שלושתם

פרק א׳ - מזלג בתוך מזלג בתוך מזלג

ערן
הימים רודפים זה את זה, מסתכסכים זה בזה, והוא כבר לא זוכר מתי פגש את מאיה, אתמול או שלשום.
היום יום חמישי, הוא פגש אותה ביום שלישי, כך ששלשום, לא אתמול.
הכול נע ומשתנה כמו אדמה שסמכת עליה ופתאום היא נפרדת לאיים־איים.
עד שאתה מתרגל למשהו, הופ. הוא חולף.
עד שהרגיש נוח בחטיבה, והתרגל למכות במסדרון;
לזוגות ש״הצטרפתו״ בפינות מגרש הכדורגל בהפסקה;
לבנות חשופות הבטן ששדיהן החדשים התפרצו ממחשוף חולצות הטריקו;
למורה להיסטוריה שהפך את השיעורים לפארסה ואת ההיסטוריה האנושית למופע תיאטרון אבסורד;
למורה למתמטיקה שאת המבטא ההונגרי שלה חיקה לחברה;
לפעולות ב״שומר הצעיר״ עם אסף;
לנשיקות המבוישות בטיולים השנתיים של התנועה;
נגמר הכול.
הכיתה התפרקה ועברה לחטיבה העליונה.
עד שהתרגל למורה לפיזיקה, שהתווכח איתו על מרקס וציונות וסיפר לו על בנק״י;
עד שנרגע מהמחנכת, גרין, ששלחה אותו לחינוך מחדש אצל המנהל מפני שכתב חיבור בהבעה ובו פירט את הדעות החדשות שהחלו לנבוט בתוכו;
עד שהעז ללכת לפגישה בסניף של בנק״י ולעזוב את ״השומר הצעיר״ בעיצומן של ההכנות לחג־קן, ואחר כך הלך לעוד פגישה ולעוד אחת;
ובסוף השנה, אחרי הבגרויות, נסע עם מאיה ואסף לסיני; וכבר נגמר גם התיכון.
עדיין לא התרגל להיעלמותם השיטתית של חבריו לאי־שם בצבא ההגנה, וחזרתם אחרים, לבושי מדים וקצוצי שיער, גם לא לשירות הלאומי ב״בית אמהות״. ה״אמהות״, שהיו בעצם סבתות, ואפילו סבתות־רבתות, רקדו איתו לצלילי מוזיקה של שטראוס וישראל יצחקי. הוא היה הבן זוג של כולן, כי לא נשארו גברים חיים, וניסה לשווא להתאים את צעדיו לצעדיהן, ורמס כפות רגליים נעולות נעליים אורתופדיות. הן צחקקו כשהתלונן על קצב תנועותיהן המהיר מדי, אבל פתאום החלו למות בזו אחר זו, עד שנותרה קשישה אחת, אחרונה, בלומה, ניצולת שואה שלחייה היו סמוקות־פודרה ושפתיה אדומות־רוז'. היא אמרה שהמוות קטן עליה, אבל הגעגועים היו גדולים, ויום אחד, כשהגיע לשחק איתה דמקה, כי ריקודים לא באו בחשבון אחרי שהחברות הלכו, היא לא היתה.
עד שהתיידד עם נועם, האוטיסט החכם שניצח אותו בשח במעון בחולון שהחליף את בית האמהות המתות, ואפילו הגיע לאיזו הסכמה על עקרון העזרה לזולת על בסיס הומני ולא על בסיס פוליטי עם אוריה, בוגרת ״בני עקיבא״ ששירתה לצדו במעון, הסתיים השירות.
פתאום הבין שהנה, החיים האמיתיים טופחים על פניו והוא מוכרח ללכוד אותם באצבעות פרושות לרווחה, מוכרח לעצור לרגע את המרוץ ולגלגל את טעמם על לשונו.
פעם אמר למאיה, אני נמצא כאן שבע־עשרה שנים. הבנתי את העיקרון. מה הלאה? איך אפשר להמשיך ככה ארבעים וחמישים שנה?
ועד שהתרגל למאיה, שהפכה מילדת כיתה א׳ או ב׳ או ג׳ לאישה, ובכל פעם שנפגשו חיבק אותה באלכסון, גוו מוטה כדי שלא להימעך אל השדיים שלה שהצטופפו בתוך החולצה הקטנה מדי. אסור היה לו אפילו לחשוב על השדיים שלה, הרי היא מאיה, החברה הכי טובה מכיתה א׳, הרבה לפני שהיו לה שדיים בכלל, והיא סיפרה לו ולאסף הכול, גם על הברמן ההוא שהיה הראשון שלה, על סלע בשובר הגלים של חוף ירושלים.
ועד שהתרגל לבליל הזה של רגשות שצפו בתוכו כמו בועות של משקה תוסס, היא נסעה. ועוד עם אסף.
ובעצם לא התרגל.
ובעצם אולי עוד לא נסעה.
ועכשיו יום חמישי, לא רביעי, כך ששלשום פגש בה לגמרי במקרה ברחוב ליד המינימרקט שפתוח כל הלילה. היא הלכה לקנות סיגריות, הוא בדיוק חזר ממשמרת מחאה מול משרדו של ראש הממשלה.

כפות רגליו הניעו את הדוושות, מעלה־מטה, מעלה־מטה. האוויר ההביל חיתל את גופו באלפי טיפות שניגרו ממצחו ומחזהו.
מכוניות חלפו על פניו, פנסיהן מבליחים בחושך. הנה, עוד מעט, שרירי רגליו כאבו מהמאמץ, עוד מעט יגיע.
כבר חצי שעה הוא דוהר קדימה, מנסה לנצח את הזמן. שלא תיסע לו. שלא יברחו לו שניהם וישאירו אותו כאן, לגמרי לבדו. הוא מוכרח־מוכרח־מוכרח לראות את מאיה. להגיד לה -
כל הקומדיות הרומנטיות שמאיה הכריחה אותם לראות איתה בווידאו צפו לו במוח בבועות צבעוניות. ברגע האחרון, הרגע אחרי האחרון, כשהגיבורה כבר ישובה במושבה במטוס, מבטה בוהה בחלון המלבני ופניה עגומים, ממהר הגיבור, שתובנת אהבתו הבזיקה בו כמכת ברק, לעצור מונית ברחובה ההומה של העיר. סוף סוף הוא מתיישב במושב האחורי. הנהג מלהג על משהו. הוא אומר כן ומהנהן בלי להקשיב. מה כן? מתרגז הנהג. אתה מאמין שישו רצה שנחיה עם בני זוג מאותו המין? לא יודע, ממלמל הגיבור הנואש, מעייניו נתונים לרמזורים המאדימים בכל צומת. הוא מקלל ״פאק״ משהו, פורץ החוצה ורץ את עשרים ושניים הקילומטרים הנותרים במו רגליו. מנועי המטוס משמיעים גרגור עמום. הדיילות מתבקשות לסגור את הדלתות ולהתכונן להמראה. הגיבורה נאנחת, משלימה עם גורל מר של בדידות נצחית, ואז מבחינה מזווית עינה באהבת חייה רץ אחוז אמוק על מסלול ההמראה. היא צועקת לדיילת לעצור את המטוס, הדיילת ממהרת לתא הטייס ושואגת, עצור את המטוס! כאילו מדובר במקרה חירום, התקף לב של שר החוץ או טיל מחוץ לחלון. המטוס בולם בצווחת גלגלים במרחק חצי מטר מרגליו של האהוב העקשן. האהובה, מצדה, דוהרת בעליצות לדלת ופוערת אותה לרווחה. האהוב מדלג על כבש המטוס ובגדיו כלל אינם ספוגי זיעה אחרי ריצת המרתון שסיים זה עתה, ורק בלוריתו הענפה פרועה מעט. הנוסעים מוחאים כפיים כאשר הגיבור, שחלף על פני דיילות חמוצות, דלפקים עמוסים ואנשי ביטחון שחיטטו בנעליו, צועד בצעד רחפני לעבר הגיבורה, המרחפת אף היא לקראתו. הם נופלים זה בזרועותיו של זה ומקנחים בצרפתית ארוכה, לא משגיחים בטפיחותיה ההולכות וגוברות של הדיילת על כתפם, ובבקשתה שישבו כבר לעזאזל, ויחגרו חגורות, המטוס עומד להמריא.
