה בעין המצלמה. עלילת חייהם הדרמטית נשזרת בתרגיל עוקץ מקומי השופך אור חד ואירוני על תעשיית הבאבות, הקמעות והתפילות הענפה המתנהלת בשכונה. בעוד חייהם של יוסי וכריסטינה הולכים ונפרמים ונועם הבמאי מושך בחוטים, חושפת העדשה רגעים של זוהר מפלסטיק, נביאים משעווה וחלומות מזכוכית, שכל שינוי עלול לרסק אותם לרסיסים.
 
הדוברים השונים המרכיבים את פסקול היצירה הזאת אינם מסתירים דבר. הם חיים את חייהם לעיני המצלמה ומדברים בגובה העיניים על המקומות הכי נמוכים. קולו המחוספס והמקורי של דודו בוסי מבקש לתת ביטוי ספרותי לתרבות הרייטינג והמציאות המתוסרטת, להציץ אל מאחורי הקלעים של המציצנים עצמם ולבדוק כיצד הופכת ההתבוננות מבחוץ לבוננות פנימית.
 
דודו בוסי הוא סופר ועיתונאי, חתן פרס ראש הממשלה לשנת 2005, מגיבורי הסדרה "מחוברים". חלומות מזכוכית הוא ספרו החמישי, המשלים, לצד "הירח ירוק בוואדי" ו"פרא אציל", טרילוגיה העוסקת בשכונת התקווה, שבה גדל.

פרק ראשון

יוסי
 
סיימתי ראיון עבודה מחורבן נוסף וחזרתי לשכונה. הפעם זה היה במסעדה ברזילאית ברחוב הארבעה. התרגשתי, לא הייתי שפיץ כמו שאני יודע להיות לפעמים. מנהל המשמרת שראיין אותי התנשא עלי, ראיתי בעיניים שלו שהוא שונא רוסים, כמו הרבה אחרים במדינה המזוינת הזאת. נשבעתי ששוב לא אשפיל את עצמי רק כדי להיות מלצר במסעדה, מפוארת או יקרה ככל שתהיה. לא חסרות מסעדות בשכונה, ותהליכי הקבלה לעבודה פחות נוקשים.
 
בשוק הירקות פגשתי את נועם. נועם הוא במאי סרטים ופרסומות. שלושה חודשים לפני כן הציע לי להשתתף בסרטון פרסומת למעדן חלב. הוא לחץ לי את היד והזמין אותי להצטרף אליו למקום העבודה שלו — 'הסטודיו למשחק' — שנמצא בלב שוק הבשר, שם הוא עובד כמורה למשחק מול מצלמה. נכנסנו ליקום מקביל המוקף בחומה גבוהה. מכל עבר תמונות של שחקנים וסטודנטים למשחק, כמה מהם מוכרים מהטלוויזיה ומהקולנוע.
 
התיישבנו ליד אחד משלושה שולחנות עץ כבדים שהיו פזורים בחצר. ריח של עופות שחוטים עמד באוויר, מתערבב בריחות הצלייה שעלו מהגריל של מסעדת נורי הצמודה.
 
נועם אמר שבחודשיים האחרונים הוא חושב עלי לתפקיד השחקן הראשי בסרט שרץ לו בראש. אמרתי לו שזה מחמיא והבהרתי לו שוב, כפי שהבהרתי כשהציע לי לשחק בפרסומת, שאין לי שום כישרון משחק, לפחות לא כזה שאני יודע עליו. הוא חייך ואמר שבסרט אשחק את עצמי.
 
'מה זאת אומרת, 'אשחק את עצמי'?'
 
'אני רוצה לצלם סרט דוקומנטרי על החיים שלך.'
 
הייתי צריך כמה שניות כדי לעכל את העניין.
 
'אבל… אבל אתה לא מכיר אותי ולא מכיר את הסיפור שלי.'
 
נועם חייך ואמר שעשה עלי תחקיר.
 
'מה זאת אומרת? את מי תיחקרת?'
 
'בוא נניח לזה עכשיו. אני רוצה לשמוע אם אתה מעוניין או לא.'
 
הייתי קצת מבולבל. לא ידעתי מאיפה זה נופל עלי. מי אני שיעשו עלי סרט? את מי החיים המחורבנים שלי מעניינים בכלל?
 
שוב שאלתי את מי תיחקר. שוב התחמק מתשובה. רצה את השורה התחתונה, אם אני בעניין או לא. אחרי שתיקה ומחשבה ארוכה אמרתי שיש לי תנאי.
 
'דַבֵּר.'
 
'כסף. אני לא עובד כבר חמישה חודשים. אני תפרן, חייב כספים לכל העולם.'
 
הוא התבונן בי ונשך את השפה התחתונה שלו, נראה מאוכזב.
 
'לא יודע מה לומר לך. בדרך כלל לא משלמים לגיבורים של סרטים דוקומנטריים.'
 
'אז תעשה שזה יהיה יוצא מהכלל,' התעקשתי.
 
'מאחת עד עשר — כמה חשוב לך לקבל על זה כסף?' שאל אחרי שתיקה.
 
'אחת־עשרה,' עניתי בלי היסוס.
 
'מממ.'
 
אחרי שתיקה נוספת ביקש ממני לחכות כמה רגעים ונכנס עם תיק הגב שלו לבניין.
 
אשקר אם אומר שלא ריחפתי מהתרגשות. שלוש דקות אחר כך הוא יצא עם בן אדם מבוגר וקירח. הם התקרבו לספסל והתיישבו מולי. נועם הכיר לי את ירום, מייסד ומנהל הסטודיו.
 
'תגיד לי, ברנש,' פנה אלי ירום בחיוך. 'אתה יודע שאתה חצוף? רוצים לעשות עליך סרט ואתה דורש כסף?' היה לו דיבור של אוחצ'ה. הסתכל עלי ורייר. הומואים חולים על הצורה שלי. גם בָּחוּרינוֹת. אני נראה סַבָּבּ. קיבלתי גנטיקה טובה מאבא שלי, שזה הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו של הצואה הברחן.
 
ירום המשיך לחייך אלי ולבלוע אותי בעיניים שלו. הוא נראה בסביבות גיל שישים, מנהל של מוסד מפורסם, כך שבאותם רגעים הרגשתי קטן לידו. וגם כמו שאמר, קצת חצוף. אבל למרות האי־נעימות לא חשבתי לרדת מהדרישה. לפני הכול, צריך אוכל. החיים שלי הם מסע הישרדות. בת הזוג שלי כריסטינה נתנה לי להפנים עם הזמן שכשמדובר בכסף או בפרנסה, צריך לשים בצד עניינים של נימוסים או דרך ארץ או אני לא יודע מה.
 
'תראה,' אמרתי כשהעיניים שלי נעוצות בשולחן. 'אני לא ביקשתי שתעשו עלי סרט. זה הוא שביקש ממני,' הצבעתי על נועם. 'כרגע אני לא עובד, מחפש עבודה ולא מוצא. אתם רוצים סרט, תנו משהו. לא מבקש מיליון דולר. תנו משהו בשביל ללכת למכולת.'
 
'כמה אתה רוצה?' ירום שינה את הטון המתחנחן, נשמע פתאום כעוס ופגוע. אחר כך הבנתי שלבן אדם אין פתיל. הוא ישר מתפוצץ ומשנה מצב רוח. וכשהוא כועס או מתפרץ זה מפחיד, בעיקר בגלל שנגמר לו האוויר, הקול שלו נחסם והוורידים במצח שלו עומדים להתפקע.
 
