ירמיהו

פרק א
נבואת ההקדשה

"נבואה ורוח הקודש באים מפנימיותו של אדם,
ומתוכו הוא נשפע לכל מה שנוגע לעולם כולו".
(הראי"ה קוק, שמונה קבצים, ה, קכו)

ירמיהו מתוודע לנבואתו בשנת שלוש-עשרה למלך יאשיהו, היא שנת 626 לפנה"ס. הרפורמה של יאשיהו כבר החלה, והמלך עסוק בביעור התרבות האשורית מישראל ומיהודה. ירמיהו כבר נער (כבן שלוש-עשרה) ומודע היטב למשמעות הרוחנית של האירועים המתרחשים סביבו בזירה המקומית. לענתות הגיעו גם החדשות על התמוטטות מלך אשור ועל התעצמות הממלכה הבבלית. מאזן הכוחות אינו ברור וכך גם לא מי הטובים ומי הרעים ומהי המשמעות של קריסת הממלכה האחת וצמיחת האחרת.
החזון הראשון פוקד את ירמיהו מן הסתם בענתות. הוא שומע את דבר ה' האומר לו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך". הביטוי "נביא לגויים" אין כוונתו נביא עבור הגויים אלא הרחבת ייעודו של ירמיהו. הוא לא יהיה רק נביא מקומי שיעסוק בתיקון המידות והמעשים של בני עמו. המפה העולמית תהיה לנגד עיניו והוא יחזה את מהלכי האלוהים על פני הממלכות.[15]
כבר כאן, בנבואת ההקדשה, אנו רואים שהנבואה צרובה בו ואינה תלויה ברצונו החופשי. כתגובה להתנערותו של ירמיהו מדבר ה' - "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (א, ה) - נוגע ה' בפיו, "ויאמר ה' אלי הנה נתתי דברי בפיך" (א, ט). זהו הרגע המכונן בחיי ירמיהו. שתילת דבר ה' בפיו של ירמיהו הופכת את הנבואה לחלק מאישיותו, ירצה או לא ירצה. כעת מסביר לו ה' ביתר אריכות מהו "נביא לגויים נתתיך":

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ (ירמיהו א, י).

הנער מופקד על הנבואה בתקופה הרת גורל שבה עומדות להתרחש מהפכות עולמיות. בשלב זה הוא עדיין אינו יודע את שמות הממלכות, מי מהן לחורבן ומי לבניין, מי לאובדן ומי לנטיעה. הוא רק יודע שזוהי שעתו ושה' חולש על הזירה.
אז רואה ירמיהו לראשונה בחייו מראות נבואה - את מקל השקד הממהר להעלות פרחים ואת מראה הסיר הנפוח ופניו צפונה. שני המראות הללו פוקדים אותו בעירנות מלאה כאשר אוזנו כרויה ועינו פקוחה וכל תנועה מעוררת אותו להקשבה דרוכה. לשאלה "מה אתה רואה?" הוא עונה מיד: "מקל שקד אני רואה". ירמיהו שמע רק לפני רגע את דברי ההקדשה שלו ואת תיאור ייעודו הנבואי הכולל גם חורבן וגם נטיעה. כעת באים הסמלים הנבואיים ומציגים לו באופן כיאסטי את שתי הפנים. פריחת השקד מבשרת התחדשות וחיים. לכן כשירמיהו עונה ואומר "מקל שקד אני רואה", עונה לו ה': "היטבת לראות". אלו אינם דברי שבח על עיניו המיטיבות לראות אלא פרשנות למהות חזונו: "ראית מראה שמבשר טוב" המקביל לדברי הנחמה: "לבנות ולנטוע".[16]
מיד אחרי מראה השקד בא המראה השני: "סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה". ירמיהו רואה ערימה של שיחים הנקראים בימינו סירה קוצנית המשמשים את המקומיים להבערת אש לבישול ולהסקה.[17] הרוחות המנשבות מן הצפון מאיימות לגלגל את הערימה הזו. בצד השקד המתאר את זמן ההתרחשות, הסיר מלמד על מיקומה: "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ". על אף הרמז שמקבל ירמיהו, הנסתר עדיין רב על הגלוי באשר לזהות הממלכות שעתידות להתגושש בימיו על המפה הפוליטית העולמית.
כסיום לנבואת ההקדשה חוזר ירמיהו ושומע את דברי ה' המדרבנים אותו וקוראים לו לאזור מותניו:

וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ (ירמיהו א, יז-יט).

