השמידו את כל הפראים!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השמידו את כל הפראים!
מכר
מאות
עותקים
השמידו את כל הפראים!
מכר
מאות
עותקים

השמידו את כל הפראים!

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

מסע בדרכי אפריקה האפלות בעקבותיהם המחליאים של נתיבי העבדות והדיכוי הסעיר את דמו של הסופר והעיתונאי השוודי סוון לינדקוויסט. הוא לקח את ספרו הקלאסי של ג'וזף קונרד לב האפלה, שהרעיד במאה ה־19 את קהל קוראיו באירופה כשחשף את אכזריותו של שלטון הלבנים באפריקה השחורה, ויצא למסעו. הוא קיווה להגיע לאפריקה חדשה, שּפֵרות הרוע סולקו ממנה, אך בזעמו גילה כי שורשי הגזענות הרצחנית, תאוות הבצע שאינה יודעת גבולות והתפיסות והרעיונות שעמדו ביסוד רצח העם של השחורים באפריקה, כפי שתיארם קונרד, הותירו את רישומם ביבשת גם לאחר מאה שנים.
לינדקוויסט מפליא לארוג חיבורים נפלאים בין זמנים שונים ובין נסיבות שונות. האימפריאליזם הקולוניאלי של מדינות אירופה במאה ה־19 הוריש את תרבות הרשע הרצחנית לדיקטטורים של המאה העשרים. מגלי ארצות, מיסיונרים ופוליטיקאים נטעו בשלהי המאה ה־18 את שורשי רצח העם.
הספר נקרא כעלילה מרתקת ומסעירה, והקוראים נפעמים מעצמתה של השנאה והדרת האחר. בספר מובאים איורים מרשימים בני התקופה, המאירים באור בוהק את מהות המפגש בין השחורים של אפריקה ל"אדונים" מאירופה.
 
סוון לינדקוויסט, דוקטור לספרות והיסטוריה מאוניברסיטת שטוקהולם, כתב יותר משלושים ספרים.

פרק ראשון

פתח דבר 
מאת סטפן יונסון
 
״המילים הנוראות ביותר בעיניי הן 'להיות אתה עצמך'״, כתב סוון לינדקוויסט ב״ספר הוראות״ (Handbok) שראה אור ב־1957. בכתיבתו ניסה בדרכים שונות לצאת מתוך ה״אני״ ולהיות לאחר. הנימה בספרו ״ספת משקולות״ (Bänkpress) שיצא לאור ב־1988 ומתאר את התכניות למסע המתואר בהשמידו את כל הפראים! מתייחסת לאמרתו של הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס: ״האם אדם חושש מפני שינוי? וכי מה יכול להתקיים אלמלא השינוי..? כלום אינך מבחין אפוא כי השתנותך שלך דומה — ואף הכרחית במידה שווה — לטבעו של העולם?״
סוון לינדקוויסט בונה את חיבוריו כך שהקורא יוכל להשתתף בשינויים. לעתים קרובות הוא פונה אליו ישירות: ״אתה כבר יודע מספיק. גם אני יודע״. בדרך זו הוא מגייס את הקורא, וזה מצטרף אליו למסעו. השקפותיו נושאות אותך החוצה ופנימה על נחשולים אטיים או בתפניות מהירות. בחיבוריו של לינדקוויסט יש דבר־מה יוצא דופן בהקשר הספרותי — נשימה. חיבוריו שואבים, פועמים, מתכווצים, יורדים לקרקעית באר ה״אני״, משעתקים חלומות וזיכרונות ילדות, לאחר מכן נפרסים ויוצאים למסעות בעולם, ומיד אחר כך מתמתחים גבוה לעבר כרכים נשכחים במדפיה העליונים של הספרייה, ובכך מרחיבים את גבולות ה״אני״, הגוף, הידע והחברה עד להתפקע.