כמה צחקו בקומדיות האלה, כמה לעגו הוא ואסף למאיה, מה קרה לך? ממתי את אוהבת סרטי שטויות? מאיה כמעט התנצלה. שוב נטש אותה בחור מסוקס. בבקשה, היא מוכרחה תיקון. אולי בכלל כדאי שבנים יראו יותר קומדיות רומנטיות ופחות סרטי פעולה, אז העולם יהיה מאוזן יותר, עם פחות מלחמות ויותר אהבה. תלמדו קצת, היתה נוזפת בהם, הרי רק בגלל הסרטים האלה אני מחכה להפתעות כמו פרחים ביומולדת או טבעת בקינוח. נכון, עם המזל שלי הייתי בולעת את הטבעת, ובעצם זה די מטומטם להכניס טבעת לקינוח. אפילו מסוכן. איך אפשר לנחש שיש משהו בתוך הקצפת? כן, אני אישה צינית ומפוכחת, והשאיפות שלי קצת יותר גבוהות מלמצוא חן בעיני איזה ברמן בעל השכלה אלכוהולית גבוהה, אפילו בעיני בעל ידע ברב־תרבותיות של עולם האלכוהול, אבל נעים לראות גברים שממש אומרים מה הם מרגישים, גם אם זה אמריקני, תבניתי ומופרך!
הם צחקו עוד קצת והשביעו אותה שבפעם הבאה יראו סרט מדע בדיוני על היום האחרון לקיומו של העולם או משהו דומה, והיא היתה נשבעת, אבל אף פעם לא הלכה איתם ל״סרטי הילדים״ שלהם כפי שקראה לזה.
הוא לא צחק עכשיו. אמנם לא רץ את הדרך ברגליים, אבל מאיה תהיה גאה בו, לרכוב על האופניים את כל הקילומטרים האלה, ועוד בחושך, בכל זאת למדת משהו, היא תלחש על אוזנו לפני שיחבק אותה בפתח המטוס העומד להמריא. אבל גם אסף שם, צבטה בו מחשבה. בקומדיות הרומנטיות אין הוראות למקרים כאלה.
זרועותיו נמתחו, אצבעותיו ליפפו את ידיות הפלסטיק. הרגליים הניעו קדימה, קדימה.
כשהיו ילדים הציע אסף שכאשר יגדלו יגורו יחד. תמיד. הם ישחקו כמה שירצו, ויעשו אמבטיה יחד, וישפריצו מים וישחקו מ־חבואים ותופסת, ואף פעם לא יתנהגו כמו מבוגרים, ומאיה התפרצה, יופי! ככה לא יצטרכו לבחור דבר אחד, כי זה מה שהורם הכול, לבחור רק ממתק אחד מתוך הצלוחית, ורק פרוסת עוגה אחת, ואמא מרשה רק תוכנית טלוויזיה אחת, ומתנה אחת מכל אחד ביום ההולדת, וטיול שנתי אחד, וחיית מחמד אחת - או אוגר או ארנבת, שתמיד מתה בסוף בלאו הכי, ויום שבת אחד, חופש גדול אחד, ולהיות כל פעם רק במקום אחד, אי־אפשר גם בברכה וגם בלונה פארק באותו זמן, ורק פעם אחת להיות בת עשר ורק פעם אחת לחיות. זה מרגיז. כן, זה מרגיז, אמר ערן, אבל גם מתים רק פעם אחת. מאיה התעקשה שזה לא אותו דבר, לחיות פעם אחת ולמות פעם אחת, כי למות זה לכל החיים. אסף שאל את ערן אם הוא רוצה להתחתן עם מאיה. ערן אמר, למה לא? ואסף רקע ברגלו, גם אני. מאיה הודיעה שהיא בכלל לא רוצה להתחתן עם אף׳חד אבל לא אכפת לה לשחק איתם כשתגדל ולגור איתם. עם שניהם, מה יש. היא הציעה שיכרתו ברית כדי שלא יוכלו להתחרט, ברית של רוק ודם כמו שעושות חבורות של ילדים בספרים מפעם. היא ירקה לכף ידה הקעורה וערבבה את הרוק בטיפת דם שהגירו מדקירה שדקרה אותם באצבע עם מחט של זריקה אמיתית שאמא שלה הביאה לה מהעבודה שעבדה בה אז, מנקה במרפאה של קופת חולים, והם נשבעו שיחיו יחד, אם אפשר בבית על עץ בפארק הירקון ליד האגם, ואף פעם לא יפרו את הברית הזאת ויגורו עם מישהו אחר. אבל שנה אחר כך, כששאלו אותה אם היא עדיין רוצה להיות איתם כל החיים, הצחוק שלה התגלגל כמו כדורי לוטו בהגרלה בטלוויזיה, אני לא יודעת מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה...
מאיילון גלש לכביש מספר אחת. הוא עצר לרגע כדי לשתות ושפך מעט מים על הראש, שערו הארוך נהיה דבלולי מהלחות ומהזיעה.
בגללה הוא מפסיד ערב בבנק״י. דיון בנושא רפורמה מול מהפכה וקריאה במניפסט. כמעט אף פעם לא הפסיד ערב. היה זמן שקיווה שיוכל לשכנע את מאיה לבוא. גם היא התנגדה לעוני ולאלימות ולמצב, אבל אז בדיוק החלה עם המרוץ הזה שלה לתואר המזדיינת המצטיינת. היא היתה צריכה להתאמן הרבה בשביל להצטיין, ובמקום לבוא איתו להפגנות, הלכה לאיבוד בכל מיני ברים וקעקעה את עצמה לדעת.
הוא רכב בצד הכביש, דוהר קדימה כמו לאסי, מוכרח להגיע בזמן, לעצור אותה, לעצור את אסף, שלא יברחו לו. את שניהם הוא אוהב. אוהב. המילה הזאת התערבלה בראש שלו, מהדהדת כמו הדים במערת הנטיפים בטיול ביצפר, כשהלכו חבוקים, אסף באמצע, אסף, שנראה בן שתים־עשרה בכיתה ט׳ ופתאום צמח פרא, לא עוצר במטר תשעים.
