בחצות הלילה

פרק ראשון

"אתם בטוחים שתסתדרו?" שאלה אמא.
"הם יהיו בסדר גמור," אמר אבא. "קדימה כבר, לפני שהנהג של המונית בחוץ יתחיל להשתולל."
"אתם זוכרים את המספר של המָלוֹן, ליתר ביטחון?" שאלה אמא. "הוא רשום ליד הטלפון. אם כי במקרה חירום אמיתי, עדיף כבר שתתקשרו ישר למשטרה."
"מה הטעם. במילא כל השוטרים יהיו במסיבה שלכם," אמרתי.
אבא חשף את שיניו במין חיוך מטופש. הוא החליף את המקטורן והמכנסיים הכהים ואת חולצת העבודה הלבנה בחליפת ערב מכוערת לא פחות, סָאטֶן פסים וחולצה עם כיווצים. הוא ענב עניבת פרפר מחוברת בקְלִיפְּס במקום העניבה הרגילה שהיה מחבר עם קליפס. ועל פניו היתה הבעה מחוברת בקליפס, ורודה, צוהלת, כבדת־לחיים: שוטר המקוף השכונתי החביב, תמיד לעזרתכם.
"קדימה, איריס, די להתקשקש."
"היינו צריכים להשאיר אותם אצל אמא שלך..." היא נעצרה ונשימתה נקטעה. כולנו ידענו שאי אפשר לחזור אל הבית של סבתא.
"אולי היינו צריכים להזמין בייביסיטר," אמרה אמא חלושות.
"אנחנו לא תינוקות, אמא," אמרתי.
היא נישקה אותי נשיקה חפוזה. היה לה מין ריח סקסי משונה כי התיזה על עצמה קצת בושם 'ג'וֹרג'יוֹ' שקנתה בַּחופשה בַּדיוּטי פְרִי. אמא היא ממש לא נערת־ג'וֹרג'יוֹ, אף על פי שבאמת השתדלה הערב ולבשה חזייה שהרימה את החזה שלה, כך שיציץ מן המחשוף המרשים של השמלה השחורה הצמודה שלה. היא היתה טיפ־טיפה צמודה מדי, השמלה. אפשר היה לראות את הפס של התחתונים שלה, כשעברה בדלת הסלון. אמא תמות לפני שתסכים ללבוש חוטיני.
אבל מי אני שאני מבקרת אותה? אני בכלל עוד לובשת רק תחתוני כותנה לבנים של ילדות קטנות, ואם זה היה תלוי באמא, הייתי גם גורבת גרביים לבנים קטנים. היא מתייחסת אלי כאילו אני בת שלוש ולא בת שלוש־עשרה.
"וויל? רד לכאן. אנחנו בדרך החוצה," קראה לו אמא.
וויל הוא בן חמש־עשרה, כמעט בן שש־עשרה. הוא אחי. הוא לא סתם אחי. הוא תמיד היה גם החבר הכי טוב שלי — וגם האויב הכי אכזר שלי.
נתתי לו את החיוך הראשון שלי כשהייתי בת שישה שבועות. כשהייתי בת שישה חודשים הייתי מושיטה אליו את זרועותי, ומאמצת את גופי כדי שירים אותי. אני לא זוכרת את כל זה, כמובן. אלה הסיפורים הקטנים של אמא, אבל היא תמיד מספרת את האמת. טוב. כך לפחות חשבנו.
אבל דברים אחרים עוד זכורים לי מהזמנים הרחוקים, כשעוד הייתי בעגלה. וויל היה רוכן מעלי ומציג לכבודי עם בובות, תיאטרון בובות פרטי משלי. סיפור אגדה. אני הייתי זהבה, למרות שערי השחור, והיו רק שני דובים ולא שלושה. נהמוֹן הגדול, הדובי של וויל, ונהמוֹן הקטן, הדובי שלי.