627-622 לפנה"ס:
ימי האור בשומרון: נבואות האיחוד של ממלכות ישראל ויהודה

רק מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה
כי השער ייפתח לו ויבוא בו בסערה
כשישובו לגבולם
(עידן רייכל, מנעי קולך מבכי)

נבואתו של ירמיהו פורצת במקביל לרפורמה של יאשיהו. ראשית מנבא ירמיהו על חזון האחדות של ממלכות יהודה וישראל ברוח יאשיהו. כנער בענתות ירמיהו אינו שייך לאף אחת מן הממלכות הללו. ענתות שכנה בנחלת בנימין על הגבול בין ממלכות יהודה וישראל, ונאמנותה לא היתה נתונה לזו או לזו.[18] כמוזכר לעיל כוהני ענתות לא היו פעילים בבית המקדש שבירושלים, הם עבדו את שדותיהם וחיו את חייהם.

פרק ג: "שיווק" חזון הגאולה לבני אפרים
הנבואה הראשונה שפקדה את ירמיהו הוליכה אותו היישר לממלכת הצפון המקומית, לערי השומרון והגליל:

הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם (ירמיהו ג, יב).

הנותרים בארץ אחרי גלות עשרת השבטים לא ראו ביהודה כתובת ולא ניהלו עמה קשרי שכנות. הם ניהלו חיים אוטונומיים תחת שלטון אשור. ירמיהו משמיע הבטחה חדשה לאוזני שבטי ישראל שבשומרון. בעוד ישעיהו התנבא בימי המלחמה האחרונה בין ישראל ליהודה: "בעוד ששים שנה יחת אפרים מעם" (ישעיהו ז, ח), כעת בא נביא רך ונעים וקורא להם "שובה משובה ישראל". חטאי ישראל אינם אלא משובת נעורים. גם על רקע דברי הנביא הושע, בפרק ב בספרו המתייחס לישראל כזונה הבוגדת בבעלה בעקביות, נבין עד כמה הנימה החדשה של הנביא מבנימין נשמעת אחרת באוזני אפרים:

שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן (ירמיהו ג, יד).

בשׁוּרות אלו מגלה ירמיהו כמה תובנות לגבי מהלך התשובה שהוא מבקש להוביל עם המלך יאשיהו.[19] ראשית מבשר ירמיהו ש"לא אטור לעולם". אין הקב"ה נוטר לבניו החוטאים ויש בעולמו תיקון ותשובה. גם אם מאות שנים מלאה שומרון בעבודת הבעל וכבר שלושה דורות מאז מות חזקיהו מלאה גם יהודה בעבודת אלילים - לא נחתם דינן לחורבן. שנית - ירמיהו מבקש לשרטט לשארית ממלכת ישראל את מהלך התשובה לירושלים. על יושבי ירושלים להוציא את העבודה הזרה מלבם, אך על יושבי הצפון להחליט תחילה שהם חוזרים לירושלים אחרי שנטשוה מאז ימי ירבעם הראשון. נתק בן מאות שנים בין ממלכות אפרים ובין יושבי ירושלים דורש תשובה עמוקה מאוד. מה יכול לגרום ליושבי הר אפרים לקבל על עצמם את בשורת השיבה לירושלים לאחר שדחו בבוז את הזמנתו של חזקיהו המלך לפני שמונים שנה? על ירמיהו הצעיר מוטל לשווק אותה סחורה משומשת באריזה אחרת. הוא מבין שבני אפרים ידחו את בשורתו משלושה טעמים. הם, בניה של רחל, המאמינים שיוסף הוא הבן הנבחר, אינם מוכנים לשמוע שוב על שושלת בית דוד; הם אינם רואים את ירושלים כבירה אולטימטיבית - הר אפרים, ובית אל בתוכו, מוקדמים ומקודשים יותר לדידם; בית המקדש של שלמה אינו מקודש בעיניהם יותר ממקומות הפולחן של אבותיהם ואבות אבותיהם (למעלה משלוש מאות שנה). על ירמיהו להתגבר על ההתניות המוקדמות הללו והוא מדגיש בדבריו כמה חידושים שלא שמעה אוזן ישראלית עד אז.
ירמיהו מבשר לבני אפרים שלא ישובו לאותה ירושלים ממנה התנתקו בימי ירבעם בן נבט לפני מאות שנים. ירמיהו אינו מזכיר בדבריו ולוּ פעם אחת את בית דוד. זה כל כך ברור שהם אינם רוצים את המוצר הזה! הוא מבטיח להם שבחזרתם לציון יהיו בחסות רועים נאמנים שמנהיגים את העם בדעה ובהשׂכּל:

וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל (ירמיהו ג, טו).

