פנתר במרתף

א
 
הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בן שתים עשרה ורבע וגרתי בשכונה בסוף ירושלים. זה היה בחופש הקיץ, פחות משנה לפני שהשלטון הבריטי הסתלק מהארץ ומדינת ישראל נולדה מתוך המלחמה.
בוקר אחד הופיעה כתובת בצבע שחור עבה על קיר ביתנו, תחת חלון המטבח: "פּרוֹפי בוגד שפל!". המילה שפל עוררה שאלה שמעניינת אותי גם עכשיו, כשאני יושב וכותב את הסיפור הזה: האם יכול להיות בוגד לא שפל? אם לא, מדוע טרח צ'יטה רֶזניק (הכרתי את הכתב שלו) להוסיף את המילה שפל? ואם כן, באיזה מקרים הבגידה היא מעשה לא שפל?
הכינוי פרופי נדבק אלי מאז שהייתי כזה. הוא בא מקיצור של פרופסור, שבא מן השיגעון לבדוק מילים. (עדיין אני אוהב מילים, לאסוף אותן, לסדר, לערבב, להפוך, להרכיב. בערך כמו שאוהבי כסף עושים במטבעות ובשטרות ואוהבי קלפים בקלפים.)
אבא יצא בשש וחצי בבוקר להביא עיתון ומצא את הכתובת תחת חלון המטבח. בארוחת הבוקר, בזמן שמרח ריבת פטל על פרוסת לחם שחור, נעץ פתאום את הסכין אל תוך צנצנת הריבה כמעט עד הניצב ואמר בקולו המָדוד:
"יפה מאוד. הפתעה. מה כבר עולל הוד מעלתו, שזכינו לכבוד הזה?"
אימא אמרה:
"אל תציק לו כבר מן הבוקר. מספיק שהילדים מציקים לו."
אבא היה בבגדי חאקי, כמו רוב הגברים בשכונה באותם הימים. היו לו תנועות וגם קול של אדם צודק בהחלט. הוא העלה בסכינו גוש פטל סמיך מקרקעית הצנצנת, מרח שווה בשווה על שני חצאי פרוסה, ואמר:
"האמת היא, שבימינו כמעט כולם משתמשים בקלות רבה מדי בכינוי בוגד. אבל מי הוא בוגד? אמנם כן. איש חסר כבוד. איש שבסתר, מאחורי הגב, בעבור איזו טובת הנאה מפוקפקת, עוזר לאויב לפעול נגד עמו. או לפגוע במשפחתו ובידידיו. יותר בזוי מרוצח. ותגמור בבקשה לאכול את הביצה. כתוב בעיתון שבאסיה אנשים מתים מרעב."
אימא משכה אליה את הצלחת שלי וגמרה את הביצה ואת שארית הלחם בריבה, לא מרוב תיאבון כי אם מאהבת השלום. ואמרה:
"מי שאוהב לא בוגד."
את המילים האלה אמרה אימא לא לי ולא לאבא כי אם, על פי כיוון מבטה, למסמר שהיה תקוע אצלנו מעל למקרר במטבח ולא מילא שום תפקיד.