ברגע ההתפקעות עצמו המספר מגיע לנקודה ששאף אליה. האירועים הגדולים בספריו של לינדקוויסט מתרחשים כשאחיזת ה״אני״ והאידאולוגיות השונות מתרופפת. בהשמידו את כל הפראים! יש שניים-שלושה רגעי אקסטזה כשלמחבר נדמה שהגיע לכדי צלילות בנוגע לסדר העולם ולמקומו שלו בו. ״בכל פעם שאני רואה את המרחקים המקיפים אותי, בכל פעם שאני מבין שאני נמצא כאן, בנקודת האפס של המדבר, דקירה של שמחה חולפת בגופי״.
דקירה של שמחה? מקור המילה ״אקסטזה״ במילה היוונית Ék-stasis, ופירושה ״לעמוד מחוץ או ליד״. לינדקוויסט מתייצב מחוץ לעצמו ומתגנב מאחורי מבטו שלו. רגעים כאלה מסמלים את ניצחון סגנון הכתיבה שלו — החיבור. ספריו של לינדקוויסט מורכבים מפסיפסים שחיים, עובדות, מסקנות ותמונות רגעיות משובצים בהם זה לצד זה. כשהחלקים מונחים במקומם, הקורא והמספר זוקפים את גבם כדי לסקור את צורתו של העולם.
יצירותיו של סוון לינדקוויסט נישאות על גבי אמונה מוצקה באמנות וגם באמת. לפיכך הוא קשה לעיכול עבור מי שלמד לראות את השתיים כסותרות זו את זו. הוא פיתח אמנות פרוזה שתואמת את מה שלפני כמאה שנה ראה הפילוסוף גאורג לוקאץ' כמטרה הבלתי מושגת של הרומן. חייב להימצא סגנון כתיבה, טען לוקאץ', שהיופי פשוט מאוד מסמן בו את חשיפת משמעות החיים.
לינדקוויסט לא היה מתבטא בביטויים אידאליסטיים כל כך והוא גם אינו כותב רומנים, אבל דעותיו דומות פחות או יותר: ההעשרה האסתטית הקפדנית של עובדות היסטוריות נעלה יותר מדרכים אחרות לחיפוש אחר משמעות החיים והאמת על החברה.
אם נתחקה אחר מקורות הגישה הספרותית הזאת, נגלה שהיא אפיינה את כתיבתו של לינדקוויסט עוד מראשיתה. בספר הביכורים שלו ״הצעה״ (Et förslag) מ־1955 הוא כתב שבחר בחיבור כז'אנר שלו, הרי זה הסגנון החופשי ביותר. אם כי סופרים רבים מדי מנצלים את החופש כדי להתחמק מהבעיה, והתוצאה היא ״חיבור ג'נטלמני״ שמאופיין ב״טרדות המעמד העליון ואנינות טעם מעודנת״. במקום זאת על החיבור לנצל את החופש שלו כדי לגשת ישר לעניין, מסביר לינדקוויסט הצעיר: ״כדי שהחיבור יהיה אמנות, הוא חייב ליצור חוויה: חוויה מכוננת. הוא חייב להיות מלא באפלת הבעיה שהוא מציג ובאור הפתרון! טיעוניו חייבים להיות נראים ומוחשיים! החיבור אינו יכול להסתפק בארגון ובניתוח עובדות. הוא חייב להיות דרמה של דיאלוגים בין עובדות, שיר על ריחן, על צלילן ועל זוהרן של העובדות — החיבור כשיר דידקטי! — רומן על הקשרים בין העובדות ללידתן, חיים ומוות!״
אם משווים את המצע של בן ה־23, שזה עתה פרסם את ספר הביכורים שלו, לניסיונו של הכותב המיומן בן השישים בהשמידו את כל הפראים! אפשר לראות שהמטרות הושגו כמעט במלואן.