בלבו מתכוון בוודאי ירמיהו ליאשיהו, שנראה בעיניו מנהיג מושלם לקיבוץ נידחי ישראל. לשומעיו הוא משאיר את הפרשנות פתוחה. אך זו רק ההבטחה הראשונה. את ההפתעה האמיתית הוא שומר להמשך דבריו:

וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע. בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. (ירמיהו ג, טז-יח).

ירמיהו מבשר לגולי הצפון, שכאשר ישובו לציון ולמלכות ישראל המאוחדת, לא יחזרו לעמדה של אחיזה ב"ארון ברית ה'". כדאי לזכור שהארון הוא הרהיט המרכזי והפנימי ביותר בבית המקדש. ממלכת יהודה מתפארת מאז ימי דוד המלך בהחזקת הארון בירושלים. מאז בניין מקדש שלמה שוכן הארון בבית קודש הקודשים. אנשי שומרון יודעים זאת היטב. הם לא שכחו את אחד מסיפורי הראשית של הממלכה שלהם, עוד בטרם היה מלך בירושלים, כאשר ארון ברית ה' שכן בשילה. אז, בימים הרחוקים ההם, גנבו פלשתים את הארון במלחמה שבה מתו גם שני בניו של עלי הכוהן ומאז הארון אינו בחזקתם (שמואל א ה-ו). "ניכוס" הארון לבית דוד סימל את הצלחתו כשם שסימל את השפלתה של ממלכת ישראל הקדומה. כעת משתמש ירמיהו (בעצמו נצר לשושלת בני עלי) בידיעה הזו על מקומו הרגיש של הארון בתודעת ממלכת ישראל והוא "משחררו" מתפקידו הסמלי.
קשה להאמין לנביא מיהודה המתחייב שארון ה' שוב לא יהיה במוקד, וניכרים מאמציו של ירמיהו לשכנע את קהל שומעיו. בדבריו המתייחסים לארון מהדהד הנביא חמש פעמים "לא" כדי לשכנע את שומעיו בכנות הדברים: "לא יאמרו, לא יעלה על לב, לא יזכרו, לא יפקדו ולא יעשה" (ג, טז).
למען האמת, ארון ברית ה' נעלם ממקומו כבר בימי מנשה סבו של יאשיהו, כפי שמעיד ספר דברי הימים בתארו את יאשיהו חוגג את חג הפסח:

וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל: (דברי הימים ב לה, ג).

ברור שאם יאשיהו דורש להביא את הארון, כנאמר בפסוק, הוא אינו במקומו! יהודה אליצור העלה השערה מעניינת בדבר הוצאת הארון ממקומו. מנשה, שחצב קברי מלכות חדשים שמסתריהם ומבואותיהם לא היו ידועים, העביר (לטענתו של אליצור) את תכולת קברי בית דוד מעיר דוד אל קברי המלכות החדשים בגן עוזא:
"מנשה זכר בודאי את אשר אירע בימי אביו חזקיה כאשר ירושלים עמדה ליפול בידי האשורים ואך נס שהתרחש בשעה האחרונה הציל את העיר מחורבן. מנשה הבין שנִסים כאלה אינם מתרחשים בכל יום וכי ירושלים אינה עוד בטוחה בפני כיבוש. על כן העביר את אוצרות אבותיו וגנזם במעמקי סלעי ירושלים. קרוב לוודאי שבאותם מבואות חצב מנשה גם מדור מיוחד לכלי יקר ובראשם ארון הברית. לא בגלל חרדת קודש עשה כן אלא שהשליט הפרגמאטי סבר שיש להגן על ארון ברית ה' הכלי היקר והמפואר התופס מקום נכבד בתודעת ישראל".[20]
מתברר שלאחר תחילת הרפורמה של יאשיהו הוציאו את הארון ממקומו אך יאשיהו ציווה את הלוויים לגונזו: "אין לכם משא בכתף". הכוונה היא - לא יהיה לכם עוד צורך לשאת את הארון כי הוא ישכון קבע. זהו גם הפתרון למדרש חכמים: "ומי גנזו לארון - יאשיהו גנזו" (תלמוד בבלי, יומא נב ע"ב).
ירמיהו המפתה את יושבי הצפון לחזור לירושלים "משחרר" אותם מהתודעה של חפצי המקדש ומעורר אותם לעלות מן האלילות אל עבודת ה'. ירושלים הופכת בעיניו לכיסא ה'. יאשיהו, המלך הגדול ביותר בעיניו, יוביל את ישראל למלכות שמים המחזקת את מלכות בית דוד הארצית.

