אפיקורוס בעל כורחו

הבריות לא גילו הפתעה יתירה כאשר פשטה השמועה בקרב תלמידי הישיבות שעקיבא יונגמן, או כפי שנקרא בפי כול קיבא, עומד להתמנות לרמ״א - קיצור התיבות ריש־מתיבתא - של הישיבה העליונה החדשה לחוזרים־בתשובה, שמנהלה ומייסדה הוא העסקן רב־הפעלים הנודע בשערים ר׳ חיים לייבוביץ. קיבא נמנה עם טובי הלומדים בישיבת ״סולם יעקב״, הלוא היא הישיבה הירושלמית הוותיקה שנוסדה עוד במאה שעברה וכל גדולי העיר מבני המקום למדו בה רוב ימי חייהם. קיבא היה חריף ובקי בהוויות התלמוד ומפרשיו, מתמיד בלימוד התורה ימים ולילות, והעיקר, אברך ירא־שמים ללא רבב קל שבקלים על דמותו והתנהגותו בעניינים שבין אדם למקום כבעניינים שבין אדם לחברו. הוא כבש את לב הבריות לא רק בבקיאותו המופלאה ובשנינותו היתירה בפלפול מסובך, אלא גם ואולי בראש ובראשונה, בשעת תפילות שחרית וערבית. הוא היה שקוע כל כולו בתפילתו. לא ראה ולא שמע המתרחש מסביבו. ממש נמצא בעולמות העליונים. וכאשר היה עובר לפעמים לפני התיבה וחוזר בקול על תפילת שמונה־עשרה, היו המתפללים חשים בפועל שקיבא מחזיר כביכול לברכות השגורות, הנאמרות שלוש פעמים ביום, את רעננותן ומשמעותן המקורית. הוא השמיע כל ברכה מי״ח הברכות כאילו חצב אותה בו ברגע ממעמקי לבו ונשמתו. כאשר פתח בברכת תחיית־המתים, ניתן לו לשומע לחוש בפועל את הזדעזעותם של המתים בקבריהם לקראת תחייתם הקרובה. וכך בכל ברכה וברכה העלה באנחות קולו המתוק את החיוניות הראשונה שבמשמעותה של כל מלה ומלה. ועל אף השתקעותו היתירה בלימוד התורה ובתפילה, היה איש־שיחה נעים ובקי בהוויות העולם. הכול ידעו ושמעו על חריצותו, שלא ביטל זמנו אפילו בשבתו בבית־הכיסא. כיוון שבאותו מקום אין אדם מישראל מהרהר בעניינים שבקדושה, למד שם, ללא עזרת מורה, כתיבה וקריאה באנגלית והגיע בכוחות עצמו למדרגה שהיה קורא שם את ה״ג׳רוזלם פוסט״ מתחילתו ועד סופו. ומדוע עיתון אנגלי דווקא? ראשית, שלא לבזות את אותיות האל״ף־בי״ת שבהן נכתבת התורה; שנית, שלא לקרוא עיתונות עברית ציונית אפיקורסית. את העיתון היומי החרדי היה קורא ברפרוף בשעת אכילת המרק. מכאן בקיאותו היתירה בהוויות העולם.
נוסף לכל המידות התרומיות הללו, היה מסביר פנים לכל בריה. מימיו לא ראוהו מתפרץ בכעסו או מאבד שלוות־רוחו. בשעת שיחה קלה היו פניו נוהרים במעין חיוך צנוע שהבהב בין שפמו לשפתיו ובזיק של הומור קל מרצד בעיניו הדבשיות. כשם שידע מידת ההתאפקות הנכונה בשיחו ושיגו עם הבריות, כך ידע להטיל עצמו ללא סייג בעבודת הבורא, אם בלימוד התורה ואם בתפילה ואם בריקודי הדבֵיקות עם יתר האברכים בכל ליל־שבת בבית־מדרשם של חסידי קרלין. היה לו קול נעים ביותר, והוא היה מסלסל מאין כמוהו בדקויות העדינות של ניגוני הדביקות. היה זה בבחינת תענוג להימצא במחיצתו בשעת פלפול בסוגייה תלמודית כבשעת תפילה, בשיחת רעים כבשמחה של מצווה. בקצרה, הוא היה אברך כליל־המעלות שכל מכריו ורואיו מתברכים בו, וכל אב שואף לזכות לכך שבנו יוצא־חלציו יגיע למדרגתו.
כאשר פשטה השמועה על התמנותו הקרובה לרמ״א, היה קיבא אלמן בן שלושים ואחת, שנה מלאה לאחר פטירת אשתו העקרה. עוד לפני שנודע על התמנותו לרמ״א, רבו הקופצים להשיא לו את בנותיהם. שכן נוסף למידותיו התרומיות היה בעל ייחוס־אבות, בן למשפחה ירושלמית חסידית ותיקה, ובעל דירה נאה וצנועה משלו, שנקנתה כשלוש־עשרה שנה לפני כן לזוג הצעיר על ידי משפחת אשתו המנוחה ועברה אליו בירושה, עובדה שאין להקל בה ראש בתקופה של יוקר ומחסור בדירות. עתה משעמד לזכות במשרה מכובדת ומכניסה - רמ״א מקבל במשכורתו פי ארבעה מן הקצבה הקבועה לתלמידי־ישיבה צעירים, ופי שלושה מזו של תלמידים ותיקים - על אחת כמה וכמה.
מאז מות אשתו חזר קיבא לאכול ארוחותיו בבית הוריו שגרו בקרבת מקום. הוא נתן לאמו כמעט את כל דמי הקצבה הקבועה שקיבל בישיבה, ככל יתר האברכים, והשאיר לעצמו מעט מן המעט לקניית סיגריות זולות ולמתן פרוטות לצדקה לפושטי־היד שהיו עטים שחרית וערבית לבתי־המדרש על המתפללים בהמוניהם. שיינדל אמו, רזה ומצומקה בשנות החמישים המאוחרות שלה, קרנה מאושר על שקיבא חזר לאכול ממעשי־ידיה. אם כי לאמיתו של דבר לא ניתן לה לגלות במידה הראויה את אמנות הבישול שלה, והכול בשל בעלה מוטל שהיה מבטל כעפרא דארעא את כל עניין האכילה והזלילה. הוא היה אומר: ״משל למה הדבר דומה? לכלב נובח שמשתיקים נביחותיו. הגוף הרעב נובח ׳הב הב משהו למלא בו קיבתי הריקה!׳. כלום נפקא מִנַּהּ בדבר במה משתיקים נביחותיו? העיקר שישתוק, שלא יפריע לו לאדם מישראל לעסוק בעבודת הבורא. כל אותם שוטים שאין מבינים דבר פשוט כל כך, שמים כל מעיינם בטיבם של המזונות, שכל עיקרם לא באו לעולם אלא כדי להשתיק את נביחות הגוף. דברים בטלים!״ את שתי המלים הללו היה משמיע לעתים קרובות ביותר, לצורך ושלא לצורך, ובשעת מעשה היה מרים ידו הימנית ומנפנף בה באוויר, כמי שמגרש מעליו זבוב טורדן ומעווה פרצופו בהבעה של מוקצה מחמת מיאוס. אף הוא היה רזה ומצומק כזוגתו שיינדל, אלא שזקנו המלא, שהשיבה מרובה בו על השחור, ופיאותיו העבות והארוכות עיגלו את פרצופו ושיוו לו מליאות יתירה. כיוצא בכך לבושו הירושלמי המסורתי שכלל: מכנסיים לבנים רחבים המתקשרים בגרביים צבעוניים בימות החול ובלבנים בשבת ומועד; טלית־קטנה מלבנית רחבה על ארבע ציציותיה; כפטן בעל פסים זהובים וצהובים הנוצצים סמוך לקנייתו ומחודדים והולכים משנה לשנה עד שהם נראים כצל צלם של הפסים הקודמים; והעיקר, כרית מאורכת קשורה על בטנו מתחת לטלית־הקטנה. כל אלה משווים לו צורה עגולה ומלאה. כך בימות החול. בשבת ומועד מתרחב המעגל, הן בשל אדרת־הקטיפה, המכונה דובה, והן בשל השטריימל בעל הזנבות המרוטים. שניהם גם יחד כבר בלו ודהו ונתרפטו מרוב שנים, אך עדיין כוחם עמם לשוות לו צורה של בעל קומה הדורה. רק במקווה לפני הטבילה ואחריה נראה מוטל במידות גופו הנכונות: גרוגרת דר׳ צדוק.