אסף, אסף, הייתי חרא של חבר, נטשתי אותך כשהיה לך הכי קשה. סליחה, אספי. אני מבקש שנגור יחד, שלושתנו, כמו ז'יל וז'ים אבל יותר שמח, תסלח לי, אסף? הוא שחזר את הדברים שיאמר עוד מעט, כשיגיע, הרי לא התראו מאז... אולי רק פעם אחת במקרה, ברחוב. אסף היה במדים. השיער הקצר חשף את פניו הרזים. דווקא המדים הפכו אותם לפגיעים יותר, כאילו היה ילד עייף שלבש תחפושת של חייל. ערן שאל מה נשמע בצבא, ואסף אמר בסדר, חרא, ושאל איך עם הזקנות בשירות הלאומי וערן אמר שהן חגגו איתו, אבל אחת אחת מתו פתאום, אולי מרוב חגיגות, ועכשיו הוא עובד במעון של אוטיסטים בחולון. אסף שאל אם יצא לו לפגוש את מאיה. לפעמים, במקרה, השפיל ערן ראש והוסיף שהוא מוכרח לרוץ, הילד שהוא חונך מחכה לו. אסף אחז בזרועו ואמר שהם חייבים לדבר. ערן הנהן, ומשהו בתוכו נסגר. הוא ידע שאסף חושב בדיוק על מה שהוא חושב. אז נדבר, הם הבטיחו כשנפרדו, ולא דיברו.
הוא הסתכל על המספרים הזוהרים בשעון היד שלו, שעון של צוללנים. אחת־עשרה ושלושים ושמונה דקות. המטוס ממריא בשתיים בלילה. בטח שיספיק, ברוחב! ואם לא? השרירים המאומצים עייפים וכל הגוף כואב. בסרטים זה נראה כל כך קל, וגם מגיעים הרבה יותר מהר.
העיניים דוקרות ורעש המכוניות קורע את האוזניים, המון מכוניות שיגיעו בעוד כמה דקות לשדה התעופה ונהגיהן יראו את מאיה ואסף ישובים בכיסאות המתכת המחוברים לרצפת הבטון של בית הקפה, ליד החנויות הפטורות ממכס.
מכונית היתה מועילה לו הרבה יותר במרוץ הזה. מכונית פרולטרית נחמדה. לא ראוותנית. בהינף הרהור סילק את המחשבה החצופה שהתגובה לו לתודעה. מה עם זיהום האוויר שמכוניות תורמות לו בנדיבות? הארגון שהיה חבר בו נלחם גם בזה. ומלבד זאת, הוא קשור לאופניים שלו. הוא אוהב אותם. לעולם יישאר נאמן לאופניים הישנים שקנה יד שנייה דרך מודעה באתר אינטרנט. כמו חיה עזובה אסף אותם. הם לא הכזיבו אותו אף פעם. למה שיכזיבו עכשיו?
איך לא אמרה לו מאיה שום דבר שלשום. אולי רצתה להגיד והתחרטה. רק ביקשה שידבר איתה. שיתקשר. מהר, כי היא כנראה נוסעת. הוא אמר בסדר ולא שאל לאן, מתי או עם מי. רק לפני שעתיים נתקף פתאום בהילות. הצליח סוף סוף להוציא את הרצון להתקשר למאיה אל הפועל. אחרי חודשים של שתיקה הקיש את המספרים שאצבעותיו זכרו בעל פה.
ה״הלו״ המתנגן במבטא הרוסי שסירב להיעלם למרות השנים בארץ. אמא של מאיה. מאיה טסה לאנגליה. לא לבד, עם אסף, חבר שלכם. מטוס ממריא בשתיים. הוא הניח את השפופרת ובהה. אחר כך חייג לנייד של מאיה. היא לא ענתה. זמן מה הסתובב בבית, נע מחדר לחדר ובזבז זמן. רק לפני זמן קצר התגבשה בו הנחישות. לצאת. לרוץ, לרכוב לשם.
אולי התכוונה אמה של מאיה לשתיים בצהריים ומאיה ואסף כבר מזמן מסתובבים בפיקדילי סקוור ולא חושבים עליו, שכחו אותו לגמרי, ורק הוא זוכר, הרגליים מניעות אותו קדימה, קדימה, והזיכרון דוהר לאחור. איך פעם היתה האדמה שלמה ובטוחה ופתאום נבקעה לאיים. הוא רוכב הלאה, מדווש בכל הכוח, אבל מרגיש כמו רוכב על אופני כושר במכונים האלה שמנפחים בהם את השרירים, לא זז לשומקום.
מאיה אמרה פעם שכאשר היא נפרדת מחברים או משפחה לפני נסיעה שלהם או שלה, היא פוחדת לא לראות אותם לעולמים. היא היתה אז בכיתה ג׳ או ד׳. כל המשפחה שלה היתה אמא. והם.
הוא נזכר איך נפגשו הוא ומאיה ואסף. איך לאט לאט הפכו לשלישייה. אף אחד לא העז להתקרב אליהם. הם היו תמיד שקועים במשהו סודי משלהם. הרעיונות המטורפים היו בעיקר של מאיה. למשל כשזחלו לתוך גלילי קרטון גדולים שהמתינו למשאית הזבל, והתגלגלו במדרון המתון, על המדרכה, ליד כיכר היל. מאיה קראה להם ״נקניקייה בלחמנייה״. ערן התעקש להיות נקניקיית טבעול כי הוא צמחוני. מאיה שאלה אותו למה הוא תמיד צריך להיות משהו אחר מכולם. הוא ענה לה שהוא הרגיל, והאחרים הם ״אחרים״. היא קירבה אליו את הראש עד שקצות האפים שלהם נגעו זה בזה ושאלה מה היא, אחרת, או רגילה כמוהו. הוא ענה לה שהיא ״אחרת״ אחרת. מזתומרת? הרימה קול במחאה. הוא לא ידע להסביר. אסף נעלב והלך הצדה. הוא לא הרים את העיניים מהאדמה, וכששאלו אותו מה קרה, משך בכתפיים ושתק. רק אחרי שהשאירו אותו שם וניגשו לגלילים מלמל שערן מחשיב אותו ״רגיל״. לרגע נהיה בלגן, ערן צעק לאסף שהוא באמת ״רגיל״, אבל מאיה הצליחה לשכנע את אסף להידחק לתוך ה״לחמניות״, כי רק ״אחרים״ משחקים במשחק הזה, וכשהיו עטופים בקרטון החום הרגישו כאילו הם בתוך קונכייה או בית וזה היה נעים. לא היה אפשר לראות את הדרך, ולחמניות הקרטון הידרדרו לכביש. הם כמעט נדרסו אז. הטנדר של השכן עמיקם, שעבד בחברת החשמל, עצר בחריקה שלושים סנטימטר מהם. מרחוק חשב שהקרטונים נעים ברוח, שאין בהם איש, ופתאום הציצה מאחד מהם כף יד. קולו של השכן עמיקם רעד מרוב זעזוע. מה יכול היה לקרות. ערן ואסף שתקו, נזופים, ומאיה צחקקה.
מה אתם כבדים כאלה? לא קרה כלום. זה היה כיף להיות נקניקיות, לא?
נקניקיות טבעול, תיקן ערן מיד.
כשנפרדו, לפני שהלכו לאכול ארוחת ערב, שאלה אותו מאיה אם היה מוכן למות בשבילה. הוא אמר מיד כן, כי ידע שזאת התשובה הנכונה, אבל היא סטרה קלות על לחיו, טמבלון, מה פתאום שתעשה דבר כזה בשביל מישהו?
