מסוף העולם ועד סופו

פתח דבר

 

בין השנים 2000-2011 עבדתי כטוענת רבנית בארגונים שפועלים לקידום מעמדן של נשים בבית הדין הרבני - תחילה בארגון 'יד לאישה' (ממוסדות 'אור תורה סטון' של הרב שלמה ריסקין) ואחר כך בארגון 'מרכז צדק לנשים', שהקימה וניהלה עו״ד סוזן וייס. כטוענת רבנית, אני מוסמכת על פי חוק לייצג נשים וגברים בבית הדין הרבני, שהוא הערכאה המוסמכת היחידה לדיון בענייני גירושין בין יהודים במדינת ישראל. במהלך עבודתי ייצגתי בדרך כלל נשים שבעליהן סירבו לתת להן גט מטעמים שונים, נשים שבעליהן נעלמו והותירו אותן עגונות וכן טיפלתי במקרים קשים של ביטולי גיור וממזרות. בנוסף לייצוג המשפטי בבית הדין, פעלתי להעלאת המודעות הציבורית לנושאים של מעמד נשים וזכויות אדם בבית הדין הרבני - באמצעות הרצאות ופאנלים שבהם השתתפתי וכן בפרסום מאמרים וטורי דעה בערוצי היהדות באתרים nrg ו-ynet, שבהם שיתפתי את הציבור הרחב בסיפורים מבית הדין. חלק גדול מן הסיפורים המובאים בספר זה פורסמו בעבר בקצרה בטורים אלה.

לאחר שנים של עיסוק אינטנסיבי בהשמעת קולן של הנשים, אני מבקשת כעת לספר את הסיפור שלי; לתאר את המפגש שלי, כאישה דתייה ופמיניסטית, עם בית הדין הרבני. העדויות המובאות כאן מספרות בקצרה ובעידון ככל שהתאפשר בידי, וכמובן בשמות בדויים ותוך טשטוש הפרטים - מקרים אמיתיים, קשים מאוד, שהתרחשו לנגד עיניי. לא כל הנשים עוברות מסכת ייסורים כזו, שכן הנשים המגיעות לארגוני העזרה לנשים שבהם עבדתי, מגיעות רק לאחר שכלו כל הקצין ולאחר שהגיעו למבוי סתום. הנשים שהגיעו אליי היו לרוב ממעמד סוציו-אקונומי נמוך (הארגון נותן את שירותיו ללא תשלום) - לעתים היו כך לכתחילה ולעתים הגיעו לפת לחם בעקבות תהליך הגירושין. רבות מהן ספגו אלימות מצד הבעל ונאבקו ללא תמיכה משפחתית וכלכלית על חירותן. הסיפורים הקשים, המורכבים והכואבים שסבבו אותי בשנותיי כטוענת רבנית, והתנהלות הדיינים בעניינם, חידדו בי תובנות ומסקנות לא פשוטות והעלו שאלות נוקבות על מידת גמישותה של ההלכה, על מניעים בפסיקה ורצון רבני, על דרכי השליטה השונות בגוף האישה ובסדר החברתי, על חוסר שקיפות והתנהלות רשלנית, על השלכות היחס הסימביוטי בין דת ומדינה ועל אחריות המדינה לעוולות המתרחשות בתוכה. הרהורים אלה מובאים בספר אגב תיאור המקרים, ומעלים יחד תמונה קשה של המתרחש בין כותלי בתי הדין. הבעיות מתחדדות על רקע העובדה שאין במדינת ישראל נישואין אזרחיים ושענייני הנישואין והגירושין מסורים בלעדית לבית הדין ומתנהלים אך ורק על פי גישה הלכתית מחמירה, הנכפית על הציבור כולו, הדתי-מודרני, החילוני והמסורתי.

