ספריית הלווייתן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספריית הלווייתן
הוספה למועדפים

ספריית הלווייתן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 276 עמ' מודפסים

תקציר

חְ'רֵטָה‭ ‬דה‭ ‬האן, ‬כוכבת‭ ‬עבר‭ ‬של‭ ‬קבוצת‭ ‬קברט‭ ‬יידי‭ ‬באמסטרדם, ‬עומדת‭ ‬למות. ‬בצוואתה‭ ‬הברורה‭ ‬והמפורטת‭ ‬היא‭ ‬מבקשת‭ ‬למות‭ ‬על‭ ‬הבמה. ‬בנה‭ ‬ויקטור, ‬מהנדס‭ ‬גנטיקה‭ ‬לפני‭ ‬פרישה, ‬נאלץ‭ ‬לקבץ‭ ‬את‭ ‬חברי‭ ‬הלהקה‭ ‬שהתפרקה‭ ‬לפני‭ ‬עשרות‭ ‬שנים‭ ‬להופעה‭ ‬האחרונה‭ ‬בחייהם. ‬החבורה‭ ‬המשונה‭ ‬והסוערת‭ ‬יוצאת‭ ‬לאודיסיאה‭ ‬קומית‭ ‬ונוגעת‭ ‬ללב, ‬המלווה‭ ‬את‭ ‬ח'רטה‭ ‬בבית‭ ‬החולים, ‬בביתה, ‬באולם‭ ‬הקונצרטים, ‬על‭ ‬במת‭ ‬התיאטרון, ‬ולבסוף‭ ‬בצד‭ ‬ארונה‭ ‬המונח‭ ‬על‭ ‬שולחן‭ ‬ביליארד‭ ‬בבית‭ ‬קפה‭.‬
הבמה‭ ‬שופעת‭ ‬החיוניות‭ ‬שעליה‭ ‬מתרחש‭ ‬הרומן‭ ‬ספריית‭ ‬הלווייתן‭ ‬מסתעפת‭ ‬בסמטאותיה‭ ‬של‭ ‬מאה‭ ‬שלמה, ‬על‭ ‬מלחמותיה‭ ‬ותקוותיה, ‬ומתרחבת‭ ‬ומקיפה‭ ‬את‭ ‬ההוויה‭ ‬כולה: ‬ציפורים‭ ‬וכלבים, ‬בני‭ ‬ערים‭ ‬ובני‭ ‬שבטים, ‬בעלי‭ ‬מקצועות‭ ‬שעברו‭ ‬מן‭ ‬העולם‭ ‬‮–‬‭ ‬כולם‭ ‬מתקבצים‭ ‬על‭ ‬במה‭ ‬אחת‭ ‬ויוצאים‭ ‬במחול‭ ‬אחרון, ‬שמהפנט‭ ‬אפילו‭ ‬את‭ ‬המוות‭ ‬היושב‭ ‬בקהל‭ ‬ומחכה. ‬

יניב‭ ‬חג'בי‭ ‬יוצק‭ ‬חוכמת‭ ‬מסַפר‭ ‬בצחוק‭ ‬פרוע‭ ‬כדי‭ ‬ללכוד‭ ‬עולם‭ ‬נעלם‭ ‬בפרץ‭ ‬אחרון‭ ‬של‭ ‬חיים.
‭ ‬חג'בי‭ ‬מלמד‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬אמסטרדם. ‬ספרו‭ ‬הקודם, המדריך‭ ‬התימני‭ ‬לכתיבת‭ ‬אגדות, ‬ראה‭ ‬אור‭ ‬בהוצאת‭ ‬“בבל‮”‬‭. ‬