'לא יודע. כמה זמן יהיו הצילומים?' עדיין לא יכולתי להסתכל לשניהם בעיניים.
 
'אי־אפשר לדעת, זה יכול לקחת חודש וזה יכול להימשך גם שנה או שנתיים,' אמר נועם.
 
ביקשתי מאה חמישים שקל ליום צילומים. השניים ניענעו בראשם לשלילה.
 
'זה לא עובד ככה… אבל אני יכול לבוא לקראתך, אתה תקבל שכר בדיפר,' אמר נועם ונתן מבט קצר בבוס שלו.
 
'מה זה דיפר?'
 
'כל מי ששותף בעשיית הסרט, זאת אומרת אני, העורך, התאורן וכדומה, לא מקבלים כסף בזמן העבודה, אלא רק אחרי שהטלוויזיה והקרנות ישקיעו בו… זה תהליך מורכב, ולא כדאי שניכנס לזה עכשיו.'
 
'זה כמו שוטף פלוס שלושים כזה?' חייכתי.
 
'משהו כזה… אבל תביא בחשבון שזה יכול להיות גם שוטף פלוס שנתיים,' גם נועם וגם ירום חייכו.
 
'אתה רוצה להגיד לי שתרוץ אחרי החיים שלי חודש או שנתיים בלי שתראה מזה כסף?' התעניינתי.
 
'אמנות או נמות,' עיקם ירום את הפרצוף שלו, קם, אמר להתראות ופסע לכיוון המשרד שלו.
 
אחרי מחשבה קצרה אמרתי לנועם שבגדול אני מסכים וביקשתי לדעת למה הוא רוצה לעשות עלי סרט בכלל.
 
נועם משך באף והביט בסטודנטית יפה שיצאה מהבניין אל החצר. הסטודנטית חייכה אליו ואחר כך עשתה לי עיניים.
 
'נראה שהולך לך עם בנות,' חייך.
 
'יש לי חברה ואני נאמן לה.'
 
נועם הוציא מהתיק מצלמת וידיאו קטנה וחיבר אותי למיקרופון אלחוטי. הרגשתי כוכב, איש חשוב, כבר לא הכלומניק המובטל. הוא הפעיל את המצלמה וכיוון אלי את העדשה.
 
'מתחילים?' התרגשתי, הקול שלי רעד.
 
'כן. מתחילים.'
 
'אבל אני לא מוכן,' אמרתי וניסיתי לסדר את השיער.
 
'זה בסדר. זה בסדר גמור,' ניסה להרגיע.
 
לא הרגשתי בנוח. שוב פעם שאלתי את עצמי מאיפה זה נופל עלי. 'תפסיק, תפסיק רגע לצלם. את מי תיחקרת?' נועם כיבה את המצלמה והניח אותה על השולחן.
 
'כמה אנשים שאתה מכיר,' ענה.
 
'מה זאת אומרת? איך זה שאף אחד לא אמר לי?'
 
'ביקשתי מהם לשמור את העניין בסוד.'
 
'מי? מי? את מי תיחקרת? אני רוצה שמות. זה לא יכול להיות שכולם יודעים משהו שקשור אלי ואני האחרון שיודע.'
 
'טוב, תירגע, אתה תדע הכול… תראה, יוסי, יש לי עין טובה לדמויות. בפעם הקודמת ששוחחנו, כשהצעתי לך להופיע בפרסומת, התרשמתי מאוד מהשפה שלך. אתה מדבר ממש כמו ישראלי, ממש כמו בן השכונה. כאילו מחקת לגמרי את הזהות הרוסית שלך.'
 
'זה סיפור ארוך. וזה לא רק אני. כל העולים בגילי מדברים ככה. אתה לא יודע שהדבר הראשון שלומדים בשפה זה את הקללות והסלנג? בטח אם אתה חי כאן, בפאקינג סלאמס. חוץ מזה, הגעתי לארץ בגיל ארבע. זה לא שאני שנה־שנתיים פה. אני נחשב עולה ותיק.' בלעתי את הרוק והשפלתי את עיני לקרקע.
 
'בעל המסעדה כאן ליד שמע את השיחה שלנו בפעם הקודמת.'
 
'נורי?'
 
'כן, נורי.'
 
'כשהתרחקת הוא אמר שהוא מכיר אותך מאז שהגעת מרוסיה. הוא סיפר לי בראשי פרקים את סיפור החיים שלך, ומיד ידעתי שאני הולך לעשות עליך סרט.'
 
'ואת מי תיחקרת אחר כך?'
 
'אחר כך פגשתי את השכנים שלך. סיפרו לי שאתם חברים.'
 
'האחים לוי?'
 
'כן.'
 
'ומה הם סיפרו לך?'
 
'סיפרו דברים טובים, אל תדאג.'
 
'טוב, אני והם כמו אחים. ואת מי עוד?'
 
'הם הכירו לי את החברה שלך ועל הדרך דיברתי גם עם המעביד שלה.'
 
'סמי?'
 
'כן'
 
'כוסאומו, בלאד! בטח ליכלך עלי.'
 
'לא ליכלך.'
 
'למה אמרת להם לשמור את העניין בסוד?'
 
'אלה שיקולים מקצועיים שבשלב הזה, ברשותך, אשמור אותם לעצמי. או־קיי?'
 
התבוננתי בו בחשד. הוא הוריד את העיניים למצלמה, ליטף אותה ושאל אם אפשר לצלם.
 
סידרתי את השיער והכרזתי, 'אקשן!'
 
השאלה הראשונה ששאל נגעה לאבא שלי. הייתי קצת בהלם. מה אבא שלי? מה הוא יודע עליו? מאיזה בוידעם הוא הוריד לי אותו? ביום־יום אני כמעט לא מדבר עליו, כי הנושא חונק. אבל מול המצלמה שפכתי עליו חופשי, אין לי שמץ של מושג מאיפה היה לי את הכוח לדבר עליו ככה.
 
אבא עזב את הבית כשהייתי בן שתים־עשרה וחצי. באותה השנה נהרג גרישה, אחי הבכור והיחיד, בעזה. שירת ביחידה קרבית וגמר את המסלול של החיים שלו באחת מהפעילויות הליליות המיותרות שלהם. את אבא שלי זה שבר, את אמא זה ריסק, ואת חיי הנישואים שלהם זה קטל. מרוב עצבות ואבלות שכחו לחגוג לי בר־מצווה. שכחו שהגעתי לגיל שלוש־עשרה, בלאד! את אמא שלי לא יכולתי להאשים. כל כולה היתה עטופה במרה שחורה. על אבא שלי לא יכולתי להצביע ולומר שהוא אבא בְּלַאי, כי הצואה נסע לאמריקה חודשיים אחרי המקרה וחמישה חודשים לפני הבר־מצווה. יומיים אחרי יום ההולדת נזכר להתקשר ולאחל לי מזל טוב. אמר שהוא חושב עלי ושאסור לחגוג בשנת אבל ושאולי יחזור בקרוב לבקר ועוד כל מיני בלה בלה בלה של אבות מתנצלים. מאז אותה שיחה ידעתי שאין לי על מי לסמוך בחיים. אמא כמעט לא מתפקדת, אח בכור מתחת למצבה צה'לית, ואבא שהיה צריך לחצות את האוקיינוס כדי לברוח מהכאב שלו.
 
