דייק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דייק
הוספה למועדפים
3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

שני בחורים צעירים מתחילים את עבודתם במשרדי לשכת הכיול של הרשות למשקלות ומידות באמסטרדם. יותר מארבעים שנה לאחר מכן מחליטה מנהלת חדשה לפטר אחד מהם, את דייק – העובד המסור, הדבק בעיקשות בעקרונותיו המקצועיים. לקראת מסיבת הפרידה החגיגית היא מטילה על עמיתו משכבר הימים לכתוב בשבילה נאום פרידה. אז מסתבר לאותו עמית ותיק, כי אף שישב עם דייק באותו חדר יותר מארבעים שנה, אין הוא יודע דבר על חייו הפרטיים. לצורך כתיבת הנאום הוא מתחיל לחקור ולהעלות על הכתב את זיכרונותיו. בדרך זו הוא מכניס אותנו אל שגרת חיי העבודה בלשכת הכיול, הכוללת גם כיתות רגליים לצורך בדיקת כיול מאזניים בחנויות נידחות, ותוך כך מתחילה אט־אט להיחשף ולהיבנות דמותו החידתית והמסקרנת של דייק. 
 
דייק הוא סיפור חכם, מדוד ופיוטי על עולם המשקלות והמדידות המרתק והלא מוכר, סיפור על שמירה על עקרונות באקלים של שינויים ומסחור, סיפור על מוכרי גבינות, קצבים וחנוונים קשי יום, על גוש קילוגרם הפלטינה והאירידיום אשר שמור בכספת ליד פריז, ועל סודות שמורים מן העבר. 
 
ה"מ ון דן ברינק הוא עיתונאי וסופר הולנדי, יליד 1956, חתן פרסים ספרותיים. "דייק" הוא ספרו הראשון המתורגם לעברית.

פרק ראשון

1
 
החלום חזר על עצמו מדי לילה, ובמבט ראשון לא היה בו שום דבר יוצא דופן.
גשם יורד. אני עושה את דרכי על רציף לאורך תעלה אפלה. התעלה מוארת בצמצום בפנסי רחוב שניצבים במרחקים קבועים זה מזה.
גבר הולך לפניי. בכל פעם שרגליו דורכות על עיגול מואר, אני רואה את דמותו לרגע קט ביתר בהירות. את כתפיו המכווצות. את מעילו הכהה. את פניו החיוורות מבעד למסך האור והגשם. הוא צועד לפניי בשוויון נפש, במרחק של שני פנסים.
אני מכיר את האיש.
אני גם מכיר את התעלה.
אבל...
כשאני מאיץ את צעדיי כדי להדביק אותו, המרחק בינינו לא קטן. אני רואה אותו צועד בקצב קבוע מעיגול מואר אחד למשנהו, ולמרות כל מאמציי הפער בינינו נותר בעינו.
שני פנסים, גשם, חושך. ואין סוף גם לתעלה.
וכך זה נמשך עד שאני מתעורר, ואני עדיין עייף, אבל גם מרוגז על עצמי ועל חוסר היכולת שלי לשים לזה קץ.
והרי מה לי ולמטרד הזה, למסתורין האלה? אני כבר בן שישים ושש, ותמיד התברכתי בשינה ערבה. לא זכור לי שפקדו אותי אי־פעם חלומות.
חוץ מזה, ככל הידוע לי, לא ניחנתי בדמיון מפותח יתר על המידה.
ובאורחים מאזור הדמדומים המכונה ״תת־מודע״, אני לא רוצה כלל ועיקר.
לא ספרתי כמה פעמים החלום חזר על עצמו, ואני גם לא יכול לטעון שהעיק עליי. ועם זאת תפסתי את עצמי מייחל לרגע שבו חוקי הטבע ייכנסו לתלם בחלומי, כדי שצעדיי המואצים יאפשרו לי להשיג את דמות הרפאים ולטפוח על שכמה.
ואז אוכל לומר: ״דֶייק!״
וכשיסב את ראשו: ״די עם זה, קַארְל. תפסיק כבר.״
וזה ייפסק, כך נדמה לי.
ידעתי שאין כל יסוד למשאלה שלי, שכן היא לכאורה הניחה שעמיתי לעבודה משכבר הימים, קַארְל דֶייק, הופיע בסצנה המוזרה הזאת לא רק כשחקן אלא גם כבמאי. והרי בחלומות לא כן הוא, כמדומני: האדם עצמו יוצר את חלומותיו, או משהו בתוכו יוצר אותם, והעולם החיצון רק מספק תפאורה וניצבים.
אשקר אם אומר שהתביישתי בחלום שחלמתי. הוא גם לא עורר בי דאגה אלא רק, כאמור, תחושה קלה של תרעומת. ואף־על־פי־כן לא סיפרתי לאשתי כלום על מה שהתחולל בלילה במיטה שלנו, ליד הגוף הגדול והחם שלה העטוי כותונת לילה דקה עם סרטים קטנים. הגוף הרך שפשוט הוסיף לנשום בשלווה בשעה שאני, בעלה זה למעלה מארבעים וחמש שנה, צועד יחד עם הטיפוס המשונה הזה דֶייק בגשם על רציף, ללא כל סיבה או מטרה.
אבל אמש התחלתי לדאוג.