פרק לא: ושבו בנים לגבולם
השמעת נבואות השיבה של שבטי הצפון היתה פשוטה לירמיהו. היה עליו לשווק נכון את הרעיון שהגיעה עת החבירה בין בני רחל לבני לאה והשעה היתה כשרה לכך. התשתית הארגונית באפרים שיוועה ליד מאמצת. מאז חורבנה בימי אשור הפכה שומרון לפחווה אשורית ללא מעמד. עד כה חיו יושבי הארץ הוותיקים והמהגרים השומרונים בכפיפה אחת ונהנו מפטרונותם של אנשי הממלכה הגדולה בצפון. כעת, עם הזעזועים שהתרחשו במלחמת האימפריות, ניטל מהם הביטחון. הזמנתו של יאשיהו לשיבת שומרון ליהודה ונבואת ירמיהו המגבה אותה נופלות אפוא על אוזניים קשובות. פרק ג כוון כולו לממלכת שומרון וכך גם פרק לא, בו ממשיך ירמיהו בדברי הריצוי והאהבה. הוא מבקש לפתות אותה כאהובה שהתרחקה וזקוקה לדברי ריצוי וחיזור על מנת שתתפייס ותשוב הביתה:

כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל. מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ (ירמיהו לא, א-ה).

הפרק פותח בהבטחה שהרי השומרון יינטעו ופריים יחולל (כלומר יצא מקדושה לחולין).[21] אך אז הוא מספר על "יום קראו נצרים [=שומרי המטעים מפני אויב] הר אפרים קומו ונעלה ציון". זוהי קריאה חגיגית המבשרת על חידוש האחווה בין יהודה לשומרון ועל הכרת שומרון בהשריית שכינתו של ה' בציון (ולא בשומרון). נראה שפסוק זה, המצוי בתוך פרק המוקדש כולו לשומרון, פונה לאנשי ירושלים. כמו מתווך מקצועי במשא ומתן מדיני מהלך ירמיהו בין אוזני היהודים לבין אוזני הישראלים ומבקש להטעים לכל אחד את מה שרוצות אוזניו לשמוע: "מה יצא לנו מזה". בעוד לאנשי השומרון הוא מציע יציבות כלכלית וביטחונית: "עוד תטעי כרמים", לאנשי ירושלים מובטחת עליונות גיאופוליטית - ירושלים היא המוקד של מקום ה': "קומו ונעלה ציון". יש להביא בחשבון שקשה יותר לשכנע את יושבי יהודה בצדקת הרעיון המהפכני המכריז על סיום הסכסוך בין שתי המדינות והכרוך בשכחת פצעי העבר וגיבוש זהות משותפת הכורכת את שתיהן לממלכה אחת. לאחר אמירה מובלעת זו שב ירמיהו ומתייחס לאנשי שומרון. "כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל" (לא, ו).
גם בפרק הזה כבפרק ג מרבה ירמיהו להשתמש בשם "יעקב". אנשי שומרון מתייחסים לאב הקדמון יעקב ולבית אל, המקום שבו פגע בו אלוהים, בעוד אנשי יהודה מתייחסים לדוד ולעירו ירושלים. ירמיהו מתנבא באופטימיות רבה ושומע כבר את קול הישועה של שארית ישראל:

הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא (ירמיהו לא, ז-ח).

"אפרים בכורי הוא" - ביטוי זה אי אפשר לאומרו בהרי יהודה ובחוצות ירושלים. נבואת ירמיהו מכריזה כי במאבק הירושה שבין יהודה ליוסף ובניהם אחריהם, אפרים, הממשיך של יוסף - הוא הבכור הנבחר.[22]
את המשך הנבואה הוא כבר מפנה לחלל העולם - שישמעו הכול וידעו:

שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד (ירמיהו לא, ט-יא).
כסיום לנבואת הגאולה והנחמה הזו מעורר ירמיהו את זכרה של רחל, האם האמיתית של שבטי יוסף וממלכת אפרים:

כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו לא, יד-טז).