את אסף שאלה, צוחקת, אם היה מוכן להרוג בשבילה. הוא אמר שלא. היא חשבה לרגע ואמרה, ואם מישהו רע מאוד יחטוף אותי, לא תהרוג אותו כדי להציל אותי?
אז כן, אמר אסף.
היא ניתרה מעל גלילי הקרטון, הלוך ושוב.
אבל אז אני לא אוכל להיות איתך, כי אסור להרוג!
מבולבל, ניסה אסף להסביר שלא התכוון להרוג ממש, רק במשחק, אבל ערן לא חזר בו, ואמר שהיה מת בשבילה אם היה צריך. היא צחקה את צחוק פעמוני הרוח שלה, ורק כשהגיעו לבית שלה, לפני שנעלמה בין עמודי הבניין קלופי הצבע אמרה בין צהלות הצחוק שהם בכלל לא שאלו אותה אם היתה הורגת או מתה בשבילם.
היית? שאלו בקול אחד.
היא התרחקה באפלולית עד לכניסה לבית וחייכה, פעם תדעו... חצות.
ערן האיץ. ראשו נטה לפנים. אצבעותיו התהדקו על הידיות. גוו מוטה. כמו ציפור במעוף דהר קדימה. מוכרח להספיק. מוכרח. מכונית צפרה על הכביש מאחוריו. גלגלי האופניים הידרדרו לשוליים, ניגפו באבנים קטנות. רגע לפני שהתהפך, בלם. סוליות נעליו שפשפו את האדמה, מעלות ענן אבק. הוא השעין את ראשו על הכידון הכסוף. אולי הם, האופניים, שהסיעו אותו לכל מקום כמעט, הם הקרובים אליו מכולם. אל תדאג, הוא דימה אותם לוחשים ברקותיו, היכן שפעמו פעימות דופק מהירות, אל תדאג.
מפלצת ״יונדאי״ כסופה, ארבע על ארבע, ירדה לשולי הדרך. המכונית האטה, נוטה על צדה, עד שנעצרה ממש לידו. ערן אחז בידיות האופניים וצעד קדימה. פנסי המכונית לכדו אותו במשולש מסנוור. מה רוצה ממנו המכונית הענקית הזאת.
חצות ושתי דקות. שתי דקות יקרות נשמטו.
הי, בחור, יודע איך מגיעים מפה לראשון? נדמה לי שפספסתי את היציאה.
לפי השילוט. בהמשך האוטוסטרדה.
תגיד, אתה לא היית ב״שומר הצעיר״? בקן ״הירקון״ בתל אביב? גבר נרכן מהחלון, נשען על זרועו. מאחוריו הציצו פנים עטויי שיער בהיר, קצר.
בטח, צעקו הפנים מאחור, אתה אפילו הדרכת את אחותי. צאלה. זוכר אותי? באתי לעזור לכם בחג־קן. איזה קטע! מה אתה עושה פה על האוטוסטרדה באמצע הלילה? רוצה טרמפ?
אני ממהר לנתב״ג. צריך לפגוש שם מישהי. היא טסה בשתיים.
קצוצת השיער נדחקה אל החלון. בחיים לא תספיק ככה, עם האופניים. נקפיץ אותך, טוב, מיקי? אחר כך נמצא את ראשון.
אנחנו, הנאמנים, נביא אותך ליעד, לחשו האופניים בפעימות שהלכו ונרגעו בגרונו.
מה יש לי להפסיד? הוא חשב. ככה אני בטוח אגיע בזמן.
צאלה אחותך? שאל את הקצוצה.
היא הנהנה. צלי הולכת להדרכה השנה.
צאלה. הוא זכר את השם. לאט צץ גם גוף רזה, פנים מחוטטים, עיניים חצופות. היא תמיד היתה מחרבת את הפעולות הפוליטיות שהכין. תמיד טענה טענות מרגיזות. למה כולם צריכים להיות שווים? הרי בני האדם אינם כאלה מיסודם. אם המדינה תיתן הכול, למה שאנשים ישקיעו בעבודה? היא הרגיזה אותו, הצאלה הזאת. היתה היחידה שלא ביקשה ממנו להישאר כשהחליט לעזוב.
הוא הניח את האופניים בתא המטען הענקי.
אז מה איתך היום? שאלה אחותה של צאלה.
בדיוק סיימתי שירות לאומי, ענה.
עורפו האדום של הנהג נע. לא עשית צבא?
אוף. עכשיו השאלות האלה. בוא נעזוב את זה, לחשו האופניים, אבל הוא הריח הזדמנות לוויכוח, הזדמנות להסביר למישהו איך צריך להיראות העולם המתוקן.
לא.
למה? סיבות בריאותיות?
לא.
משתמט?
שירות לאומי זה לא השתמטות. צבא זה צבא. כל השאר שווה לתחת. אני מאמין בדברים אחרים. אה, עניין של אמונה! דבר! נשמע אותך! מרטין לותר קינג אמר ש״לאדם ישנה החובה המוסרית לסרב לחוקים בלתי־צודקים״. אז מה, יפה נפש, זה צודק שאחרים עובדים בשבילך? הם לא עובדים בשבילי. אני מוכן לתרום, בלי לכבוש אף אחד. אהה! אתה מאלה. מה עוד, בוא נשמע. ערן דיבר אל עורפו של הנהג.
צריך חלוקה צודקת של ההכנסה הלאומית, התפרצה ממנו הלבה. להפחית את הריבית הבנקאית עד לשלושה אחוז ריבית ריאלית, להפחית את שיעורי המסים המוטלים על העובדים ולהגדיל את המסים שמוטלים על מעבידים, בנקים, חברות הון ועסקים גדולים. מוכרחים להפסיק את הבזבוזים בשטחים. כולנו מנוצלים על ידי בעלי ההון, אתה מבין?
מסכים מאה אחוז עם העניין של הניצול, אמר בעל העורף, אבל מה זה קשור לצבא?
הכול קשור, אמר ערן, והסתכל בשעון. חצות ועשרה. עם הארבע על ארבע המשוכללת של הפועל המנוצל שהסיע אותו הוא יגיע בצ׳יק. יתפוס את מאיה עוד בדיוטי פרי. אתה מבין, הוא אמר, מוכרחים להגן על האינטרסים של העובדים, ועל תנאי העבודה שלהם, להיאבק באבטלה ובפיטורים מהעבודה, לחתום על הסכם תוספת יוקר שיבטיח לשכירים פיצוי מלא על ההתייקרויות, להיאבק על העלאת שכר מינימום, שוויון כל העובדים ללא הבדל דת, גזע או מין...