האם המחבר מנצל את החופש שלו? כן, במובן זה שהטקסט נהפך לעתים לשירה. האם הוא ניגש ישר לעניין? טוב מכך, הוא ניגש ישר ללב לבם של הדברים. האם הוא יוצר חוויה מכוננת? הספר מתאר את נדודיו של המספר, או ליתר דיוק את מסעו באוטובוסים לעבר הבנה עמוקה יותר. האם הטיעונים בספר נראים ומוחשיים? מוחשיים עד כאב. האם זו דרמה של דיאלוגים בין עובדות? כך בדיוק הספר בנוי. האם חשים בריח, האם רואים את זוהר העובדות? כן, הן צורבות באף ומסנוורות את העיניים. האם הוא מלא באפלת הבעיה? לא זו בלבד, הוא אף עוסק בלב האפלה. אם כן, האם גם אור הפתרון נראה בו? לא, האפלה דחוסה מדי.
איפשהו בדרך פסקו הטקסטים של לינדקוויסט לנווט לעבר האור והפתרון, ובמקום זאת כיוונו את האנטנות לעבר החושך. ״המיתוס של ווּ טאו־טסו״ (Myten om Wu Tao-Tzu) מ־1967 רומז על הגורם לשינוי: ״בשנות השישים התברר שדברים אינם מתקדמים בכיוון הנכון. הפערים גדלים. החובות צומחים״. כמה עמודים לאחר מכן הוא כותב: ״המערכת הוקמה באלימות. היא פעלה תמיד באלימות״. ועוד שני עמודים לאחר מכן: ״זו אשליה להאמין בחרטה ובהתחדשות. לא נוכל לצפות אלא לתוקפנות, לגזענות ולפשיזם. הבעתה שמצב העולם המתקדר מעורר לא תוביל לכפרה ולשיפור. היא תפלס את הדרך למנהיגים הנושאים באמתחתם פתרונות סופיים קיצוניים״.
בשנת 1992, שאז ראה אור השמידו את כל הפראים!, היה ברור שהגזענות הפוליטית הגלויה חזרה לאירופה עוד לפני הצפוי. בשוודיה שיווקו מפלגת שֶבּוּ ומפלגת הדמוקרטיה החדשה את שנאת הזרים שלהן כאהבת המולדת. קבוצות קיצוניות כמו ארגון ההתנגדות הארית הלבנה הודיעו על נכונותן ״להשמיד את כל היהודים והכושים״. יון אַאוּסוּניוּס, ״איש הלייזר״, הוא עצמו הניף את רובהו והחל להשמיד את המהגרים.
בשנת 1992 נפל מסך הברזל, והשאלה על פשעי הקומוניזם עמדה בראש סדר היום. מקצת הדיונים עסקו ברצח ההמונים של סטאלין, אם אפשר להשוותו להשמדת היהודים של היטלר, ומקצתם עסקו בקומוניזם כרעיון. רבים מפולמוסָנֵי הימין סברו שהשמאל האירופי בכללותו, ובכלל זה הסוציאליסטים הדוגלים ברפורמיזם כמו לינדקוויסט, נושאים באשמה קולקטיבית על פשעי השלטון הקומוניסטי.
ועלתה גם שאלה שלישית, גדולה אף היא, בדבר החברה הרב־תרבותית והשקפת העולם האירוצנטרית. המודרניוּת, ההתפתחות, הקדמה והחופש הוצגו זה זמן רב כהמצאות אירופיות, שאירופים טובי לב ייצאו לחברות ״מפותחות פחות״. עכשיו היו רבים שדרשו כתיבה מאוזנת יותר של ההיסטוריה. ב־1987 פרסם אוּלוּף לָגֶרקרנץ השוודי את הפרשנות שלו לג'וזף קונרד, בספרו ״מסע עם לב האפלה״ (Färd med Mörkrets hjärta), והדגיש בה את העובדה שההתפשטות של אירופה המבוססת על מלחמות כיבוש, עבדות וקולוניאליזם ממשיכה כל העת באותו סגנון. בתגובה לביקורת הזאת טענו מובילי דעת קהל ליברלים ושמרנים שהמורשת הערכית של המערב היא ההגנה היחידה שלו מפני ברבריוּת והתפוררות.