סקירות וביקורות

הרמת משקולות 'דייק' הוא רומן יפה ומהורהר על השפעתם ההרסנית של כוחות השוק הרומן הזה, שהתפרסם בהולנד לפני כשנה, הוא מונולוג של פנסיונר. עובד לשעבר של 'הרשות למידות ומשקלות' באמסטרדם. זהו שמה ההיסטורי של הרשות, שהופרטה מאז, והיום, בזמן ההווה של הרומן (ראשית שנות האלפיים‭,(‬ הוקם תחתיה התאגיד 'מטריפקט בע"‭.'מ‬ עיקר עבודתו של המספר, שהחל את הקריירה השקטה שלו ברשות בתחילת שנות ‭ ,60-ה‬ היה כיול מאזניים ומשקולות - כאלה שחנוונים היו מביאים למשרדי הרשות או כאלה שהוא וחבריו היו בודקים בשטח, במעין "פשיטות" גרוטסקיות על חנויות מכולת נידחות.

על סף זקנה, מתמקד המספר בגבר אחד שעבד איתו בעשורים האחרונים, טיפוס מופנם ומעט מסתורי בשם קארל דייק - שעל שום דייקנותו וקפדנותו התאים מאוד לעבודה ברשות. כמו הקילוגרם השמור והמוגן שלפיו נמדדים שאר מכשירי השקילה, כך גם דייק נותר על כנו, לא משתנה ולא מתכרסם לאורך השנים. אלא שכפי שמגלה המספר, בכל זאת חל שינוי מסוים בקילוגרם השמור והמבודד - בשנות ‭ 80-ה‬ הופחתו ממנו שתי אלפיות המיקרוגרם - ואילו השינוי היחיד באופיו של דייק נובע באופן פרדוקסלי מיציבותו האגדית בתוך מציאות דינמית: "באותם ימים הבנתי שאדם יכול להשתנות בכך שהוא נשאר אותו אדם‭."‬

באמצעות דמותו של דייק, ומזווית מקורית למדי, מאיר הסופר ההולנדי ה"מ ון דן ברינק שינוי חברתי כולל שהתחולל בעשורים האחרונים: ירידת כוחה של המדינה בוויסות חיי האזרחים, ועליית כוחו של השוק. מה שניתן לנסח כהתרסקות אמת המידה של החברה. הגישה של 'הרשות' הייתה פטרונית ביסודה: המדינה תפקח על המידות ועל המשקלות, לפי דגמים השמורים בקפידה בידיה. המדיניות החדשה, כותב המספר, "התאימה לתפיסה הגורסת שהיצרנים אחראים לדיוק המכשירים כשם שהלקוחות שלהם אחראים לבריאותם‭."‬ איש-איש, יצרן-יצרן, דואגים לעצמם. מעמדה סמכותנית של נציגי המדינה, הפכה הרשות לתאגיד ש"פניו אל הלקוחות‭,"‬ כלומר כזה שמנסה לרצות את הסקטור הפרטי שנזקק לשירותיו; שינויים שקשורים גם למעבר הכולל של החברה מיחסים פורמליים למין נחמדות כללית, בחלקה מזויפת, שמאחוריה עומדים בעיקר שיקולי רווח.

דייק לא התאים לעידן החדש. הוא הביט זועם בכרסום בסמכותה של הרשות, כשבסופרמרקטים החלו להימכר מוצרים שנשקלו על ידי הסיטונאים (וכך ייתרו את הצו - רך במאזניים ומשקולות) - תהליך שהמספר מכנה "הפרטת היושר‭." ‬ דייק לא התאים לעידן החדש גם מכיוון אחר: הוא שמר על חייו הפרטיים בקנאות ולא היה מוצלח במיוחד במה שמכונה "יחסי אנוש‭,"‬ כלומר לא היה חלקלק כנדרש בתרבות הארגונית של ההווה.