כמה שנאו מאיה ואסף כשהיה מתחיל לנאום להם את הנאומים האלה. אסף היה מתווכח, מסביר, מתעצבן, מרביץ. מאיה היתה אומרת, אתה צודק, ערנוש, אתה צודק. די, די כבר. לא בא לי לדבר על עוני וכיבוש עכשיו. אני רוצה לחיות! והוא היה משתתק לכמה רגעים, ושוב פוצח במשפטי הצדק שלו, נרגע רק כשמאיה היתה מחבקת אותו, תפסיק כבר עם העקרונות הצודקים שלך, ערנוש. פשוט תחיה. מה כל כך קשה פשוט לחיות -
אם רק יצליח להחזיר את מאיה, אולי יוכל לספוג מעט מהכישרון הזה שלה לבלוע הכול ומהר, בלי לחשוב, כישרון שחסר לו. לא שלא נהנה. ברור שכן. כמה נהנו שניהם, סליחה, שלושתם, כשהלכו יחד לסינמטק לראות בפעם החמישית את חמים וטעים. או כשהסתובבו בלילה ברחובות, צועדים בתואם, מאיה מבקשת שיחבקו אותה, קר לה. היא סחבה אותם לפאבים קטנים ואפלים בדרום העיר, ושם לכדה או נלכדה בידי ברמן נונשלנטי שמזג לה וודקה עם לימון, מלכסן מבט אליו ואל אסף. כן, הוא נהנה עד שהוא ואסף התעייפו ורצו ללכת, ומאיה אמרה, עוד לא, או בעצם בסדר, תלכו, אני אשאר עוד קצת, וחייכה לברמן. הם צחקו לאובססיה הזאת שלה לברמנים, אולי מפני שאיבדה את בתוליה בעזרתו של אחד מהם. הם כינו את כל הבחורים שלה בשם הכולל ״הברמנים של מאיה״, גם כשהיו בעלי מקצוע אחר לגמרי, כמו שחקני כדורסל או במאי תיאטרון. כשהתנודדו הוא ואסף בדרך הביתה, מותירים אותה באפלולית, ליד הדלפק הארוך, נזכר שרוב הערב דיבר עם אסף, שישב בינו ובין מאיה, ומאיה שוחחה ברצינות תהומית עם איזה בחור שהתיימר לדעת לשתות. היא אמרה שהיא מעדיפה וודקה נקי, עם טיפה קרח, או אוזו בלי כלום. הברמן המתפעל הניח לפניה כוסית מלאה. על חשבון הבית, חייך אליה. היא התנהגה כאילו היתה אלכוהוליסטית מדופלמת, ולא שתתה באקראי, לפי צבע המשקה או שמו המושך חסרי הבנה. ערן זכר איך התכווצה לו הבטן כשראה אותה ככה, אחרת. אבל הוא ידע ליהנות. בהחלט. ומה עם הפעם ההיא שנסע להפגין בירושלים, מול בית ראש הממשלה, ולידו עמדה אחת מבנק״י ירושלים, דריה, ושניהם החזיקו אותו שלט, ״לא נהרוג אף לא יתוש, הלאה, הלאה הכיבוש!״ גבוה מעל ראשיהם כדי שאלה מהפגנת הנגד במדרכה ממול, של כיפות סרוגות מהשטחים, יראו וייראו? זה היה בינואר, והוא היה בכיתה י״א והפסיד בגלל ההפגנה הזאת מבחן באזרחות, אבל, כך אמר לדריה, שתלתליה הג׳ינג׳יים רקדו על ראשה עם כל תנועה, זאת אזרחות אמיתית, מה שהם עושים. הוא נאם לה על מרקס, ואיך שיבשו את הכוונות שלו עם מה שקראו לו ״קומוניזם״, שהיה בעצם דיקטטורה בכל הגוש המזרחי. היא הקשיבה בסבלנות של מי שכבר מכירה את הנאומים האלה מהתנועה, וגלגלה על אצבעה את אחד התלתלים הרוקדים שלה. כשהשתתק לרגע שאלה אותו מה הוא עושה אחר כך. נוסע הביתה, אמר, והיא חייכה, אצבעה לפותה בטבעת של שיער. תישאר כאן, יהיה כיף, תכיר את החברה מבנק״י ירושלים. נוכל לישון אצלם, בסניף. אני יודעת איפה המפתח.
אחרי שהתפזרה ההפגנה הם הלכו יחד. השלטים נגררו על האספלט, בזנבות חולים, מאבדים את כוחם הרדיקלי. הם הלכו לדירה ברחוב מרש, שם היה הסניף הירושלמי. בדרך קנו בירות, והיא אמרה שעכשיו יפגוש את החברה, אבל כשנכנסו לדירה החשוכה הבין שאין שם אף אחד מלבד שניהם. באותו ערב נראו מאיה ואסף רחוקים רחוקים, הוא שכח לגמרי שקבע ללמוד איתם להיסטוריה למחרת. דריה הדליקה את הרדיאטור. בחוץ פצחו גשם ורוח בדואט פרוע, והיא לחשה שטוב שלא נסע במזג האוויר הזה ונשאר איתה. בקבוקי הבירה נחו על הרצפה. הם התכרבלו על מזרן צר בפינת החדר והתכסו בשמיכה אפורה מאובקת. הוא לחש על אוזנה שאחרי המהפכה יוכל כל אחד ללמוד מה שירצה על חשבון המדינה. שאף אחד לא ינצל אף אחד. שנישואים זה מוסד קפיטליסטי ושוביניסטי. היא הנהנה ושאלה מה עם לעשות אהבה. לאיזה מוסד זה שייך. הוא זכר שהניחה את כף ידה על פיו בדיוק כשהחל נואם על מהפכה של העם, כי מתישהו אנשים יבינו. שפתיה לחששו באוזנו, נוגעות לא נוגעות, קרל מרקסס... סוציאליזזזם... פרולטריוןןן... המילים האלה מגרות אותה, צחקקה ולשונה דגדגה את עורו. ידה האחרת הוליכה את ידו בין קפלי בגדיה ועורה החם. היא הובילה אותו בשבילים שלא הכיר. אף פעם לא הלך עד הסוף, רק נשיקות עם הלשון במסיבות של השמו״צניקים, ומישהי שהתמזמז איתה בטיול שנתי לצפון. הוא זכר אוויר קר וגוף חם, אנקות רדיקליות בהחלט, ופליאה גדולה שמילאה את כולו. הוא נהנה אז. כן. לאסף ומאיה לא סיפר על זה כלום. הם הניחו שהוא נעלם לפעילויות החברתיות שלו כשהיה מבריז להם, נוסע לירושלים באוטובוס האחרון וחוזר בראשון למחרת, עיניו מעורפלות מעייפות ומתשוקה. דריה היתה הראשונה שנגע בה ממש, ולפעמים זה היה מבלבל. כמעט עבר בגללה לירושלים. היא לקחה אותו לפאבים הקטנים במגרש הרוסים ולבתי קפה במושבה הגרמנית ולסינמטק, שם ראו יחד את חמים וטעים וגם סרטים שדריה רצתה לראות, כמו לשבור את הגלים, ששבר אותו. פעם לקחה אותו לעיר העתיקה, שניהם היו לבושים בחולצות עם כיתוב בעברית ובערבית, ולמעונות בהר הצופים, שם גרה נדיה מנצרת שלמדה חינוך באוניברסיטה והיתה בחד״ש סטודנטים, ולפעמים סתם בהו ממרפסת הסינמטק בשכונות הרחוקות, אבו־דים והלאה משם, והוא חשב כמה טוב היה אילו הסכסוך הזה היה נגמר ואפשר היה פשוט לנשום, ודדיה היתה אומרת בדיוק את מה שחשב באותו רגע ומחבקת אותו והם היו מתנשקים מול הנוף הרגוע לכאורה והולכים לסניף של בנק״י ברחוב כורש ומתפשטים ושוכבים, והיא לא שאלה אף פעם אם הוא אוהב אותה, ולא אמרה שהיא אוהבת אותו, רק הניחה לתלתלים שלה לדגדג לו את הבטן והפנים והמפשעה. הוא כמעט עבר לירושלים, אבל דריה אמרה שחבל, יש לו חיים ולימודים בתל אביב ומה פתאום שיעבור. הם בסך הכול נהנים ביחד, בלי התחייבויות. מה שבטוח, ליהנות הוא יודע. כשהביא את דריה למרפסת של אסף ערב אחד, גרמו לו עיניה המעונות של מאיה הנאה משונה. אפילו עוד יותר נהנה מהאור בעיניה כשסיפר שדריה לא תבוא יותר.