נועם ואני יצאנו לכיוון הכביש הראשי. מונית שירות עמוסה נוסעים עצרה לידנו. חזקיה, שמוכר בשכונה כנהג המזמר, נתן בי מבט שכולו חיוכים וצלצולים. 'מה, יוסי?' פנה אלי והביט בנועם שאחז במצלמה והפנה אותה אליו. חזקיה סידר את הבלורית המלבינה שלו ועשה פוזה, שאל את נועם אם עושים עלי כתבה. 'לא, סתם,' מיהרתי להשיב. הנוסעים מאחור הביטו בי. המעמד הביך אותי. 'אני גידלתי אותו, אני,' אמר חזקיה, לא מוריד את העיניים שלו מהמצלמה. 'תשמע, אני חזקיה דנוך, זמר, שמעת עלי? אני מקליט דיסק חדש, מחר אני מצלם קליפ בשוק, אולי תבוא לצלם? איפה זה ישודר הכתבה הזאת?' המשיך להעיק.
 
אחד הנוסעים איבד את הסבלנות שלו, ביקש מחזקיה לנסוע. אבל חזקיה לא ספר אותו, שוב שאל את נועם איפה תשודר הכתבה. נועם, שעשה רושם שנהנה מההתפתחות, אמר לחזקיה שזאת לא כתבה ושהוא לא יודע איפה זה ישודר. הנוסע העצבני מאחור הרים הפעם את הקול שלו. 'יאללה, נהגוס, מה קורה איתך, תיסע כבר!'
 
'כולם ממהרים היום,' חייך חזקיה חולה הפרסום. לפני שנתן גז, סחט מנועם הבטחה שלמחרת יגיע לשוק כדי לתעד את צילומי הקליפ.
 
התקרבנו לבית של כריס, שנמצא ברחוב עבאס, לא רחוק מהסטודיו למשחק. שלושה ימים לא היינו בקשר בגלל ריב טיפשי על כלום. כריס קריזיונרית אגדות. קצת מסוכנת לעצמה ולסביבה. היא בת לאבא שהיה חבר במאפְיה הקווקזית. כל משפט שני שלה מתחיל בקללה לועזית. השפה הגסה שלה מרתיעה הרבה אנשים, אבל אותי היא מדליקה.
 
היא בדיוק יצאה מהבית. 'זאת כריסטינה,' פניתי למצלמה והצבעתי על החיים שלי, שהבחינה בנו ונעמדה במקום, לא מצליחה להסתיר את החיוך שלה. כריס היא אהבת חיי. היא איתי מאז שהתנקיתי מהסם ומהאלכוהול. חיזרתי אחריה לפני כן, אבל היא לא ספרה אותי עד שהפסקתי עם השטויות.
 
התקרבתי אליה וליטפתי את הפנים שלה. נועם שמר על מרחק. 'נהיית פאקינג כוכב קולנוע?' היא חייכה והביטה במצלמה המרוחקת המופנית אלינו.
 
'למה לא סיפרת לי שהוא תיחקר אותך עלי?'
 
'ביקש ממני.'
 
'הוא יותר חשוב לך ממני?'
 
'אל תחפור.'
 
'מתי הוא דיבר איתך?'
 
'לפני חודש בערך. הוא בא למספרה. מאז יצא לנו לדבר פעמיים בטלפון. השביע אותי לא לגלות לך.'
 
'מה העניינים, מאמי? תאמיני לי, כבר לא זוכר על מה רבנו שלשום.'
 
'זה היה לפני פאקינג ארבעה ימים ולא שלשום. ואתה זה שהתחלת, מאדר פאקר.'
 
'על מה זה היה? נשבע לך לא זוכר.'
 
'זה בגלל שאתה דפוק. כולה ביקשתי ממך לעשות איתי בייביסיטר אצל נחמה.'
 
נזכרתי. במקום להיות איתה העדפתי לשחק קלפים עם קוטי והאחים לוי. שיחקנו כמעט עד הבוקר. למחרת התקשרתי אליה, והיא צעקה עלי וקיללה אותי. קיללתי אותה בחזרה ומאז לא דיברנו.
 
'מצטער, נשמה שלי,' לחשתי לה באוזן ונישקתי אותה בלחי. ניסיתי לנשק אותה בשפתיים, אבל היא הזיזה את הפנים והסתכלה על המצלמה. 'לא נעים, הוא מצלם,' לחשה.
 
'נראה לי שתצטרכי להתרגל לזה. הוא אמר שיצלם אותי כמעט כל יום. לא יודע מה מצא בי. אני מקווה שהוא לא הומו.'
 
המשפט האחרון היה מיותר לגמרי. שכחתי שאני מחובר למיקרופון. נועם, ששמע אותי באוזנייה, חייך. 'מצטער,' קראתי לעברו והוא המשיך לחייך בשתיקה. ליוויתי את כריס למקום העבודה שלה.
 
כריס התחילה לעבוד במספרה של סמי שנה וחצי לפני כן. בהתחלה עשתה פדיקור ומניקור, ואחר כך למדה קצת איפור והתחילה לאפר כלות. אחר כך למדה להתעסק עם מספריים, מספרת בעיקר ילדים ונערים. סמי למד איתי ביסודי. תמיד חלם להיות ספר עשיר. יש לו את המספרה הכי גדולה ומצויצת בשכונה. מהתקרות שלה יורדים שלושה מסכי פלזמה גדולים, שמשדרים את ערוץ האופנה או אחד מערוצי המוזיקה. הקירות מצופים בטפט שחור עם עיטורים מוזהבים. ארבעה כיסאות מודרניים ולא נוחים עומדים מול ארבע מראות ענקיות ממוסגרות בעץ כבד, כאלו שקונים ברחוב אילת בגרושים.
 
סמי טיפוס צואתי. הוא מתחיל גם עם נשואות. אין לו כבוד. לא עשה לי טוב שכריס עובדת אצלו, אבל לא היו לי הרבה ברירות. כשאתה מובטל אתה לומד לבלוע צפרדעים.
 
נועם שאל אם יש לי תוכניות להמשך היום. אמרתי לו שבערב אני אוכל אצל ההורים של כריס.
 
'הבנתי שהם די לחוצים על חתונה,' הוא שוב כיוון אלי את המצלמה.
 
'כן, לחוצים. כריס בת עשרים ושש, מבוגרת ממני בשלוש שנים. בשביל ההורים שלה, ובעיקר בשביל אבא שלה, היא נחשבת רווקה זקנה.'
 
'אתה רוצה להתחתן איתה?'
 
'בטח. היא החיים שלי. אבל אין לי כסף.'
 
'מה אתה חושב לעשות?'
 
'לא יודע.'
 
'יש מצב שהם יגידו לה או חתונה או פרידה?'
 
'אם כבר זה יבוא מאבא שלה, ולא מהאמא. והיא לא תקשיב לו. חולה עלי. אבל גם היא נהייתה לחוצה בזמן האחרון. כל הזמן מדברת איתי על עבודה ועבודה ואחריות והתחייבויות ואוף שחבל לך על הזמן.'
 
'מה אתה הולך לעשות עכשיו?'
 
'בוא נחזור לשוק, אולי אני אמצא עבודה,' הצעתי, למרות שהייתי די עייף. אם החיים שלי הולכים להיות סרט, אז לפחות שהדמות שאני מגלם תוצג באור חיובי, ולא חלילה כבטלנית או פרזיטית שחיה על דמי אבטלה.
 