ירמיהו, שתפקד בשלב זה כ"רוח גבית" לחזון התיקון הלאומי, נשמע כאחד מנביאי שומרון השורשיים ביותר. נבואתו מדברת על גלות בניה של רחל, שבטי אפרים ומנשה, מנחלתם בידי אשור. הוא כבר הבטיח לבנים ש"עוד יטעו כרמים בהרי שומרון", כי שם ביתם ואיש לא יזיזם ממקומם. עכשיו הוא מוסיף ומאיר את דבריו באור יקרות: הגולים שעברו דרך הרמה (הכפר א-רם ליד רמאללה) לארצות הצפון בממלכת אשור עתידים לחזור. שיירת הגולים עברה דרך קבר רחל הנמצא שם "בדרך אפרתה". רבו הוויכוחים על מקום קבורת רחל אך בהקשרו של פִּרקנו נראה פירושו של נגה הראובני המזהה את אפרת עם נחל פרת (והמעיין הידוע בשם עין פרה).[23] רחל המבכה על בניה נקראת למנוע קולה מבכי כי הבנים ישובו מארץ אויב לגבולם - היינו לשומרון. בפנותו ישירות אל שבטי ישראל ובהזכירו את רחל, האם הקדמונית של יוסף, אהובתו של יעקב העומדת על משמר בניה, מגיע ירמיהו לפסגת נבואות הנחמה שהשמיע. המאבק בין רחל ולאה, בין יוסף ויהודה, בין שבטי בית דוד ושבטי בית שאול - עומד לפיה להסתיים. אפרים הוא הבכור ורחל - האם האמיתית.
ירמיהו אינו נעצר בתפילותיה של רחל המבכה על בניה. הוא שב ומסב את מבטו הנבואי אל בני אפרים עצמם:

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה' (ירמיהו לא, יז-יט).

"אפרים מתנודד כעגל לא למד" - זה אחד מפסוקי הסניגוריה הגדולים של נביא על ישראל. הסתכלו על אפרים, אומר הנביא. הוא כמו עגל בן יומו שרגליו מתנועעות בחוסר יציבות. ישראל, יושבי השומרון, שמעו נבואה הפוכה מפי הושע: "ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש" (י, יא), שדימתה אותם לעגלה המלומדת בחטא, ואילו ירמיהו מדמה אותם לעגל רך שאינו מנוסה אפילו בעמידה. בקשתו של העגל הזה מאמו היא "יסרתני ואוסר" - אני אלמד אם תכווני אותי. ואז מסיים ירמיהו במילים: "השיבני ואשובה כי אתה ה' אלהי". חידושו של ירמיהו כאן הוא בפנייתם של בני אפרים לה' שיעשה את הצעד הראשון: "השיבני". אפרים מתוודה, בשפתו של ירמיהו, על חטאות נעורים: "כי נשאתי חרפת נעורי". ומנגד לבכיו של העגל שלא לומד, עונה ההורה שאין בו טיפה אחת של כעס או בדל של זיכרון רע, רק טוב: "הבן יקיר לי אפרים", אף שהוא "ילד שעשועים" - עושה לפעמים שטויות. "מדי דברי בו - זכור אזכרנו עוד", כלִבּו של הורה היוצא לבנו, כך לב ה' מתגעגע אל בניו שעזבו אותו בשיגיון ילדות. לסיום מגיעה השבועה: "רחם ארחמנו נאם ה'". בזה מסיים ירמיהו את הבטחתו לשבט אפרים. הוא מגיע לפסגת האהבה ומבטיח שימי הניכור וההפרדה תמו על סִפּה של תקופה חדשה.
ירמיהו "מתעורר" מן הנבואה המתוקה הזו ואומר ספק לעצמו, ספק לנו:

עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה' (ירמיהו לא, כה-כז).

ביקיצתו רואה ירמיהו את כל מה שראה בזמן נבואתו. הרי בנבואת ההקדשה שלו שמע את דבר ה' למראה מקל השקד, המבטיח שהוא ינתוש וינתוץ, יהרוס ויאביד אך בסוף יבנה וייטע. ואכן ה' ממהר להחזיר את בניו לחיקו, לבנות ולנטוע. הנחמה הזדרזה לבוא ותמו ימי היִראה מפני הרעה שעתידה לבוא מצפון.

