המוזה

מלכים וזרעי כרוב | יוני 1967 

 

לא כולנו זוכים לסוף שאנחנו ראויים לו. רגעים שמשנים מהלך חיים - שיחה עם אדם זר על אונייה, למשל - הם פעמים רבות עניין של מזל בלבד. ובכל זאת, אם אדם כותב מכתב למישהו, או בוחר להתוודות דווקא בפניך, ודאי יש לו סיבה טובה. זה מה שהיא לימדה אותי: המזל בא אל מי שמוכן לקראתו. אל מי שמשחק בכלים שלו.

כשהגיע יומי היה חם כל כך, עד שבתי השחי שלי שרטטו סהרונים על החולצה שחנות הנעליים סיפקה לכל העובדים. "לא משנה איזה מספר," אמרה האישה ומחתה את פניה בממחטה. כתפי כאבו וקצות אצבעותי גירדו. לטשתי בה עיניים; הזיעה הכהתה את השיער הבהיר שעל מצחה לצבע של עכבר רטוב. החום של לונדון, אין לו לאן לפנות. לא ידעתי אז, אבל האישה הזאת היתה הלקוחה האחרונה שאצטרך לשרת אי־פעם.

"סליחה?"

"הרגע אמרתי," נאנחה האישה. "לא משנה איזה מספר." שעה הסגירה כמעט הגיעה, ופירוש הדבר שתכף נצטרך לשאוב מהשטיח את כל פירורי העור היבש - ריבת אצבעות, כפי שקראנו לזה. סינתי אמרה תמיד שאפשר לבנות כף רגל שלמה מכל הפתותים האלה, מפלצת שתרקוד ריקוד משלה. היא אהבה את העבודה בנעלי דולסיס, והיא סידרה לי את העבודה שם - אבל בתוך שעה מתחילת המשמרת שלנו כבר ערגתי לקרירות חדרי, למחברותי הזולות, לעיפרון שחיכה ליד המיטה הצרה. "את חייבת להעלות חיוך על הפרצוף, בובה," היתה סינתי לוחשת לי. "תגידי, את חושבת שאת עובדת אצל השכנים שלנו, הבית־לוויות?"

התחלתי להתרחק לכיוון מחסן המלאי, מקום שנמלטתי אליו לעתים קרובות - כבר הייתי חסינה בפני הריח הדוחה של סוליות גומי. רציתי להיכנס ולצרוח בדממה אל חומת הקופסאות.

"רגע! היי, רגע," קראה אלי האישה. כשהיתה בטוחה ששמתי לב היא התכופפה, חלצה את הנעל המשופשפת וחשפה כף רגל נטולת אצבעות. אפילו לא אחת. גדם חלק, גוש בשר שנח בתמימות על השטיח הדהוי.

"את רואה," אמרה בקול מובס וחלצה בניעור את הנעל השנייה, שחשפה מצב זהה. "אני פשוט... ממלאת את הקצוות בניירות, אז לא משנה איזה מספר את מביאה."

לא שכחתי את המראה המוזר; את האנגלייה שהראתה לי את רגליה נטולות האצבעות. יכול להיות שנגעלתי אז. תמיד אומרים שהצעירים נרתעים מכיעור, שהם לא למדו להסוות את הרתיעה.

למעשה לא הייתי צעירה כל כך, בת עשרים ושש. אני לא יודעת מה עשיתי באותו רגע, אבל אני זוכרת שסיפרתי הכול לסינתי בדרך לדירה שחלקנו לא רחוק מפארק קלאפּהם, ושהיא הריעה בחלחלה עליזה מעצם המחשבה על כפות הרגליים נטולות האצבעות. "מפלצת קצוצת אצבעות!" היא צעקה. "תיזהרי, דֶלי!" ומיד, במעשיות אופטימית, "לפחות היא יכולה לנעול איזה נעל שבא לה."

אולי האישה ההיא היתה מכשפה שבאה לבשר לי שדרכי עומדת להשתנות. לא נראה לי. אישה אחרת היתה המבשרת. אבל נוכחותה כן נראית לי כמו סיום מקברי לפרק ההוא בחיי. האם זיהתה בי נכות דומה לנכותה? האם התקיימנו היא ואני במרחב שבו האפשרות היחידה היתה למלא את החלל בנייר? אני לא יודעת. קיימת גם אפשרות קלושה מאוד שהיא רק רצתה זוג נעליים חדש. ובכל זאת אני חושבת עליה תמיד כמו על דמות קסומה מהאגדות, כי באותו יום הכול השתנה.