שלט דרכים ירוק. ראשון לציון יהוד. כביש מספר ארבע מאות ושתים־עשרה. לאן אתה נוסע?!
הארבע על ארבע פנתה במחלף ראשון ודהרה בכביש הריק. שתים־עשרה ורבע בדיוק.
אל תדאג, אמר הנהג, וקצוצת השיער הביטה לאחור וחייכה. אני אספר לצאלה שהסענו אותך, היא מה זה תשתגע!
לאן אתה נוסע?! ערן כמעט צעק.
לאן לוקח אותו הנהג הזה, אדום הצוואר. אולי הוא בכלל מהשב״כ. עוד מעט ימצא את עצמו בחדר חקירות מסורג, ולעולם לא יראה שוב את מאיה ואת אסף. החולצה שלבש, עם הדפס המגל והחרב באדום, לא תעזור להציל אותו. להפך. כמה אירוני. אילו לא היה מוכרח לפגוש שוב את מאיה היה פחות אכפת לו. גם מהטמה גנדי שילם מחיר אלים על התנגדות לא אלימה.
לאן אתה נוסע?! אני מוכרח להיות בשדה התעופה! יחפשו אותי! יש לי תפקיד סודי מאוד במערכת הביטחון! (אני לא מאמין שאני אומר את זה.)
אל תדאג. תגיע לשדה התעופה. אני רק מוריד את הבחורה הזאת אצל החברה שלה בראשון, מקפיץ אותך לשדה וחוזר לאסוף אותה. אני לא מהמוסד, אם אתה דואג.
ערן נאנח בשקט.
מתוך החושך הגיחו בנייניה הלבנים של ראשון לציון. מגדלי דירות סדורים בשורות עד האופק. הרחובות היו ריקים כאילו טרם יושבה השכונה שבתיה אך זה נבנו. איפה לעזאזל רחוב מרגנית? הנהג פנה ימינה ושמאלה ושוב ימינה, שורות שורות של בתים לבנים וחצרות דלות צמחייה וחניות מקורות.
הכול כאן נראה אותו דבר, כאילו שכפלו את הרחובות.
קולו של הנהג היה כעוס. קצוצת השיער נזפה, הבטחתי לה לבוא לקצת. אתה יודע שהיא לבד. במצבה.
שתים־עשרה ועשרים. הוא לא יספיק. משהו שקע בבטן שלו, כאילו אכל מזון מקולקל. הוא יכול להספיק אם יברח מפה ברגע זה.
שמע, פנה לנהג, במקום לעשות רונדלים ולחפש את הרחוב הזה, אני ארד כאן ואמשיך על האופניים.
איזה עיקוף. אילו לא עלה על הטרמפ הטיפשי הזה היה כבר כמעט מגיע.
מה אתה דואג, אח שלי? מה אתה דואג? אני אביא אותך. הבטחתי, לא? אבל קודם נוריד את דנה. בסדר?
האיש הזה בשום אופן איננו אחיו. אפילו לא בן דודו.
אני לא דואג. רק רוצה להגיע בזמן.
מישהו רץ על המדרכה ממול. כתמי זיעה גדולים על הגופייה הלבנה. מד דופק כרוך סביב הזרוע.
הי, אח שלו, יש לך מושג איך מגיעים לרחוב מרגנית עשרים?
ברמזור שמאלה. אחר כך ישר ישר, עד הבניין הלבן הגדול שכתוב על הקיר שלו ״מפעל הפיס״ באותיות שחורות גדולות, משם ימינה. זה רחוב מרגנית.
הארבע על ארבע בלמה בבת אחת.
קצוצת השיער חייכה.
זאת חברה שלי מהילדות. עברה לגור כאן לא מזמן. הבעל שלה נסע והיא מה זה פוחדת להישאר לבד בלילה. אז אנחנו באים קצת, עושים לה שמח. שמע, איך קוראים לך, ערן, בוא, תעלה לקפה קטן. החברה שלך לא תברח כל כך מהר.
לא יכול, ניסה להתנגד, אני נורא ממהר.
חמש דקות. גם מיקי עולה לקפה ומיד מקפיץ אותך.
מיקי דחף אותו קלות לפנים, לעבר דלת הכניסה.
האופניים היו נעולים בבגז'.
חמש דקות. לא דקה יותר.
סלון עמום רהיטים. שולחן עמוס פיצוחים. ספל קפה רותח. טלוויזיה מהבהבת. על הקיר תלוי שעון דמוי עץ, מעוטר עיטורי זהב, ולצדו תצלום של בעלת הבית בשמלת כלה, מביטה אל חתנה החנוט בחליפה־בז'. מאחוריהם זהרורי הזהב של שמש שוקעת לנצח. שתה, שתה, אל תתבייש. חם מדי הקפה? אתה רוצה קפה קר? דנה אומרת שאתה חבר של צאלה? אני מוכרח ללכ... שב!
לאור מנורת ההלוגן נראה בבירור צווארו האדום־אדום של מיקי הנהג. הוא לגם את הקפה ברעש. פיצח פיסטוק בין השיניים.
עוד כמה דקות לא ישנו. אתה לא צריך להתייצב במסדר המפקד, הה? צחוק גדול. כל הפנים שלו נהיו אדומים. לא רק הצוואר.
איך לצאת מכאן. להגיע לאופניים.
השעון המוזהב שעל הקיר תקתק מונוטונית.
החברה של דנה הניחה על השולחן הצפוף קערה ובה ענבים, גויאבה ופלחי אבטיח. היא שלחה את היד לאחור והתקינה את תחתוני החוטיני.
קח גויאבה. היא מה זה מתוקה!
גויאבה! איכס. הריח הזה. הבטן שלו התכווצה. לא, תודה.
אז מה הסיפור שלו? שאלה את אחות של צאלה.
הוא ממהר להשיג את החברה שלו שעומדת לטוס לחו״ל. לא רומנטי?
מגניב!
אל תדאג, היא לא תעזוב בלעדיך. יש חוקים באהבה.
אתה רוסי?
לא, למה?
בגלל החולצה. זה לא סמל של רוסים?
זה של קומוניסטים.
אדום הצוואר חייך וירק את הקליפות לקערית. עינב ירוק התנפץ בין שיניו.
יש עוד קומוניסטים? זה לא נגמר?
אני בבנק״י. זה ״ברית נוער קומוניסטי ישראלי״ ואנחנו בעד... זאת תנועה חדשה? בחיים לא שמעתי על זה. מה פתאום! ייסדו אותה כבר ב־1924. אז קראו לזה ״בנק״, אבל תמיד דגלנו באנושיות כערך עליון...
שתה את הקפה.
קח ענבים.
מתי היא טסה?
איך הכרתם?
איזה מאמי!
חבר שלך נוסע איתה?
איזה קטעים...
רוצה קפה אחר, מאמי?
רוצה קולה? ספרייט?
מים? רק מים?