וויל עוד אפילו לא התחיל ללמוד בבית־ספר, אבל הוא ידע להמציא הצגות שנמשכו שעות. לא, לא באמת שעות — ולא ייתכן שהן היו הצגות אמיתיות. הוא סתם היה מרקיד את נהמון הגדול ונהמון הקטן מולי, אחד מהם היה מרעים בנהמות גדולות מפוארות, והשני מצייץ בנהמה זעירה ומשובבת. ברור לי שזה כל מה שהיה שם, ועם זאת, השטיח מתחתי היה מצמיח יערות, ונהמון הגדול ונהמון הקטן היו מטיילים סביבי על כפות רגליים אמיתיות. הייתי מושיטה יד ומלטפת את גופם הפרוותי ומריחה את הדבש בהבל פיהם.
כשוויל התחיל ללכת לבית־ספר, אמא היתה מנסה לשחק איתי בדובים, משחק משעמם של "זה נהמון הגדול וזה נהמון הקטן." הם נותרו צעצועים משופשפים, בעלי עיני זכוכית מזוגגות ופִיות של חוט רקום. אבל ברגע שוויל היה חוזר הם היו מרימים את חוטמיהם באוויר ונוהמים לו קבלת פנים. היה ברור מה קורה פה. וויל עושה קסמים.
הוא ידע לעשות גם קסמים אפלים, לא רק קסמים טובים, אפילו כשהיינו שנינו מאוד צעירים.
"חכי חכי, וִי," היה אומר, אם חשב שלקחתי את פרוסת העוגה הגדולה יותר אחרי ארוחת הצהריים, או שגנבתי תור על הנדנדה שלנו.
הציפייה היתה הדבר הכי קשה. הוא תמיד ידע לחכות לָרגע הנכון. בדרך כלל זה היה אחרי ששנינו שכבנו לישון. אז הוא היה מתגנב אלי לחדר.
"נהמון הגדול כועס עלייך מאוד," היה לוחש באוזני. "הוא עומד לנשוך לך את האף." וויל היה צובט לי את האף, חזק. "הוא יקרע אותך לגזרים בטפרים שלו." וויל היה שורט את זרועי, עודר עמוק בציפורניו. "הוא יחנוק אותך עם התחת הענק שלו." וויל היה דוחף את נהמון הגדול לַפָּנים שלי, מצמיד יותר ויותר חזק.
פעם הצלחתי לשחרר את הראש וצרחתי. אמא נכנסה לחדרי בריצה.
"אוי, ויולט המסכנה, היה לה חלום רע. נתתי לה את נהמון הגדול כדי לנחם אותה," שיקר וויל, בלי להניד עפעף.
הייתי יכולה להראות לאמא את האף האדום שלי, או את השריטות, אבל לא העזתי. היא לא חשדה בדבר.
אבא הירבה לשלוח מבטים עקומים בוויל, אבל זה המקצוע שלו, להיות חשדן. וכבר אז הוא לא אהב את וויל. כולנו ידענו את זה, אבל אף אחד לא דיבר על זה.
יש הרבה דברים שלא מדברים עליהם אצלנו.
ועכשיו וויל כבר כמעט לא מדבר איתנו בכלל. הוא חוזר מבית הספר, מכין לעצמו סנדוויץ' ענקי ואז עולה במדרגות בצעדים ארוכים אל חדרו. ונשאר שם. כל הערב. בהתחלה אמא היתה מעלה לו את ארוחת הערב על מגש, אבל אבא אמר, למה שהיא תתנהג כמו משרתת של הבן שלה? אבא מצפה שהיא תתנהג כמו המשרתת שלו, אבל זה כבר עניין אחר. אז עכשיו וויל ממתין עד שהוא יודע שהם צופים בחדשות, ואז הוא מתגנב אל המטבח ומחמם לעצמו פיצה משפחתית, או חבילה שלמה של צ'יפס בתנור.
ניסיתי לבלות איתו זמן מה במטבח, אבל גם איתי הוא לא מדבר. הוא משמיע נהמות של כן ולא בתגובה לשאלות, אבל הוא כבר אף פעם לא יוזם שיחות.
