ישראלים בברלין

פרק ראשון 

תופעת ההגירה מישראל

 

 

ההגירה מישראל בפרספקטיבה היסטורית

 

ההגירה מישראל אינה תופעה חדשה. עד להתעוררותה של התנועה הציונית בשלהי המאה התשע‑עשרה וגל העליות שבא בעקבותיה היה בארץ ישראל יישוב יהודי קטן, ולהגירה מישראל לא היתה משמעות דמוגרפית וחברתית. בשלהי המאה התשע‑עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים החלה ההגירה לישראל לצבור תנופה. כמה מהעולים התקשו להתמודד עם המציאות המקומית והיגרו בחזרה לארץ מוצאם או לארץ שלישית. תופעה זו סתרה את העיקרון הציוני הבסיסי: כמיהה לארץ מולדת שתהיה ארצו של העם היהודי.

ההגירה מארץ ישראל לפני הקמת המדינה גברה בשנות העשרים של המאה העשרים בתקופת העלייה הגדולה מכולן, עלייה של כשבעים אלף עולים. עלייה זו, שמכונה ״העלייה הרביעית״, נחשבת לעלייה אידיאולוגית פחות מקודמותיה שכן רבים מהעולים בה הגיעו לישראל גם בשל מדיניות צמצום מכסות ההגירה של ממשלת ארצות הברית. כ‑30 אחוזים מקבוצת מהגרים זו עזבו את ישראל בעיקר בשל משברים כלכליים שחוו בה (הסוכנות היהודית, ללא תאריך). בארבעת העשורים שלאחר קום המדינה, עד לשלהי שנות השמונים, תפסו רבים מתושביה היהודים של ישראל וכן זרמים מרכזיים ביהדות התפוצות את ההגירה מישראל כשלילית. עזיבה של ישראל כונתה ״ירידה״ ונתפסה כבגידה ברעיון הציוני. זו היתה גם עמדתם של קברניטי המדינה. זכור במיוחד הביטוי ״נפולת של נמושות״; כך כינה בשנות השבעים ראש ממשלת ישראל יצחק רבין את היורדים (Gold & Hart, 2009).

בשנות השמונים החלה ההגירה לצבור תנופה ברחבי העולם, ומגמה זו הגיעה לישראל לאחר החתימה על הסכם השלום בין ישראל לפלסטינים (הסכם אוסלו) בשנת 1993. בעקבות צעד מדיני זה הוסר למעשה החרם הערבי מעל יחסי הסחר של מדינות רבות בעולם עם מדינת ישראל (שטאובר, 2001). מגמות ההגירה ברחבי העולם והסכמי השלום פתחו בפני המשק הישראלי את הכלכלה הבין‑לאומית. שטף של חברות רב‑לאומיות זרם לישראל, וחברות ישראליות יצאו לשווקים בין‑לאומיים. תנועה דו‑כיוונית זו השפיעה על דפוסי ההעסקה של ישראלים רבים, ובעיקר של ישראלים בעלי מיומנויות, שהעסקתם חייבה ניידות בין‑לאומית לטווח ארוך (Lahav & Arian, 1999). חלק ניכר מהמהגרים הללו פנו, וממשיכים לפנות גם בימינו, לארצות הברית. היקפי ההגירה אל מדינה זו, שהוקמה בידי מהגרים ושקליטה של מהגרים מארצות שונות היא חלק מתרבותה וממורשתה, הם הגדולים בעולם (International Migration Report, 2009, 2011). האמונה הרווחת היא שבארצות הברית אפשר לקבל את התגמול הגבוה ביותר עבור כישורים טובים (אמית ואחרים, 2012). כמו כן, יש להניח שלעוצמתה של יהדות ארצות הברית ולנוכחות הרבה של ישראלים ממוצא יהודי בה יש השפעה חיובית על הנטייה להגירה של בעלי השכלה גבוהה מישראל אליה. שהרי ליכולת להשתלב בקהילה מארץ המוצא במדינת היעד יש השפעה חיובית על הנטייה להגר אליה (כהן‑קסטרו, 2013).