על הרקע הזה קל לראות מדוע נהיה השמידו את כל הפראים! אחד הספרים המדוברים ביותר של שנות התשעים. הספר עסק בכל הדיונים הללו ומלבד זאת הצליח לקשר אותם לדיונים אחרים. במציאות שרבים הציבו את הדמוקרטיה, את הקפיטליזם ואת ההשכלה של המערב כניגוד לשלטונות הרצחניים של הקומוניזם והנאציזם, הזכיר להם לינדקוויסט שהמעצמות הקולוניאליות של אירופה הן שמיסדו את רצח העם כתאוריה וכפרקטיקה. ספרו הוא רשימה שחורה של מערב־אירופים אשר המליצו על הכחדת ״הגזעים הנחותים״ וחגגו את מימושה. לינדקוויסט הדגים וחידד אמירה של אֵמֶה סֵזֵר, המשורר ממרטיניק, על הקשר המודחק והעכור בין רצח עם בשם האימפריאליזם ובין נאציזם: ״הדבר שעליו האזרחים התמימים של המאה העשרים אינם יכולים לסלוח להיטלר אינו הפשע בפני עצמו, לא השפלת האדם באשר הוא אדם, אלא הפשע כנגד האדם הלבן, העובדה שהיטלר יישם שיטות קולוניאליסטיות על יבשת אירופה, שיטות שפגעו בעבר רק בערבים, בקוּלים בהודו ובשחורים באפריקה״.
השמידו את כל הפראים! מתורגם היום ל־14 שפות. בארצות הברית ובבריטניה Exterminate All the Brutes, כפי שהוא נקרא בתרגומה של ג'ואן טייט, משמש ספר עיון מקובל בתחומו. הצלחתו הבין־לאומית של הספר פילסה את הדרך לעוד תרגומים; אלה מיקמו בהדרגה את סוון לינדקוויסט בין טיילים ידועים ובין בכירי הכותבים והמסאים של אחרי מלחמת העולם השנייה, כגון ברוס צ'טווין, ו״ג זבאלד, רישארד קפושצ'ינסקי, ו״ס נאיפול וקלאודיו מגריס, אף שהלהט הפוליטי של לינדקוויסט ואהבתו לארכיונים נעדרים מכתיבתם.
השמידו את כל הפראים! הוא החלק האחרון במה שאפשר לכנות ״טרילוגיית הסהרה״ של לינדקוויסט. כאן הוא משלים את המסע שהתכונן לקראתו ב״ספת משקולות״ ושיצא אליו ב״צוללני המדבר״ (Ökendykarna). כשמעבד התמלילים תחת זרועו, והדיסקטים מוגנים מפני פגעי מזג האוויר והחול, הוא מתקדם במסלול מעין סאלח דרך תאמאנראסט, ארליט ואגדז עד לזינדר. מסעו מסתיים כשהוא מגיע לעיר זינדר, ושם משלימים הן המחבר הן תרבותו האירופית את תהליך ההתמרה שלהם. אין עוד דרך חזרה. החזיתות של אירופה, המקושטות ביד אמן, הסתובבו במסע כמו תפאורה בתאטרון וחשפו את צדן המפלצתי, ״גרעין המחשבה האירופית״, כפי שלינדקוויסט מנסח זאת.
דומה כי הדבר היחיד שלא השתנה בכתיבתו של לינדקוויסט הוא הדרישה לשינוי. היא מכוונת באותה עצמה כלפי ה״אני״ וכלפי החברה. השינוי הכרחי משום שהסדר השורר אינו צודק והוא נשמר באלימות. אבל לינדקוויסט עקבי בעוד דבר: רצונו של החוקר לדעת. הוא מביא את כל הדוגמאות הנגישות לכך שסדרי העולם המערבי פירושם הקרבה מתמשכת של אנשים וסביבה, ובה בעת הוא מוכיח שהסדר הזה מקובע היטב.