חשוב להדגיש כי רבים מן הדיינים עושים את מלאכתם נאמנה על פי הבנתם ואמונתם, ופועלים באנושיות ובמתינות. מטרת הספר איננה להכפיש או לפגוע בכלל הדיינים ובכלל בתי הדין. אך הספר מעלה לדיון את הערכים, את העקרונות, את השיטה שבמסגרתה פועלים הדיינים כולם, גם אלו המבקשים להקל ולהיטיב - ודווקא כאשר הם, אותם דיינים טובים וישרים, מוציאים מתחת ידם פסקי דין אכזריים וחסרי חמלה, דווקא אז מתחדדת ביתר שאת הבעיה העקרונית ומזדעק הפער שבין תפיסת העולם, הערכים וההתנהלות שמנחים את בית הדין הרבני לבין אלו של הציבור הרחב ושל המדינה כמדינה מודרנית, ליברלית ודמוקרטית.

הספר מחולק לשלוש חטיבות המתמקדות בשלוש קבוצות הנשים שייצגתי: מסורבות הגט והעגונות, נפגעות (ונפגעי) ממזרות ומבוטלות גיור. זהו מעין מסע אישי-רוחני שלי, בירור מעמיק של השאלות שעלו בי במהלך העבודה עם אוכלוסייה המתדפקת על דלתות בית הדין הרבני ומצפה לקבל מענה אנושי וצדק. גיבורות הספר הן הנשים שאת סיפוריהן אביא בקצרה, מתוך רצון להשמיע את קולן ואת זעקתן. בין הסיפורים משולבות אפיזודות נוספות מחיי כאישה דתייה ופמיניסטית, שכן בתפיסת עולמי, 'האישי הוא הפוליטי', כמטבע הלשון שטבעה קרול האניש, מחלוצות הפמיניזם הרדיקלי בארצות הברית. כפי שאפרט בפרק הביוגרפי, תפיסת עולמי הפמיניסטית התגבשה מתוך התמודדויות שונות שלי כאישה דתייה, כבת, כרעיה, כאם, כסבתא, כחברת קהילה, כטוענת רבנית וככותבת מדרשים דתיים. חוויות אלה העצימו אותי, הניעו אותי לפעול ועזרו לי לגבש את דעותיי על בית הדין הרבני.

•••

דמות משמעותית מאוד בעבורי בשנות עבודתי כטוענת רבנית, שהיא גם חברה טובה ומנטורית, הייתה המנהלת שלי, עורכת הדין ד״ר סוזן וייס. מאות שעות של שיחות שקיימנו בינינו בשנים שבהן עבדנו יחד ב'יד לאישה' וב'מרכז צדק לנשים', השפיעו עליי ועל תפיסת עולמי. סוזן עלתה לישראל מארצות הברית לאחר לימודי משפטים, והיא פעילה כבר שנים רבות בקידום זכויות נשים ואדם בבית הדין הרבני. היא חלוצת השימוש בתביעות נזיקין בבית המשפט האזרחי נגד סרבני גט בישראל. אני מודה מכל הלב לסוזן שחלקה עמי בנדיבות מניסיונה ומחוכמתה וסייעה לי לתרגם את הנעשה בבית הדין הרבני למושגים ועקרונות המשרטטים יחד תמונה רחבה ומדאיגה. בעזרתה חידדתי את נקודת המבט הביקורתית שלי. סוזן גם עודדה אותי ובעיקר דחקה בי תמיד: 'תכתבי, תכתבי, תכתבי'.

אנשים רבים ליוו אותי בכתיבת הספר ועזרו לי במתן עצות מקצועיות והערות חשובות. הטעויות בספר הן כמובן באחריותי בלבד אך הישגיו הם הודות לעורכת הדין ניצן כספי-שילוני, נורית יעקבס-ינון, תמר ביאלה, איילת צביאל (לוביץ'), סילביה פוקס-פריד, ברוריה בן ברוך, ד״ר חיותה דויטש וטללית שביט.

זכיתי לקבל השראה, תמיכה ואמון לאורך השנים מאנשים טובים ומסורים: ד״ר סאלי פרנקנטל, בלו גרינברג, הרבנית ד״ר נעמי כהן, ד״ר גילי זיוון, פרופ' יהודה מירסקי, פרופ' חנה קהת, יעל רוקמן, ד״ר אילנה מארילס סטוקמן, עו״ד בת שבע שרמן-שני, עו״ד יפעת פרנקנבורג, פרופ' רות הלפרין-קדרי, עו״ד פרופ' אביעד הכהן, יוסקה אחיטוב ז״ל, נעמי נמרוד וחברותיי ב'ניגון נשים'. תודה לכולם.