ואם מוטל מבטל כעפרא דארעא את ענייני האכילה, חייבת שיינדל כרעיה נאמנה לעצור בתאוות הבישול שלה. לאמיתו של דבר, כל ימות החול אין מלאכה קלה מזו. כל עיקרו של דבר הוא להכין משהו טעים ללפת בו את הפת. אם סלט־ירקות קצוץ דק מן הדק עם הרבה מיץ ושמן הנבלעים בלחם הטרי הנטבל בהם; אם חביתה של ביצה או חצי ביצה מעורבת בבצל מטוגן קמעה; אם שמן ושום כתוש מרוח על לחם קלוי: אם חומוס וטחינה ממעשי־ידיה להתפאר; ואם חתיכת דג־מלוח כמותרות נדירים. הרי שפע מגוון של מעדני־מלכים, שלא זו בלבד שהם מספיקים בוקר וערב להשתיק נביחותיו של הכלב, אלא גם ממלאים את החיך ובית־הבליעה בטעמי גן־עדן. כך לארוחות בוקר וערב. לארוחות־צהריים קיים ועומד מששת ימי בראשית אותו מאכל נפלא ומרק שמו. תמיד יש בו באותו מרק קטניות הנמסות בפה וירקות מירקות שונים, הכול לפי העונה והמחיר, וגריסים או בורגול, אטריות או פתיתים, אורז או כוסמת, הכול לפי מצב הרוח והכיס, ועיקר העיקרים שיהא טעים ויקפיץ את הלשון בחריפותו ויעודד את הסועד להפיג חריפותו בפרוסות עבות של לחם לבן טרי. וכאשר שיינדל שוכחת עצמה ומשתוללת בתאוות הבישול, הריהי מוסיפה לקינוח אטריות מבוזקות בסוכר וקנמון. לאחר ארוחה מעין זו מכבידים עפעפיו של הזולל בברכת המזון.
כך בימות החול. לקראת שבת־קודש אין מוטל עוצר בהשתוללותה של שיינדל. אדרבה, הוא בא ונדחק למטבח הצר ככבשה רכה, מוכן ומזומן לעשות כל שזוגתו תבקש ממנו, אם בחיתוך בצלים גדולים לפרוסות זעירות ככל האפשר ואם בגירוד חזרת על הפומפייה, עבודות המרטיבות פרצופו וזקנו העבות בשפע של דמעות זכות ומלוחות. אם בקיצוץ דגים בקופיץ, שעצמות הדג ייהפכו לקמח דק מן הדק מעורב בכופתה המתגלגלת בפה בטעם המן, והוא טעמו של שבת הקשור כידוע בזכר ליציאת מצרים. את יצירתו של אותו טעם מיוחד הוא משאיר לה לשיינדל, העושה נסים ונפלאות הן בניפוח כמותו הזעירה של בשר־הדג הקצוץ בערבובו בלחם ובכל מיני ירקות, והן בתבלונו המיוחד במינו. אחד הנסים בדגים הממולאים הללו הוא, שהציר מתקרש פשוטו כמשמעו, ולא רק בפריג׳ידרים של ימינו או במקררים שמלפני עשרים וחמישים שנה, אלא גם בנוהג שלפני כן בטרם היות הקרח בנמצא, בתלייתו של סיר הדגים בחבל לתחתית בור־הגשמים שמלפני דורות. כיצד מצליחה אוקיה של בשר־דג ועצמות מרוסקות להקריש ציר מרובה כל כך, ולא סתם להקריש אלא אף למלא כל אותה פרוסת־חלה הטבולה בציר הקרוש באלפי טעמים, דבר זה שייך לפי כל הדעות לתבלין ששבת שמו. כיוצא בכך מרק־הזהב המקבל כל כוחו וחיותו מרבע עוף חתוך לפרוסות דקות בתוספת שעועית לבנה ובצל וגזר ואטריות דקות ארוכות, כיצד מצליח הוא ליהפך למרק בעל עיניים זהובות בצלחות עמוקות לבני משפחה גדולה, ונוסף לכך מבורך בעשרות טעמים? גם זה שייך לסוד התבלין הנ״ל. כיוצא בו במנה העיקרית הכוללת כמה רצועות דקות של בשר־עוף רך עם הרבה שעועית לבנה נמסה בפה וכמה כופתאות ירק מטוגנות ומבושלות במיץ עגבניות חריף. ומה נאמר על הצימעס, שלכאורה אין בו יותר מאשר טבעות גזר וסוכר וכמה צימוקים ושמן וקנמון, כיצד נהפכת כל פרוסת גזר לעיגול שקוף כעין הענבר תאווה לעין ולחיך? ומה נאמר ונדבר על סיר החמין והקִשקֶע המובא מתנור האופה ועל פשטידת האטריות האדירה המנעימה חיכם וממלאת קיבתם של משפחות גדולות על טפיהם ועולליהם? בכל אלה קנתה לה שיינדל יד ושם בקרב בני־המשפחה הקרובים והרחוקים שטעמו מפלאי מטבחה הקטן, הצר כמעט כמידת גופה עצמה. ומוטל היה מסייע לה תמיד במצוות הכנת תבשילים לכבוד שבת־קודש.