זה בלתי נסבל בעיני. פעם ניסיתי להושיט יד ולתפוס בידו. הוא לא משך את ידו ממני. הוא רק התבונן בכפות הידיים שלנו ובאצבעות השלובות כאילו הן בכלל לא שייכות לנו. היד שלי נהיתה רפויה כמו דג מת, והחליקה מתוך אחיזתו.
"וויל!" צעקה הפעם אמא. "וויל, בבקשה רד לכאן." היא כמעט התחננה.
חשבתי שהוא יישאר בחדרו, אבל צעדיו נשמעו במדרגות. לאט לאט, בלי למהר לשום מקום. אבל הוא המשיך לצעוד את כל אורך המסדרון, עד לסלון.
"או, הנה אתה," אמרה אמא בעליזות. "טוב, אתה תשגיח על אחותך, נכון?"
וויל הביט בה בדממה. במקום תלבושת בית הספר הוא לבש כתונת גדולה אפורה, אפודה שחורה רכה וג'ינס, ורגליו היו יחפות. סביב צווארו ענד שרשרת של חרוזי כסף קטנים. שערו השחור הזדקר בצורה מוזרה, כאילו סירק אותו בידיו. הוא נראה חיוור מהרגיל, לעורו הלבן נוסף גוון כמעט ירקרק.
חצי מהבנות בבית הספר מאוהבות בוויל. וגם כמה מהבנים.
"אהה, שרשרות זה הקטע החדש שלנו, הה?" אמר אבא.
וויל אפילו לא מיצמץ. הוא המשיך להביט באמא.
"זה שיא האופנה לבָּנים בימינו," היא אמרה מיד. "וויל? אתה המבוגר פה הערב, בסדר? אני מפקידה אותך על הבית."
"בסדר," אמר וויל.
החזה המתוגבר של אמא עלה וירד בנשימת רווחה. היא חייכה אל וויל. "תשמור יפה על ויולט?"
"בטח," אמר וויל. "אל תדאגי. הכל יהיה בסדר."
"ילד שלי מוצלח," אמרה אמא.
פעם היא היתה אומרת לו את זה כל הזמן. כבר מזמן היא לא דיברה ככה אל וויל. וויל המתין עד שאמא ואבא היו ליד הדלת.
"אני לא ילד שלך," הוא אמר.
הוא דיבר בשקט, אבל ברור לי שהיא שמעה. היתה שתיקה ארוכה. ואז אמא נפרדה שוב לשלום, ונשמעה אומללה כל כך.
"להתראות, אמא," קראתי. ריחמתי עליה.
"להתראות ויולט. להתראות וויל. להתראות מתוקים שלי."
"ריבונו של עולם, מה זה פה, דרמה סוחטת דמעות?" אמר אבא. "ביי, ילדים. לכו לישון בשעה סבירה. בלי התפרעויות עד חצות הלילה. אנחנו נחזור מאוחר מאוד. מסיבת הריקודים תסתיים באחת, אבל בטח עוד יהיו אחריה פטפוטים וקשקושים."
"כן, אתה והחֶבְרֶה שלך תפתחו עוד בקבוק או שניים של ויסקי," סינן וויל בשקט.
עכשיו הם כבר עמדו מחוץ לדלת. אמא קראה עוד קריאת להתראות, כמו ציפור לילית עצובה ששרה רק שיר אחד. ואז נסגרה הדלת בטריקה.
נשארנו לבד. הבטתי בוויל. הוא הסתכל עלי, ועיניו הירוקות הכהות ברקו. חשבתי שהוא יחלוף על פני בצעדים ארוכים ויחזור ישר לחדרו, אבל הוא נשאר במקומו, מתבונן בי. ניסיתי להשיב לו מבט יציב אבל העיניים שלי זזו ראשונות. מבטי הנבוך נדד אל רהיטי הסלון הבֶּז' המשעמם שלנו וחזר אל וויל. הוא עדיין התבונן בי.