בהשמידו את כל הפראים! הוא מעניק מרחב גדול לשתי הדמויות הללו: זו שעוברת התמרה וזו שקובעת כי השיטה אינה ניתנת לערעור. הן עומדות פנים אל פנים וצועקות משני צדי הסהרה. מי מהן צודקת? לינדקוויסט מדגיש שיש גם צד שלישי, קורא הספר, וההחלטה נתונה בידיו.
 
סטפן יונסון, סטוקהולם ושִינָה, יוני 2011

סקירות וביקורות

"השמידו את כל הפראים!": הפסיכולוגיה שמאחורי רצח עם רונן טל ynet 05/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ניתן למצוא גם ב -

סקירות וביקורות

"השמידו את כל הפראים!": הפסיכולוגיה שמאחורי רצח עם רונן טל ynet 05/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
השמידו את כל הפראים! סוון לינדקוויסט
פתח דבר 
מאת סטפן יונסון
 
״המילים הנוראות ביותר בעיניי הן 'להיות אתה עצמך'״, כתב סוון לינדקוויסט ב״ספר הוראות״ (Handbok) שראה אור ב־1957. בכתיבתו ניסה בדרכים שונות לצאת מתוך ה״אני״ ולהיות לאחר. הנימה בספרו ״ספת משקולות״ (Bänkpress) שיצא לאור ב־1988 ומתאר את התכניות למסע המתואר בהשמידו את כל הפראים! מתייחסת לאמרתו של הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס: ״האם אדם חושש מפני שינוי? וכי מה יכול להתקיים אלמלא השינוי..? כלום אינך מבחין אפוא כי השתנותך שלך דומה — ואף הכרחית במידה שווה — לטבעו של העולם?״
סוון לינדקוויסט בונה את חיבוריו כך שהקורא יוכל להשתתף בשינויים. לעתים קרובות הוא פונה אליו ישירות: ״אתה כבר יודע מספיק. גם אני יודע״. בדרך זו הוא מגייס את הקורא, וזה מצטרף אליו למסעו. השקפותיו נושאות אותך החוצה ופנימה על נחשולים אטיים או בתפניות מהירות. בחיבוריו של לינדקוויסט יש דבר־מה יוצא דופן בהקשר הספרותי — נשימה. חיבוריו שואבים, פועמים, מתכווצים, יורדים לקרקעית באר ה״אני״, משעתקים חלומות וזיכרונות ילדות, לאחר מכן נפרסים ויוצאים למסעות בעולם, ומיד אחר כך מתמתחים גבוה לעבר כרכים נשכחים במדפיה העליונים של הספרייה, ובכך מרחיבים את גבולות ה״אני״, הגוף, הידע והחברה עד להתפקע.
ברגע ההתפקעות עצמו המספר מגיע לנקודה ששאף אליה. האירועים הגדולים בספריו של לינדקוויסט מתרחשים כשאחיזת ה״אני״ והאידאולוגיות השונות מתרופפת. בהשמידו את כל הפראים! יש שניים-שלושה רגעי אקסטזה כשלמחבר נדמה שהגיע לכדי צלילות בנוגע לסדר העולם ולמקומו שלו בו. ״בכל פעם שאני רואה את המרחקים המקיפים אותי, בכל פעם שאני מבין שאני נמצא כאן, בנקודת האפס של המדבר, דקירה של שמחה חולפת בגופי״.