גם הארגונים והמוסדות הבאים תמכו בי והושיטו יד ועל כך תודתי: 'מרכז צדק לנשים', 'יד לאישה - סיוע לנשים עגונות ומסורבות גט' (ממוסדות 'אור תורה סטון'), 'מרכז רקמן - המרכז לקידום מעמד האישה על שם רות ועמנואל רקמן'; ויבואו על הברכה גם ארגונים שותפים לדרך: 'מבוי סתום - למען מסורבות גט ועגונות'; 'עיקר - הקואליציה הבינלאומית לזכויות נשים עגונות'.

מכון הדסה באוניברסיטת ברנדייס (HBI) העניק לי מלגת מחקר בשנת 2014; וכן מלגת מחקר נוספת בשנת 2016 לזכרו של פרופ' שמואל שילה (Prof. Shmuel Shilo, Memorial Research Award from the HBI) - אני מודה למכון הדסה שאפשר לי בנדיבותו להתפנות לכתיבה.

הוצאת הספר לאור לא הייתה מתאפשרת ללא אמונו של עמיחי ברהולץ, עורך תחום יהדות בהוצאת ידיעות ספרים, ולגרפיקאית מירית אפי מסטודיו דב אברמסון ולצוות ההפקה והעימוד של ״טפר״. את הכתיבה המקצועית ליוו אורנה קזין, צחי מזומן עורך התוכן, והדס אחיטוב, עורכת הלשון. אורנה קזין עזרה לי בגיבוש הרעיונות והמחשבות בתחילת הדרך וליוותה אותי במהלך הכתיבה; צחי מזומן סידר וחידד את דבריי בכישרון רב, מתוך שיח והקשבה רגישה. תובנותיו העמוקות תרמו רבות להבהרת רעיונותיי; הדס אחיטוב, שהייתה הרבה מעבר לעורכת לשון, תיקנה, דייקה ושיפרה במסירות אין קץ את הספר, והוסיפה הערות והצעות חשובות שחידדו את דבריי והביאו את הספר לידי גמר.

אבי ישעיהו (צ'רלס) ז״ל ואמי שרה תבדל״א חינכו אותי על ברכי היהדות, האלוהים, האמת והצדק ועל כך שאין ולא יכולה להיות סתירה בין כל אלה. לאורם אני משתדלת לכוון את חיי.

תודה מיוחדת ותמידית לילדיי האהובים רעות, אלעד וטליה; לחתני וכלתי הנהדרים והאהובים נעמן ועדי; ולנכדיי ענר, נדב, כרמי וניצן - האושר הגדול של חיי; לאחי וגיסתי אהרון וליאורה ליבמן, הרחוקים בגוף אך קרובים ללב; לאחותי וגיסי היקרים אביגיל ויאיר קנאי; ולרונן, אישי היקר והאהוב, משענת חיי.

•••

'למה לא כתבת אף פעם על בית הדין הרבני?' שאלתי את אבא ז״ל, 'אתה הרי חוקר תפיסות עולם ורעיונות של יהודים ובוחן את השינויים בדת - והנה בזמננו הרבנים הגדולים והדיינים מובילים את השינויים וההתפתחות הדתית לדורותיה'. 'בשום אופן לא', ענה לי אבא נחרצות. 'הרבנים והדיינים לא מובילים בכלל. העם היהודי הוא זה שמוביל'.

הספר מוקדש לעם היהודי ההולך בדרכי הצדק והמוסר; ליהודיות ויהודים המקפידים וחרדים לציווי 'צדק צדק תרדוף' ומאמינים כי 'לא בשמים היא', ועליהם מוטלת האחריות לקיים את דברי התורה ומוסר הנביאים, ולחולל שינוי במציאות. ולבסוף, הספר מוקדש לאותם נשים ואנשים, ילדים שנולדו ואלה שלא נולדו, הנושאים על גבם את מחיר השתיקה והכאב, וממתינים בסבלנות אין קץ לפתיחת שער הרחמים.