"מה?" אמרתי, וליבי דפק בחוזקה.
"אני רק משפיט אותך לכוח רצוני," הוא אמר.
"סתום ת'פה!" אמרתי, מצחקקת.
"לא, את סתמי את פיך, ויולט הקטנה. אני הבוס, זוכרת?" וויל ניגש אל ספת הקורדרוי החומה. הצד של אמא היה מסודר מאוד, וליד הכרית שלה היו מונחים בערימה מסודרת הספר שבו קראה, מדריך שידורי הרדיו וכמה כתבי־עת. הצד של אבא היה משופשף ומבריק, המושב שקוע בעקבות משקלם של אחוריו השמנים. שפתו של וויל הסתלסלה בבוז.
"אני כל כך שמח שהוא לא אבא שלי," הוא אמר.
"וויל, אני כל כך מצטערת. כל הדברים האלה שסבתא אמרה. היא משוגעת. ומטומטמת. איך הם יכלו להסתיר את זה ממך, אמא ואבא? גם הם משוגעים."
"את ברצינות לא קולטת? זה נפלא. הצ'וּפר הכי גדול בעולם. אני לא שייך למשפחה המחורבנת הזאת."
"אתה כן. אתה עדיין האח שלי."
"לא, אני לא, אהבלה." הוא תפס בפרק ידי, והפך אותו כדי להביט בכלי הדם מתחת לאור. הוא הצמיד אליו את פרק היד שלו. העורקים אצלו היו קרובים יותר לעור, עדינים וכחולים מאוד. "הדם שלנו שונה."
"דם כחול."
"דם רע."
"אני שונאת את סבתא."
"אני אוהב את הזקנה הסנילית הזאת, כי היא שינתה לי את החיים והצילה אותי. אני אשאר פה עד שאגיע לגיל שמונה־עשרה, ואז אני מסתלק."
"כדי לחפש את האמא האמיתית שלך?"
"גם היא לא נשמעת איזו מציאה גדולה. מסוממת עלובה אחת שוויתרה על התינוק שלה. לא תודה. אני לא רוצה הורים בכלל. אני אסתדר בכוחות עצמי."
"אתה לא תהיה לבד," אמרתי, "כי אני אלך איתך ואצמד אליך כמו דבק."
וויל הביט בי וצחק. "בסדר, עֲלוּקוֹנֶת. קדימה, בואי נאכל."
"ביחד?"
"מצידי את יכולה לקחת את הארוחה שלך אל השכנים ולאכול אותה איתם, אבל אני מתכוון לשבת פה." וויל התיישב בכורסה של אמא ותלה את רגלו על אחד ממסעדי הזרועות.
"אמא הוציאה בשבילנו מהמקפיא את אחת מפשטידות הדגים האלה שלה. ויש ירקות וכאלה. שאלך לחמם את זה?"
"אנחנו לא רוצים את הזבל הזה. אנחנו נאכל פיצה," אמר וויל.
"לא נראה לי שנשארה עוד פיצה."
"אז נזמין!" הוא הרים את השפופרת והזמין פיצה מיוחדת משפחתית עם כל התוספות, שתי מנות של לחם שוּם, שתי קולות גדולות ומְכָל גדול של גלידה בטעם שוקולד תות וניל.
הבטתי בו בתדהמה. לא ידעתי שיש לו כסף. אבא לא נתן לו דמי כיס כבר שבועות, וגם חסם לו את הגישה לתוכנית החסכונות שלו. ניסיתי לחשב כמה עוד יש לי בארנק. פחות מחמישה פאונד. אולי בילקוט שלי אפשר לגרד עוד כמה מטבעות בסכום כולל של לירה, פחות או יותר, אבל זה הכל.
"מִסְפר כרטיס אשראי? בטח," אמר וויל, ודיקלם מספר ארוך ותאריך תְּפוּגָה. הוא הניח את השפופרת על הכַּן בחיוך. "הארוחה תוגש בעוד עשרים דקות, ויולט."