השעון שעל הקיר אסף לתוכו את הזמן.
אני באמת לא יכול. חייב לטוס. אני רק אקח את האופניים.
אדום הצוואר התרומם מן הכורסה. קליפת גרעין היתה תלויה בזקנו.
בוא׳נא, יא חתיכת משתמט. הוא משתמט, זה, את יודעת, מורן? עושה ״שירות אזרחי״, יענו, מתנגד לניצול של החלשים. אשכרה יפה נפש!
באמת?
מורן הדליקה סיגריה.
איך השתחררת?
סעיף בריאותי.
הוא רצה ללכת.
סחתיין על הראש! שיהיה לך בכיף, מותק! אני אומרת, כל אחד שיעשה מה הוא יכול.
דנה ביקשה ממורן להגביר קצת את הטלוויזיה.
תמונות מזירת פיגוע בירושלים.
״פתאום שמעתי בום...״
מורן אמרה שאין כוח יותר לראות את התמונות האלה והעבירה לערוץ ״החיים הטובים״. נקישת שלט - ערוץ ״ויוה״ - נקישת שלט - סי־אן־אן - נקישת שלט - פיגוע - נקישת שלט - ״ויוה״ -
הגרעינים התפצחו בקול נקישה. דנה ומורן בהו בעיניים מזוגגות בגיבורה, שדקלמה מונולוג ארוך בספרדית נוכח מה שנראה כגופתו של גבר מזוקן, השרועה על מיטת ברזל. נחלי דמעות פוטוגניים זלגו במורד לחייה הסמוקות.
תודה על הקפה, אני זז. רק צריך את האופניים.
רגע, מה הלחץ? אני לוקח אותך, יפיוף.
אדום הצוואר לא היה מוכן לוותר. הוא עמד קרוב כל כך שערן יכול היה לראות את הנימים המשתרגים בלבן של העין שלו.
ערן פסע בעקבות כתם הזיעה הענקי שעל גב חולצתו של האיש.
מה יש׳ך מהאופניים? ״יונדאי״ לא מספיק טוב בשביל משתמט? כנס!
ערן התכווץ במושב שליד הנהג.
העיקר שיצא סוף סוף מהדירה הזאת. העיקר שהוא בדרך.
בעל העורף רכן מבעד לחלון המכונית. מורן ודנה ניצבו על סף הדלת ונפנפו להם לשלום כמו גיבורת הטלנובלה על המסך מאחוריהן.
שתמסור ד״ש לצאלה.
אתה בטוח שלא בא לך להישאר עוד קצת?
מצטער. לא יכול.
בוא, חכמולוג, ניקח אותך לחברה שלך לפני שתברח לך במטוס הבא.
ה״יונדאי״ הסתובבה סיבוב פרסה, ופנתה לכביש ארבע מאות ושתים־עשרה.
אתה יודע, חבוב, אני עושה מילואים. בקרבי. בלבנון. במחסומים. בחברון. זבל כמוך צריך להעיף מפה. לסלק. כמו מוגלה. מה היית עושה אם לא היה מי שישמור עליך? להעיף מפה לכל הרוחות!
הנהג עצר בצד הדרך. מרחבי החושך בשולי הכביש. מרחוק הבהיקו אורות יישובים.
ערן ישב מתוח. הנה זה בא. כבר היה בהפגנות אלימות. תמיד ברח לאחור ולא קרה כלום. הפחדנות הועילה לו. פעם נסע להילאל, לבילעין. מג״בניקים עצרו אותו בדרך. בכפר שכן הקיפו אותו השבאב. את הדרך חזרה עשה בטרמפ של מתנחל עצבני. אבל הוא יצא מזה בשלום.
תשמע, הוא אמר, אני מוכרח להגיע לחברה שלי. אני בסך הכול ילד שרוצה שיהיה כאן טוב. עזרתי לאנשים בשירות לאומי. טיפלתי באוטיסטים. בצבא הייתי מתאבד. יותר טוב? תן לי ללכת.
הנהג פתח את דלת הרכב ופנה לבגד.
רד, הוא קרא לערן.
הוא ירד. הברכיים שלו רעדו.
אדום הצוואר אחז באופניים בשתי ידיו והשליך אותם על האדמה השחורה בצד הכביש.
הנה האופניים שלך, חתיכת חרא. לך. לך לחברה שלך שבטח יורדת עכשיו מהארץ, וטוב שכך!
אורותיה של המכונית הלכו ורחקו עד שהפכו לשני כתמים אדומים, ואחר כך נעלמו בדרכם חזרה לרחוב מרגנית.
המספרים בשעון הצוללנים האירו בחשכה הסמיכה. חצות וארבעים.
ערן התיישב לרגע על האדמה בצד הדרך. רק לשנייה אחת, רק לשנייה. עד שהברכיים יפסיקו לרעוד -
הוא אסף את האופניים. הכידון התעקם. לא נורא, שמטקה שלי. אותך לא ישברו כל כך מהר. אפשר לרכוב גם ככה. וכבר נעו כפות הרגליים, יוצרות מעגלים קטנים, מניעות את הגלגלים. זמן יקר הלך לאיבוד. אילו אפשר היה באמת לחסוך זמן! לאגור אותו בקופת חזיר מקרמיקה תוצרת סין! ברגע זה היה מטיח את החזרזיר בכביש ומלקט מכרסו המבוקעת את כל הזמן החסר. אבל הוא יספיק. המחוגים ינועו למענו בהילוך אטי, יעכבו את השעות הדוהרות קדימה. פעם ראה סרט טלוויזיה על מישהו שיש לו יכולת להקפיא את המציאות בכוח המחשבה. הנה, הוא מתרכז. מקפיא את המכוניות על הכביש, את המטוסים העומדים להמריא, את הנוסעים באולם ההמתנה. ״פריז״. כמו במשחק ״עמודו״ או ״חת־שתיים־שלוש דג מלוח״ ששיחקו כשהיו ילדים, ואסף אף פעם לא הצליח לעמוד בלי לזוז. בלי למהר יחלוף על פני הבודקים הביטחוניים, שייראו כמו בובות במוזיאון השעווה, הדיילות שמבטן זגוגיתי וחנויות הדיוטי פרי העמוסות קונים שקפאו באמצע הקנייה. הוא ימצא אותם, את שניהם, יפשיר אותם ויחזיר אותם לבית העץ בפארק הירקון ליד האגם, שם יגורו שלושתם, כמו שהחליטו אז, כשהיו ילדים. בבוקר ילכו לעבוד, עד שיהיה להם די כסף לנסוע לקובה, ביחד, חלום שחלם מזמן. בערב יכינו חביתות ויחממו שימורי תירס מעל מדורה קטנה ואקולוגית, ישתו בירה ויצחקו משטויות כל הלילה, ואחר כך יירדמו. כפית בתוך כפית בתוך כפית.
מאיה היתה אומרת - מזלג בתוך מזלג בתוך מזלג.
הנה, ירד במחלף חזרה לכביש מספר אחת. חולצת הטריקו נתלחלחה מזיעה ודבקה לחזהו. הוא היה צמא, אבל לא עצר. הלשון התייבשה בתוך הפה, אבל הוא המשיך. הזמן התדפדף כמו הדפדפנים על לוח הטיסות בנמל התעופה. טק־טק־טק. גלגלי האופניים סבבו בהילוך מהיר. הוא יגיע בדיוק כדי... למה, שאלו האופניים בין סיבוב דוושה אחד לאחר. למה בעצם? עיניו חתכו את החושך.