עברתי מבסטה לבסטה, והוא צילם אותי מאחור ומלפנים. פעם מקרוב, פעם מרחוק. הבסטיונרים והקונים לא יכלו להתעלם מהמצלמה, כל פעם מישהו אחר זרק הערה. תכלס, לא הצלחתי למצוא עבודה כסבל. המשת'פים תפסו את כל המקומות. הבסטיונרים צואות. מצד אחד שונאים ערבים שנאת מוות, מצד שני מונעים מיהודים פרנסה. מעסיקים את השנואים עליהם בחצי משכורת. 'איזה יהודי יעבוד שתים־עשרה שעות ביום, יקרע את התחת שלו בסבלות בשביל מאה וחמישים שקל?' פניתי למצלמה כשיצאנו מהשוק. 'אפילו אני, שחייב למצוא עבודה, לא מוכן לעבוד בשביל סכומים כאלה.'
 
צעדנו לעבר הבית שלי. נועם כיבה את המצלמה. 'אמא שלי קצת לא בסדר,' הזהרתי אותו, והוא מיד התחיל לצלם. 'מה, אי־אפשר לדבר איתך בלי שתכניס לי את המצלמה לתוך העין?'
 
הוא חייך ושמר על שתיקה. המשכנו לצעוד. 'מה לא בסדר עם אמא שלך?' חקר.
 
'תכף תראה. היא מעופפת לגמרי. מאז המקרה של אח שלי היא השתבשה. לא יכול להיות לידה יותר משעה רצוף. היא לא זוכרת כלום. לפעמים מתבלבלת, מספרת לך דברים שקרו בעבר, כאילו שקרו הבוקר. סנילית. אבל אי־אפשר לקחת ממנה את הנשמה. היא תתאבד בשבילי. שתבין, אני זה כל מה שנשאר לה בחיים. אין לה חברים ואין לה חברות ואין לנו בארץ קרובי משפחה. האחות היחידה שלה נשארה בירסקובץ', רוסיה. לפעמים מדברות בטלפון, וזהו.'
 
'היא שולטת בעברית?'
 
'אפשר לומר שכן. אבל בינינו היא רגילה לדבר ברוסית. אתה רוצה שאני אבקש ממנה לדבר איתי בעברית?'
 
'לא. לא. ממש לא. אני רוצה שתתנהגו כרגיל. תדברו ברוסית.'
 
'אבל אתה לא תבין כלום.'
 
'אל תדאג. בעריכה יהיה מי שיתרגם לי. אם תדברו על משהו שנראה לך חשוב שאדע, תתרגם לי בזמן אמת.'
 
'ומה התפקיד של ירום בסרט?'
 
'אין לו תפקיד. למדתי אצלו והיום אני עובד בסטודיו שלו. איפה שהוא יכול לעזור הוא עוזר.'
 
הגענו לחדר המדרגות בבניין הישן של שלוש הקומות. עלינו לקומה השנייה. הדלת של האחים לוי היתה פתוחה.
 
יניב ואסף לוי גרים עם סבא שלהם, משיח, מאז שהם ילדים. מסכנים. ההורים שלהם השאירו אותם כאן ונסעו לעשות כסף באמריקה. אחרי שנתיים עלה עליהם סמיטריילר ואירגן ליניב ולאסף חרא של חיים. הסבתא שלהם מתה כשהיו נערים, והיום הם חיים מהפנסיה של משיח, שהיה עובד בחברת חשמל.
 
'אין לך לאן לברוח, מפני שלכל מקום אתה סוחב איתך את עצמך,' הקול של רחל הפרסייה, ידידה של משיח, יצא מתוך הבית. היא דיקלמה טקסטים ממחזה. רחל ומשיח היו חזק בחזרות. שניהם היו בחוג תיאטרון לקשישים במתנ'ס בית דני. הקירות בין הדירות שלנו דקים, ולפעמים שמעתי אותם כאילו הם מציגים אצלי בחדר. הזקנים חובבי התיאטרון התלהבו מעצמם כמו שני ילדים קטנים, דיקלמו בקול ובפאתוס כאילו הם על במת התיאטרון הלאומי של פרס בתקופה שלפני המצאת מערכות ההגברה.
 
נועם אמר שהוא מזהה את הטקסטים. 'זה מתוך 'מלאכת החיים' של חנוך לוין.' מבעד לדלת הפתוחה ראיתי את אסף, שישב במרפסת ועישן סיגריה. המרפסת פונה למגרש של בני־יהודה. עומדת ממש מעל היציע המערבי. בתקופה שבני־יהודה שיחקה את משחקי הבית בשכונה, המרפסת של האחים היתה המקום הטוב ביותר ביציע. לפחות עשרים אוהדים קבועים היו צופים ממנה, כל אחד מהם הכניס לכיס שלהם עשרים שקלים. משיח היה נגנב מהסידור הדו־שבועי הזה, כי הוא שומר שבת, אבל הוא התחשב במצב, עשה את השבתות של משחקי הבית אצל אחותו ברמת גן.
 
הצעתי לנועם להיכנס, והוא יותר מהתלהב. ליד השולחן שבין הסלון למטבח ישבה תמר, החברה של יניב. תמר היתה בת זוג שלי כשהיינו נערים. היא נראית אגדות ולכריס יש אלרגיה ממנה.
 
היא היתה עסוקה בפיסול ציפור בשעווה. ירשה את הכישרון והידע מאבא שלה, שהיה אמן מוכר בתחום עד שעשה את שגיאת חייו ועלה לארץ. לא הצליח להתאקלם כאן, לא מצא עבודה, ולאט־לאט הידרדר. הפך לסטריאוטיפ רוסי — אלכוהוליסט כבד שחי ברחובות. תמר, שנולדה בארץ כאנג'לינה, לא בקשר איתו מאז שהיתה ילדה.
 
משיח ושרה הפסיקו את החזרה והביטו בנועם ובמצלמה, שהיתה מופנית אל הרצפה. סיפרתי להם שהוא עושה סרט על השכונה. התביישתי להגיד שהסרט עלי. משיח ושרה התלהבו. ביקשו מנועם לצלם את הסצנה. נועם חייך והפעיל את המצלמה. משיח לחש משהו באוזנה של שרה, נתן לה הוראות אחרונות. התיישבתי ליד תמר וצפיתי בהם.
 
'כבר שמונה מאות פעמים הם חוזרים על זה,' לחשה תמר באוזני. התברר שהפעם אילתר צמד החובבים קטע שלא קיים במחזה. תמר סיפרה לי אחר כך שבסוף הסצנה המקורית משכיבה האישה את הגבר על המיטה ומכסה אותו. הפעם אחרי ששרה כיסתה את גופו של משיח היא פצחה בשיר ערש פרסי שהיה מרגש עד דמעות. כשסיימה מחאתי כפיים בהתלהבות. תמר הצטרפה למחיאות הכפיים, ואסף, שנכנס בינתיים ונשען על דלת המרפסת, לא היה יכול לעצור את ההתרגשות שלו וניגב דמעה בלי בושה.
 
'וואו, וואו, אחלה אינטרפרטציה,' התלהבה תמר מול רחל הנבוכה.
 
רחל ניענעה בראשה ואמרה, 'לא, נשמה, זה לא פרפצציה, זה שיר פרסי.'
 