"פשוט המצאת מספרים?"
"לא, זה המספר של אבא. הוא השאיר את הארנק שלו על השולחן במטבח. הארנק היה מלא שטרות של עשרים פאונד, אבל כמו שאני מכיר אותו, הוא בטח סָפַר את כולם — ואולי אפילו ציפה אותם בדיו סימון מיוחדת של שוטרים. לגנוב את כרטיס האשראי שלו היה סתם נדוש. לשנן בעל־פה את המספר, זה כבר היה תענוג."
"אבל הוא יגלה מה עשית כשיקבל את החשבון שלו."
"בעוד חודש או יותר. למי אכפת מהעתיד? בואי נחיה את הרגע, ויולט."
אז התחלקנו בפיצה הענקית ואכלנו את לחם השום ושתינו את הקוֹלוֹת וליקקנו את הגלידה עד הטיפה האחרונה.
"קחי לך את כל התות," אמר וויל, שידע שזה הטעם האהוב עלי.
היה כל כך כיף להיות שוב אנחנו. נשכבתי על הספה, שְׂבֵעָה לגמרי, מאושרת עד הגג.
"הבטן שלי!" אמרתי, ושיפשפתי אותה. "זה מרגיש כאילו היא תכף מתפוצצת."
"את נראית כמו מָאפִי," אמר וויל.
מָאפִי היתה חיית המחמד שלו, צִ'ינצִ'ילָה. הוא גידל אותה חמש שנים ואהב אותה יותר מכל. הוא לא הסכים להתחבק עם אף אחד מאיתנו, גם לא עם אמא או איתי, אבל היה יושב שעות כשמָאפִי מכורבלת ככדור על ברכיו. וויל לא אהב לסגור אותה בכלוב שלה. היתה לה נטייה להתחפר מתחת לכריות או מתחת למיטה, כך שתמיד היה מסוכן להתיישב בלי מחשבה, כי אפשר היה לרמוס אותה. וויל טען שהיא מאולפת לעשות את צרכיה רק בְּמקום אחד, אבל היו למָאפִי לא מעט תאונות. ניסיתי לא להתרגש יותר מדי כשהייתי מתיישבת על הגללים הקטנים, הקשים שלה.
אני מתארת לעצמי שוויל היה הרוס כשהיא מתה, אבל אז כבר התחלנו להסתגר בחדרים הנפרדים שלנו, ולא באמת ידעתי מה קורה איתו. אמא ואבא אמרו שחשוב לשמור על פירוד בינינו.
"וויל כבר מתחיל להיות ילד גדול. את לא רוצה להיכנס אליו לחדר כל הזמן," אמרה אמא.
"דווקא כן!"
"אבל זה לא מקובל. הוא זקוק לפרטיות. וגם את זקוקה לפרטיות. זה מובן?"
לא היה בכוחם להפריד בינינו, אבל וויל באמת התחיל לרצות להיות קצת לבד. לעיתים קרובות כשעקבתי אחריו היה צועק עלי לעוף משם. הרגשתי כל כך בודדה בלעדיו.
"וויל, למה שלא תיקח צ'ינצ'ילה חדשה? או חיית מחמד אחרת?"
"אני לא רוצה אף אחד אחר, תודה."
"אז הכלוב של מָאפִי עדיין עומד אצלך בחדר?"
"כן."
"הוא בטח נראה קצת מוזר, ריק לגמרי."
"אָתְּ זאת עם החדר המוזר. עם כל הפֵיות שמתעופפות להן שם. הן עדיין תלויות שם מהתקרה?"
"ברור שכן," אמרתי.
"היתה שם פֵיַת העורבים, פֵיַת השפירית, פֵיַת הוורדים — מה עוד?"
"לא יכול להיות ששכחת אותן! גם אתה היית משחק איתן פעם. בוא אני אזכיר לך." משכתי בזרועו של וויל והובלתי אותו אחרי אל חדרי.