שנים־עשר עוּבּרים, כמניין שבטי ישראל, נתקשרו וצמחו ברחמה של שיינדל. חמישה הפילה. ארבעה מתו בינקותם ובילדותם ממחלות־ילדות עונתיות מקובלות. נשארו שלושה: קיבא ואיציק ופריידל. קיבא היה פרי המגדים הבן־יקיר בעיני שיינדל ומוטל גם יחד. איציק היה משחר ילדותו זולל וסובא, עצלן ופרא־אדם. הוא היה ראש וראשון בין זורקי האבנים על המכוניות שעברו ברחובות של שכונות החרדים או בסמוך להם בשבת ומועד. כיוצא בכך היה בין אבירי הזועקים אחרי כל אשה שהגיעה לסביבה בלבוש קצר שחשף רגליים וזרועות: זונה! פרוצה! וכיוצא בהם תארים שאין מכנים בהם בנות ישראל כשרות וצנועות. מוטל נתייסר הרבה בצער גידול בן כמוהו. שנים רבות חרד שמא ייצא איציק לתרבות רעה. אלא שמשמים ריחמו עליו, והשוחט אליק, בנו של קצב עם־הארץ, נתאווה להשתדך עם משפחת יונגמן המיוחסת, ולקח את איציק לחתן לאחת מארבע בנותיו. בזכותו ובהשפעתו של אליק קיבל איציק שנה לאחר נישואיו משרה של משגיח כשרות באחד מבתי־המלון הגדולים בעיר. בזכות חותנו ומשרתו המכניסה לו פרנסה בשפע נעשה איציק אדם מן היישוב, שומר מצוות ולובש בגדים ארוכים בימות החול וחובש שטריימל בשבת ומועד, ולתפילה בבית־הכנסת בשבת הוא לובש קפטן וחוגרו באבנט רחב כמנהגם של ירושלמים נאמנים למסורת אבות. איציק העלה כרס ופימה מתחת לזקנו המגוזז קמעה. אשתו העגולה והשמנה יותר ממנו עצמו מביאה לעולם כל שנתיים שלוש תינוק שמן ובריא, שקשה לו למוטל לשאתו בזרועותיו החלשות. ולא עוד אלא שבשנתיים האחרונות החל מביא לה לשיינדל חתיכות בשר־בקר ועוף שחוט ומרוט בהכשר בית־הדין החרדי, והיא מבשלת מעדני בשר לא רק לשבת אלא גם פעם פעמיים בשבוע בימות החול. מוטל אמנם רוטן לשפע תבשילי הבשר ב״דברים בטלים!״ שלו, אך בתוך כל אותם ריטונים הוא גם מכלה לאט לאט את המונח לפניו בצלחתו, ושיינדל לוקחת מן השולחן בהנאה יתירה את הצלחת הריקה ומלחשת בינה לבין עצמה, ״שיהא לו לבריאות, אבא שבשמים!״
פריידל לא הצטיינה לא בחוכמה ולא ביופי, אך הלכה כל ימיה בדרך הישר, ושעה שהגיעה לפרקה נראתה כבתולה כשרה נאה למדי וראויה לחופה מכל הבחינות, בעלת שתי צמות ארוכות קלועות לתפארת ועיני עגלה תמימות. גם לה כמו לאיציק עמדה זכות אבות, וגציל בעל חנות המכולת בעיבורה של השכונה לקחה לכלה לבנו פישל. גציל לא היה מן המחותנים שניתן להשתבח בהם. לא היו לו לא ייחוס־אבות ולא ייחוס עצמו. כל למדנותו הגיעה אולי בקושי לכדי הבנה שטחית בפרשת השבוע. הוא היה רובץ בחנותו מעלות השחר עד צאת הכוכבים. אך הוא הקפיד על תפילה בציבור שחרית וערבית והיה חבר ותיק ונאמן באגודת אומרי־תהלים כל בוקר בטרם עלות השחר. ואף בתוך חנותו עצמו היה ממלמל פרקי־תהלים בהפסקות הקצרות שבין קונה לקונה. ואף על פי שבכל ימות השבוע היה לובש חאלאט שספג לקרבו במשך שנים רבות ריחם של צירי דגים מלוחים וזיתים ושמנים וחלבה, ולא ריחם בלבד ספג אלא גם לחלחותם, שכן גציל היה נוהג לנגב אצבעותיו כל אימת שהרטיבן או לכלכן באותו חאלאט עצמו, וטיבו של אותו חאלאט היה ידוע ברבים, שכן ניתן להרגיש בסרחונו במרחק שלושים אמה: הרי בשבת־קודש, לאחר שהתרחץ והשתפשף בסבון ובמברשות קשות בחדר־ההזעה שבבית־המרחץ והחליף בגדיו, נהפך כביכול לאדם אחר. למראית־עין קשה היה להבדיל בינו לבין המתפלל המהודר ביותר. הוא לבש קפטן וז׳ובה ומכנסיים לבנים נתונים בגרביים לבנים וחבש שטריימל ככל מיוחסי המקום. ומעלה יתירה לו על פני המיוחסים, שבגדי השבת שלו היו תמיד נוצצים ומהודרים. בעניין הידור מצוות שבת היתה ידו פתוחה לרווחה. כל חמש שנים לפי הלוח היה מחליף את כל בגדי השבת שלו לחדשים. את הבגדים הישנים היה תורם בסתר לכל מיני נצרכים. ומה שנראה בעיניו כישן ראוי למתן־בסתר, נראה בעיני הבריות כלבוש נאה ומכובד. אצל רוב המתפללים היו בגדי השבת מחזיקים מעמד עשרים ושלושים ואפילו חמישים שנה. מוטל יונגמן, למשל, עדיין חובש את השטריימל ולובש את הז׳ובה שקנו לו לקראת יום חתונתו. והיו זקנים ממנו בעשר ובעשרים שנה שנהגו כמותו.
אך כל אלה לא היו עומדים לו לגציל אלמלא לא היה פישל בנו מתמיד בלימודיו וירא־שמים, ואלמלא לא היה ברור לכול שפישל ימשיך כל ימיו ללמוד בישיבה. זה הכריע את הכף בעיני מוטל. פרט נוסף שאין לזלזל בו: גציל התחייב לקנות בכספו דירה צנועה לזוג הצעיר, ושחרר בכך את מוטל מעולה של הכנסת־כלה, הקשה במיוחד לתלמיד־ישיבה; מוטל קיבל למעשה מחיר הוגן בעד ייחוס־האבות שלו.
והשידוך עלה יפה. כבר בשש השנים הראשונות לנישואיהם הביאה פריידל לאור־עולם ארבעה תינוקות בריאים ונאים, ופישל המשיך בלימוד התורה בלב ונפש. שני המחותנים רוו נחת מן הזוג הצעיר. גציל הביע הכרת־טובתו בכך שהיה מספק לו לזוג הצעיר צורכי מכולת בחצי חינם. ואף איציק לא שכח את אחותו הכשרה והיה מביא גם לה לעתים קרובות חתיכת בשר או עוף ראויים להתכבד בהם, הכול מפירות־הלוואי של עבודתו כמשגיח. מדמי־הישיבה של פישל לא היתה פריידל מסוגלת אפילו להאכיל לשובע את ארבעת ילדיה ואת העובר החדש שבכרסה. בעזרת חמיה ואחיה גדלו בביתה הצר ילדים חסונים ובריאים תאווה לעיניים וששון ללב.
מוטל ושיינדל רוו נחת מיוצאי־חלציהם. שיינדל העזה להרהר פעם אחת בנפלאות הבורא שריחם על התינוקות והביא לעיר את הציונים עם הרופאים והמרפאות שלהם. ילדיהם של איציק ופריידל פורחים וזוהרים, לא כמו ילדיה שלה שהפילתם בעודם עוברים או קברתם בטרם למדו אפילו לברך ברכת שהכל, ואפילו השלושה שנשארו בחיים היו חיוורים וחולנים בילדותם הרכה, ורק בנס יצאו ממחלות הילדות ומפגעי החורף. לפחות זכות זו יש לזקוף לטובתם של הציונים. וכמה משונה הדבר שהבורא־יתברך בחר דווקא בהם ובתרופותיהם וברופאיהם המגולחים, המהלכים גלויי־ראש ללא בושה, להביא ישע ואורה לתינוקות שלא חטאו. והיא הכפילה העזתה: ניסתה לבטא הרהוריה אלה בקול באוזני מוטל. הוא החוויר כל כולו למשמע הדברים, נפנף ידו בזעם ״דברים בטלים!״ אדם מישראל, על אחת כמה אשה הדיוטית ואווילה, אסור לו להרהר אחרי מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא. ציונים הם כופרים לכל דבר, ואסור ללמד עליהם זכות. כאשר כופר נופל לבור, מורידין אותו ולא מעלין, דהיינו אסור להציל את חייו. זוהי הלכה מפורשת, ואל לה לפתיה שכמותה להרהר בדברים שהם למעלה מבינתה... שיינדל נבהלה הן מעצם הנזיפה הקשה והן מפחד העונש שבהרהורי־עבירה. אך בה בשעה תמהה תמיהה כלשהי על בעלה הנערץ שאין הוא רואה בכל אותו עניין משום נפלאות הבורא ודרכיו העלומות מעיני בשר־ודם. היא אמנם אשה פשוטה ופתיה, אבל...
