ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם
מכר
מאות
עותקים
ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בטיסט בולייה, יליד 1985, צרפת, החל בכתיבת הבלוג "אז ככה, מטפלים ומטופלים מתפייסים" כשהיה מתמחה בחדר מיון. רשימותיו התקבלו בהתרגשות רבה על ידי הגולשים ובולייה זכה בפרס Alexandre-Varney. ספרו "אז ככה", מקורו באותו בלוג. 

תקציר

זהו סיפור על רופא עצוב שעם מותה של אשתו איבד את הטעם לחיים ומחליט לשים להם קץ. בוקר אחד הוא נכנס למונית ומתוודע לנהגת מסתורית: אישה זקנה, ססגונית ותימהונית, המסוגלת לנחש את יום מותם של בני אדם באמצעות מבט בעיניהם. בניסיון לשכנע את הרופא לחזור בו מהחלטתו, היא משכנעת אותו לציית לכל שיגעונותיה במשך שבעה ימים.
הספירה לאחור מתחילה, עד מועד הפירעון. מי ינצח, הייאוש או שמחת החיים? 
מה התרחש בחייו של האיש שהגיע למצב כזה? מה עבר על האישה בחייה שהוביל אותה לאמץ באופן כה נחרץ את החיים והאושר?
 
ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם הוא רומן תוסס ומלא הומור שנדמה לעתים כאגדה. בטיסט בולייה מספר בו על המפגש המופלא בין שתי הנפשות – הרופא והאישה הזקנה – המבקשות להפיח קסם חדש בעולם.
 
 
בטיסט בולייה הוא רופא משפחה בן 29. ספרו הראשון "אז ככה – סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון" (ספריית פועלים, 2015), מבוסס על חוויותיו של רופא מתמחה בחדר המיון ותורגם ל-12 שפות. חוויות אלה עלו קודם בבלוג שלו וריגשו מיליוני קוראים.

פרק ראשון

דבר המחבר
 
עמודי הספר המונח בידיכם ממוספרים מהאחרון לראשון.
זו אינה טעות של העורכים, אלא רצון של המחבר.
הסיפור שאתם עומדים לקרוא מתאר את שבעת הימים האחרונים בחייו של אדם.
הסיפור הזה הוא מעשייה בכיוון ההפוך.
כשאני מספר את סיפורו הפלאי של הרופא שרצה למות, אני נזכר ששנים רבות קודם לכן הוא טיפל בגברת דוגית. לגברת דוגית הייתה בטן שמנה מאוד, אבטיח של ממש. לשווא ניקזו אותה אנשי הצוות, היא מייד חזרה לקדמותה. הם ניקזו אותה שוב ובכל פעם הוציאו ממנה קרוב לשלושה ליטרים. חבית מנוקדת אמִתית, שהצוות רוקן כמיטב יכולתו. גברת דוגית פקדה את המחלקה בקביעות. בפעם הראשונה שראתה את הרופא הצעיר, חנוט בתוך מַדֵי הסטודנט הצחים שלו, היא לא הסכימה שינקז את קיבתה.
״אני ליידי פרימדונה: אני פוחדת ממחטים ומסטודנטים שמחזיקים בהן.״
הרופא הצעיר, שזו הייתה ההתמחות הראשונה שלו, יצא מהחדר בהליכה לאחור. הוא חזר לשם מִדֵי שעה, מחייך, נשאר דקות אחדות ויצא כלעומת שבא, חרישי וממושמע. כשהמטופלת הסכימה לבסוף שיטפל בה, הוא ניגש למלאכה בגמלוניות מכמירת לב ובמאמץ ניכר להיות עדין. אחרי ההתנסות הזאת, היא לא רצתה איש מלבדו. הוא היה נכנס לחדר ומנקז את בטנה פעמיים־שלוש בשבוע. באופן טבעי, הם נעשו חברים. עד שיום אחד הוא אמר לה:
״גברת דוגית, הסטאז' שלי עומד להסתיים. עוד מעט מתמחה אחר יטפל בך. אני מצטער.״
היא נראתה כמי שממאנת להינחם, והוא הזדרז להסתלק.
מזמן לזמן, כמובן, טִלפן הרופא הצעיר כדי לדרוש בשלומה. הוא נענה על־ידי מחליפיו:
״היא רוצה רק אותי ואף אחד מלבדי!״ הייתה תשובתם.
הוא ניסה לשמוח בשבילה, אך לא הצליח להיגמל מן התחושה המוזרה שזוג קרניים ארוך צמח כל אותה תקופה על מצחו.
אידיוט! הוא חשב. לפני כן היא רצתה רק אותך...
כעבור שנה, כשחזר לבית החולים ההוא, הוא ביקר במחלקה.
״גברת דוגית נמצאת כאן?״
״היא צריכה להגיע ביום חמישי לניקוז. אתה רוצה לעשות את זה?״
״איזו שאלה!״
כעבור יומיים קם, התגלח בקפידה, השליט סדר ברעמתו הבלונדינית ולבש חלוק נקי.
כשנכנס לחדר, התחוור לו שהיא לא השתנתה, שעדיין יש לה אותן פנים נאות, שהוא בר מזל על שהוא נמצא במחיצת האישה הזאת ויכול לשוב ולטפל בה.
כן, הוא באמת ובתמים נחשב בעיני עצמו למאושר.
הם חייכו זה לזה.
״כמו פעם?״ שאלה המטופלת.
״כמו פעם,״ ענה הגבר הצעיר.
שנים רבות חלפו מאז. הרופא היה עכשיו בתחילת שנות הארבעים שלו, שערו הארוך במקצת מהודק היטב מאחורי אוזניו, לחייו ורודות. ולצד אלה: חריץ אדום בתור שפתיים ופנים כה עצובות, שחזותו נראתה כבויה ודהה.
לעבודה נהג ללבוש תמיד אותם מכנסיים כהים ואותה חולצה בהירה ומגוהצת למשעי. מאז מות אשתו, הוא נעשה גבר בשחור ולבן.
בבוקר החורפי שבו מתחיל הסיפור זרו אלֵי הצפון שלג על העיר, השמש נגהה, ציפור צייצה בעליצות על ענף של עץ תאנה ובחייו של הרופא נפל דבר: הוא החליט לשים להם קץ באותו ערב.