פרצנו בצחוק.

דודו בוסי

דודו בּוּסִי (נולד ב-4 במאי 1963) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

במהלך שנת 2000 יצא לאור הרומן הראשון אותו כתב, "הירח ירוק בוואדי". על הספר הוא אף זכה בפרס לסיפורת חדשה לשנת 2000. בשנה זו ובשנים שלאחריה, בוסי החל בכתיבת מאמרים וסיפורים קצרים בעיתונים: "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב, "מסע אחר", "תל אביב", "פנים" ו"העיר". בשנת 2003 יצא לאור הרומן השני של בוסי, "פרא אציל" שהיה בין חמשת המועמדים האחרונים לפרס ספיר.

עבור שני הרומנים שכתב, הוענק לבוסי ב-2005 פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. החל מפברואר בשנה זו, בוסי החל לכתוב טור שבועי בעיתון "העיר". במהלך שנה זו ובשנה שלאחריה, עובד ספרו של בוסי, "הירח ירוק בוואדי" לתסריט לסרט עלילתי באורך מלא, בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי.

"אמא מתגעגעת למילים" בהוצאת "כתר" הוא ספרו השלישי של דודו בוסי. בשנת 2008 ראה אור ספרו הרביעי "בסמטאות". ספרו החמישי, "חלומות מזכוכית", ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2syb9t9n

עוד על הספר

חלומות מזכוכית דודו בוסי
יוסי
 
סיימתי ראיון עבודה מחורבן נוסף וחזרתי לשכונה. הפעם זה היה במסעדה ברזילאית ברחוב הארבעה. התרגשתי, לא הייתי שפיץ כמו שאני יודע להיות לפעמים. מנהל המשמרת שראיין אותי התנשא עלי, ראיתי בעיניים שלו שהוא שונא רוסים, כמו הרבה אחרים במדינה המזוינת הזאת. נשבעתי ששוב לא אשפיל את עצמי רק כדי להיות מלצר במסעדה, מפוארת או יקרה ככל שתהיה. לא חסרות מסעדות בשכונה, ותהליכי הקבלה לעבודה פחות נוקשים.
 
בשוק הירקות פגשתי את נועם. נועם הוא במאי סרטים ופרסומות. שלושה חודשים לפני כן הציע לי להשתתף בסרטון פרסומת למעדן חלב. הוא לחץ לי את היד והזמין אותי להצטרף אליו למקום העבודה שלו — 'הסטודיו למשחק' — שנמצא בלב שוק הבשר, שם הוא עובד כמורה למשחק מול מצלמה. נכנסנו ליקום מקביל המוקף בחומה גבוהה. מכל עבר תמונות של שחקנים וסטודנטים למשחק, כמה מהם מוכרים מהטלוויזיה ומהקולנוע.
 
התיישבנו ליד אחד משלושה שולחנות עץ כבדים שהיו פזורים בחצר. ריח של עופות שחוטים עמד באוויר, מתערבב בריחות הצלייה שעלו מהגריל של מסעדת נורי הצמודה.
 
נועם אמר שבחודשיים האחרונים הוא חושב עלי לתפקיד השחקן הראשי בסרט שרץ לו בראש. אמרתי לו שזה מחמיא והבהרתי לו שוב, כפי שהבהרתי כשהציע לי לשחק בפרסומת, שאין לי שום כישרון משחק, לפחות לא כזה שאני יודע עליו. הוא חייך ואמר שבסרט אשחק את עצמי.
 
'מה זאת אומרת, 'אשחק את עצמי'?'
 
'אני רוצה לצלם סרט דוקומנטרי על החיים שלך.'
 
הייתי צריך כמה שניות כדי לעכל את העניין.
 
'אבל… אבל אתה לא מכיר אותי ולא מכיר את הסיפור שלי.'
 
נועם חייך ואמר שעשה עלי תחקיר.
 
'מה זאת אומרת? את מי תיחקרת?'
 
'בוא נניח לזה עכשיו. אני רוצה לשמוע אם אתה מעוניין או לא.'
 
הייתי קצת מבולבל. לא ידעתי מאיפה זה נופל עלי. מי אני שיעשו עלי סרט? את מי החיים המחורבנים שלי מעניינים בכלל?
 
שוב שאלתי את מי תיחקר. שוב התחמק מתשובה. רצה את השורה התחתונה, אם אני בעניין או לא. אחרי שתיקה ומחשבה ארוכה אמרתי שיש לי תנאי.
 
'דַבֵּר.'
 
'כסף. אני לא עובד כבר חמישה חודשים. אני תפרן, חייב כספים לכל העולם.'
 
הוא התבונן בי ונשך את השפה התחתונה שלו, נראה מאוכזב.
 
'לא יודע מה לומר לך. בדרך כלל לא משלמים לגיבורים של סרטים דוקומנטריים.'
 
'אז תעשה שזה יהיה יוצא מהכלל,' התעקשתי.
 
'מאחת עד עשר — כמה חשוב לך לקבל על זה כסף?' שאל אחרי שתיקה.
 
'אחת־עשרה,' עניתי בלי היסוס.
 
'מממ.'
 
אחרי שתיקה נוספת ביקש ממני לחכות כמה רגעים ונכנס עם תיק הגב שלו לבניין.
 
אשקר אם אומר שלא ריחפתי מהתרגשות. שלוש דקות אחר כך הוא יצא עם בן אדם מבוגר וקירח. הם התקרבו לספסל והתיישבו מולי. נועם הכיר לי את ירום, מייסד ומנהל הסטודיו.
 
'תגיד לי, ברנש,' פנה אלי ירום בחיוך. 'אתה יודע שאתה חצוף? רוצים לעשות עליך סרט ואתה דורש כסף?' היה לו דיבור של אוחצ'ה. הסתכל עלי ורייר. הומואים חולים על הצורה שלי. גם בָּחוּרינוֹת. אני נראה סַבָּבּ. קיבלתי גנטיקה טובה מאבא שלי, שזה הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותו של הצואה הברחן.
 
ירום המשיך לחייך אלי ולבלוע אותי בעיניים שלו. הוא נראה בסביבות גיל שישים, מנהל של מוסד מפורסם, כך שבאותם רגעים הרגשתי קטן לידו. וגם כמו שאמר, קצת חצוף. אבל למרות האי־נעימות לא חשבתי לרדת מהדרישה. לפני הכול, צריך אוכל. החיים שלי הם מסע הישרדות. בת הזוג שלי כריסטינה נתנה לי להפנים עם הזמן שכשמדובר בכסף או בפרנסה, צריך לשים בצד עניינים של נימוסים או דרך ארץ או אני לא יודע מה.
 
'תראה,' אמרתי כשהעיניים שלי נעוצות בשולחן. 'אני לא ביקשתי שתעשו עלי סרט. זה הוא שביקש ממני,' הצבעתי על נועם. 'כרגע אני לא עובד, מחפש עבודה ולא מוצא. אתם רוצים סרט, תנו משהו. לא מבקש מיליון דולר. תנו משהו בשביל ללכת למכולת.'
 
'כמה אתה רוצה?' ירום שינה את הטון המתחנחן, נשמע פתאום כעוס ופגוע. אחר כך הבנתי שלבן אדם אין פתיל. הוא ישר מתפוצץ ומשנה מצב רוח. וכשהוא כועס או מתפרץ זה מפחיד, בעיקר בגלל שנגמר לו האוויר, הקול שלו נחסם והוורידים במצח שלו עומדים להתפקע.
 