במרוצת חמש השנים שחלפו מאז שהפלגתי מפורט אוף ספֵּיין לאנגליה, פניתי למקומות עבודה רבים ולא קיבלתי שום תשובה. כשהרכבת מסאותהמפטון הזדחלה בשקשוק אל תחנת ווטרלו, סינתי חשבה בטעות שארובות הבתים הן ארובות מפעלים שמבטיחים שפע של עבודה. התברר שזאת היתה הבטחה שקשה למלא.

פעמים רבות פנטזתי שאני עוזבת את דולסיס, ופעם ניסיתי להתקבל לעבודה כמגישת תה באחד העיתונים הגדולים. אצלנו בטרינידד, בזכות התואר האקדמי וההערכה העצמית הגבוהה שלי, לא הייתי מעלה בדעתי להגיש תה לנפש חיה, אבל כפי שסינתי אמרה, "צפרדע צולעת וחירשת ושתומת עין היתה יכולה לעשות את העבודה הזאת, אבל לך לא נותנים אותה, אוֹדֶל."

סינתי חברתי, שלמדתי איתה בבית הספר ונסעתי איתה יחד לאנגליה, התאהבה מעל לראש בשני דברים: בנעליים ובארוס שלה, סמואל, שאותו הכירה בכנסייה המקומית שלנו, באחד הרחובות הצדדיים בקלאפהם. סם התגלה כבונוס אדיר, אם מביאים בחשבון שבדרך כלל מילאו את הכנסייה דודות זקנות שסיפרו לנו על הימים הטובים שחלפו ואינם. בזכות ההיכרות איתו לסינתי לא אצה הדרך כמו לי, וזה היה מקור למתח בינינו. אני הכרזתי תכופות שאני לא יכולה לסבול יותר, שאני לא כמוה, וסינתי היתה עונה, "כן, בגלל שאני כזאת סתומה ואת כזאת חכמה?"

טלפנתי להרבה מאוד מספרים במודעות דרושים שציינו שאין צורך בניסיון קודם, והאנשים נשמעו נחמדים מאוד - וכשהופעתי - הפלא ופלא! המשרה כבר היתה מאוישת. ולמרות זאת, תקראו לזה כסילות, תקראו לזה תביעת זכויות שהושגו בירושה ובנחלה, המשכתי לפנות.

הצעת העבודה הטרייה ביותר - והטובה ביותר שנתקלתי בה - היתה כתבנית במכון סקֵלְטון לאמנות, היכל של עמודים ואכסדרות. פעם אפילו ביקרתי שם, בשבת החופשית שהיתה לי אחת לחודש. ביליתי את היום בשיטוט בין החדרים ועברתי מגיינזבורו לשאגאל דרך תחריטים של ויליאם בלייק. ברכבת בחזרה לקלאפהם ילדה נעצה בי עיניים כאילו הייתי ציור בעצמי. אצבעותיה הקטנות הושטו לפנים ומשמשו את תנוכי אוזני, והיא שאלה את אמה, "זה יורד?" אמה לא נזפה בה. נראה לי שהיא ממש רצתה שהתנוך ייתן את התשובה.

מה, לחינם התווכחתי עם הבנים וסיימתי בהצטיינות את התואר בספרות באוניברסיטה של איי הודו המערבית? לחינם סבלתי צביטה מילדה בקרון רכבת? בטרינידד הקונסוליה הבריטית בעצמה העניקה לי את הפרס הראשון לסטודנטים של חבר העמים הבריטי על השיר שלי "שושנת־עכביש קריבית".

סליחה, סינתי, אבל לא היתה לי שום כוונה למדוד נעליים לסינדרלות מיוזעות עד סוף ימי. היו דמעות, כמובן, הן זלגו בעיקר אל הכרית המעוכה שלי. לחץ שאפתנותי התקרש בקרבי, התביישתי בה, אבל היא שהגדירה אותי. רציתי לעשות דברים גדולים, וכבר ריציתי חמש שנות המתנה. בינתיים כתבתי שירי נקמה על מזג האוויר האנגלי ושיקרתי לאמא שלי שלונדון היא גן עדן.

