המאבק שלי 3 - ילדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המאבק שלי 3 - ילדות
מכר
מאות
עותקים
המאבק שלי 3 - ילדות
מכר
מאות
עותקים

המאבק שלי 3 - ילדות

4 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 51 דק'

קרל אובה קנאוסגורד

קרל אובה קנאוסגורד הוא סופר נורווגי המתגורר בשוודיה.
סדרת הספרים האוטוביוגרפית שלו, "המאבק שלי"  פרסמה את שמו בכל נורווגיה. הסדרה כוללת ארבעה ספרים וזכתה להצלחה מסחרית, נמכרה בכחצי מיליון עותקים בנורווגיה, תורגמה ל-22 שפות ועוררה מחלוקת רבה. החשיפה האישית של קנאוסגורד - חייו האישיים, יחסיו עם אביו השתלטן והאלים, תיאור בני משפחתו וחבריו - התקבלה בביקורת בחברה הנורווגית הלותרנית השמרנית. גם שם הסדרה, כשם ספרו של היטלר, מיין קאמפף, עורר ביקורת.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

משפחה בת ארבע נפשות - אמא, אבא ושני בנים - עוברת להתגורר בשכונה חדשה לבני המעמד הבינוני, שנבנית בקצה אי בדרום–מערב נורווגיה. אלו הן שנות השבעים, ועבור כל אחד מבני המשפחה מסמן המעבר התחלה חדשה ומבטיחה. מהאוטובוס שמביא אותם למקום יורד קודם כל האב, כשהוא נושא שתי מזוודות. האם מצטרפת אליו, פוסעת מעט מאחוריו, דוחפת עגלה בה מתנמנם לו תינוק בן שמונה חודשים, קרל אובה שמו. לצידה פוסע אחיו בן הארבע וחצי. המשפחה הזאת, רגילה בכל מובן אפשרי, כפי שהיו אז כמעט כל המשפחות, הגיעה מאוסלו, שם האם למדה סיעוד והאב למד הוראה.
 
 מעבר דירה. לכאורה מאורע שכיח; אבל תחת ידו של קנאוסגורד ובסגנונו פורץ הדרך, שזכה לביקורות מהללות בעולם כולו, הוא הופך למרתק. מבעד לאפיזודות יומיומיות המתוארות בדקדקנות חפה מכל רחמים, מצטייר עולם שבו מבוגרים וילדים מתנהלים בשני מישורים נפרדים וכל מפגש ביניהם חופן פוטנציאל מכאיב או מאיים.
 
 קרל אוּבֶה קְנַאוּסְגוֹרְד מצליח להקים לתחייה את שנות ינקותו וילדותו המוקדמת עד לגיל 13, ומתאר את תחילת התפרקותה של המשפחה הרגילה הזו לארבעת הפרטים שלה.
 
 ילדות הוא הכרך השלישי בסדרת המופת המונומנטלית "המאבק שלי". קדמו לו ‘מוות במשפחה‘ ו‘גבר מאוהב‘, שראו אף הם אור במסגרת הסדרה לספרות יפה. 