'לא יודע. כמה זמן יהיו הצילומים?' עדיין לא יכולתי להסתכל לשניהם בעיניים.
 
'אי־אפשר לדעת, זה יכול לקחת חודש וזה יכול להימשך גם שנה או שנתיים,' אמר נועם.
 
ביקשתי מאה חמישים שקל ליום צילומים. השניים ניענעו בראשם לשלילה.
 
'זה לא עובד ככה… אבל אני יכול לבוא לקראתך, אתה תקבל שכר בדיפר,' אמר נועם ונתן מבט קצר בבוס שלו.
 
'מה זה דיפר?'
 
'כל מי ששותף בעשיית הסרט, זאת אומרת אני, העורך, התאורן וכדומה, לא מקבלים כסף בזמן העבודה, אלא רק אחרי שהטלוויזיה והקרנות ישקיעו בו… זה תהליך מורכב, ולא כדאי שניכנס לזה עכשיו.'
 
'זה כמו שוטף פלוס שלושים כזה?' חייכתי.
 
'משהו כזה… אבל תביא בחשבון שזה יכול להיות גם שוטף פלוס שנתיים,' גם נועם וגם ירום חייכו.
 
'אתה רוצה להגיד לי שתרוץ אחרי החיים שלי חודש או שנתיים בלי שתראה מזה כסף?' התעניינתי.
 
'אמנות או נמות,' עיקם ירום את הפרצוף שלו, קם, אמר להתראות ופסע לכיוון המשרד שלו.
 
אחרי מחשבה קצרה אמרתי לנועם שבגדול אני מסכים וביקשתי לדעת למה הוא רוצה לעשות עלי סרט בכלל.
 
נועם משך באף והביט בסטודנטית יפה שיצאה מהבניין אל החצר. הסטודנטית חייכה אליו ואחר כך עשתה לי עיניים.
 
'נראה שהולך לך עם בנות,' חייך.
 
'יש לי חברה ואני נאמן לה.'
 
נועם הוציא מהתיק מצלמת וידיאו קטנה וחיבר אותי למיקרופון אלחוטי. הרגשתי כוכב, איש חשוב, כבר לא הכלומניק המובטל. הוא הפעיל את המצלמה וכיוון אלי את העדשה.
 
'מתחילים?' התרגשתי, הקול שלי רעד.
 
'כן. מתחילים.'
 
'אבל אני לא מוכן,' אמרתי וניסיתי לסדר את השיער.
 
'זה בסדר. זה בסדר גמור,' ניסה להרגיע.
 
לא הרגשתי בנוח. שוב פעם שאלתי את עצמי מאיפה זה נופל עלי. 'תפסיק, תפסיק רגע לצלם. את מי תיחקרת?' נועם כיבה את המצלמה והניח אותה על השולחן.
 
'כמה אנשים שאתה מכיר,' ענה.
 
'מה זאת אומרת? איך זה שאף אחד לא אמר לי?'
 
'ביקשתי מהם לשמור את העניין בסוד.'
 
'מי? מי? את מי תיחקרת? אני רוצה שמות. זה לא יכול להיות שכולם יודעים משהו שקשור אלי ואני האחרון שיודע.'
 
'טוב, תירגע, אתה תדע הכול… תראה, יוסי, יש לי עין טובה לדמויות. בפעם הקודמת ששוחחנו, כשהצעתי לך להופיע בפרסומת, התרשמתי מאוד מהשפה שלך. אתה מדבר ממש כמו ישראלי, ממש כמו בן השכונה. כאילו מחקת לגמרי את הזהות הרוסית שלך.'
 
'זה סיפור ארוך. וזה לא רק אני. כל העולים בגילי מדברים ככה. אתה לא יודע שהדבר הראשון שלומדים בשפה זה את הקללות והסלנג? בטח אם אתה חי כאן, בפאקינג סלאמס. חוץ מזה, הגעתי לארץ בגיל ארבע. זה לא שאני שנה־שנתיים פה. אני נחשב עולה ותיק.' בלעתי את הרוק והשפלתי את עיני לקרקע.
 
'בעל המסעדה כאן ליד שמע את השיחה שלנו בפעם הקודמת.'
 
'נורי?'
 
'כן, נורי.'
 
'כשהתרחקת הוא אמר שהוא מכיר אותך מאז שהגעת מרוסיה. הוא סיפר לי בראשי פרקים את סיפור החיים שלך, ומיד ידעתי שאני הולך לעשות עליך סרט.'
 
'ואת מי תיחקרת אחר כך?'
 
'אחר כך פגשתי את השכנים שלך. סיפרו לי שאתם חברים.'
 
'האחים לוי?'
 
'כן.'
 
'ומה הם סיפרו לך?'
 
'סיפרו דברים טובים, אל תדאג.'
 
'טוב, אני והם כמו אחים. ואת מי עוד?'
 
'הם הכירו לי את החברה שלך ועל הדרך דיברתי גם עם המעביד שלה.'
 
'סמי?'
 
'כן'
 
'כוסאומו, בלאד! בטח ליכלך עלי.'
 
'לא ליכלך.'
 
'למה אמרת להם לשמור את העניין בסוד?'
 
'אלה שיקולים מקצועיים שבשלב הזה, ברשותך, אשמור אותם לעצמי. או־קיי?'
 
התבוננתי בו בחשד. הוא הוריד את העיניים למצלמה, ליטף אותה ושאל אם אפשר לצלם.
 
סידרתי את השיער והכרזתי, 'אקשן!'
 
השאלה הראשונה ששאל נגעה לאבא שלי. הייתי קצת בהלם. מה אבא שלי? מה הוא יודע עליו? מאיזה בוידעם הוא הוריד לי אותו? ביום־יום אני כמעט לא מדבר עליו, כי הנושא חונק. אבל מול המצלמה שפכתי עליו חופשי, אין לי שמץ של מושג מאיפה היה לי את הכוח לדבר עליו ככה.
 
אבא עזב את הבית כשהייתי בן שתים־עשרה וחצי. באותה השנה נהרג גרישה, אחי הבכור והיחיד, בעזה. שירת ביחידה קרבית וגמר את המסלול של החיים שלו באחת מהפעילויות הליליות המיותרות שלהם. את אבא שלי זה שבר, את אמא זה ריסק, ואת חיי הנישואים שלהם זה קטל. מרוב עצבות ואבלות שכחו לחגוג לי בר־מצווה. שכחו שהגעתי לגיל שלוש־עשרה, בלאד! את אמא שלי לא יכולתי להאשים. כל כולה היתה עטופה במרה שחורה. על אבא שלי לא יכולתי להצביע ולומר שהוא אבא בְּלַאי, כי הצואה נסע לאמריקה חודשיים אחרי המקרה וחמישה חודשים לפני הבר־מצווה. יומיים אחרי יום ההולדת נזכר להתקשר ולאחל לי מזל טוב. אמר שהוא חושב עלי ושאסור לחגוג בשנת אבל ושאולי יחזור בקרוב לבקר ועוד כל מיני בלה בלה בלה של אבות מתנצלים. מאז אותה שיחה ידעתי שאין לי על מי לסמוך בחיים. אמא כמעט לא מתפקדת, אח בכור מתחת למצבה צה'לית, ואבא שהיה צריך לחצות את האוקיינוס כדי לברוח מהכאב שלו.
 