בטיסט בולייה, יליד 1985, צרפת, החל בכתיבת הבלוג "אז ככה, מטפלים ומטופלים מתפייסים" כשהיה מתמחה בחדר מיון. רשימותיו התקבלו בהתרגשות רבה על ידי הגולשים ובולייה זכה בפרס Alexandre-Varney. ספרו "אז ככה", מקורו באותו בלוג. 

עוד על הספר

ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם בטיסט בולייה
דבר המחבר
 
עמודי הספר המונח בידיכם ממוספרים מהאחרון לראשון.
זו אינה טעות של העורכים, אלא רצון של המחבר.
הסיפור שאתם עומדים לקרוא מתאר את שבעת הימים האחרונים בחייו של אדם.
הסיפור הזה הוא מעשייה בכיוון ההפוך.
כשאני מספר את סיפורו הפלאי של הרופא שרצה למות, אני נזכר ששנים רבות קודם לכן הוא טיפל בגברת דוגית. לגברת דוגית הייתה בטן שמנה מאוד, אבטיח של ממש. לשווא ניקזו אותה אנשי הצוות, היא מייד חזרה לקדמותה. הם ניקזו אותה שוב ובכל פעם הוציאו ממנה קרוב לשלושה ליטרים. חבית מנוקדת אמִתית, שהצוות רוקן כמיטב יכולתו. גברת דוגית פקדה את המחלקה בקביעות. בפעם הראשונה שראתה את הרופא הצעיר, חנוט בתוך מַדֵי הסטודנט הצחים שלו, היא לא הסכימה שינקז את קיבתה.
״אני ליידי פרימדונה: אני פוחדת ממחטים ומסטודנטים שמחזיקים בהן.״
הרופא הצעיר, שזו הייתה ההתמחות הראשונה שלו, יצא מהחדר בהליכה לאחור. הוא חזר לשם מִדֵי שעה, מחייך, נשאר דקות אחדות ויצא כלעומת שבא, חרישי וממושמע. כשהמטופלת הסכימה לבסוף שיטפל בה, הוא ניגש למלאכה בגמלוניות מכמירת לב ובמאמץ ניכר להיות עדין. אחרי ההתנסות הזאת, היא לא רצתה איש מלבדו. הוא היה נכנס לחדר ומנקז את בטנה פעמיים־שלוש בשבוע. באופן טבעי, הם נעשו חברים. עד שיום אחד הוא אמר לה:
״גברת דוגית, הסטאז' שלי עומד להסתיים. עוד מעט מתמחה אחר יטפל בך. אני מצטער.״
היא נראתה כמי שממאנת להינחם, והוא הזדרז להסתלק.
מזמן לזמן, כמובן, טִלפן הרופא הצעיר כדי לדרוש בשלומה. הוא נענה על־ידי מחליפיו:
״היא רוצה רק אותי ואף אחד מלבדי!״ הייתה תשובתם.
הוא ניסה לשמוח בשבילה, אך לא הצליח להיגמל מן התחושה המוזרה שזוג קרניים ארוך צמח כל אותה תקופה על מצחו.
אידיוט! הוא חשב. לפני כן היא רצתה רק אותך...
כעבור שנה, כשחזר לבית החולים ההוא, הוא ביקר במחלקה.
״גברת דוגית נמצאת כאן?״
״היא צריכה להגיע ביום חמישי לניקוז. אתה רוצה לעשות את זה?״
״איזו שאלה!״
כעבור יומיים קם, התגלח בקפידה, השליט סדר ברעמתו הבלונדינית ולבש חלוק נקי.
כשנכנס לחדר, התחוור לו שהיא לא השתנתה, שעדיין יש לה אותן פנים נאות, שהוא בר מזל על שהוא נמצא במחיצת האישה הזאת ויכול לשוב ולטפל בה.
כן, הוא באמת ובתמים נחשב בעיני עצמו למאושר.
הם חייכו זה לזה.
״כמו פעם?״ שאלה המטופלת.
״כמו פעם,״ ענה הגבר הצעיר.
שנים רבות חלפו מאז. הרופא היה עכשיו בתחילת שנות הארבעים שלו, שערו הארוך במקצת מהודק היטב מאחורי אוזניו, לחייו ורודות. ולצד אלה: חריץ אדום בתור שפתיים ופנים כה עצובות, שחזותו נראתה כבויה ודהה.
לעבודה נהג ללבוש תמיד אותם מכנסיים כהים ואותה חולצה בהירה ומגוהצת למשעי. מאז מות אשתו, הוא נעשה גבר בשחור ולבן.
בבוקר החורפי שבו מתחיל הסיפור זרו אלֵי הצפון שלג על העיר, השמש נגהה, ציפור צייצה בעליצות על ענף של עץ תאנה ובחייו של הרופא נפל דבר: הוא החליט לשים להם קץ באותו ערב.