עם פיטוריו של דייק, התבקש המספר על ידי המנהלת החדשה והחלקלקה של התאגיד לכתוב לה את נאום הפרידה ממנו. לצורך כך נבר בארכיון וגילה פרטים מפתיעים על עמיתו: ייתכן שדייק הוא הומוסקסואל וייתכן שנולד בזמן המלחמה מקשר מגונה בין קצין גרמני להולנדית קלת דעת. כך או כך, דייק נקם במנהלת ולא הגיע לטקס הפרישה שלו עצמו, ומאז נעלמו עקבותיו.

ספרו של ון דן ברינק כתוב בקצב פנסיונרי. והוא מהנה באיטיות הזו, המכוונת. יש בו משהו צפוני, חורפי, מסוגר. בהתאם לתאוות הדיוק של הדמויות בספר, הרומן משופע במשפטים פשוטים לכאורה, אך מתערסלים לאיטם וחותרים לדיוק: "טיפות מים ניגרו על השטיח ומסביב לרגליו הגדולות, הנעולות כבעבר בנעליים שקשה להגדיר את צבען, מעין בז' כהה או צבע בוץ, על כל פנים גוון המצוי היכן שהוא על הספקטרום שבין חום לאפור. ולנעליים סוליות גומי עבות‭."‬ השפה כאן מבקשת לעטוף באופן הדוק את המציאות. בהתאם לקצב הנינוח, השהוי הזה, אין גם בהילות לפענח את דמותו של דייק. המספר מהרהר ותוהה על היכרותו ארוכת השנים עם עמיתו - למעשה, על אי-היכרותו איתו - מנסה לברר מה עלה בגורלו, אבל הכל נתון תחת אד אמסטרדמי סמיך שמאט את התנועה.

מה שמונע מ'דייק' להיות יותר מאשר ספר יפה נחלק לשניים. ראשית, תחושה דקה של חקיינות; חקיינות של ספרות משתהה, מהורהרת, כזו שחותרת ביסודיות כמעט עצלה לפענוח אישיותי של אדם כלשהו. בזמן הקריאה עלו בדעתי זבאלד ‭ ,'אוסטרליץ'ו‬ חוויאר מריאס והפרוזה האובססיבית שלו וקוטזי המרוחק במכוון כמקורות השפעה אפשריים. הבעיה השנייה היא היעדר דרמה. ון דן ברינק הקצין קצת יותר מדי את אופייה הישנוני, המזדחל, של הפרוזה שהוא כותב. האופי הזה, כאמור, בהחלט מהנה בדרכו, ובכל זאת, הקורא הסבלן מעוניין גם באיזה רגע של גילוי מפתיע, של התפתחות מסעירה לגבי דייק או לגבי יחסיו עם המספר. אלה נעדרים כאן. הפרוזה המדודה הזו לא מספיק מוזיקלית או משופעת בניואנסים מאלפים כדי שתוכל לוותר על התרה דרמטית של העלילה.

עוד 3 ספרים על תהליכי הפרטה:
לוח חלק > נתן שחם
הידרומניה > אסף גברון
גן נעמי > ישי שריד
אריק גלסנר 7 לילות 28/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הרמת משקולות 'דייק' הוא רומן יפה ומהורהר על השפעתם ההרסנית של כוחות השוק הרומן הזה, שהתפרסם בהולנד לפני כשנה, הוא מונולוג של פנסיונר. עובד לשעבר של 'הרשות למידות ומשקלות' באמסטרדם. זהו שמה ההיסטורי של הרשות, שהופרטה מאז, והיום, בזמן ההווה של הרומן (ראשית שנות האלפיים‭,(‬ הוקם תחתיה התאגיד 'מטריפקט בע"‭.'מ‬ עיקר עבודתו של המספר, שהחל את הקריירה השקטה שלו ברשות בתחילת שנות ‭ ,60-ה‬ היה כיול מאזניים ומשקולות - כאלה שחנוונים היו מביאים למשרדי הרשות או כאלה שהוא וחבריו היו בודקים בשטח, במעין "פשיטות" גרוטסקיות על חנויות מכולת נידחות.