בשולי פרק לא: פסוקי "קול ברמה נשמע"
בזיכרון היהודי הקולקטיבי שלאחר המקרא
הפירוש הזה למילותיו של ירמיהו, "קול ברמה נשמע [...] רחל מבכה על בניה", מערער שתי הנחות יסוד שעליהן מושתת עומס רגשי רב במסורת ישראל. האחת - המסורת מזהה את מקום קבורת רחל בבית לחם שביהודה, שם נתקדש הקבר באלפי שנות דמעות של עם ישראל. השנייה - דמותה של רחל היא האהובה ביותר בכל מסורת ישראל: במדרש, בפיוט, בשירה, בספרות ובאמנות. כל האהבה הגדולה שמרעיפים עליה בניה במהלך הדורות נובעת מהמדרש המצייר אותה כיושבת על הדרך בזמן ששיירת הגולים של נבוזראדן עושה את דרכה לבבל. הפירוש שהובא כאן - שרחל קבורה בנחלת בנימין ובוכה על בניה שלה (שבטי אפרים לבד) פוגם ברגישות ובעוצמה של המדרשים הללו. אי אפשר שלא להזכיר כאן את מסורת המדרש ובעקבותיו את כל מסורות ישראל השומעות בפסוקים את נחמת רחל על בני לאה היורדים לגלות בימי החורבן (ארבעים שנה מאוחר יותר). רש"י מביא את המדרש הזה בפירושו לפסוק בו מספר יעקב אבינו ליוסף על פטירת רחל וקבורתה:

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם (בראשית מח, ז).

דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקב"ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם (רש"י שם).

כוחם של המדרש ושל רש"י רב להם, והשפעתם על דמעת יהודים בכל הדורות הועילה לציון הקבר בבית לחם יהודה ולהתקדשותו בקדושת עולמים, ורחל הפכה לאם של כל בניה, כולל בני אחותה לאה.[24]

פרק כג, א-ח: התוכחה על המנהיגות ביהודה ובשומרון והביטחון במנהיגות הגואלת של יאשיהו
ככל שנוקפים החודשים רואה ירמיהו את המחדל העמוק שבמהלך התשובה של עמו. המלך יאשיהו מתכוון לטוב אך אינו חש שקריאתו לשוב אל ה' אינה מחלחלת לתוך הלבבות. מנהיגות מקומית לקויה גורמת לכך שאנשי יהודה אינם מבינים שהימים האלה, ימי נפילת אימפריות ושידוד מערכות, הם ימים גדולים ומהם תצמח ישועה לישראל וליהודה. אלה הרועים בעיני רוחו של ירמיהו איש ענתות:

הוֹי רֹעִים מְאַבְּדִים וּמְפִצִים אֶת צֹאן מַרְעִיתִי נְאֻם ה'. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת עַמִּי אַתֶּם הֲפִצֹתֶם אֶת צֹאנִי וַתַּדִּחוּם וְלֹא פְקַדְתֶּם אֹתָם הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיכֶם אֶת רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם ה'. וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ. וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעִים וְרָעוּם וְלֹא יִירְאוּ עוֹד וְלֹא יֵחַתּוּ וְלֹא יִפָּקֵדוּ נְאֻם ה' (ירמיהו כג, א-ד).
נבואה זו יכולה לצאת מפיו של ירמיהו רק בשלב המוקדם, בו הוא עדיין ספוג בבשורת הגאולה של איחוד יהודה וישראל, באופטימיות של מראה השקד המתחדש ובתקווה העצומה שהוא תולה במלך הממשיך את בית דוד. הבעיה היא מקומית - הרועים אינם ראויים ויש להחליפם. ירמיהו רואה את הפער בין יאשיהו המלך לבין המנהיגים המקומיים כפער בין-דורי. בעוד יאשיהו מבשר טוב ומצמיח ישועה, המנהיגים מייצגים את הדור החוטא של מנשה. לכן ה' יפטר את הרועים הללו, יקבץ את שארית הצאן מערי השומרון ויקים מנהיגות חדשה וראויה. אף שירמיהו משמיע ביקורת נוקבת על הרועים, דבריו בפרק הזה מבטאים תקווה ושמחה לקראת מימוש החזון המשיחי של יאשיהו. כשם שישעיהו ניבא בתקווה עצומה על חזקיהו, הצמח לבית דוד (ישעיהו ד, ב) כך מתנבא ירמיהו על יאשיהו:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ (ירמיהו כג, ה-ו).