בשנות האלפיים חל שינוי בפרופיל הדמוגרפי של המהגרים מישראל. בשנות התשעים היו אלו בעיקר בעלי משפחות שהיגרו לצורכי עבודה ולימודים, כדי לשפר את פוטנציאל ההשתכרות שלהם ולפתח את הקריירה (כוחות מושכים), ואילו בשנות האלפיים הצטרפו אליהם גם מהגרים שביקשו מפלט מקשיי פרנסה ומהלחץ שהשרה המצב הביטחוני בישראל (כוחות דוחפים). במקרים רבים היו אלו מהגרים צעירים יותר, רווקים, חסרי השכלה או ניסיון תעסוקתי של ממש (Gold & Hart, 2009).

 

הדיון הציבורי בישראל כלפי הגירה אל מחוץ לגבולות המדינה חורג מהמקובל במדינות אחרות. כאמור לעיל, במשך שנים רבות נתפסה ההגירה לארצות אחרות כבגידה ברעיון הציוני וכונתה ״ירידה״. כינוי זה מקורו בתנ״ך בסיפור נדידת בני יעקב למצרים (בראשית מו, ד). לפי הסיפור, ישראל עליונה למצרים, ולכן ״יורדים״ ממנה. כמו כן, המילה ״ירידה״ כשלעצמה משמעה הליכה כלפי מטה. כיום, בעולם של גלובליזציה מואצת, הציבור הישראלי חלוק בדעותיו אשר להגירה מישראל, והיחס לתופעה אמביוולנטי. לדוגמה שר האוצר לשעבר יאיר לפיד ביקר בבוטות את ההגירה לברלין (שירות ״גלובס״, 1 באוקטובר, 2013).

יש מי שרואים בתופעה תהליך לגיטימי שמקורו בגלובליזציה, המאפשרת ניידות קלה יחסית בין ארצות, וברצון הולך ומתגבר למימוש עצמי. אחרים עדיין רואים בתופעה ביטוי של נטישה ובגידה ברעיון הציוני. אולם בשנים האחרונות מתחזקת התפיסה שלפיה יש לקבל בהבנה הגירה כזו. דווקא נפתלי בנט, הנמנה עם ראשי המחנה הלאומי, טען בעת שכיהן כשר הכלכלה כי הגירה לזמן קצוב, כפי שחווה בעבר הוא עצמו כיזם היי‑טק, היא תופעה חיובית שמועילה לכלכלת ישראל (שם). עם זאת, בקרב הציבור קיימת הבחנה בין הגירה לצפון אמריקה ובין הגירה לגרמניה (חבקין, 2013).

בשל היעדר לגיטימציה מלאה בישראל לתופעת ה״ירידה״ למרות היותה, כפי שתואר לעיל, בעלת משמעות בהוויה הישראלית, לאורך זמן התעלמו ממנה גורמי ממשל. רק בחודש יוני 2013 החליטה ממשלת ישראל לנסות לטפל ב״בריחת המוחות״ המדאיגה, על פי תפיסתה, באמצעות הקמת ״התוכנית הלאומית להשבת אקדמאים״. לאחר חודשים מספר, באוקטובר 2013, פורסם עדכון לדו״ח מחקר משנת 2008, ובו נכתב כי חלה ״הידרדרות נוספת״; בשנת 2008 פורסם כי יותר מ‑25 אחוזים מאנשי האקדמיה הישראלים הם אנשי סגל באוניברסיטאות בחו״ל, בעיקר בארצות הברית, ואילו בשנת 2013 נמצא כי שיעור זה עלה ל‑29 אחוזים (בן דוד, 2013).