המכתב היה מונח על שטיחון הכניסה כשסינתי ואני הגענו הביתה. חלצתי את הנעליים ונעמדתי במסדרון דוממת כבול עץ. חותמת הדואר היתה לונדון מערב 1, טבור העולם. האריחים הוויקטוריאניים תחת רגלי היחפות היו קרים, ואצבעות רגלי התקפלו על החום והכחול. תחבתי אצבע אחת מתחת לדש המעטפה והרמתי אותו כמו עלה שבור. נייר המכתבים היה של מכון סקלטון.

"מה?" אמרה סינתי. לא השבתי. ציפורן אחת התחפרה בתבליט הפרחוני בטפט של בעל הבית, כשקראתי עד הסוף בתדהמה.

מכון סקלטון

כיכר סקלטון,

לונדון, מערב 1

16 ביוני 1967

 

שלום מיס בסטיין

תודה על מכתב הפנייה ועל קורות החיים ששלחת לנו.

כל אחד מאיתנו מקווה להצטיין במידת האפשר בנסיבות שמזמנים לנו חיינו, יהיו אשר יהיו. ברור כשמש שאת צעירה ברוכת כישרונות ועתירת יתרונות. אי־לכך אני שמחה להזמינך לשבוע ניסיון למשרת הכתבנית.

יש הרבה מה ללמוד, ואת הרוב עלינו ללמוד בעצמנו. אם ההסדר הזה מתאים לך, אנא הודיעיני במכתב חוזר אם את מקבלת את ההצעה, ונמשיך משם. המשכורת ההתחלתית היא 10 פאונד לשבוע.

 

בברכה,

מרג'ורי קוויק

עשרה פאונד לשבוע. בדולסיס השתכרתי רק שישה. ארבעה פאונד זה הבדל עצום, אבל זה לא היה הכסף בכלל. העניין היה שהתקרבתי בצעד אחד אל התרבות, אל ההיסטוריה, אל האמנות - שהן הדברים החשובים, כך לימדו אותי. החתימה היתה בדיו שחורה ועבה, והאותיות הרישיות של השם הפרטי ושם המשפחה היו יומרניות, כמעט איטלקיות בגנדורן.

המכתב הדיף ניחוח קלוש של בושם מיוחד. הוא היה קצת מקופל בפינות, כאילו המרג'ורי קוויק הזאת השאירה אותו בתיקה כמה ימים עד שהחליטה סוף־סוף לשלוח אותו בדואר.

שלום חנות נעליים, שלום עבודת פרך. "התקבלתי," לחשתי לחברתי. "הם רוצים אותי. בחיי שהתקבלתי."

סינתי צווחה ותפסה אותי בזרועותיה. "יש!"

פלטתי יפחה. "הצלחת. הצלחת," היא המשיכה, ואני שאפתי את צווארה. הוא הריח כמו אוויר אחרי רעמים בפורט אוף ספיין. היא לקחה את המכתב ואמרה, "איזה מין שם זה, מרג'ורי קוויק?" שמחתי כל כך עד שלא הייתי מסוגלת לענות. תנעצי את הציפורן בקיר הזה, אודל בַּסטיֶין, תקרעי את פרח הנייר.

אבל אני תוהה, לאור השתלשלות העניינים, לאור הקשיים שנקלעת אליהם, האם היית עושה זאת שוב? האם היית מתייצבת במכון סקלטון ביום שני, שלושה ביולי 1967, האם היית נעמדת שם בשעה שמונה עשרים וחמש בבוקר, מסדרת את הכובע החדש שלך, מפתלת את כפות רגלייך בחוסר מנוחה בתוך נעלי הדולסיס שלך, כדי לעבוד תמורת עשרה פאונד לשבוע אצל אישה בשם מרג'ורי קוויק?

התשובה היא כן. כי הייתי אודל, וקוויק היתה קוויק. ומי שחושב שיש לו דרך אחרת הוא שוטה.