פרק ראשון

פתח 1: טיפשות
 
הוא הלך לאטו. לבדו. השלג חרק תחת כפות רגליו, הנאבקות להיחלץ מהעקבות העמוקים שכרו לעצמן. מבטו היטלטל על האדמה הלבנה מצד אל צד יחד עם תנועות ראשו העצום. מדי פעם, נשא את חדקו כדי לבחון אם המרחק בינו ובין הקבוצה נותר כשהיה, ואז שבו עיניו לשוטט מטה על פני הנתיב שסללו לו אחיו המתנכרים. הוא ראה גופות רבות של חיות שפעם הבחין בן רק בחטף, במנוסתן. עתה הן הביטו בו ממקום רבצן, בוהות בו כמתגרות בעיני המתים הפעורות שלהן. באכזריות שוות נפש שינה העולם באחת את חוקיו המוכרים, הותיר אותו ואת חברי הקבוצה המתעלמים ממנו כעת כניצולים היחידים. כל גופה הצחינה לעצמה, מכוסה בקליפת הקור העצום. חבריו צעדו יחדיו. ילדיהם פסעו באיטיות לצדם, מתחככים בגופם מדי פעם לוודא שהם בקרבתם להגן עליהם מפני הקור ומפני המוות. מאז נולד הוא פסע לצדם ומאחוריהם, אף פעם לא בתוכם, אוכל את שאריות המזון שהותירו בצדי הדרכים, רואה רק את גבם, שומע רק חלקי קולות, מבוסֵס בצואתם. הוא לא כעס עליהם. רולטת הטבע בחרה בו. הוא היה אדיש למוות. לא היה אכפת לו לחיות. נגזר עליו להיוולד. היה עליו להיות שונה כדי שלא ישתייך אליהם, דומה דיו כדי שילך אחריהם במרחק קבוע. אחוריה של אמו הזקנה התנדנדו בקצב קבוע שם במרכז הקבוצה. הוא כבר שכח את פניה. הוא לא ידע, גם הם לא ידעו, מדוע נדחה מקרבם ולמה המשיך להשתרך מאחוריהם. הם צייתו לאותו הכוח, הכוח שגזר על העולם הישן להיחרב, שקבע שעליהם לשרוד, שעליו להמשיך ולצעוד אחריהם בין שלוליות המוות. המוביל נעצר ורחרח את האוויר. הוא חש סכנה לא ברורה, הניע את ראשו מצד לצד והמשיך הלאה. הקבוצה המשיכה לצעוד אחר המנהיג אף שגופו החל לקרוס. הצעירים טבעו ראשונים.
המרחק היה זה שהצילו. מתוך סבך הבשר הפרוותי החום נשלחו חדקים אל־על, נאחזים לשווא בענפי העצים שנותרו תלושים בקימוריהם. ואז, משנואשו למצוא דבר מה מעליהם לתפוס בו, נקלעו זה בזה חדק בחדק ושקעו אט־אט כגוש אחד. הוא עקף את ביצת הגופות המפרפרות. גושי שלג נחתו על ידו בכבדות מהעצים כשהתנגש בהם עם גופו המסורבל מפחד. הוא לא ידע לאן הוא הולך, לאן נותר לו עוד ללכת. גופו צעד מעצמו מכוח אדי המוות הנידפים מן האדמה. פדחתו העצומה נשרטה בענפי העצים שסוככו על דרכו האחרונה. הוא הגיע לקרחת יער ונעמד במרכזהּ. טיפות הדם שנטפו מראשו הפכו לגלדי קרח אדמדמים, שהתנפצו לרסיסים עם כל תנועה שעשה. לא נותר בו כוח. המוות, קטן ומרושע, כבר החל לחולל סביבו, לנופף באגרופיו, לנתר סביבו בצווחות גסות, לבחון את אורך רוחו. הוא עצם את עיניו וחיכה. הלמות לבו המתמוססת אל דופק העולם נטלה עמה את רחשי קצו המתקרב. הוא טבל בדממה וידע שניצח, שהמוות הטיפש יהיה הראשון לאבד את סבלנותו ותכף יקפוץ בזעם על גבו.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 276 עמ' מודפסים
ספריית הלווייתן יניב חג׳בי
פתח 1: טיפשות
 