 

בכתבה מקיפה על אודות דור ה‑Y שהתפרסמה במוסף ״כלכליסט״ וכללה שיחות עם חוקרי הגירה נכתב:

 

רבים מהגרים למקומות שבהם יש הזדמנויות ומעניקים מיכולתם הכלכלית למדינות שונות מאלה שבהן גדלו והוכשרו. פעם המהגרים היו חסרי המיומנויות, היום זו הגירת המשכילים. מאז 2010 עזבו את יוון יותר מ‑120 אלף רופאים, מהנדסים, מומחי IT ומדענים, מחציתם בעלי תואר שני. בספרד מעריכים שכ‑300 אלף צעירים מתחת לגיל שלושים עזבו את המדינה מאז 2008. גם בארץ יש הגירה של צעירים, אם כי עדיין לא מדובר בשטף, ובסקר שפורסם במוסף זה בנובמבר אשתקד התברר ששליש מההורים מתייחסים בצורה חיובית להגירה של ילדיהם משום שיקר פה ואפשרויות התעסוקה והפרנסה מוגבלות [צוריאל הררי, 2013].

 

סמוך למועד פרסומה של כתבה זו שודרה בערוץ 10 סדרת הכתבות ״היורדים החדשים״. בסדרה הוצגו ישראלים צעירים יחסית, רווקים ובעלי משפחות, שמתגוררים בערי עולם משגשגות (ניו יורק, לונדון וברלין) ונהנים בהן מאיכות חיים טובה שנובעת בין השאר מיכולתם לחיות בנוחות מהכנסתם השוטפת.

יש המוצאים קשר בין המחאה החברתית שהתרחשה בישראל בקיץ 2011 ובין התחזקותה של מגמת ההגירה. לכן מן הסתם לא מקרה הוא שעורך הסדרה היה דווקא הכתב הכלכלי של הערוץ. בתקציר המלווה את סדרת הכתבות נכתב:

 

לא פחות מ‑51 אחוז מהישראלים, על פי סקר ״המדגם״ שבוצע עבור ״חדשות 10״, שקלו להגר מהארץ בשל יוקר המחיה ומשבר הדיור החריף. והנתון הזה לא כולל, כמובן, את אלה שכבר עשו זאת. ״היורדים החדשים״ השתתפו במחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, לא היו שבעי רצון מתוצאותיה, ובחרו להמשיך את חייהם במקומות אחרים. ופתאום, במפגשים שאחרי המחאה, התברר שבכל חבורה חסר לפחות אחד שנסע ללמוד, לעבוד, או פשוט לגור, מעבר לים [חודורוב, 2013].

 

כתבות אלו זכו לתגובות רבות ועוררו הדים ושיח ער במגוון ערוצים: ברשתות החברתיות ובכתבות בעיתונות הכתובה, ותגובות של אנשי ציבור. בייחוד עסקו התגובות בהגירה לברלין, בעבר מרכזו של השלטון הנאצי והמקום שנהגתה בו תוכנית ההשמדה של יהדות אירופה. ההגירה לברלין מעוררת דיון ציבורי נרחב ואמוציונלי, ובתקשורת היא זוכה לחשיפה רבה, הן מבחינת תדירות פרסומן של כתבות בנושא והן מבחינת היקף התגובות (טוקבקים) הרחב - לעתים תגובות נרגשות למדי - לכתבות המתפרסמות במדיה המקוונת (עמית ואחרים, 2013).

הלגיטימציה שניתנה לתופעת ההגירה מישראל בשנות התשעים חלחלה עמוקות לתודעה החברתית בישראל, וההתנגדות העזה לה לא שבה במלוא עוזה, אם כי היא עדיין קיימת. כמו כן, בעבר חשו מהגרים מישראל צורך להתנצל על עצם הגירתם, ואילו כיום רבים מהם חושפים בגלוי את מניעיהם, ובהם ביקורת ישירה על החיים במדינת ישראל ועל מדיניות ממשלתה (Gold & Hart, 2009).