כי אני אוהב את האנשים האלה, ענה בקול רם, את שניהם. גדלתי איתם. הם מחזיקים בשבי את הילדות שלי. אני מוכרח לחלץ אותה.
רוח לילית קלה הכתה בפנים. אורות המכוניות חלפו על פניו, מאירים אותם לרגע. גדלתי איתם, הסביר לאופניים, ואני לא אתן להם ללכת ממני.
ביום הראשון של כיתה א׳ החזיק חזק חזק את כף ידה של אמא שלו. הילקוט החדש הכביד עליו - שריון של צב, דבוק לגב שלו לנצח. זרם ענקי של ילדים זרם פנימה לרחבה שלפני בית הספר. פתאום ראה ילד נמוך כמוהו, אוחז בידה של אמו כאילו היא עלולה לברוח. הילד הביט בו. הפנים שלו היו רציניים. אמא שלו ראתה אותו מביט ופנתה לאמא של ערן, נדמה לי שיש לנו בעיה דומה. הבן שלי קצת ביישן, אין פה אף אחד מהגן שלו. עברנו לאזור הזה רק לפני חודש. אולי הם יכולים להתיידד? איך קוראים לך?
והם התיידדו. בכיתה התיישבו זה ליד זה. כבר ביום השני ללימודים הזמין ערן את אסף אליו הביתה. הם שיחקו בלגו ובנו רכבת מכריות הספה בסלון.
בשבוע השני ניגשה אליהם בהפסקה ילדה אחת רזה, חומת שיער. בעיניים שלה בערו להבות קרות של שמים.
מה אתם עושים?
קוראים לי מאיה.
מ־חבואים, פלט ערן בלי להעיף בה מבט. אני יכולה גם?
היא עמדה שם, בקצה חצר בית הספר, היכן שהיתה פיסת דשא מעוכה ועץ איקליפטוס שגזעו חרות סימנים ושמות. אסף נשען על העץ וספר. אחת שתיים שלוש.
אני יכולה גם? היא שוב שאלה. הם לא ענו. ערן רץ להתחבא. היא עמדה, ידיה מאחורי הגב, וראתה איך נאחז בשולי חבית חלודה מכוסה כתמי צבע לבנים ומלאה מים, הרים רגל ועוד רגל, וכבר הוא בתוכה, ראשו הולך ונעלם.
אסף פנה לחפש את ערן.
אני יכולה לעזור לך.
לא צריך.
אסף שנא בנות. הקולות הצווחניים שלהן, הצחקוקים, תמיד נדמה היה לו שהן צוחקות עליו, חולצות הבטן הגנדרניות, תכשיטי הפלסטיק בשיער והלק האדום המתקלף על הציפורניים, והכי, המשחקים הדביליים שלהן. מי אוהבת את מי. מי שונא את מי. משעמם.
אסף הציץ מאחורי גדר האבן הנמוכה. ערן לא היה שם. הילדה עדיין עמדה באותו מקום, הידיים שלה היו מקופלות מאחורי הגב. היא נראתה כמו בובה בלי זרועות.
אסף בדק מאחורי מכולת הזבל הגדולה.
הוא לא שם, היא אמרה.
אני יודע, טיפשה.
אז למה בדקת, אם אתה כזה חכם? טיפשה, הוא מלמל.
הוא פסע כמה פסיעות לעבר החצר הגדולה. מזווית העין הציץ בה. היא בהתה בחבית. בלי לעפעף. הוא שינה כיוון. היא ליוותה את צעדיו במבט המקפיא הזה שלה ולא אמרה כלום. בועות יצרו אדוות על פני המים הכהים. ראשו של ערן צץ מתוכם, שערו דבוק לקרקפת, נשימתו מתלעלעת.
תפסתי אותך, צעק אסף. ערן השתעל וירק מים. הוא ניסה לצאת מהחבית אבל צנח חזרה. מאיה רצה אליו.
בוא הנה, קראה לאסף.
היא אחזה בבית שחיו של ערן ואמרה לאסף לאחוז בצד השני. הם התנשפו והתנשמו וחולצת הטריקו הלבנה שלה התמלאה כתמים רטובים של מי חלודה. ערן הניח להם למשוך אותו החוצה.
ולמה נכנסת לשם בכלל? היא שאלה.
מזתומרת, התנשף, הוא בחיים לא היה מוצא אותי פה.
כן, היא צחקה, בחיים לא -
ערן נשלף רטוב ורועד וירק מים דלוחים, ירקרקים.
מזל שהשמש חזקה, עוד מעט תתייבש.
הילדה שוב עמדה כך, זרועותיה מקופלות מאחורי גבה. אסף משך את ערן בזרועו. הם עמדו לרגע והביטו בילדה. אחר כך פנו לחפש אבנים מיוחדות לאוסף האבנים שהחלו לאסוף בשותף. המכנסיים של ערן היו דבוקים לו לעור ונעלי ההתעמלות שלו השמיעו קולות, פלאפ־פלאפ. היא ניצבה קפואה, בלי לזוז. רק המבט שלה חרך את גבם כמו קרן שמש שנלכדה בזכוכית מגדלת, ועקב אחרי כל תנועה שעשו. מאחוריה, במגרש, שיחקו ה״וי״ווניקים״ כדורגל. בפינת המגרש התגודדה חבורת בנות. הן צחקו ועשו חיקויים של שחקניות מסדרות טלוויזיה.
לכי תשחקי עם בנות, אמר אסף.
אני לא אוהבת את המשחקים שלהן.
אבל את בת.
היא ביקשה לשחק איתם מחבואים. ככה יהיה יותר כיף מאחד שעומד ואחד שמתחבא. היה היגיון במה שאמרה, אבל הם כבר גמרו את המשחק הזה.
את רוצה לחפש איתנו אבנים לאוסף? שאל ערן. אסף רקע ברגלו.
מה אתה משתף אותה?!
רק קצת, ניסה ערן לשכנע אותו. הוא דווקא לא שנא בנות. בכל אופן, לא את כולן. ומאיה לא נראתה כמו הבנות האחרות. היא לבשה מכנסיים רחבים עד מתחת לברך, וחולצת טריקו רחבה, כמו הבנים. נמשים קטנים ושמחים היו מפוזרים לה על האף והלחיים, והיא הצילה אותו מטביעה. אסף אמר שאם היא משחקת, הוא לא. אבל כשמאיה מצאה אבן אחת מלוטשת עם מאובן עתיק מאוד של דג פרהיסטורי, אסף נכנע.

חצות וחמישים דקות.
הכול אבוד בלי מאיה ואסף, הכול ריק ממשמעות. אפילו אידיאולוגיות חברתיות נשגבות.
הוא יגיע, הוא יגיע, הוא יגיע, שר בקול לפי מנגינה ישנה ששרו לו אסף ומאיה ביומולדת שמונה־עשרה. ״הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול...״
קמט דק צץ בין הגבות. תתאמץ. תתאמץ יותר חזק. אבל המציאות לא קפאה כמו בסרט ההוא בטלוויזיה. המכוניות המשיכו לנוע, הלילה המשיך לעשות את דרכו לבוקר, המחוגים המשיכו לחוג במעגל השעות. הדקות. השניות.
אחת אפס אפס.