הוא הלך לאטו. לבדו. השלג חרק תחת כפות רגליו, הנאבקות להיחלץ מהעקבות העמוקים שכרו לעצמן. מבטו היטלטל על האדמה הלבנה מצד אל צד יחד עם תנועות ראשו העצום. מדי פעם, נשא את חדקו כדי לבחון אם המרחק בינו ובין הקבוצה נותר כשהיה, ואז שבו עיניו לשוטט מטה על פני הנתיב שסללו לו אחיו המתנכרים. הוא ראה גופות רבות של חיות שפעם הבחין בן רק בחטף, במנוסתן. עתה הן הביטו בו ממקום רבצן, בוהות בו כמתגרות בעיני המתים הפעורות שלהן. באכזריות שוות נפש שינה העולם באחת את חוקיו המוכרים, הותיר אותו ואת חברי הקבוצה המתעלמים ממנו כעת כניצולים היחידים. כל גופה הצחינה לעצמה, מכוסה בקליפת הקור העצום. חבריו צעדו יחדיו. ילדיהם פסעו באיטיות לצדם, מתחככים בגופם מדי פעם לוודא שהם בקרבתם להגן עליהם מפני הקור ומפני המוות. מאז נולד הוא פסע לצדם ומאחוריהם, אף פעם לא בתוכם, אוכל את שאריות המזון שהותירו בצדי הדרכים, רואה רק את גבם, שומע רק חלקי קולות, מבוסֵס בצואתם. הוא לא כעס עליהם. רולטת הטבע בחרה בו. הוא היה אדיש למוות. לא היה אכפת לו לחיות. נגזר עליו להיוולד. היה עליו להיות שונה כדי שלא ישתייך אליהם, דומה דיו כדי שילך אחריהם במרחק קבוע. אחוריה של אמו הזקנה התנדנדו בקצב קבוע שם במרכז הקבוצה. הוא כבר שכח את פניה. הוא לא ידע, גם הם לא ידעו, מדוע נדחה מקרבם ולמה המשיך להשתרך מאחוריהם. הם צייתו לאותו הכוח, הכוח שגזר על העולם הישן להיחרב, שקבע שעליהם לשרוד, שעליו להמשיך ולצעוד אחריהם בין שלוליות המוות. המוביל נעצר ורחרח את האוויר. הוא חש סכנה לא ברורה, הניע את ראשו מצד לצד והמשיך הלאה. הקבוצה המשיכה לצעוד אחר המנהיג אף שגופו החל לקרוס. הצעירים טבעו ראשונים.
המרחק היה זה שהצילו. מתוך סבך הבשר הפרוותי החום נשלחו חדקים אל־על, נאחזים לשווא בענפי העצים שנותרו תלושים בקימוריהם. ואז, משנואשו למצוא דבר מה מעליהם לתפוס בו, נקלעו זה בזה חדק בחדק ושקעו אט־אט כגוש אחד. הוא עקף את ביצת הגופות המפרפרות. גושי שלג נחתו על ידו בכבדות מהעצים כשהתנגש בהם עם גופו המסורבל מפחד. הוא לא ידע לאן הוא הולך, לאן נותר לו עוד ללכת. גופו צעד מעצמו מכוח אדי המוות הנידפים מן האדמה. פדחתו העצומה נשרטה בענפי העצים שסוככו על דרכו האחרונה. הוא הגיע לקרחת יער ונעמד במרכזהּ. טיפות הדם שנטפו מראשו הפכו לגלדי קרח אדמדמים, שהתנפצו לרסיסים עם כל תנועה שעשה. לא נותר בו כוח. המוות, קטן ומרושע, כבר החל לחולל סביבו, לנופף באגרופיו, לנתר סביבו בצווחות גסות, לבחון את אורך רוחו. הוא עצם את עיניו וחיכה. הלמות לבו המתמוססת אל דופק העולם נטלה עמה את רחשי קצו המתקרב. הוא טבל בדממה וידע שניצח, שהמוות הטיפש יהיה הראשון לאבד את סבלנותו ותכף יקפוץ בזעם על גבו.