על סף זקנה, מתמקד המספר בגבר אחד שעבד איתו בעשורים האחרונים, טיפוס מופנם ומעט מסתורי בשם קארל דייק - שעל שום דייקנותו וקפדנותו התאים מאוד לעבודה ברשות. כמו הקילוגרם השמור והמוגן שלפיו נמדדים שאר מכשירי השקילה, כך גם דייק נותר על כנו, לא משתנה ולא מתכרסם לאורך השנים. אלא שכפי שמגלה המספר, בכל זאת חל שינוי מסוים בקילוגרם השמור והמבודד - בשנות ‭ 80-ה‬ הופחתו ממנו שתי אלפיות המיקרוגרם - ואילו השינוי היחיד באופיו של דייק נובע באופן פרדוקסלי מיציבותו האגדית בתוך מציאות דינמית: "באותם ימים הבנתי שאדם יכול להשתנות בכך שהוא נשאר אותו אדם‭."‬

באמצעות דמותו של דייק, ומזווית מקורית למדי, מאיר הסופר ההולנדי ה"מ ון דן ברינק שינוי חברתי כולל שהתחולל בעשורים האחרונים: ירידת כוחה של המדינה בוויסות חיי האזרחים, ועליית כוחו של השוק. מה שניתן לנסח כהתרסקות אמת המידה של החברה. הגישה של 'הרשות' הייתה פטרונית ביסודה: המדינה תפקח על המידות ועל המשקלות, לפי דגמים השמורים בקפידה בידיה. המדיניות החדשה, כותב המספר, "התאימה לתפיסה הגורסת שהיצרנים אחראים לדיוק המכשירים כשם שהלקוחות שלהם אחראים לבריאותם‭."‬ איש-איש, יצרן-יצרן, דואגים לעצמם. מעמדה סמכותנית של נציגי המדינה, הפכה הרשות לתאגיד ש"פניו אל הלקוחות‭,"‬ כלומר כזה שמנסה לרצות את הסקטור הפרטי שנזקק לשירותיו; שינויים שקשורים גם למעבר הכולל של החברה מיחסים פורמליים למין נחמדות כללית, בחלקה מזויפת, שמאחוריה עומדים בעיקר שיקולי רווח.

דייק לא התאים לעידן החדש. הוא הביט זועם בכרסום בסמכותה של הרשות, כשבסופרמרקטים החלו להימכר מוצרים שנשקלו על ידי הסיטונאים (וכך ייתרו את הצו - רך במאזניים ומשקולות) - תהליך שהמספר מכנה "הפרטת היושר‭." ‬ דייק לא התאים לעידן החדש גם מכיוון אחר: הוא שמר על חייו הפרטיים בקנאות ולא היה מוצלח במיוחד במה שמכונה "יחסי אנוש‭,"‬ כלומר לא היה חלקלק כנדרש בתרבות הארגונית של ההווה.

עם פיטוריו של דייק, התבקש המספר על ידי המנהלת החדשה והחלקלקה של התאגיד לכתוב לה את נאום הפרידה ממנו. לצורך כך נבר בארכיון וגילה פרטים מפתיעים על עמיתו: ייתכן שדייק הוא הומוסקסואל וייתכן שנולד בזמן המלחמה מקשר מגונה בין קצין גרמני להולנדית קלת דעת. כך או כך, דייק נקם במנהלת ולא הגיע לטקס הפרישה שלו עצמו, ומאז נעלמו עקבותיו.

ספרו של ון דן ברינק כתוב בקצב פנסיונרי. והוא מהנה באיטיות הזו, המכוונת. יש בו משהו צפוני, חורפי, מסוגר. בהתאם לתאוות הדיוק של הדמויות בספר, הרומן משופע במשפטים פשוטים לכאורה, אך מתערסלים לאיטם וחותרים לדיוק: "טיפות מים ניגרו על השטיח ומסביב לרגליו הגדולות, הנעולות כבעבר בנעליים שקשה להגדיר את צבען, מעין בז' כהה או צבע בוץ, על כל פנים גוון המצוי היכן שהוא על הספקטרום שבין חום לאפור. ולנעליים סוליות גומי עבות‭."‬ השפה כאן מבקשת לעטוף באופן הדוק את המציאות. בהתאם לקצב הנינוח, השהוי הזה, אין גם בהילות לפענח את דמותו של דייק. המספר מהרהר ותוהה על היכרותו ארוכת השנים עם עמיתו - למעשה, על אי-היכרותו איתו - מנסה לברר מה עלה בגורלו, אבל הכל נתון תחת אד אמסטרדמי סמיך שמאט את התנועה.

