הרומן הזה, שהתפרסם בהולנד לפני כשנה, הוא מונולוג של פנסיונר. עובד לשעבר של 'הרשות למידות ומשקלות' באמסטרדם. זהו שמה ההיסטורי של הרשות, שהופרטה מאז, והיום, בזמן ההווה של הרומן (ראשית שנות האלפיים,( הוקם תחתיה התאגיד 'מטריפקט בע".'מ עיקר עבודתו של המספר, שהחל את הקריירה השקטה שלו ברשות בתחילת שנות ,60-ה היה כיול מאזניים ומשקולות - כאלה שחנוונים היו מביאים למשרדי הרשות או כאלה שהוא וחבריו היו בודקים בשטח, במעין "פשיטות" גרוטסקיות על חנויות מכולת נידחות.
על סף זקנה, מתמקד המספר בגבר אחד שעבד איתו בעשורים האחרונים, טיפוס מופנם ומעט מסתורי בשם קארל דייק - שעל שום דייקנותו וקפדנותו התאים מאוד לעבודה ברשות. כמו הקילוגרם השמור והמוגן שלפיו נמדדים שאר מכשירי השקילה, כך גם דייק נותר על כנו, לא משתנה ולא מתכרסם לאורך השנים. אלא שכפי שמגלה המספר, בכל זאת חל שינוי מסוים בקילוגרם השמור והמבודד - בשנות 80-ה הופחתו ממנו שתי אלפיות המיקרוגרם - ואילו השינוי היחיד באופיו של דייק נובע באופן פרדוקסלי מיציבותו האגדית בתוך מציאות דינמית: "באותם ימים הבנתי שאדם יכול להשתנות בכך שהוא נשאר אותו אדם."
באמצעות דמותו של דייק, ומזווית מקורית למדי, מאיר הסופר ההולנדי ה"מ ון דן ברינק שינוי חברתי כולל שהתחולל בעשורים האחרונים: ירידת כוחה של המדינה בוויסות חיי האזרחים, ועליית כוחו של השוק. מה שניתן לנסח כהתרסקות אמת המידה של החברה. הגישה של 'הרשות' הייתה פטרונית ביסודה: המדינה תפקח על המידות ועל המשקלות, לפי דגמים השמורים בקפידה בידיה. המדיניות החדשה, כותב המספר, "התאימה לתפיסה הגורסת שהיצרנים אחראים לדיוק המכשירים כשם שהלקוחות שלהם אחראים לבריאותם." איש-איש, יצרן-יצרן, דואגים לעצמם. מעמדה סמכותנית של נציגי המדינה, הפכה הרשות לתאגיד ש"פניו אל הלקוחות," כלומר כזה שמנסה לרצות את הסקטור הפרטי שנזקק לשירותיו; שינויים שקשורים גם למעבר הכולל של החברה מיחסים פורמליים למין נחמדות כללית, בחלקה מזויפת, שמאחוריה עומדים בעיקר שיקולי רווח.
דייק לא התאים לעידן החדש. הוא הביט זועם בכרסום בסמכותה של הרשות, כשבסופרמרקטים החלו להימכר מוצרים שנשקלו על ידי הסיטונאים (וכך ייתרו את הצו - רך במאזניים ומשקולות) - תהליך שהמספר מכנה "הפרטת היושר." דייק לא התאים לעידן החדש גם מכיוון אחר: הוא שמר על חייו הפרטיים בקנאות ולא היה מוצלח במיוחד במה שמכונה "יחסי אנוש," כלומר לא היה חלקלק כנדרש בתרבות הארגונית של ההווה.
עם פיטוריו של דייק, התבקש המספר על ידי המנהלת החדשה והחלקלקה של התאגיד לכתוב לה את נאום הפרידה ממנו. לצורך כך נבר בארכיון וגילה פרטים מפתיעים על עמיתו: ייתכן שדייק הוא הומוסקסואל וייתכן שנולד בזמן המלחמה מקשר מגונה בין קצין גרמני להולנדית קלת דעת. כך או כך, דייק נקם במנהלת ולא הגיע לטקס הפרישה שלו עצמו, ומאז נעלמו עקבותיו.