דקירה של שמחה? מקור המילה ״אקסטזה״ במילה היוונית Ék-stasis, ופירושה ״לעמוד מחוץ או ליד״. לינדקוויסט מתייצב מחוץ לעצמו ומתגנב מאחורי מבטו שלו. רגעים כאלה מסמלים את ניצחון סגנון הכתיבה שלו — החיבור. ספריו של לינדקוויסט מורכבים מפסיפסים שחיים, עובדות, מסקנות ותמונות רגעיות משובצים בהם זה לצד זה. כשהחלקים מונחים במקומם, הקורא והמספר זוקפים את גבם כדי לסקור את צורתו של העולם.
יצירותיו של סוון לינדקוויסט נישאות על גבי אמונה מוצקה באמנות וגם באמת. לפיכך הוא קשה לעיכול עבור מי שלמד לראות את השתיים כסותרות זו את זו. הוא פיתח אמנות פרוזה שתואמת את מה שלפני כמאה שנה ראה הפילוסוף גאורג לוקאץ' כמטרה הבלתי מושגת של הרומן. חייב להימצא סגנון כתיבה, טען לוקאץ', שהיופי פשוט מאוד מסמן בו את חשיפת משמעות החיים.
לינדקוויסט לא היה מתבטא בביטויים אידאליסטיים כל כך והוא גם אינו כותב רומנים, אבל דעותיו דומות פחות או יותר: ההעשרה האסתטית הקפדנית של עובדות היסטוריות נעלה יותר מדרכים אחרות לחיפוש אחר משמעות החיים והאמת על החברה.
אם נתחקה אחר מקורות הגישה הספרותית הזאת, נגלה שהיא אפיינה את כתיבתו של לינדקוויסט עוד מראשיתה. בספר הביכורים שלו ״הצעה״ (Et förslag) מ־1955 הוא כתב שבחר בחיבור כז'אנר שלו, הרי זה הסגנון החופשי ביותר. אם כי סופרים רבים מדי מנצלים את החופש כדי להתחמק מהבעיה, והתוצאה היא ״חיבור ג'נטלמני״ שמאופיין ב״טרדות המעמד העליון ואנינות טעם מעודנת״. במקום זאת על החיבור לנצל את החופש שלו כדי לגשת ישר לעניין, מסביר לינדקוויסט הצעיר: ״כדי שהחיבור יהיה אמנות, הוא חייב ליצור חוויה: חוויה מכוננת. הוא חייב להיות מלא באפלת הבעיה שהוא מציג ובאור הפתרון! טיעוניו חייבים להיות נראים ומוחשיים! החיבור אינו יכול להסתפק בארגון ובניתוח עובדות. הוא חייב להיות דרמה של דיאלוגים בין עובדות, שיר על ריחן, על צלילן ועל זוהרן של העובדות — החיבור כשיר דידקטי! — רומן על הקשרים בין העובדות ללידתן, חיים ומוות!״
אם משווים את המצע של בן ה־23, שזה עתה פרסם את ספר הביכורים שלו, לניסיונו של הכותב המיומן בן השישים בהשמידו את כל הפראים! אפשר לראות שהמטרות הושגו כמעט במלואן.
האם המחבר מנצל את החופש שלו? כן, במובן זה שהטקסט נהפך לעתים לשירה. האם הוא ניגש ישר לעניין? טוב מכך, הוא ניגש ישר ללב לבם של הדברים. האם הוא יוצר חוויה מכוננת? הספר מתאר את נדודיו של המספר, או ליתר דיוק את מסעו באוטובוסים לעבר הבנה עמוקה יותר. האם הטיעונים בספר נראים ומוחשיים? מוחשיים עד כאב. האם זו דרמה של דיאלוגים בין עובדות? כך בדיוק הספר בנוי. האם חשים בריח, האם רואים את זוהר העובדות? כן, הן צורבות באף ומסנוורות את העיניים. האם הוא מלא באפלת הבעיה? לא זו בלבד, הוא אף עוסק בלב האפלה. אם כן, האם גם אור הפתרון נראה בו? לא, האפלה דחוסה מדי.