מה שמונע מ'דייק' להיות יותר מאשר ספר יפה נחלק לשניים. ראשית, תחושה דקה של חקיינות; חקיינות של ספרות משתהה, מהורהרת, כזו שחותרת ביסודיות כמעט עצלה לפענוח אישיותי של אדם כלשהו. בזמן הקריאה עלו בדעתי זבאלד ‭ ,'אוסטרליץ'ו‬ חוויאר מריאס והפרוזה האובססיבית שלו וקוטזי המרוחק במכוון כמקורות השפעה אפשריים. הבעיה השנייה היא היעדר דרמה. ון דן ברינק הקצין קצת יותר מדי את אופייה הישנוני, המזדחל, של הפרוזה שהוא כותב. האופי הזה, כאמור, בהחלט מהנה בדרכו, ובכל זאת, הקורא הסבלן מעוניין גם באיזה רגע של גילוי מפתיע, של התפתחות מסעירה לגבי דייק או לגבי יחסיו עם המספר. אלה נעדרים כאן. הפרוזה המדודה הזו לא מספיק מוזיקלית או משופעת בניואנסים מאלפים כדי שתוכל לוותר על התרה דרמטית של העלילה.

עוד 3 ספרים על תהליכי הפרטה:
לוח חלק > נתן שחם
הידרומניה > אסף גברון
גן נעמי > ישי שריד
אריק גלסנר 7 לילות 28/04/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
דייק המ ון דן ברינק
1
 
החלום חזר על עצמו מדי לילה, ובמבט ראשון לא היה בו שום דבר יוצא דופן.
גשם יורד. אני עושה את דרכי על רציף לאורך תעלה אפלה. התעלה מוארת בצמצום בפנסי רחוב שניצבים במרחקים קבועים זה מזה.
גבר הולך לפניי. בכל פעם שרגליו דורכות על עיגול מואר, אני רואה את דמותו לרגע קט ביתר בהירות. את כתפיו המכווצות. את מעילו הכהה. את פניו החיוורות מבעד למסך האור והגשם. הוא צועד לפניי בשוויון נפש, במרחק של שני פנסים.
אני מכיר את האיש.
אני גם מכיר את התעלה.
אבל...
כשאני מאיץ את צעדיי כדי להדביק אותו, המרחק בינינו לא קטן. אני רואה אותו צועד בקצב קבוע מעיגול מואר אחד למשנהו, ולמרות כל מאמציי הפער בינינו נותר בעינו.
שני פנסים, גשם, חושך. ואין סוף גם לתעלה.
וכך זה נמשך עד שאני מתעורר, ואני עדיין עייף, אבל גם מרוגז על עצמי ועל חוסר היכולת שלי לשים לזה קץ.
והרי מה לי ולמטרד הזה, למסתורין האלה? אני כבר בן שישים ושש, ותמיד התברכתי בשינה ערבה. לא זכור לי שפקדו אותי אי־פעם חלומות.
חוץ מזה, ככל הידוע לי, לא ניחנתי בדמיון מפותח יתר על המידה.
ובאורחים מאזור הדמדומים המכונה ״תת־מודע״, אני לא רוצה כלל ועיקר.
לא ספרתי כמה פעמים החלום חזר על עצמו, ואני גם לא יכול לטעון שהעיק עליי. ועם זאת תפסתי את עצמי מייחל לרגע שבו חוקי הטבע ייכנסו לתלם בחלומי, כדי שצעדיי המואצים יאפשרו לי להשיג את דמות הרפאים ולטפוח על שכמה.
ואז אוכל לומר: ״דֶייק!״
וכשיסב את ראשו: ״די עם זה, קַארְל. תפסיק כבר.״
וזה ייפסק, כך נדמה לי.
ידעתי שאין כל יסוד למשאלה שלי, שכן היא לכאורה הניחה שעמיתי לעבודה משכבר הימים, קַארְל דֶייק, הופיע בסצנה המוזרה הזאת לא רק כשחקן אלא גם כבמאי. והרי בחלומות לא כן הוא, כמדומני: האדם עצמו יוצר את חלומותיו, או משהו בתוכו יוצר אותם, והעולם החיצון רק מספק תפאורה וניצבים.
אשקר אם אומר שהתביישתי בחלום שחלמתי. הוא גם לא עורר בי דאגה אלא רק, כאמור, תחושה קלה של תרעומת. ואף־על־פי־כן לא סיפרתי לאשתי כלום על מה שהתחולל בלילה במיטה שלנו, ליד הגוף הגדול והחם שלה העטוי כותונת לילה דקה עם סרטים קטנים. הגוף הרך שפשוט הוסיף לנשום בשלווה בשעה שאני, בעלה זה למעלה מארבעים וחמש שנה, צועד יחד עם הטיפוס המשונה הזה דֶייק בגשם על רציף, ללא כל סיבה או מטרה.
אבל אמש התחלתי לדאוג.