לגבי קיבא לא היו ביניהם חילוקי־דעות. בן כמותו הוא אור לכל עין ותפארת לכל משפחה. כאשר קיבא הגיע לפרקו עטו עליהם השדכנים כארבה על ירק חי. הכול השתוקקו לזכות באוצר. אלא שקיבא לא אבה אז לשמוע על שידוך. אין הוא מוכן להפסיק ממשנתו ולומר מה נאה כלה זו ומה משובחת משפחה זו. הוא ממש התחנן לפני מוטל שיניח לו עוד שנה שנתיים ללמוד ללא היסח הדעת. יש לו עוד שתיים שלוש מסכתות שברצונו ללומדן על כל מפרשיהן, ואין הוא מוכן עכשיו להתבטל מלימודיו בשל אירוסין ונישואין. לשווא טען מוטל, שמצוות פרייה־ורבייה היא המצווה הראשונה בתרי״ג המצוות וחשובה לא פחות מלימוד התורה. השיב לו קיבא, שמצוות פרייה־ורבייה תלויה בגילו של אדם ובכושרו להוליד, ואילו לימוד תורה הוא חובה החלה אפילו על תינוקות של בית רבן. והוא עצמו מרגיש שעדיין אין הוא מוכן לקיים אותה מצווה ראשונה. הלך מוטל לשאול לדעתו של אחד מגדולי התורה בעיר, והלה גרס כקיבא ואף שיבחו על כך. השמועה על כך פשטה כאש בקוצים יבשים בקרב לומדי הישיבה, והיא הגדילה ערכו של עקיבא בעיני אבות לבנות ראויות לחופה, והתחרות עליו גדלה והלכה. שנה וחצי לאחר מכן נתן קיבא למוטל את הסכמתו לבחור לו כלה ראויה לשמה. ולא היו לו למוטל ימים טרודים וקשים ולילות ללא שינה כימים ולילות אלה. היה עליו לבחור מתוך מבחר עצום. כאן הכלה נאה ומשובחת, אפילו בוגרת בית־האולפנה למורות חרדיות שתסייע במקצועה לפרנסת המשפחה, אלא שאין בידי ההורים הכסף הדרוש לקנות דירה, או אפילו דמי־מפתח לדירה שכורה. וכאן גם מפרנסת וגם בעלת דירה, אלא שייחוס־האבות נופל מייחוסו שלו עצמו. לבסוף בחר בנערה נאה משובחת בעלת ייחוס־אבות לעילא ולעילא ונוסף לכך בעלת דירה מוכנה ומזומנה, אלא שאין היא לא מורה ולא תופרת ולא תוכל לסייע לפרנסת בעלה. אמר מוטל בלבו: הפרנסה היא בידי שמים. שיינדל לא עסקה כל ימיה אלא במטבח ובתינוקות, והם הגיעו בעזרת השם עד הלום. וכך נכתבו התנאים עם משפחת חיים־מרדכי גוטמן מצאצאי הבעש״ט.
קיבא לא ראה כמובן את הנערה, לא לפני סעודת האירוסין ולא בשעתה ולא אחריה. רק שעה קלה לפני החופה הלך לגלות צעיפה כדי שלא לקדשה לפני שיראנה. וגם אז כמעט לא הסתכל בפרצופה החיוור והנבהל. לאחר שקיים את המצווה הראשונה בחשכת ליל־השבת שהוא ליל־הכלולות שלאחר החופה ופרש ממנה למיטתו, נשאר שוכב ער ותוהה: בוא וראה על מה ולמה מרעישין הבריות עולם ומלואו! בשל שטות כזאת מתברקות עיניהם שעה שהם מדברים ומתלחשים בטיבה של אותה מצווה! הוא עצמו נהנה לאין שיעור יותר מקטע תפילה העולה יפה, או מהברקה שנונה בפלפול תלמודי, שלא לדבר על ההנאה מניגון של דביקות או ריקוד של מצווה. אפילו אם ינסה להשוות את הדבר להנאות הגוף, הרי הוא נהנה פי כמה מכוס תה חם ומתוק עם פלח לימון ובצדה עוגייה פריכה נמסה בפה. כל אותו עניין נראה לו מאוס ומבחיל כעשיית צרכים שאין מנוס ממנה.
בשבעת ימי־המשתה, כאשר נאלץ להישאר בבית חותנו יחד עמה, למד להכיר אותה קמעה קמעה. ברצונו ושלא ברצונו נאלץ מפעם לפעם להסתכל בפרצופה או להחליף עמה מלה או שתיים. בבית־הוריה היתה מלאת חיים בשיחה ושיגה עם אחיה ואחיותיה הצעירים ממנה. לעתים קרובות למדי אפילו צחקה בקול. בהישארה עמו טן־דו נהפכה למין ציפור נבהלת. משום מה הציק לו הדבר שהיא כאילו מפחדת ממנו. נזכר בכל אותן מימרות חז״ל המחייבות את האדם לכבד את אשתו יותר מגופו עצמו, והמאמץ להראות לה פנים שוחקים לא היה מן הדברים הקלים. היא נענתה לו ברצון. קמעה קמעה האירה לו פרצופה הצעיר ואפילו העלתה בת־שחוק על שפתיה. עדיין לא מלאו לה שבע־עשרה, ובשל גופה הרזה והקט נראתה כילדה בת שתים־עשרה שלוש־עשרה לכל היותר. לאחר חודשיים נוספים של נסיונות קרבה הדדיים שמע לראשונה את שמו יוצא מפורש מפיה.
״קיבא, אתה חושב שיירד גשם?״
״קשה לנחש, אטקה... לפי העננים...״ והוא הרים ראשו להסתכל בעננים ולא המשיך לגלות לה מה העלה במבטיו.
היא הסתפקה בכך. הסמיקה כל כולה למשמע שמה יוצא מפורש מפיו.
היה זה ליחוש מהוסס ברחוב בשעת לכתם מבית־הוריה לדירתם הקטנה. החותן הבטיח שנתיים מזונות לזוג הצעיר, ואטקה שהתה בבית־הוריה כל שעות היום. רק לאחר ארוחת־הערב פרשו שניהם לדירתם. בבית החותן כמעט לא דיברו זה עם זה, חששו אפילו להחליף מבטים. והדבר נראה מובן וטבעי בעיני החותן והחותנת והגיסים הקטנים שלו. בבית החותן לא עלה לא שמה על שפתיו הוא ולא שמו על שפתיה היא. רק בפרשם לדירתם הרשו לעצמם לקרוא זה לזה בשמם. אולם זה היה גבול הקרבה. הם לא שוחחו ביניהם שיחה לשמה, שלא לצורך העניין. שעה שישב ועיין בספר לאור מנורת חשמל קטנה בפרוזדור, לפני שפרש לישון, היתה שואלת אותו לפתע: ״קיבא, אתה רוצה כוס תה?״ למשמע השאלה שלא התכונן לה הסיר עיניו מעל הספר, הסתכל בתקרה כשוקל בדעתו מה תשובה ישיב לה, ולבסוף הוא נוהם מין נהימה שמשתמע ממנה שהוא אמנם רוצה כוס תה. חזרה ושאלה: ״אולי גם עוגייה?״ הרהר שוב בדבר והגיע למסקנה הגויה: ״כן, אפשר גם עוגייה...״ היא פרשה בשמחה למטבח, והוא שקל בינו לבין עצמו אם אין הוא שוקע בזלילה יתירה. הן רק לפני כשעה ומחצה פרש מארוחת־הערב בבית חותנו. הוא אמנם בירך ברכת־המזון מתוך הרגשה שהוא מוכן לאכול עוד משהו. אך משחר ימיו היה מורגל בכך שיפסיק באכילה לפני שהוא שבע די צורכו. האמת ניתנה להיאמר, שהמזון בבית חותנו היה דל בהרבה מהמזון בבית־הוריו. בבית החותן ישבו לשולחן שמונה ילדים וילדות בעלי תיאבון חזק והוא ואשתו והחותן והחותנת, שנים־עשר פיות בסך הכול; ואילו בבית־הוריו, רק חמישה. החותן התפרנס כמו אביו עצמו משכר־הדוחק של תלמיד־ישיבה, ולאמו היה עוד מוסיף את שכר־הרווק שלו. בבית החותן לא קיבלו ממנו את שכרו. הכסף נועד לקניית כלי־בית לקראת פרישתו של הזוג הצעיר בתום תקופת המזונות לחיים עצמאיים. בקושי רב ובנסי נסים השיג חיים־מרדכי את הכסף לקניית הדירה לבת הבכירה ולקניית שתי מיטות ושני שולחנות וכמה כיסאות וארון משומש. את יתר הכלים הדרושים לניהול הבית היו צריכים להשיג משכר הישיבה במשך תקופת המזונות. ממילא, כוס התה והעוגיות היו דברים בעתם. הם גם הקלו על השינה.