נועם ואני יצאנו לכיוון הכביש הראשי. מונית שירות עמוסה נוסעים עצרה לידנו. חזקיה, שמוכר בשכונה כנהג המזמר, נתן בי מבט שכולו חיוכים וצלצולים. 'מה, יוסי?' פנה אלי והביט בנועם שאחז במצלמה והפנה אותה אליו. חזקיה סידר את הבלורית המלבינה שלו ועשה פוזה, שאל את נועם אם עושים עלי כתבה. 'לא, סתם,' מיהרתי להשיב. הנוסעים מאחור הביטו בי. המעמד הביך אותי. 'אני גידלתי אותו, אני,' אמר חזקיה, לא מוריד את העיניים שלו מהמצלמה. 'תשמע, אני חזקיה דנוך, זמר, שמעת עלי? אני מקליט דיסק חדש, מחר אני מצלם קליפ בשוק, אולי תבוא לצלם? איפה זה ישודר הכתבה הזאת?' המשיך להעיק.
 
אחד הנוסעים איבד את הסבלנות שלו, ביקש מחזקיה לנסוע. אבל חזקיה לא ספר אותו, שוב שאל את נועם איפה תשודר הכתבה. נועם, שעשה רושם שנהנה מההתפתחות, אמר לחזקיה שזאת לא כתבה ושהוא לא יודע איפה זה ישודר. הנוסע העצבני מאחור הרים הפעם את הקול שלו. 'יאללה, נהגוס, מה קורה איתך, תיסע כבר!'
 
'כולם ממהרים היום,' חייך חזקיה חולה הפרסום. לפני שנתן גז, סחט מנועם הבטחה שלמחרת יגיע לשוק כדי לתעד את צילומי הקליפ.
 
התקרבנו לבית של כריס, שנמצא ברחוב עבאס, לא רחוק מהסטודיו למשחק. שלושה ימים לא היינו בקשר בגלל ריב טיפשי על כלום. כריס קריזיונרית אגדות. קצת מסוכנת לעצמה ולסביבה. היא בת לאבא שהיה חבר במאפְיה הקווקזית. כל משפט שני שלה מתחיל בקללה לועזית. השפה הגסה שלה מרתיעה הרבה אנשים, אבל אותי היא מדליקה.
 
היא בדיוק יצאה מהבית. 'זאת כריסטינה,' פניתי למצלמה והצבעתי על החיים שלי, שהבחינה בנו ונעמדה במקום, לא מצליחה להסתיר את החיוך שלה. כריס היא אהבת חיי. היא איתי מאז שהתנקיתי מהסם ומהאלכוהול. חיזרתי אחריה לפני כן, אבל היא לא ספרה אותי עד שהפסקתי עם השטויות.
 
התקרבתי אליה וליטפתי את הפנים שלה. נועם שמר על מרחק. 'נהיית פאקינג כוכב קולנוע?' היא חייכה והביטה במצלמה המרוחקת המופנית אלינו.
 
'למה לא סיפרת לי שהוא תיחקר אותך עלי?'
 
'ביקש ממני.'
 
'הוא יותר חשוב לך ממני?'
 
'אל תחפור.'
 
'מתי הוא דיבר איתך?'
 
'לפני חודש בערך. הוא בא למספרה. מאז יצא לנו לדבר פעמיים בטלפון. השביע אותי לא לגלות לך.'
 
'מה העניינים, מאמי? תאמיני לי, כבר לא זוכר על מה רבנו שלשום.'
 
'זה היה לפני פאקינג ארבעה ימים ולא שלשום. ואתה זה שהתחלת, מאדר פאקר.'
 
'על מה זה היה? נשבע לך לא זוכר.'
 
'זה בגלל שאתה דפוק. כולה ביקשתי ממך לעשות איתי בייביסיטר אצל נחמה.'
 
נזכרתי. במקום להיות איתה העדפתי לשחק קלפים עם קוטי והאחים לוי. שיחקנו כמעט עד הבוקר. למחרת התקשרתי אליה, והיא צעקה עלי וקיללה אותי. קיללתי אותה בחזרה ומאז לא דיברנו.
 
'מצטער, נשמה שלי,' לחשתי לה באוזן ונישקתי אותה בלחי. ניסיתי לנשק אותה בשפתיים, אבל היא הזיזה את הפנים והסתכלה על המצלמה. 'לא נעים, הוא מצלם,' לחשה.
 
'נראה לי שתצטרכי להתרגל לזה. הוא אמר שיצלם אותי כמעט כל יום. לא יודע מה מצא בי. אני מקווה שהוא לא הומו.'
 
המשפט האחרון היה מיותר לגמרי. שכחתי שאני מחובר למיקרופון. נועם, ששמע אותי באוזנייה, חייך. 'מצטער,' קראתי לעברו והוא המשיך לחייך בשתיקה. ליוויתי את כריס למקום העבודה שלה.
 
כריס התחילה לעבוד במספרה של סמי שנה וחצי לפני כן. בהתחלה עשתה פדיקור ומניקור, ואחר כך למדה קצת איפור והתחילה לאפר כלות. אחר כך למדה להתעסק עם מספריים, מספרת בעיקר ילדים ונערים. סמי למד איתי ביסודי. תמיד חלם להיות ספר עשיר. יש לו את המספרה הכי גדולה ומצויצת בשכונה. מהתקרות שלה יורדים שלושה מסכי פלזמה גדולים, שמשדרים את ערוץ האופנה או אחד מערוצי המוזיקה. הקירות מצופים בטפט שחור עם עיטורים מוזהבים. ארבעה כיסאות מודרניים ולא נוחים עומדים מול ארבע מראות ענקיות ממוסגרות בעץ כבד, כאלו שקונים ברחוב אילת בגרושים.
 
סמי טיפוס צואתי. הוא מתחיל גם עם נשואות. אין לו כבוד. לא עשה לי טוב שכריס עובדת אצלו, אבל לא היו לי הרבה ברירות. כשאתה מובטל אתה לומד לבלוע צפרדעים.
 
נועם שאל אם יש לי תוכניות להמשך היום. אמרתי לו שבערב אני אוכל אצל ההורים של כריס.
 
'הבנתי שהם די לחוצים על חתונה,' הוא שוב כיוון אלי את המצלמה.
 
'כן, לחוצים. כריס בת עשרים ושש, מבוגרת ממני בשלוש שנים. בשביל ההורים שלה, ובעיקר בשביל אבא שלה, היא נחשבת רווקה זקנה.'
 
'אתה רוצה להתחתן איתה?'
 
'בטח. היא החיים שלי. אבל אין לי כסף.'
 
'מה אתה חושב לעשות?'
 
'לא יודע.'
 
'יש מצב שהם יגידו לה או חתונה או פרידה?'
 
'אם כבר זה יבוא מאבא שלה, ולא מהאמא. והיא לא תקשיב לו. חולה עלי. אבל גם היא נהייתה לחוצה בזמן האחרון. כל הזמן מדברת איתי על עבודה ועבודה ואחריות והתחייבויות ואוף שחבל לך על הזמן.'
 
'מה אתה הולך לעשות עכשיו?'
 
'בוא נחזור לשוק, אולי אני אמצא עבודה,' הצעתי, למרות שהייתי די עייף. אם החיים שלי הולכים להיות סרט, אז לפחות שהדמות שאני מגלם תוצג באור חיובי, ולא חלילה כבטלנית או פרזיטית שחיה על דמי אבטלה.
 