איפשהו בדרך פסקו הטקסטים של לינדקוויסט לנווט לעבר האור והפתרון, ובמקום זאת כיוונו את האנטנות לעבר החושך. ״המיתוס של ווּ טאו־טסו״ (Myten om Wu Tao-Tzu) מ־1967 רומז על הגורם לשינוי: ״בשנות השישים התברר שדברים אינם מתקדמים בכיוון הנכון. הפערים גדלים. החובות צומחים״. כמה עמודים לאחר מכן הוא כותב: ״המערכת הוקמה באלימות. היא פעלה תמיד באלימות״. ועוד שני עמודים לאחר מכן: ״זו אשליה להאמין בחרטה ובהתחדשות. לא נוכל לצפות אלא לתוקפנות, לגזענות ולפשיזם. הבעתה שמצב העולם המתקדר מעורר לא תוביל לכפרה ולשיפור. היא תפלס את הדרך למנהיגים הנושאים באמתחתם פתרונות סופיים קיצוניים״.
בשנת 1992, שאז ראה אור השמידו את כל הפראים!, היה ברור שהגזענות הפוליטית הגלויה חזרה לאירופה עוד לפני הצפוי. בשוודיה שיווקו מפלגת שֶבּוּ ומפלגת הדמוקרטיה החדשה את שנאת הזרים שלהן כאהבת המולדת. קבוצות קיצוניות כמו ארגון ההתנגדות הארית הלבנה הודיעו על נכונותן ״להשמיד את כל היהודים והכושים״. יון אַאוּסוּניוּס, ״איש הלייזר״, הוא עצמו הניף את רובהו והחל להשמיד את המהגרים.
בשנת 1992 נפל מסך הברזל, והשאלה על פשעי הקומוניזם עמדה בראש סדר היום. מקצת הדיונים עסקו ברצח ההמונים של סטאלין, אם אפשר להשוותו להשמדת היהודים של היטלר, ומקצתם עסקו בקומוניזם כרעיון. רבים מפולמוסָנֵי הימין סברו שהשמאל האירופי בכללותו, ובכלל זה הסוציאליסטים הדוגלים ברפורמיזם כמו לינדקוויסט, נושאים באשמה קולקטיבית על פשעי השלטון הקומוניסטי.
ועלתה גם שאלה שלישית, גדולה אף היא, בדבר החברה הרב־תרבותית והשקפת העולם האירוצנטרית. המודרניוּת, ההתפתחות, הקדמה והחופש הוצגו זה זמן רב כהמצאות אירופיות, שאירופים טובי לב ייצאו לחברות ״מפותחות פחות״. עכשיו היו רבים שדרשו כתיבה מאוזנת יותר של ההיסטוריה. ב־1987 פרסם אוּלוּף לָגֶרקרנץ השוודי את הפרשנות שלו לג'וזף קונרד, בספרו ״מסע עם לב האפלה״ (Färd med Mörkrets hjärta), והדגיש בה את העובדה שההתפשטות של אירופה המבוססת על מלחמות כיבוש, עבדות וקולוניאליזם ממשיכה כל העת באותו סגנון. בתגובה לביקורת הזאת טענו מובילי דעת קהל ליברלים ושמרנים שהמורשת הערכית של המערב היא ההגנה היחידה שלו מפני ברבריוּת והתפוררות.