זוהי התפרצות משיחית של ירמיהו.[25] הוא רואה לנגד עיניו את יאשיהו, דורש את שמו "בימיו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח" ומוסיף לו כינוי הצופן הבטחה: "אשר יקראו ה' צדקנו".[26] ירמיהו אינו מרפה מבשורתו בשלב זה - יאשיהו מחזיר עטרה ליושנה. הוא מכריז שהתקופה הירודה שהחלה עם גלות עשרת השבטים לאשור ונמשכה בימיו של מנשה שטימא את יהודה, תמה:

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם (ירמיהו כג, ז-ח).

השיעבוד האחרון של ישראל לאשור ושיבת האובדים ממנו ידחקו את זכר השיעבוד ההיסטורי של ישראל במצרים ואת כניסתם לארץ ביד משה, ומי שיחזה בהתרחשות הזאת לא יוכל להמשיך ולהחזיק במטבע הלשון הנפוצה בישראל "חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים". שיבת השבטים מגלות הצפון תאפיל על כל הנסים!
ירמיהו משוכנע בהגשמת הבטחתו של ה' על הנטיעה אחרי החורבן. בשלב זה הוא חש שאת החורבן נשא כבר העם בגלות אשור, ועכשיו, עם עלייתו של המלך מבית דוד, באו ימי הישיבה והנטיעה.

פרק ל: הלעג לקטני אמונת הגאולה

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר. כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ (ירמיהו ל, א-ג).
הציווי להעלות את דברי הנבואה על ספר נועד, ללא ספק, כדי להוכיח באמצעותו את העם קטן האמונה בימים רחוקים "למען יעמוד ימים רבים". ייתכן שזו מגילת הספר הראשונה שכתב ירמיהו, ועיקרה נבואת נחמה גדולה. בימי יהויקים (פרק לו) עתיד ירמיהו לכתוב את המגילה השנייה שתבשר פורענות. כעת הוא מבקש להודיע לישראל ויהודה את הבטחת ה' אליו:

וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל וְאֶל יְהוּדָה. כִּי כֹה אָמַר ה' קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם. שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן. הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים. וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם. וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ (ירמיהו ל, ד-יא).

ירמיהו מתאר את החברה ביהודה ובישראל בזמן חוסר השקט בממלכות הצפון. עבורו, צעיר בענתות, הרעש המגיע ומבשר את מפלת אשור הוא רעש של "יום ה'". הוא משתעשע בדבריו ולועג לכל הגברים הרועדים מפחד החדשות העולמיות: "ונהפכו כל פנים לירקון". הדימוי של הגבר האוחז את חלציו מרוב פחד כאישה יולדת מושאל מנבואתו של ישעיהו הרואה את הגאולה הבאה כחבלי לידה (כו, יז): "כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה'".[27]
ירמיהו יוצא מגדרו מרוב שמחה והשתוקקות: "הוי כי גדול היום ההוא מאין כמוהו". הנביאים שקדמו לו כבר ראו את הרעש הקודם לגאולה: עמוס (בפרק ה) וישעיהו (בפרק ב) תיארו את יום ה' וכמוהם נביאים אחרים.[28] הביטוי "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" שאומר כאן ירמיהו, הפך להיות כמעין סיסמה לימי משבר לאומיים, המבטיחה שלאחר הצרה תבוא הגאולה. ירמיהו ממשיך לעודד את רוחו הרפויה של העם ומבטיח לו את השחרור מעול הגויים. בעיני רוחו הוא שב ורואה את מלכות דוד המתקוממת מול עיניו:

וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם. וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד (ירמיהו ל, ט-י).

כמו בנבואתו לאפרים, גם כאן מדבר ירמיהו לא אל יהודה אלא אל "בני יעקב", המאוחדים יחד: ממלכת אפרים ויהודה. הוא מבטיח שאשור תיחרב ("אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם", פסוק יא) אך ישראל יעמוד ויישאר לעד. הנביא ממשיך להתבונן עוד ועוד אל מראה הגאולה וחותם את דבריו באקורד סיום המתייחס לאחרית הימים:

בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם (ירמיהו ל, כה).