פתח דבר
לפני הרבה שנים התבקשתי להעביר פעילות קצרה בקבוצה שהייתי אחד ממשתתפיה. נושא הפעילות היה "אהבה". התרגיל שבחרתי לתרגל עם הקבוצה שינה את חיי. למעשה, הוא היה פשוט ובסיסי. הוא החל בהדמיה פשוטה, שבמסגרתה כל מתרגל העלה בזיכרונו אדם שהוא אוהב מאוד ושעמו חווה רגע חזק של אהבה. לאחר מכן הנחיתי את המשתתפים לעמוד במעגל, לשחזר את התחושה החזקה ולהזרים אותה לאדם הסמוך להם, וממנו לבא אחריו וכן הלאה. כך הזרמנו אהבה, שהלכה וגדלה בתוכנו.
כשסיימנו את התרגיל והרפינו זה מזה, תגובות המשתתפים לא היו אחידות: חלקם הגיבו בשמחה ואחרים הביעו התנגדות לאינטימיות שנוצרה בינינו. אבל עליי התרגיל השפיע באופן ששינה את חיי. במהלכו גיליתי את המובן מאליו ואת הברור מכול: אהבה היא אנרגיה שקיימת בכל מקום ובכל עת. היא נמצאת כאן כל הזמן, בכל רגע נתון, ואיננה תלויה בדבר. היא פשוט כאן וזהו. כמו אור, כמו האמת או כמו אלוהים. כמו כל שפע אחר, היא פשוט כאן, איננה הולכת לשום מקום ואיננה מסתתרת מאף אחד. התובנה הזאת, שנראית לי היום כה בסיסית וברורה, הכתה בי כברק. חוויתי הארה.
התרגיל הפשוט והתמים הזה גרם לי להבין באופן חדש ושונה את מהותו של המעשה הטיפולי. עשר שנים אחרי שהתחלתי לטפל הבנתי פתאום שכל מה שנדרש ממני הוא להפנות את תשומת הלב שלי ושל מטופליי אל הנוכחות הפשוטה והברורה של האהבה. השאר יקרה מעצמו. על הבנה זו אני מבסס את התהליך הטיפולי מאז ועד היום.