פרק ראשון

 מרעה וחורשות, בעליות ובירידות מתונות ובפניות חדות – פה ושם עמדו עצים משני צדי הכביש, כמו במנהרה, פה ושם נראה הים היישר ממול – התקדם האוטובוס. הוא היה שייך לחברת אוניות הקיטור של אָרֶנדָל, וצבעו היה, כמו כל שאר האוטובוסים של החברה, חום בהיר וחום כהה. הוא חצה גשר, התקדם לאורך מפרץ צר, אותת ימינה ועצר. הדלת נפתחה, משפחה קטנה ירדה. האב, גבר גבוה ורזה בחולצה לבנה ומכנסיים בהירים מבד סינתטי, נשא שתי מזוודות. האם, לבושה במעיל קיצי בצבע בז' ומטפחת תכלת מכסה את שערה הארוך, דחפה עגלת תינוקות בידה האחת והובילה ילד קטן באחרת. עשן הפליטה האפור הסמיך מהאוטובוס ריחף עוד זמן מה מעל האספלט אחרי שזה המשיך בנסיעתו.
״צריך ללכת קצת ברגל,״ אמר האב.
״אתה תסתדר, אִינְגְבֶה?״ שאלה האם והביטה בילד, שהנהן.
״ברור,״ אמר.
הוא היה בן ארבע וחצי, שערו היה בהיר, כמעט לבן, ועורו שחום אחרי קיץ ארוך בשמש. אחיו, בקושי בן שמונה חודשים, שכב בעגלה ובהה בשמיים בלי לדעת איפה הם נמצאים או לאן פניהם מועדות.
לאט־לאט התקדמו בעלייה. זו הייתה דרך עפר, מלאת מהמורות קטנות וגדולות אחרי הגשם השוטף שירד. משני צדדיה השתרעו שדות מעובדים. בקצה המישור, שאורכו היה כחמש־מאות מטרים, החל יער היורד לעבר החופים המכוסים בחלוקי נחל. עציו היו נמוכים, כאילו רוח הים מעכה אותם כלפי מטה.
בית שנבנה לא מכבר שכן בצד ימין. מלבדו לא נראו עוד מבנים נוספים.
קפיציה הגדולים של העגלה חרקו. כעבור זמן מה עצם התינוק את עיניו, ותנועת הנדנוד הנפלאה ערסלה אותו עד שנרדם. האב, ששערו היה קצר וכהה ועל פניו זקן שחור ועבות, הניח את אחת המזוודות כדי למחות את הזיעה ממצחו.
״איזה חום, מחניק,״ אמר.
״כן,״ אמרה. ״אבל אולי צונן יותר ליד הים.״
״נקווה,״ אמר והרים שוב את המזוודה.
המשפחה הזאת, שהייתה רגילה בכל מובן אפשרי, ההורים צעירים כפי שכמעט כל ההורים היו צעירים באותם ימים, ומספר הילדים עומד על שניים כפי שכמעט לכל המשפחות היו שני ילדים באותם ימים, עזבה את אוסלו, שבה גרה חמש שנים בתֶרֶסֶסְגָטֶה ליד אצטדיון בִּישְלֶט, ועברה לשכונת בנה ביתך בטְרוּמְאֵיָה, ששם נבנה בשבילה בית חדש. בזמן שחיכו להשלמת הבנייה שכרו בית אחר, בית ישן במחנה הוּבֶה. באוסלו למד האב בשעות היום, לשון אנגלית ונורווגית, ובלילות עבד כשומר, בעוד האם למדה סיעוד בבית־הספר לאחיות של בית־החולים אוּלֶבוֹל. הוא אמנם לא סיים את לימודיו, אבל קיבל משרה כמורה בחטיבת הביניים בבית־הספר רוּלִיגְהֶדֶן, ואילו היא תתחיל בקרוב לעבוד בבית־ההבראה לחולים במחלות עצבים בקוֹקֶפְּלָסֶן. הם נפגשו בקְריסטִיאָנסָנְד כשהיו בני שבע־עשרה, היא נכנסה להיריון כשהיו בני תשע־עשרה והם התחתנו בגיל עשרים, בחווה הקטנה שבה גדלה בוֶסְטְלָנדֶה, אזור החוף המערבי של נורווגיה. איש מבני משפחתו לא בא לחתונה, ועל אף שהוא מחייך בכל התמונות שצולמו באותו יום הוא אפוף בחגורה של בדידות, רואים שהוא לא מרגיש לגמרי שייך בין כל אחיה ואחיותיה, דודותיה ודודיה, בני ובנות הדודים.
עכשיו הם בני עשרים וארבע, וחייהם האמיתיים עוד לפניהם. עבודות משלהם, בית משלהם, ילדים משלהם. הם שייכים זה לזה, וגם העתיד הצפוי להם הוא שלהם.
או שמא לא?