ספרו של ון דן ברינק כתוב בקצב פנסיונרי. והוא מהנה באיטיות הזו, המכוונת. יש בו משהו צפוני, חורפי, מסוגר. בהתאם לתאוות הדיוק של הדמויות בספר, הרומן משופע במשפטים פשוטים לכאורה, אך מתערסלים לאיטם וחותרים לדיוק: "טיפות מים ניגרו על השטיח ומסביב לרגליו הגדולות, הנעולות כבעבר בנעליים שקשה להגדיר את צבען, מעין בז' כהה או צבע בוץ, על כל פנים גוון המצוי היכן שהוא על הספקטרום שבין חום לאפור. ולנעליים סוליות גומי עבות." השפה כאן מבקשת לעטוף באופן הדוק את המציאות. בהתאם לקצב הנינוח, השהוי הזה, אין גם בהילות לפענח את דמותו של דייק. המספר מהרהר ותוהה על היכרותו ארוכת השנים עם עמיתו - למעשה, על אי-היכרותו איתו - מנסה לברר מה עלה בגורלו, אבל הכל נתון תחת אד אמסטרדמי סמיך שמאט את התנועה.
מה שמונע מ'דייק' להיות יותר מאשר ספר יפה נחלק לשניים. ראשית, תחושה דקה של חקיינות; חקיינות של ספרות משתהה, מהורהרת, כזו שחותרת ביסודיות כמעט עצלה לפענוח אישיותי של אדם כלשהו. בזמן הקריאה עלו בדעתי זבאלד ,'אוסטרליץ'ו חוויאר מריאס והפרוזה האובססיבית שלו וקוטזי המרוחק במכוון כמקורות השפעה אפשריים. הבעיה השנייה היא היעדר דרמה. ון דן ברינק הקצין קצת יותר מדי את אופייה הישנוני, המזדחל, של הפרוזה שהוא כותב. האופי הזה, כאמור, בהחלט מהנה בדרכו, ובכל זאת, הקורא הסבלן מעוניין גם באיזה רגע של גילוי מפתיע, של התפתחות מסעירה לגבי דייק או לגבי יחסיו עם המספר. אלה נעדרים כאן. הפרוזה המדודה הזו לא מספיק מוזיקלית או משופעת בניואנסים מאלפים כדי שתוכל לוותר על התרה דרמטית של העלילה.
עוד 3 ספרים על תהליכי הפרטה:
לוח חלק > נתן שחם
הידרומניה > אסף גברון
גן נעמי > ישי שריד
הרמת משקולות
'דייק' הוא רומן יפה ומהורהר על השפעתם ההרסנית של כוחות השוק
הרומן הזה, שהתפרסם בהולנד לפני כשנה, הוא מונולוג של פנסיונר. עובד לשעבר של 'הרשות למידות ומשקלות' באמסטרדם. זהו שמה ההיסטורי של הרשות, שהופרטה מאז, והיום, בזמן ההווה של הרומן (ראשית שנות האלפיים,( הוקם תחתיה התאגיד 'מטריפקט בע".'מ עיקר עבודתו של המספר, שהחל את הקריירה השקטה שלו ברשות בתחילת שנות ,60-ה היה כיול מאזניים ומשקולות - כאלה שחנוונים היו מביאים למשרדי הרשות או כאלה שהוא וחבריו היו בודקים בשטח, במעין "פשיטות" גרוטסקיות על חנויות מכולת נידחות.
על סף זקנה, מתמקד המספר בגבר אחד שעבד איתו בעשורים האחרונים, טיפוס מופנם ומעט מסתורי בשם קארל דייק - שעל שום דייקנותו וקפדנותו התאים מאוד לעבודה ברשות. כמו הקילוגרם השמור והמוגן שלפיו נמדדים שאר מכשירי השקילה, כך גם דייק נותר על כנו, לא משתנה ולא מתכרסם לאורך השנים. אלא שכפי שמגלה המספר, בכל זאת חל שינוי מסוים בקילוגרם השמור והמבודד - בשנות 80-ה הופחתו ממנו שתי אלפיות המיקרוגרם - ואילו השינוי היחיד באופיו של דייק נובע באופן פרדוקסלי מיציבותו האגדית בתוך מציאות דינמית: "באותם ימים הבנתי שאדם יכול להשתנות בכך שהוא נשאר אותו אדם."