2 

ציפיתי שאעבוד באולם מלא כתבניות מרעישות, אבל הייתי לבדי. הנחתי שחלק גדול מהצוות נעדר, ודאי לרגל חופשות שנתיות במקומות אקזוטיים כמו צרפת. מדי יום עליתי במדרגות האבן אל הדלתות הגדולות של הסקלטון, שעל שמשותיהן היתה מוטבעת באותיות זהב הכתובת ARS VINCIT OMNIA.

הנחתי את הידיים על ה־ VINCIT ועל ה־ OMNIA ונדחפתי פנימה אל מקום שעמד בו ריח של עור ישן ושל עץ ממורק. מימין, ממש מעבר לדלת הכניסה, היה דלפק קבלה ארוך ומאחוריו קיר עשוי תאים־תאים שכבר היו מלאים בדואר של הבוקר.

הנוף שנשקף מהחדר שהוקצה לי היה איום - קיר לבנים מושחר מכתמי פיח, ותהום עמוקה עד למטה, אל הסמטה שבה נהגו השוערים והמזכירות מהבניין השכן לעמוד בשורה ולעשן. לא הצלחתי לשמוע את שיחותיהם, ראיתי רק את שפת הגוף שלהם, את טקס הטפיחה על הכיס, את קירוב הראשים כמו לנשיקה תחת העשן המסתלסל מהסיגריה שניצתה, רגל כפופה לאחור שעונה על קיר בגנדרנות. מקום מוסתר לגמרי.

כיכר סקלטון נחבאה מאחורי פיקדילי, בצד שפונה לנהר. הבניין הוקם בימי המלך ג'ורג' השלישי, ולמזלו נשאר על תלו אחרי הבליץ. מעבר לגגות נשמעו הקולות מכיכר פיקדילי, מנועי אוטובוסים ומכוניות צופרות וקריאות מתנגנות של חלבנים.

תחושת ביטחון כוזבת שרתה על המקום הזה, בלב הווסט אנד של לונדון. האדם היחיד שדיברתי איתו במשך כמעט כל אותו שבוע ראשון היה בחורה בשם פמלה ראדג'. פמלה היתה פקידת הקבלה. היא תמיד קראה את ה"אקספרס" במרפקים שעונים על הדלפק ולעסה מסטיק בקולות פצפוץ, אבל כשהבוסים הגדולים הופיעו היתה משליכה אותו לפח.

בהבעה מעונה משהו, כאילו הפריעו לה באמצע פעולה מסובכת, היתה מקפלת את העיתון משל היה פיסת תחרים עדינה ומביטה בי. "בוקר טוב, אדל," היתה אומרת. פם ראדג' בת העשרים ואחת היתה האחרונה בשושלת ארוכה של פקידות מהאיסט אנד. תסרוקת מבריקה, נייחת ובנויה לתלפיות התנשאה על ראשה, והאייליינר שמרחה היה יכול להספיק לחמישה פרעונים.

ראדג' הפגינה אופנתיות סקסית. רציתי את שמלת המיני בצבע ירוק־מנתה שלה, את החולצות בגוני כתום־חרוך עם העניבה הנקשרת בחזית, אבל חסר לי הביטחון העצמי לחשוף ככה את גופי. כל הסגנון האישי שלי היה נעול בתוך ראשי.

רציתי את גוני השפתון שלה, את הסומק, אבל אבקות הפודרה והקרמים האנגליים שיגרו אותי למחוזות אפורים ומוזרים שנראיתי בהם כמו רוח רפאים. במחלקת האיפור של כולבו ארדינג והובס מצאתי תכשירים שנקראו "עירום חלבי", "בלונד תירס", "פריחת משמש", "שושן ערבה" ועוד שירת־ פרצופים קלוקלת מאותו מין.

הייתי בטוחה שפמלה היא מהבחורות שיציאה לכיכר לסטר כדי לבלוס נקניקיות חזיר מתובלות היא בילוי מוצלח בעיניה. קרוב לוודאי שהיא מבזבזת את משכורתה על ספריי לשיער ועל רומנים גרועים, אבל טיפשה מכדי לקרוא אותם בכלל.