לאחר שהגישה לו את כוס התה וצלחת עם שלוש עוגיות קטנות, פרשה לאולם הגדול הנקרא בפי הבריות ״הסלון״. לפעמים חזר ושקע מניה וביה בספר שלפניו, שוכח את העוגיות ואת התה, ולפעמים היה נתפס לעוגיות ולתה ושומע אגב הכי את רחש תנועותיה הקבועות בהצעת המיטות ובהכנת כד המים והספל והקערה ליד השולחן העגול שעמד באמצע החדר, והמרחק בינו לבין כל אחת משתי המיטות היה פחות מד׳ אמות. היה זה המקום המתאים ביותר בין שתי המיטות שעמדו זו מול זו ליד הקיר הימני וליד הקיר השמאלי, שמנע ממנה או ממנו לילך ד׳ אמות לאחר השינה בלי נטילת ידיים. סמוך לכך היה שומע אותה מלחשת ברכת קריאת־שמע. לאחר מכן דממה. בסלון לא הדליקו בלילה שום מנורה. הסתפקו באור מנורת־רחוב שהסתנן דרך הווילון הפרוש על שני החלונות. הוא לא ראה אפילו לא זרוע עירומה שלה. כשגזזו מחלפות ראשה לפני החופה, כדי שהשערות לא יחצצו בין מי המקווה לבין עור ראשה ולא תהא טבילתה חצוצה, חבשה לראשה המגוזז שתי מטפחות זו על גבי זו, הראשונה מרושתת של משי, וזו שעליה מבד לבן סמיך שכיסה היטב את ראשה הקטן. במיטה לבשה כתונת־לילה גדולה ורחבה ששרווליה הגיעו עד כף־היד ושוליה עד מתחת לקרסוליים, ופתח צווארונה סגור עד כמעט לסנטר. לא ניתן לו לראות, אפילו רצה בכך, אף לא טפח מגופה הראוי לכיסוי. רק פרצופה הקט ועיניה הגדולות הכחולות נתגלו במבע של היסוס והתנצלות. הוא היה בא למיטתה באפלולית הסלון בלילות־שבת, פעמיים בחודש בימי טוהרתה. אי־אז ציפתה לו בכותונת מופשלת מתחת לשמיכתה שכיסתה אותה עד לסנטרה. מששמעה קול צעדיו מתקרבים למיטתה, היתה מרימה בזהירות שמיכתה כדי שלא יצטרך לטרוח בהפשלת השמיכה באפלה. לאחר מכן מושכת מעליו השמיכה עוצמת עיניה ופושקת רגליה. בלילות־שבת של ימי טומאתה היה פורש בשמחה לבית־המדרש של חסידי קרלין ושר ורוקד בדביקות עם אברכים אחרים במצבו עד חצות הלילה. הוא נהנה הרבה יותר בימי טומאתה מאשר בימי טוהרתה.
לשמחתו נוכח עד מהרה לדעת שנישואיו לא הפריעו כל עיקר להתמדתו בלימוד התורה. בפחות משלוש שנים מיום חתונתו קיבל סמיכות לרבנות משניים מגדולי התורה הנודעים בעיר. סמוך לכך אף הוצעה לו משרת רב בכפר דתי. אלא שהוא סירב לקבל את המשרה ששכרה בצדה מפני שלא היה מסוגל לשער לעצמו כיצד יעמוד בהתרחקותו מכותלי הישיבה החביבה עליו ומקרבתם של חברים ללימוד ולשירה בצוותא בלילות־שבת ובמוצאי־שבת. הוא פחד לעזוב את הסביבה החרדית שנולד וגדל בה ונשם אווירתה וחי בחיקה. הוא לא שאף כל עיקר להגדלת הכנסתו ולשיפור מזונותיו. אפילו דברי ההטפה של הרבנים על חובתו של אדם מישראל לדאוג לא רק לשכרו שלו לעולם־הבא אלא גם להשיב לב בנים אל אביהם שבשמים, לא הזיזוהו מהחלטתו להישאר במקומו, כי יותר משדאג לעולם־הבא דאג לעולם־הזה שלו במקום שהוא נמצא בו. כל יציאה למקום חדש תוציא אותו מגן־העדן הבטוח שלו. יהיה עליו ועל אטקה להתמודד עם אנשים זרים, בורים ועמי־ארצים, להתערב בסכסוכיהם ובמחלקותיהם, להחניף לתקיפי המקום וכיוצא בהם עניינים שירחיקוהו מלימודיו ומשלוות־רוחו. הוא ירש תכונה זו ממוטל שלא הטיף מימיו מוסר לאיש, פרט ליוצאי־חלציו שהוא חייב בחינוכם. מוטל התרחק כל ימיו מענייני ציבור. תמיד העדיף הסתגרות ברשות־היחיד שלו. ואף על פי ששנא את הציונים הכופרים לא פחות מששנאום אנשי נטורי־קרתא, היה מתנגד למעשיהם של הללו היוצאים להפגנות־מחאה נגד מכוניות הנוסעות בשבת ואף זורקים אבנים ופוגעים בגידופים ובמכות בפורצי־גדר למיניהם הנקלעים לסביבה החרדית. מימיו לא לקח חלק בהפגנות נגד חילול קברות על ידי הארכיאולוגים או ניתוחים שלאחר המוות הכרוכים כבזיון המת. וזאת על אף הכרוזים הנלהבים מטעם בית־הדין החרדי שהטילו חובה על כל יהודי להשתתף בהן. הוא היה אומר ״כבודה בת מלך פנימה״, בת־המלך היא התורה והמצוות והיא חייבת להישאר בפנימיותו של אדם מישראל ולא לחלל כבודה בהפגנות ובזריקת אבנים. בנידון זה לא היסס אפילו להשמיע דעתו בפומבי ולסבול בשל כך טענות ומענות ואפילו הטפות־מוסר מפי אברכים חצופים. מוטל ממש קרן מנחת על שקיבא בנו עולה מעלה מעלה במדרגות הסולם ״המוביל כלפי גרעין פנימיותו של אדם מישראל״. היה זה אחד הביטויים האישיים שלו שהיה משמיעם רק בהרהורי־לב. ועוד הרהור־של־תקווה טיפח בלבו: קיבא בנו עוד יגיע במרוצת הימים למדרגה של צדיק.