באמצעות דמותו של דייק, ומזווית מקורית למדי, מאיר הסופר ההולנדי ה"מ ון דן ברינק שינוי חברתי כולל שהתחולל בעשורים האחרונים: ירידת כוחה של המדינה בוויסות חיי האזרחים, ועליית כוחו של השוק. מה שניתן לנסח כהתרסקות אמת המידה של החברה. הגישה של 'הרשות' הייתה פטרונית ביסודה: המדינה תפקח על המידות ועל המשקלות, לפי דגמים השמורים בקפידה בידיה. המדיניות החדשה, כותב המספר, "התאימה לתפיסה הגורסת שהיצרנים אחראים לדיוק המכשירים כשם שהלקוחות שלהם אחראים לבריאותם." איש-איש, יצרן-יצרן, דואגים לעצמם. מעמדה סמכותנית של נציגי המדינה, הפכה הרשות לתאגיד ש"פניו אל הלקוחות," כלומר כזה שמנסה לרצות את הסקטור הפרטי שנזקק לשירותיו; שינויים שקשורים גם למעבר הכולל של החברה מיחסים פורמליים למין נחמדות כללית, בחלקה מזויפת, שמאחוריה עומדים בעיקר שיקולי רווח.
דייק לא התאים לעידן החדש. הוא הביט זועם בכרסום בסמכותה של הרשות, כשבסופרמרקטים החלו להימכר מוצרים שנשקלו על ידי הסיטונאים (וכך ייתרו את הצו - רך במאזניים ומשקולות) - תהליך שהמספר מכנה "הפרטת היושר." דייק לא התאים לעידן החדש גם מכיוון אחר: הוא שמר על חייו הפרטיים בקנאות ולא היה מוצלח במיוחד במה שמכונה "יחסי אנוש," כלומר לא היה חלקלק כנדרש בתרבות הארגונית של ההווה.
עם פיטוריו של דייק, התבקש המספר על ידי המנהלת החדשה והחלקלקה של התאגיד לכתוב לה את נאום הפרידה ממנו. לצורך כך נבר בארכיון וגילה פרטים מפתיעים על עמיתו: ייתכן שדייק הוא הומוסקסואל וייתכן שנולד בזמן המלחמה מקשר מגונה בין קצין גרמני להולנדית קלת דעת. כך או כך, דייק נקם במנהלת ולא הגיע לטקס הפרישה שלו עצמו, ומאז נעלמו עקבותיו.
ספרו של ון דן ברינק כתוב בקצב פנסיונרי. והוא מהנה באיטיות הזו, המכוונת. יש בו משהו צפוני, חורפי, מסוגר. בהתאם לתאוות הדיוק של הדמויות בספר, הרומן משופע במשפטים פשוטים לכאורה, אך מתערסלים לאיטם וחותרים לדיוק: "טיפות מים ניגרו על השטיח ומסביב לרגליו הגדולות, הנעולות כבעבר בנעליים שקשה להגדיר את צבען, מעין בז' כהה או צבע בוץ, על כל פנים גוון המצוי היכן שהוא על הספקטרום שבין חום לאפור. ולנעליים סוליות גומי עבות." השפה כאן מבקשת לעטוף באופן הדוק את המציאות. בהתאם לקצב הנינוח, השהוי הזה, אין גם בהילות לפענח את דמותו של דייק. המספר מהרהר ותוהה על היכרותו ארוכת השנים עם עמיתו - למעשה, על אי-היכרותו איתו - מנסה לברר מה עלה בגורלו, אבל הכל נתון תחת אד אמסטרדמי סמיך שמאט את התנועה.
מה שמונע מ'דייק' להיות יותר מאשר ספר יפה נחלק לשניים. ראשית, תחושה דקה של חקיינות; חקיינות של ספרות משתהה, מהורהרת, כזו שחותרת ביסודיות כמעט עצלה לפענוח אישיותי של אדם כלשהו. בזמן הקריאה עלו בדעתי זבאלד ,'אוסטרליץ'ו חוויאר מריאס והפרוזה האובססיבית שלו וקוטזי המרוחק במכוון כמקורות השפעה אפשריים. הבעיה השנייה היא היעדר דרמה. ון דן ברינק הקצין קצת יותר מדי את אופייה הישנוני, המזדחל, של הפרוזה שהוא כותב. האופי הזה, כאמור, בהחלט מהנה בדרכו, ובכל זאת, הקורא הסבלן מעוניין גם באיזה רגע של גילוי מפתיע, של התפתחות מסעירה לגבי דייק או לגבי יחסיו עם המספר. אלה נעדרים כאן. הפרוזה המדודה הזו לא מספיק מוזיקלית או משופעת בניואנסים מאלפים כדי שתוכל לוותר על התרה דרמטית של העלילה.
עוד 3 ספרים על תהליכי הפרטה:
לוח חלק > נתן שחם
הידרומניה > אסף גברון
גן נעמי > ישי שריד
אריק גלסנר
7 לילות
28/04/2017
לקריאת הסקירה המלאה >