עברתי מבסטה לבסטה, והוא צילם אותי מאחור ומלפנים. פעם מקרוב, פעם מרחוק. הבסטיונרים והקונים לא יכלו להתעלם מהמצלמה, כל פעם מישהו אחר זרק הערה. תכלס, לא הצלחתי למצוא עבודה כסבל. המשת'פים תפסו את כל המקומות. הבסטיונרים צואות. מצד אחד שונאים ערבים שנאת מוות, מצד שני מונעים מיהודים פרנסה. מעסיקים את השנואים עליהם בחצי משכורת. 'איזה יהודי יעבוד שתים־עשרה שעות ביום, יקרע את התחת שלו בסבלות בשביל מאה וחמישים שקל?' פניתי למצלמה כשיצאנו מהשוק. 'אפילו אני, שחייב למצוא עבודה, לא מוכן לעבוד בשביל סכומים כאלה.'
 
צעדנו לעבר הבית שלי. נועם כיבה את המצלמה. 'אמא שלי קצת לא בסדר,' הזהרתי אותו, והוא מיד התחיל לצלם. 'מה, אי־אפשר לדבר איתך בלי שתכניס לי את המצלמה לתוך העין?'
 
הוא חייך ושמר על שתיקה. המשכנו לצעוד. 'מה לא בסדר עם אמא שלך?' חקר.
 
'תכף תראה. היא מעופפת לגמרי. מאז המקרה של אח שלי היא השתבשה. לא יכול להיות לידה יותר משעה רצוף. היא לא זוכרת כלום. לפעמים מתבלבלת, מספרת לך דברים שקרו בעבר, כאילו שקרו הבוקר. סנילית. אבל אי־אפשר לקחת ממנה את הנשמה. היא תתאבד בשבילי. שתבין, אני זה כל מה שנשאר לה בחיים. אין לה חברים ואין לה חברות ואין לנו בארץ קרובי משפחה. האחות היחידה שלה נשארה בירסקובץ', רוסיה. לפעמים מדברות בטלפון, וזהו.'
 
'היא שולטת בעברית?'
 
'אפשר לומר שכן. אבל בינינו היא רגילה לדבר ברוסית. אתה רוצה שאני אבקש ממנה לדבר איתי בעברית?'
 
'לא. לא. ממש לא. אני רוצה שתתנהגו כרגיל. תדברו ברוסית.'
 
'אבל אתה לא תבין כלום.'
 
'אל תדאג. בעריכה יהיה מי שיתרגם לי. אם תדברו על משהו שנראה לך חשוב שאדע, תתרגם לי בזמן אמת.'
 
'ומה התפקיד של ירום בסרט?'
 
'אין לו תפקיד. למדתי אצלו והיום אני עובד בסטודיו שלו. איפה שהוא יכול לעזור הוא עוזר.'
 
הגענו לחדר המדרגות בבניין הישן של שלוש הקומות. עלינו לקומה השנייה. הדלת של האחים לוי היתה פתוחה.
 
יניב ואסף לוי גרים עם סבא שלהם, משיח, מאז שהם ילדים. מסכנים. ההורים שלהם השאירו אותם כאן ונסעו לעשות כסף באמריקה. אחרי שנתיים עלה עליהם סמיטריילר ואירגן ליניב ולאסף חרא של חיים. הסבתא שלהם מתה כשהיו נערים, והיום הם חיים מהפנסיה של משיח, שהיה עובד בחברת חשמל.
 
'אין לך לאן לברוח, מפני שלכל מקום אתה סוחב איתך את עצמך,' הקול של רחל הפרסייה, ידידה של משיח, יצא מתוך הבית. היא דיקלמה טקסטים ממחזה. רחל ומשיח היו חזק בחזרות. שניהם היו בחוג תיאטרון לקשישים במתנ'ס בית דני. הקירות בין הדירות שלנו דקים, ולפעמים שמעתי אותם כאילו הם מציגים אצלי בחדר. הזקנים חובבי התיאטרון התלהבו מעצמם כמו שני ילדים קטנים, דיקלמו בקול ובפאתוס כאילו הם על במת התיאטרון הלאומי של פרס בתקופה שלפני המצאת מערכות ההגברה.
 
נועם אמר שהוא מזהה את הטקסטים. 'זה מתוך 'מלאכת החיים' של חנוך לוין.' מבעד לדלת הפתוחה ראיתי את אסף, שישב במרפסת ועישן סיגריה. המרפסת פונה למגרש של בני־יהודה. עומדת ממש מעל היציע המערבי. בתקופה שבני־יהודה שיחקה את משחקי הבית בשכונה, המרפסת של האחים היתה המקום הטוב ביותר ביציע. לפחות עשרים אוהדים קבועים היו צופים ממנה, כל אחד מהם הכניס לכיס שלהם עשרים שקלים. משיח היה נגנב מהסידור הדו־שבועי הזה, כי הוא שומר שבת, אבל הוא התחשב במצב, עשה את השבתות של משחקי הבית אצל אחותו ברמת גן.
 
הצעתי לנועם להיכנס, והוא יותר מהתלהב. ליד השולחן שבין הסלון למטבח ישבה תמר, החברה של יניב. תמר היתה בת זוג שלי כשהיינו נערים. היא נראית אגדות ולכריס יש אלרגיה ממנה.
 
היא היתה עסוקה בפיסול ציפור בשעווה. ירשה את הכישרון והידע מאבא שלה, שהיה אמן מוכר בתחום עד שעשה את שגיאת חייו ועלה לארץ. לא הצליח להתאקלם כאן, לא מצא עבודה, ולאט־לאט הידרדר. הפך לסטריאוטיפ רוסי — אלכוהוליסט כבד שחי ברחובות. תמר, שנולדה בארץ כאנג'לינה, לא בקשר איתו מאז שהיתה ילדה.
 
משיח ושרה הפסיקו את החזרה והביטו בנועם ובמצלמה, שהיתה מופנית אל הרצפה. סיפרתי להם שהוא עושה סרט על השכונה. התביישתי להגיד שהסרט עלי. משיח ושרה התלהבו. ביקשו מנועם לצלם את הסצנה. נועם חייך והפעיל את המצלמה. משיח לחש משהו באוזנה של שרה, נתן לה הוראות אחרונות. התיישבתי ליד תמר וצפיתי בהם.
 
'כבר שמונה מאות פעמים הם חוזרים על זה,' לחשה תמר באוזני. התברר שהפעם אילתר צמד החובבים קטע שלא קיים במחזה. תמר סיפרה לי אחר כך שבסוף הסצנה המקורית משכיבה האישה את הגבר על המיטה ומכסה אותו. הפעם אחרי ששרה כיסתה את גופו של משיח היא פצחה בשיר ערש פרסי שהיה מרגש עד דמעות. כשסיימה מחאתי כפיים בהתלהבות. תמר הצטרפה למחיאות הכפיים, ואסף, שנכנס בינתיים ונשען על דלת המרפסת, לא היה יכול לעצור את ההתרגשות שלו וניגב דמעה בלי בושה.
 
'וואו, וואו, אחלה אינטרפרטציה,' התלהבה תמר מול רחל הנבוכה.
 
רחל ניענעה בראשה ואמרה, 'לא, נשמה, זה לא פרפצציה, זה שיר פרסי.'
 
פרצנו בצחוק.