הם נולדו באותה שנה, 1944, והיו מבני הדור הראשון שאחרי המלחמה, אשר במובנים רבים ייצג משהו חדש, בעיקר בשל העובדה שמהלך חייו היה הראשון כאן במדינה שהתרחש בתוך חברה מתוכננת בקנה מידה גדול. שנות החמישים היו שנות פיתוחן של המערכות השונות – מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, מערכת התחבורה – ופיתוחם של משרדי הממשלה והשירותים הציבוריים השונים, במהלך מִרכוז אדיר שתוך זמן קצר להפליא השפיע על האופן שבו אנשים חיו את חייהם. אביה נולד בתחילת המאה העשרים בחווה שבה היא עצמה גדלה, בסֶרבֶּווֹג באִיטְרֶה סוֹגְן, ולא הייתה לו השכלה כלשהי. סבה בא מאחד האיים שלאורך החוף, וסביר להניח שהדבר נכון גם לגבי אביו וסבו שלו. אמה באה מחווה ביֶלְסְטֶר, מרחק של מאה קילומטרים משם, גם לה לא הייתה השכלה, ואחר שורשי משפחתה במקום אפשר היה להתחקות עד למאה השש־עשרה. משפחתו הייתה ממוקמת גבוה יותר בסולם החברתי, במובן זה שגם אביו וגם דודיו זכו לרכוש השכלה גבוהה. אבל גם הם גרו באותו מקום כמו הוריהם, כלומר בקריסטיאנסנד. אמו, שלה לא הייתה כל השכלה, באה מאוֹסְגוֹרְדסְטְרָנְד, אביה היה נַתָּב, וגם שוטרים היו במשפחתה. כשפגשה את בעלה לעתיד עברה לגור איתו בעיר הולדתו. זה היה הדפוס. השינוי שהתחולל בשנות החמישים והשישים היה בגדר מהפכה, רק ללא האלימות וחוסר ההיגיון המאפיינים מהפכות בדרך כלל. לא רק שילדיהם של דייגים ובעלי משקים חקלאיים קטנים, פועלי תעשייה ומוכרים בחנויות החלו ללמוד באוניברסיטה ולהתמחות כמורים ופסיכולוגים, היסטוריונים ועובדים סוציאליים, רבים מהם גם התיישבו במקומות מרוחקים מהאזורים שבהם התגוררו משפחותיהם מדורי דורות. העובדה שעשו זאת כאילו הדבר לגמרי מובן מאליו מעידה על עוצמתה של רוח הזמן. רוח הזמן נשבה מבחוץ, אבל היא פועלת מבפנים. כולם שווים בפניה, אבל היא אינה משפיעה על כולם במידה שווה. המחשבה שתתחתן עם בחור מאחת החוות השכנות ותבלה את שארית חייה באותו המקום נראתה מגוחכת לאם הצעירה של שנות השישים. הרי היא רצתה לצאת לעולם! היא רצתה חיים משלה! הדבר נכון גם לגבי אחיה ואחיותיה, וכך זה היה במשפחות בכל רחבי הארץ. אבל למה הם רצו בזה? מנין באה האמונה העזה? אפשר אף לשאול: מנין באה אותה רוח חדשה? במשפחה שלה לא הייתה מסורת מעין זאת; היחיד שיצא לעולם היה מָגְנוּס, אחיו של אביה, שנסע לאמריקה בשל העוני ששרר בבית, ובמשך זמן רב החיים שחי שם היו דומים להפליא לחיים שחי בוֶסְטְלָנדֶה. בשביל האב הצעיר של שנות השישים התמונה הייתה שונה. במשפחתו היה מקובל לרכוש השכלה, אבל אולי לא להתחתן עם בת של איכר פשוט מוֶסְטְלָנדֶה ולהתיישב בשכונת בנה ביתך ליד עיירה קטנה בסֶרלָנדֶה.
אבל, כאמור, הנה הם פוסעים באותו יום חם ומעונן באוגוסט 1969 בדרכם לביתם החדש, הוא גורר שתי מזוודות כבדות, מלאות עד להתפקע בבגדי שנות השישים, היא דוחפת עגלת ילדים של שנות השישים ובה תינוק לבוש בבגדי תינוקות של שנות השישים, כלומר בגדים לבנים מקושטים בהמון תחרה, וביניהם, מתנדנד אנה ואנה, שמח וסקרן, מתוח ומלא ציפייה, בנם הבכור אינגבה. הם צעדו במישור, חצו את חגורת היער הקטנה, ניגשו לשער הפתוח ונכנסו לשטח המחנה הגדול. מימינם מוסך לתיקון רכבים בבעלות אדם בשם וְרוֹלְדְסֶן, משמאלם צריפים אדומים גדולים סביב רחבת חצץ פתוחה, ומאחוריה יער אורנים.
קרל אובה קנאוסגורד הוא סופר נורווגי המתגורר בשוודיה.
סדרת הספרים האוטוביוגרפית שלו, "המאבק שלי"  פרסמה את שמו בכל נורווגיה. הסדרה כוללת ארבעה ספרים וזכתה להצלחה מסחרית, נמכרה בכחצי מיליון עותקים בנורווגיה, תורגמה ל-22 שפות ועוררה מחלוקת רבה. החשיפה האישית של קנאוסגורד - חייו האישיים, יחסיו עם אביו השתלטן והאלים, תיאור בני משפחתו וחבריו - התקבלה בביקורת בחברה הנורווגית הלותרנית השמרנית. גם שם הסדרה, כשם ספרו של היטלר, מיין קאמפף, עורר ביקורת.