על הרקע הזה קל לראות מדוע נהיה השמידו את כל הפראים! אחד הספרים המדוברים ביותר של שנות התשעים. הספר עסק בכל הדיונים הללו ומלבד זאת הצליח לקשר אותם לדיונים אחרים. במציאות שרבים הציבו את הדמוקרטיה, את הקפיטליזם ואת ההשכלה של המערב כניגוד לשלטונות הרצחניים של הקומוניזם והנאציזם, הזכיר להם לינדקוויסט שהמעצמות הקולוניאליות של אירופה הן שמיסדו את רצח העם כתאוריה וכפרקטיקה. ספרו הוא רשימה שחורה של מערב־אירופים אשר המליצו על הכחדת ״הגזעים הנחותים״ וחגגו את מימושה. לינדקוויסט הדגים וחידד אמירה של אֵמֶה סֵזֵר, המשורר ממרטיניק, על הקשר המודחק והעכור בין רצח עם בשם האימפריאליזם ובין נאציזם: ״הדבר שעליו האזרחים התמימים של המאה העשרים אינם יכולים לסלוח להיטלר אינו הפשע בפני עצמו, לא השפלת האדם באשר הוא אדם, אלא הפשע כנגד האדם הלבן, העובדה שהיטלר יישם שיטות קולוניאליסטיות על יבשת אירופה, שיטות שפגעו בעבר רק בערבים, בקוּלים בהודו ובשחורים באפריקה״.
השמידו את כל הפראים! מתורגם היום ל־14 שפות. בארצות הברית ובבריטניה Exterminate All the Brutes, כפי שהוא נקרא בתרגומה של ג'ואן טייט, משמש ספר עיון מקובל בתחומו. הצלחתו הבין־לאומית של הספר פילסה את הדרך לעוד תרגומים; אלה מיקמו בהדרגה את סוון לינדקוויסט בין טיילים ידועים ובין בכירי הכותבים והמסאים של אחרי מלחמת העולם השנייה, כגון ברוס צ'טווין, ו״ג זבאלד, רישארד קפושצ'ינסקי, ו״ס נאיפול וקלאודיו מגריס, אף שהלהט הפוליטי של לינדקוויסט ואהבתו לארכיונים נעדרים מכתיבתם.
השמידו את כל הפראים! הוא החלק האחרון במה שאפשר לכנות ״טרילוגיית הסהרה״ של לינדקוויסט. כאן הוא משלים את המסע שהתכונן לקראתו ב״ספת משקולות״ ושיצא אליו ב״צוללני המדבר״ (Ökendykarna). כשמעבד התמלילים תחת זרועו, והדיסקטים מוגנים מפני פגעי מזג האוויר והחול, הוא מתקדם במסלול מעין סאלח דרך תאמאנראסט, ארליט ואגדז עד לזינדר. מסעו מסתיים כשהוא מגיע לעיר זינדר, ושם משלימים הן המחבר הן תרבותו האירופית את תהליך ההתמרה שלהם. אין עוד דרך חזרה. החזיתות של אירופה, המקושטות ביד אמן, הסתובבו במסע כמו תפאורה בתאטרון וחשפו את צדן המפלצתי, ״גרעין המחשבה האירופית״, כפי שלינדקוויסט מנסח זאת.
דומה כי הדבר היחיד שלא השתנה בכתיבתו של לינדקוויסט הוא הדרישה לשינוי. היא מכוונת באותה עצמה כלפי ה״אני״ וכלפי החברה. השינוי הכרחי משום שהסדר השורר אינו צודק והוא נשמר באלימות. אבל לינדקוויסט עקבי בעוד דבר: רצונו של החוקר לדעת. הוא מביא את כל הדוגמאות הנגישות לכך שסדרי העולם המערבי פירושם הקרבה מתמשכת של אנשים וסביבה, ובה בעת הוא מוכיח שהסדר הזה מקובע היטב.
בהשמידו את כל הפראים! הוא מעניק מרחב גדול לשתי הדמויות הללו: זו שעוברת התמרה וזו שקובעת כי השיטה אינה ניתנת לערעור. הן עומדות פנים אל פנים וצועקות משני צדי הסהרה. מי מהן צודקת? לינדקוויסט מדגיש שיש גם צד שלישי, קורא הספר, וההחלטה נתונה בידיו.
 
סטפן יונסון, סטוקהולם ושִינָה, יוני 2011