אפשר ששידרתי משהו מהמחשבות האלה - כי פמלה, מצדה, פקחה זוג עיניים תמהות כשראתה אותי מדי יום, כאילו השתוממה שאני מעזה להמשיך לבוא, או לחלופין הפגינה שעמום משתק למראה פני. לפעמים היא אפילו לא טרחה להרים את מבטה כשהרמתי את קרש המעבר בדלפק הקבלה ושמטתי אותו ממש בגובה אוזנה הימנית בטפיחה קלה שבקלות.

סינתי אמרה לי פעם שאני נראית טוב יותר בפרופיל, ואמרתי שאפשר לחשוב שאני מטבע. אבל עכשיו אני תוהה על שני הצדדים שבי, על הרושם המתחכם שעשיתי ככל הנראה על פמלה, ועל היותי כמו כסף קטן שאף אחד אפילו לא טרח להכניס לכיס. האמת היא שהסתכלתי מלמעלה למטה על בחורה כמו פמלה.

אני השחורה היחידה שהיא מכירה, אמרה לי פמלה ביום חמישי של אותו שבוע ראשון שלי. שאלתי אותה, למה, את לא מכירה אף כבשה שחורה? פניה הביעו חוסר הבנה מוחלט.

אבל למרות הריקוד הצולע עם פמלה שמחתי עד השמים להיות שם. מכון סקלטון היה גן עדן, הוא היה מֶכּה והארץ המובטחת. התגשמות מיטב חלומותי. חדר, שולחן כתיבה, מכונת כתיבה, רחוב פּאל מאל בבוקר בדרך מצ'רינג קרוס.

אחד התפקידים שלי היה לתמלל סיכומי מחקרים על פסלי ברונזה או על סדרות של תחריטים, פרי עטם של אנשי אקדמיה שאותם עצמם לא ראיתי מעודי, רק את כתב היד שלהם, שהיה כמעט בלתי אפשרי לפענוח. נהניתי מזה, אבל תפקידי העיקרי נסב סביב מגש שהיה מונח על שולחני והתמלא במכתבים שהיה עלי להדפיס ולהביא אל פמלה למטה.

בדרך כלל הם היו די שגרתיים, אבל מדי פעם מצאתי פנינה אמיתית, מכתב תחנונים לאיזה מיליונר זקן או לאיזו ליידי תשושה שהגיעו לישורת האחרונה שלהם. "שלום רב סר פיטר, לעונג רב היה לי לזהות ב־ 1957 את הרמברנדט שהיה לך בעליית הגג. האם תהיה מעוניין להיעזר בסקלטון לעריכת קטלוג של יתר האוסף הנפלא שלך?" וכיוצא באלה. מכתבים שנכתבו לאילי הון וקולנוע ועדכנו אותם על מאטיס כלשהו שצץ בשטח או הציעו להם שאחד מהחדרים בסקלטון ייקרא על שמם בתנאי שיתמלאו ביצירות שברשותם.

מנהל הסקלטון, אדם בשם אֶדמונד ריד, כתב את רובם. פמלה סיפרה לי שריד בשנות השישים לחייו ושיש לו פיוז קצר. במלחמה היה מעורב בגילוי יצירות אמנות שהחרימו הנאצים, אבל יותר מזה היא לא ידעה. השם "אדמונד ריד" גילם מבחינתי אנגליוּת מתומצתת ומרתיעה, מיטב אופנת סַוויל רוֹ במועדוני גברים בווייטהול, אוכלים סטייק, צדים שועלים. חליפת שלושה חלקים, שיער משוח בברילנטין, שעון זהב של הדוד הנרי.

הייתי רואה אותו במסדרון, ובכל פעם הוא נראה מופתע. כאילו התהלכתי עירומה ברחוב. בבית הספר למדנו על אנשים כמוהו - ג'נטלמנים עשירים, ג'נטלמנים לבנים, ג'נטלמנים שמורים בצמר־גפן שלקחו ליד עט וכתבו את העולם כדי שכולנו נקרא בו. הסקלטון דמה במקצת לעולם הזה, לעולם שלימדו אותי לרצות להיות בו - ובעצם הדפסת המכתבים הרגשתי קרובה אליו יותר, כאילו עזרתי בעניין זה יקרה מפז, כאילו בחרו בי מסיבה מיוחדת.