קיבא עצמו לא טיפח בלבו כל שאיפה או יומרה מעין זו. הוא פשוט עשה מה שלבו משכו לעשות. הוא נמשך אל ההנאה החריפה של לימוד סוגייה חדשה בש״ס ופוסקים, אל משמעותו של איזה דרוש חדש, או מתיקותה של תפילה חמה המעלה דמעות בגרון, אל געגועי האהבה העזה לאלוהים, אל הגות מתוקה עד כלות הנפש בנפלאות הבורא, אל התענוג שאין למעלה הימנו בניגון של דביקות. הוא נמשך בעצם אל התענוג. אילו חונך להתענג על זלילה וסביאה וניאוף ורדיפת־בצע ותאווה של כבוד ושלטון ושנאה ונקמה, לא היה אולי אדם מופקר ממנו בעיר כולה. כיוון שכל אותם הבלי העולם־הזה נראו לו כמוקצים מחמת מיאוס, לא חש כל עיקר בחסרונם או אפילו בקיומם. הסביבה והבית חינכו אותו ליהנות רק מדברים שבקדושה.
כך עברו ארבע חמש שנים ואטקה המשיכה לטבול כל חודש במקווה־טוהרה, והוא לא נטרד כל עיקר מכך שאטקה אינה נפקדת בפרי־בטן. במידה מסוימת נוח היה לו בכך. מיום שפסקו לאכול על שולחן הוריה, נעשתה עקרת־בית למופת, ובמטבחם הקטן הכינה תבשילים לטעמו. בלי שיהא מודע לכך נתחבבה והלכה עליו מיום ליום. לא שהתחיל להשתוקק לקיים אותה מצווה יותר מפעמיים בחודש, או שהתחיל למצוא בעשייתה עונג והנאה שלא מצא בה לפני כן, אלא שעצם נוכחותה של אטקה בבית ועניין הישארותו עמה טן־דו שוב לא הפריעה לו, ובמידה מסוימת אף גרמה לו קורת־רוח. תנועותיה האיטיות, קולה ההססני המתחנחן, ואפילו מבע־פניה המתחטא נעמו לו. אולם כל זה כמעט לא שינה את היחסים שבינו לבינה. עדיין לא שוחח עמה שיחת־חולין: עדיין לא העלתה אטקה בדעתה לשאול, במישרין או אפילו בעקיפין, שלא לעניין הצורך המיידי, או לספר לו מה שמעה או ראתה במרוצת היום וכדומה מן הדברים שמעוררים רצונו של אדם להחיות ולרענן את רשמיו בשיחה בקול. במרוצת יממה שלמה ספק אם החליפו ביניהם יותר מעשרים שלושים מלה. כל שעות שהותו בבית, אגב אכילה או שתיית כוס תה, היה משקיע עצמו באיזה ספר של פירושים או דרושים על פרשת השבוע, קריאה קלה מהנה שאינה דורשת מאמץ מחשבתי. היה בכך משום התפרקות נעימה ונוחה ממאמץ הלימוד הכבד בין כותלי הישיבה. ואטקה עשתה כל שלאל ידה כדי שלא להפריע לו. אפילו כשעמדה לשאול אותו אם להביא לו כוס תה, היתה מחכה לשעה נוחה, כגון שהפסיק מעיונו בספר והדליק לעצמו סיגרייה, או קם לצאת לצרכיו. הוא בשלו, והיא בשלה, והשלום והשלווה שרויים במעונם.
אלא שבני־המשפחה משני הצדדים התחילו להציק להם. געוואלד! חמש שנים ללא סימן וזכר לפרי־בטן! תחילה סחבו בני־המשפחה שלה את העקרה להשתטח על קברות קדושים, הידועים כמושיעי עקרות. כל אותם ימים שאטקה נסעה עם אמה או דודה לקבר קדוש, היה קיבא אוכל ממה שאטקה שיירה לו בפריג׳ידר הקטן, שקנו אותו מיד שנייה או שלישית. לא היה טורח אפילו לחמם את התבשיל ולא חש בהבדל הטעם. אפילו כוס תה לא היה מרתיח לעצמו, אלא מסתפק במים מן הברז. לא שעה להפצרותיה של אמו שיבוא להחיות נפשו בביתה. לאחר שאטקה היתה חוזרת הביתה, זוהרת כל כולה מציפייה לישועה קרובה, חש קיבא כאילו העולם חזר לתקנו. שנה שלמה סחבו אותה מקבר לקבר. ארץ־הקודש משופעת כידוע בקברים קדושים.
משנתייאשו מן הקברות הקדושים התחילו לסחוב אותה לרופאים ופרופסורים. מכל ביקור מעין זה היתה חוזרת מפורקת כל כולה, נשכבת במיטה לשלושה ארבעה ימים ועיניה נפוחות מבכי.
לבו המה בו מרחמים גדולים אליה, ועל אף רתיעתו משיחה יתירה עם אשה, אפילו עם אשתו, לא היה מסוגל להתאפק, ושאל אותה:
״האם הרופאים הללו כל כך מכאיבים לך?״
״גרוע מכאב... הרבה יותר גרוע... הורסים אותי...״
״מה פירוש ׳הורסים׳?״
״בודקים בעיניים, במיני מכשירים משונים, באצבעות...״
״מה רבותא בכך? ודאי שרופאים בודקים...״
״אתה לא תופס מה שמדברים אליך? וי לשנותי שהגעתי לכך! אני אמות מבושה..."
סוף סוף הבין. רצה לשאול אותה מדוע לא הלכו אל רופאות־נשים. אך מיד שיער לעצמו שאמה ודודתה של אטקה היו בוודאי פונות לרופאות אילו היו בנמצא רופאות־מומחות כאלה. אם פנו לרופאים־גברים ודאי שלא היתה להן ברירה. הוא שקל בדעתו אם הדבר מותר לפי ההלכה. מהר מאוד הגיע למסקנה שלא זו בלבד שזה מותר אלא שזו חובה. מה שהרופאים עושים בשעת בדיקה אינו בגדר עבירה. הם מנסים לסייע לה למסכנה לרפאה ממחלתה, שתוכל ללדת ילדים ככל אשה בריאה. ואין לך מצווה גדולה מזו.
לאחר שנרגעה מבכייה הממושך הסביר לה בלשון בוטה שאין לה במה להתבייש ושהיא מקיימת מצווה חשובה מתוך ייסורים גדולים, ובשל כך גם שכרה לעולם־הבא כפול ומכופל, שכן אין דבר חביב לפניו יתברך מקיום מצווה מתוך ייסורים כאלה.
״באמת, קיבא?״
״כן, אטקה!״
״אוי, הצלת נפשי!״ והיא תלתה בו מבט קורע־לב של הכרת־טובה והודיה.
לאחר מכן כתבו הרופאים בפתק, שקיבא קראו פעמים רבות כדי להבין כל מלה שבו, שאין תקנה לעקרותה של אטקה. זה מום מלידה. חצוצרות סתומות. אולם הוסיפו וכתבו, שזה לטובתה של החולה, כיוון ששסתומי הלב שלה נפגמו קשה ממחלת ילדות (כאן נקבו את שם המחלה באותיות לטיניות, וקיבא פענח ותרגם נכונה ל״קדחת הפרקים״), וכל הריון היה מאמץ לבה החלש בצורה קשה, ממש עד כדי סכנת נפשות, והם מציעים לה לחולה שלא להתאמץ יתר על המידה ולקחת בקביעות את התרופות דלהלן לדילול הדם.
עם קריאת הפתק ופענוחו המלא, הוקל לו. שוב לא יסחבו אותה לקברים ולרופאים, והבית יחזור לתקנו והוא לסדר־יומו הקבוע. ואמנם כל בני־המשפחה שלה, דומה שאף הם נרגעו והרפו מחיפוש סגולות ותרופות למחלת העקרות. ואטקה עצמה חזרה לנהל ביתה בפנים מאירים והלכה למקווה־טוהרה כדת וכדין, והוא חזר וקיים את המצווה פעמיים בחודש בלילות־שבת ביתר־רצון מאשר לפני כן. בשל סבלותיה וייסוריה מכל אותן בדיקות נוראות נתחבבה עליו ביתר־שאת. פעם פעמיים אפילו נשק לה בהיסוס על מצחה בשעת קיום המצווה.