הוא נכנס וחייך. "אָה, נכון," הוא אמר, והביט בארבע־עשרה הפיות התלויות מהתקרה. הוא הושיט יד ונגע נגיעה קלה בפֵיַת אור־הירח, מרטיט אותה כך שכנפיה המנוּצוֹת ריחפו כאילו היא מעופפת באמת.
פֵיַת אור־הירח היתה הפֵיה המוצלחת הראשונה שלי. כבר מסֵפר הפיות הראשון שקיבלתי ניסיתי להעתיק את האיורים של קַסְפָּר דְרִים, אבל היצורים המוזרים שבראתי מלֶבֶד בכלל לא נראו כמו ציוריו המרהיבים. הם היו סתם שמֵנים וגבשושיים, עם עיני כפתורים ושיער עשוי צמר.
ואז גברת לַנְג, הזקנה שגרה בבית שלידנו, לימדה אותי איך לתפור נכון והראתה לי את כל התכים השונים. היא נתנה לי לחג המולד עֶרְכַּת תפירה מיוחדת להכנת בובת סמרטוטים קטנה, עם חליפת בגדים תואמת. לא התעניינתי במיוחד בבובת הסמרטוטים, אבל השתמשתי בדוגמה הבסיסית כדי לעצב לי פֵיה משלי. שיננתי כל פרט בתמונת פֵיַת אור־הירח שהופיעה בספר שלי, והשתדלתי מאוד להעתיק אותה במדויק.
תפרתי אותה מבד משי לבן, על אף שהוא היה חלקלק וקשה לעיבוד, ותפרתי פנינים קטנות סביב שולי שמלתה. הענקתי לה כנפיים מנוצות בצבע קרם ושערות כותנה ארוכות ומסולסלות שגלשו עד מתחת לברכיה. היא לא נראתה בדיוק כמו באיור של קספר דְרים, אבל היא היתה מוצלחת בהרבה מאחיותיה פיות הלֶבֶד הגבשושיות.
וויל אהב את פֵיַת אור־הירח שתפרתי — וגם את פֵיַת הוורדים ופֵיַת הפעמונית ופֵיַת עלי־השלכת. הוא אהב במיוחד את פֵיַת העורבים. היא רכבה על גבו של עורב שחור. קיוויתי מאוד שזה לא פוחלץ של עורב אמיתי. מצאתי אותו למכירה על כובע ישן בחנות גרוטאות. הוא נראָה כמו משהו מלאכותי, אבל היה דבר מה אמיתי מדי ומאיים במקור הכתום והחד שלו ובעיניים השחורות כחרוזים קטנים. אף פעם לא הייתי שקטה בקשר לפֵיַת העורבים, במיוחד כשוויל היה מסחרר אותה באוויר, כאילו היא מטילה כשפים מרושעים.
פעם הוא היה משחק בכל מיני משחקים קסומים איתי ועם הפיות שלי, עד שאבא תפס אותנו יום אחד.
"בחור בגילך משחק בפיות?" שאל אבא, ושפתו הסתלסלה בבוז.
מאז וויל לא התקרב אליהן. אבל כעת הוא הרים את ידו ונגע בכולן, והרקיד אותן מעלה־מטה על חוטיהן האלסטיים. הוא משך באצבעות רגליה הזעירות והשחורות של פֵיַת העורבים, והקפיץ אותה ואת העורב שלה כאילו הם קופצים קפיצת בַּנְגִ'י.
"מספיק, וויל."
הוא התעלם ממני. הוא משך בכל הפֵיות זו אחר זו כאילו הוא מצלצל בְּפעמונים של כנסייה. הכנפיים שלהן התנפנפו בטירוף כשהחוטים האלסטיים נמתחו.
"די כבר!" אמרתי, ודחפתי אותו.