והדבר הכי טוב - הייתי זריזה. לפיכך, כשסיימתי את הדפסת המכתבים שלהם ניצלתי מדי פעם את השעה הפנויה כדי להדפיס את מה שאני כתבתי - התחלתי מחדש שוב ושוב, קימטתי ניירות והקפדתי להכניס אותם לתיק שלי ולא להשאיר אותם כהוכחות בסל הניירות. לפעמים כשהלכתי הביתה היה התיק שלי גדוש בכדורי נייר. אמרתי לסינתי ששכחתי את ריח מחסן המלאי של דולסיס.

"כאילו שבוע אחד הצליח להרוג חמש שנים," אמרתי בנחישות ובהתלהבות מהתמורה שהתחוללה בחיי. סיפרתי לה על פמלה והתבדחתי על התסרוקת הגבוהה והנוקשה שלה. סינתי חדלה ממלאכתה ועיקמה את הפרצוף. היא טיגנה לי חביתה בדירה הקטנטנה שלנו, והכיריים היו לא אמינות. "אני שמחה בשבילך, דלי," היא אמרה. "אני שמחה שהולך לך כל כך טוב."

ביום שישי של השבוע הראשון, אחרי שסיימתי את המכתבים של ריד, היתה לי חצי שעה שקטה, והשקעתי מאמץ בכתיבת שיר. סינתי אמרה לי שמתנת הכלולות היחידה שהיא רוצה היא "משהו כתוב - כי מסתבר שאת היחידה שיכולה". בהתרגשות אבל בייסורים בהיתי במכונת הכתיבה בסקלטון וחשבתי על האושר הרב והגלוי כל כך שסם וסינתי מסבים זה לזה.

ומכאן נדדו מחשבותי אל חסרונו של האושר אצלי; הרֶגל, אבל בלי סנדל זכוכית. בד בבד קלטתי שבעצם אני מתקשה לכתוב כבר חודשים. תיעבתי כל מילה שיצאה ממני. לא הצלחתי להפיח חיים בשום דבר שכתבתי.

בדיוק ברגע שצץ במוחי משפט אפשרי נכנסה אישה לחדרי. "שלום, מיס בסטיין," היא אמרה, והרעיון נגוז. "מסתדרת? תרשי לי להציג את עצמי. אני מרג'ורי קוויק."

קמתי, ומרוב חיפזון נתקלתי במכונת הכתיבה, והיא צחקה. "אנחנו לא בצבא. בואי, שבי." עיני נדדו אל השיר שהיה מושחל במכונה, ובטני פרפרה מפחד שמא תבוא לצד הזה ותראה אותו. מרג'ורי קוויק קרבה אלי ביד מושטת, ומבטה רפרף אל מכונת הכתיבה. לקחתי את ידה ופיללתי בכל לבי שתישאר מהעבר ההוא של השולחן. היא נשארה שם, והבחנתי בריח הסיגריות שדבק בה והתערבב בבושם גברי מובהק שזיהיתי מהמכתב ששלחה לי, ולאחר מכן נודע לי ששמו "אוֹ סובאז'". מרג'ורי קוויק היתה קטנת ממדים, זקופה, וסגנון לבושה האפיל על כל מאמציה של פמלה. מכנסיים שחורים רחבים שהתנפנפו כמו מכנסי מלחים בעת ההליכה. חולצת משי ורודה בהירה שבחזיתה עניבת סאטן אפורה קשורה בקשר רופף.

היא נראתה כמו דמות הוליוודית בתלתליה הקצרים והמכסיפים, קו הלסת החד והלחיים שכמו גולפו מעץ צהבהב עדין. הערכתי שהיא בתחילת שנות החמישים לחייה, אבל היא לא נראתה כמו שום אישה בת חמישים שהכרתי אי־פעם. היא שידרה זוהר.

"שלום," אמרתי. לא יכולתי לגרוע ממנה את העיניים. "יש בעיה?" נראה שקוויק הרגישה כמוני, היא נעצה בי את עיניה הכהות והצלולות והמתינה לתשובתי. שמתי לב שהיא נראית סמוקה, ושעל מצחה זולג אגל זיעה.

"בעיה?" חזרתי אחריה.

"טוב מאוד. מה השעה?" השעון היה מאחוריה, אבל היא לא הסתובבה.

"כמעט שתים־עשרה וחצי."

"אז בואי נאכל צהריים."