אלא שכל אותה רווחה שירדה ובאה על שניהם נתעברה בבת־אחת בשל הרהור שנאחז בו כקוץ בבשר החי: כלום גם לאחר שברור לו ללא כל צל של ספק שהיא עקרה, עוד יש בחיי־אישות עמה משום קיום פרייה־ורבייה? הלוא כל מגע־אישות עמה הוא בבחינת שפיכת־זרע־לבטלה... הוא שוחח על כך עם מוטל בשעת טיול מחוץ לבית. אביו הרגיע מצוקות מצפונו: ראשית, לפי ההלכה אין משום שפיכת־זרע־לבטלה כל עוד הזרע נשפך לתוך הרחם; שנית, אדם מישראל חייב ליתן לאשתו עונתה, וחז״ל קבעו במפורש שלגבי תלמיד־חכם היא אחת לשבוע; ושלישית, וזה העיקר, על יסוד מה הוא קובע שהיא עקרה ללא תקנה? על יסוד קביעותיהם של רופאים מגולחים? כלום אֶשְלֵי רַבְרְבֵי הללו קובעים פרק בהלכה? ובכלל, מי קובע אם אשה פלונית היא עקרה או לא עקרה, רופאים זוללי טריפות ונבלות או אבינו שבשמים? כל עוד ניתן לו לאדם מישראל להתפלל ולקוות לישועה, אין אשה נחשבת לעקרה אפילו יכריזו על כך כל הרופאים שבעולם. תשועת השם כהרף עין, ומי שמטיל ספק בכך חייב לפשפש היטב בתוך תוכה של פנימיותו אם השטן לא הטיל לתוכה את ארסו. משל למה הדבר דומה? לתפוח גדול ויפה המתחיל להירקב סמוך לגרעיניו. ועצם הדבר שקיבא לא נתן דעתו על כך מכוח עצמו, חייב לעורר בו הרהורי תשובה ובדיקה עצמית עד היסוד בו...
קיבא נבהל מדברי אביו. מרא דעלמא! כלום נתרופפה בו אמונתו, בלי שהבחין בכך? הוא קיבל על עצמו לצום שלושה ימי בה״ב, שני וחמישי ושני, טבל במקווה בוקר בוקר לפני תפילת שחרית והתפלל בדביקות ובדמעות על כפרת עוון שבהרהור־בלא־יודעין. הצומות והטבילות והתפילות הקלו עליו. ממש נשם לרווחה. ממש תמה על עצמו כיצד הגיע להרהורי־שטות כאלה? ואמנם בליל־שבת שלאחר יום הצום השלישי התכונן לקיים את המצווה בלב ונפש ובאמונה מחודשת בתשועת־השם כהרף עין. אלא שהפעם, בפעם הראשונה בחייו, היה חסר כוח־גברא. כל מאמציו המיוחדים לקיום המצווה כראוי הביאו בסופו של דבר לידי כך שזרעו נשפך מחוץ לאותו מקום. תחילה לא חשב על המשמעות שבדבר לגבי טיב אמונתו עצמו בתשועת־השם שלא בדרך הטבע. כל מעייניו ופחדיו היו נתונים לחטא הנורא שבשפיכת־זרע־לבטלה. אמנם היה זה חטא שלא בכוונה תחילה, מעין מעידה שלא בטובתו. אף על פי כן עונש הכרת שבחטא זה הבהילו עד דכא. שוב טבל בכוונה יתירה במקווה וצם צומות ושפך לבו בתפילות גועשות. בליל־שבת הבא ריחמו עליו משמים ונתנו לו לקיים את המצווה כהלכתה. אך במרוצת החודשים הבאים קרה לו שוב מפעם לפעם מה שלא היה צריך לקרות, ושוב רבו הצומות ושברונות הלב ובעקבותיהם הפקפוקים הקשים בטיב אמונתו עצמו. וכך היה נתון כל אותן שנים בעליות וירידות לסירוגין עד שמלאו עשר שנים לנישואיו, ואטקה לא נושעה בפרי־בטן. מוטל ויתר בני־המשפחה שלו התחילו ללחוץ עליו שיגרש את אשתו העקרה כנהוג וכמקובל בקרב שלומי אמוני ישראל מקדמת דנא, ויישא אשה אחרת שעמה יוכל לקיים מצוות פרייה־ורבייה כדת וכדין.
לתמהון הכול ולמגינת לבם של בני־המשפחה שלו היה קיבא תקיף בתשובותיו: הוא לא יתגרש מאטקה, לא יאמלל אשה טובה וחסודה שכמותה בעד שום הון בעולם. הלוא לאחר גירושיה כעקרה תהא נידונה להישאר כל ימי חייה ערירית. מי יישא לאשה גרושה עקרה? ובאשר לקיום המצווה, גדולים רחמי שמים ותשועת־השם כהרף עין. כל שמוטל על אדם מישראל לעשות במקרה כזה הוא להתפלל בלב שבור ונדכא ולצפות לרחמי שמים. בני־המשפחה שלו גינוהו בשל כך. איציק אפילו העז לומר ״מה מצא בה באותה גרוגרת דר׳ צדוק שהוא כל כך כרוך אחריה?״ ואילו בני־משפחתה של אטקה היללוהו ושיבחוהו כאדם כליל־המעלות. הבריות דנו ודשו בעניין. אלה הפליגו בשבחו ואלה הטילו ספק בצדקת טענותיו. כמאליו התלקח הוויכוח: כלום ההלכה מחייבת או רק מתירה גירושים לאחר עשר שנים של עקרות? אלה משכו לכאן ואלה לכאן. אלה טענו שאסור לו לאדם מישראל לרחם על עקרה במקום שההלכה מצווה להתאכזר. ואלה טענו שיפה מידת הרחמים בכל מקרה, בפרט במקרה כזה שבו אין פסיקה חד־משמעית אם הגירושים הם חובה או רק רשות. בקצרה, קיבא נתן להם לבריות עניין לענות בו. אך הכול, אפילו הגורסים שהגירושים הם חובה ולא רשות, התפעלו ממידותיו התרומיות של קיבא שגילה לב רחום וחנון כלפי אשה כשרה וחסודה כמו אטקה. הבריות בסביבה הקרובה ידעו גם ידעו על פרטי מחלתה של אטקה. אין סודות אישיים בקרב קהילת החרדים. הדברים הטובים והרעים מתגלגלים ועוברים מפה לאוזן, וכל יחיד נתון לשבט ביקורתם ושיקול דעתם של הרבים. נוהג זה מגביר זיקתו והשתייכותו של היחיד לציבור.
אטקה עצמה נשברה כל כולה. היא קראה במבטיהן של הנשים, הן מבנות המשפחה שלה והן של קיבא והן סתם שכנות ומכרות, מה מתרחש בלבותיהן ומה מתגלגל על לשונותיהן. חשה עצמה אשמה בחטא איום ונורא. היא המונעת מקיבא לקיים את המצווה הראשונה מתרי״ג המצוות. התהלכה בבית כצל של עצמה בעיניים אדומות ונפוחות. יום אחד אפילו העזה לצפצף בקול חלוש:
״קיבא, אני חושבת שעליך לתת לי גט. אני אפילו חושבת שאני רוצה גט. בשמים לא יסלחו לי שלא נתתי לך לקיים את המצווה...״ דמעות פתע הפסיקו דבריה.