דחפתי חזק משהתכוונתי לדחוף. הוא איבד את שיווי משקלו ומעד, בעודו אוחז בפֵיַת העורבים. חוט הגומי שלה נקרע והיא עפה בחלל החדר ונחתה בַּפִּינה, מחליקה מעל גב העורב שלה, כשאחת מכנפיה המנוּצוֹת שבורה.
"תראֶה מה עשית לה!" כעסתי, בעודי רוכנת לבחון אותה מקרוב. "אוי לא, קרעת לה את השמלה, תראה, ונגמרה לי כבר התחרה השחורה."
"את אשמה, שדחפת אותי כך, מטומטמת אחת," אמר וויל, אבל גם הוא כרע על הרצפה לצידי. הוא עירסל את פֵיַת העורבים ואת העורב שלה בכפות ידיו. שמלת הטוּל הדקיקה שלה נתפסה במקור העורב ונקרעה ללא תקנה. וויל דחף את אצבעו אל תוך החור.
"פֵיַת עורבים, מִסְכנוֹנת הרוסה," הוא אמר. הוא הטיס את העורב באוויר, מכוון ישירות עלי. "יצור מרושע. זהירות, וִי, הוא ינקר אותך למוות."
וויל הבחין שאני לא במצב רוח לשטויות. הוא הפסיק להשתולל, תלש נוצה מהכנף של העורב ותקע אותה בגבה הרך של פֵיַת העורבים.
"זהו. עכשיו היא תוכל שוב לעוף. ואת יכולה לתפור לה שמלה חדשה, נכון? אין לך שום דבר שחור? תראי, יש לי גרביים שחורים, את יכולה לקחת אותם."
"לא מלבישים פיות בצמר שחור. היא תירָאה כאילו היא התעטפה בסוודר ובכפפות ובכובע צמר עם פונפון נגד הקור. זה לא מתאים."
"אני יודע! האפודה השחורה שלי, מהקטיפה," אמר וויל.
עוד אחת המציאוֹת שלו מחנויות יד שנייה, אפודה בסגנון של הִיפים, ישר משנות השבעים, אבל איכשהו היא החמיאה לוויל בטירוף. זה היה הבגד האהוב עליו מכל בגדיו.
"אי אפשר לפרק את האפודה המיוחדת שלך!"
"בטח שכן," אמר וויל, והסיר אותה. הוא זרק אותה לעברי. "זהו. תתחילי לגזור."
"אני לא יכולה להרוס לך את האפודה."
וויל חטף את המספריים מתוך קופסת התפירה שלי וגזר באמצע הגב של האפודה. "זהו. הרסתי אותה בשבילך. ועכשיו תתחילי לתפור. יש לך חרוזים שחורים? סרט שחור?"
התחלתי לגזור דוגמת שמלה שחורה זעירה בשביל פֵיַת העורבים. וויל ישב לידי ישיבה מזרחית והתבונן במעשַׂי. הוא חיטט בקופסת התפירה שלי ומצא עוד זוג מספריים. הוא התחיל לגזור משהו נוסף מבד האפודה ההרוסה.
"אתה מתכנן לתפור משהו, וויל?"
"בנים לא תופרים," הוא אמר בחיקוי כל כך מושלם של אבא, שהסתכלתי על השפתיים שלו ליתר ביטחון.
הוא המשיך לגזור פיסה ארוכה ורכה של קטיפה, שחֶלקה האמצעי מעוצב בצורה של שעון חול.
"מה אתה עושה שם? זה לא יהיה טוב עליה."
"זה לא בשביל פֵיַת העורבים הקטנה שלך. זה בשבילך," אמר וויל.
הוא כרך את החלק המתרחב סביב עיני וקשר את הבד מאחורי ראשי. "גם את תוכלי ללכת לנשף הריקודים, סינדרלה," הוא אמר.
"ומי אתה, הפֵיה הטובה שלי?" שאלתי, כאילו שאנחנו עדיין מתלוצצים בינינו, אפילו שליבי פעם בחוזקה.
ידעתי מה עומד להתרחש.