״אלוהים עמך, אטקה! מי הכניס הבלים כאלה לראשך? את לא אשמה בשום דבר, וההלכה אינה מחייבת שום אדם מישראל לגרש את אשתו לאחר עשר שנות עקרות. היא לכל היותר מתירה לו לגרשה; אבל אם הבעל סומך על רחמי שמים, אין מקום אפילו להרהר בגט. שנינו, אטקה, מאמינים באמונה שלמה שתשועת־השם כהרף עין. גם שרה אמנו נפקדה אחרי שכבר לא היתה לה עדנה כנשים. ואת עודך ברוך־השם אשה צעירה ואסור לך להתייאש מרחמי שמים.״
היא תלתה בו מבט קורע־לב של הכרת־טובה וניגבה עיניה במגבת המטבח שהיתה בידה והעלתה חיוך מתחטא על פרצופה החיוור. ומניה וביה השפילה עיניה ושאלה:
״להכין לך כוס תה?״
״כן, אטקה, אשתה ברצון...״
אלא שכל אותו מאמץ מצדו לפייסה ולהרגיע רוחה לא הועיל ולא כלום. היא חלתה והלכה מיום ליום עד שנאלצו להעבירה לבית־החולים. ״שסתומי־הלב הפגועים החלישו פעולתם,״ הסבירו הרופאים. קיבא התבטל מלימודיו והלך לבקר אותה פעמיים ביום בבית־החולים. הכול ראו בחוש עד כמה קשה לו לאברך הביישן להיכנס לאולם שבו שכבו כעשר נשים חולות נוספות, כיצד נאלץ להשפיל עיניו לקרקע שלא יראה אשה זרה שוכבת במיטת־חולייה. חותנתו, ובמיוחד גיסתו רייזל בת החמש־עשרה, ממש רבצו ליד מיטתה של אטקה מן הבוקר ועד הערב, והוא נאלץ להחליף עמו שאלות ותשובות בעניין המחלה והתרופות וכיצד ישנה אטקה במשך הלילה ואיך השפיעה התרופה החדשה ומה אמר פרופסור פלוני ודוקטור אלמוני וכיוצא בהם חילופי־דברים והרמות־מבט שהיו כרוכים במאמץ מכאיב גלוי לכל עין. הוא היה מסתכל ארוכות בקווים הכחולים והאדומים שהאחיות משכו על הלוח התלוי על מיטתה של אטקה, סימני העליות והירידות במעלות החום ובקצב הדופק. אפילו ביקש רשות מן האחיות לעיין בסלילי הקרדיוגרם והסבר מפיהן על שינויי הקווים ומשמעותם. מכל אלה למד שהלב אינו מסוגל לשאוב ולדחוף את כמות הדם המספקת בשעת כיווצו והתרחבותו מכיוון שהשסתומים פגועים ואינם נסגרים ונפתחים כראוי, והוא הסביר את המצב לחותנתו ולגיסתו באורך־רוח ובכוונה יתירה כמי שמסביר עניין מספר קדוש. על פי רוב היה מתיישב לרבע שעה על כיסא ליד מיטתה של אטקה, הוגה ושותק. כל אותו זמן הוא משתדל שלא לנגוע חס־ושלום בידה של החולה מכיוון שבשל מחלתה לא טבלה במקווה, וגם כדי שלא להטריח עליה ולעייפה בשיחה, ורק כאשר קם לחזור לישיבה ללימודיו היה אומר ״שהשם יתברך ישלח לך רפואה שלמה, אטקה...״ החותנת והגיסה הצעירה היו עונות אמן בכוונה יתירה, ואטקה היתה משתדלת להרים מבטיה לעברו ולהעלות על שפתותיה בת בתו של חיוך קל.
כאשר ישב ישיבת־״שבעה״ בבית חותנו יחד עם בני־המשפחה, היתה רייזל מביאה לו כוס חמין וכמה עוגיות בצלחת קטנה. כבר היתה נערה יפהפייה בעלת צמות זהב ארוכות ופרצוף עדין ורענן ועיניים כחולות־ירקרקות. דומה שאמה שידלתה להתקרב לקיבא. חבל לאבד חתן יקר־ערך כמוהו. מחילופי המבטים שבין בני המשפחה היה ברור לו לקיבא שבתום שנת־האבל יציעו לו את רייזל לאשה. היא כבר תהיה אז בת שש־עשרה וחצי, בשלה ונכונה לחופה. מעלה נוספת לשידוך זה, הוריה יהיו פטורים מעול ההוצאות הכבדות של הכנסת־כלה. רייזל תיכנס לבית מוכן על רהיטיו וכליו. קיבא השתדל בכל כוחו שלא להסתכל לעברה של רייזל, אך מפעם לפעם תפס את מבטה הרך דורש־הטוב, כאילו אמרה לו: אתה אינך זר לי, אני מכירה אותך היטב ואני מוכנה ומזומנה למלא את מקומה של אטקה המנוחה...
במרוצת שנת־האבל התאפקו השדכנים בריצתם אחר אוצר יקר כמו קיבא. רק פה ושם רמזו רמזים דקים על אפשרויות־פז צפויות בעתיד הקרוב. אך קיבא שקע כל כולו מחדש בתורה ותפילה בהתלהבות של עונג חדש ומחודש. הוא שכח את רייזל. רק על אטקה היה חולם מפעם לפעם חלומות שקטים על עניינים של מה בכך, כגון שהיא הולכת לבדה ברחוב ובידה שקית של ניילון שדרכה נראות בבהירות עגבניות קטנות עגולות בשרניות, והוא אומר לה לאטקה שאם קשה לה לקנות עגבניות בשרניות יקרות, שתקנה גדולות זולות יותר, לדידיה אין נפקא מינה. ואטקה מתחייבת בחיוך ערמומי: הבטלן הזה אינו יודע שעגבניות קטנות זולות יותר. והוא מהרהר: הא כיצד זולות יותר עגבניות בשרניות טעימות מעגבניות מימיות חמוצות?... או שהיא יושבת ביום חורף על הגזוזטרה הקטנה של דירתם שעה שהשמש החמימה זורחת עליה ומתקנת גרביים. הוא מלא פליאה על התושייה המתוחכמת שבהכנסת כוס של זכוכית לתוך הגרב ושבמשיכת חוטים שתי וערב מעל הכוס אך הוא דואג לבריאותה ורוצה לומר לה שעל אף אור השמש קר בחוץ על הגזוזטרה ושמוטב לה להיכנס לבית שלא תצטנן, אלא שאין הוא אומר לה דבר וחצי דבר... חלומות של לא־כלום שאינם מעוררים לא שמחה ולא דאגה.
הוא היה ישן בביתו במיטתו הקבועה מול מיטת אטקה הריקה, ואף פעם לא נטרד בהרהור דמיוני שהנה היא מצויה בין כותלי הבית. גם בדמיונו בהקיץ וגם בחלום ידע שאטקה נסתלקה לעולמה. מצוות צידוק־הדין שלאחר המוות משחררת מאין כמותה את בני־המשפחה האבלים מטרדת הנפטרים או מזיקה רגשית אליהם. קיבא לא התגעגע לחיי־הנישואים הקודמים ולא השתוקק לחדשים. טוב לו באלמנותו כשם שהיה טוב לו ברווקותו. גם רייזל שהיתה כאילו בכף־ידו, לא עוררה בו כל חשק או רצון להקים לו בית מחדש. וגם לאחר שעברה שנת־האבל והשדכנים בשלהם, לא מיהר להיענות. דחה הכול באמתלאות שונות. עד שעלתה ההצעה למנותו רמ״א לישיבה החדשה ועד שהוזמן בשל אותה הצעה לביתו המפואר של חיים לייבוביץ.