סקירות וביקורות

זיכרון גורלי גם אם הוא חלש יותר מהכרכים שקדמו לו, 'ילדות' של קרל אובה קנאוסגורד ממחיש באופן חד-פעמי מה זה להיות אדם חי בעולם כך מסתיים הספר הזה, 'ילדות', שהוא הכרך השלישי בסדרה האוטוביוגרפית בת ששת הכרכים של קרל אובה קנאוסגורד: "כשמשאית ההובלה יצאה לדרכה והתיישבנו במכונית, אמא, אבא ואני, נסענו במדרון וחצינו את הגשר, חשתי הקלה עצומה כשחשבתי שלעולם לא אחזור, שכל מה שאני רואה, אני רואה בפעם האחרונה. שהבתים והמקומות הנעלמים מאחוריי, ייעלמו גם מחיי, ולעד. לא העליתי בדעתי שכל פרט ופרט בנוף הזה וכל אדם שגר בו ייחקקו לעד בזיכרוני, בדיוק ובקפידה, כמעין שמיעה אבסולוטית של הזיכרונות".

שמיעה אבסולוטית של הזיכרונות היא היכולת הבולטת באוטוביוגרפיה הייחודית הזו. ב-‭,2009‬ כשקנאוסגורד בן ה-‭40‬ החל בכתיבתה, עמד לרשותו קודם כל זיכרון מפלצתי, בור סוד שאינו מאבד טיפה. הזיכרון הזה אינו מבחין בין עיקר וטפל (כעמדה עקרונית), והוא אינו זיכרון עלילתי, כלומר לא זיכרון שמעצב סיפור חיים לסיפור. זה זיכרון אדיר לפרטים. אבל הזיכרון הזה אינו רק סגולה קוגניטיבית יוצאת דופן, הוא גם בעל ערך מורליסטי, הוא גם תכונה נפשית. כי הוא נובע, בחלקו, מיצר חיים כביר, כזה שחוקק בעוצמה את חוויות החיים, גם הפעוטות שבהן - כי הן לא פעוטות בעיניו. והזיכרון הזה נובע גם מכישרון מבהיל לרגש ולסבל, מאישיות היסטרית (אך מודעת לעצמה), שחווה את הדברים, את החיים, בעוצמה רבה, ולכן גם זוכרת אותם.

כך יוצא שהאוטוביוגרפיה של קנאוסגורד עוסקת במה זה אומר להיות אדם בעולם, להיות חי בעולם. כשהוא מתאר איך כילד השתחל עם חבר לצינור בצד כביש ולפתע נחרד ונלפת למחשבה שייתקע שם - אתה, הקורא, נמצא שם, ממש שם, ובזיכרונות דומים שעולים אצלך, באימה, בקלאוסטרופוביה, בבחילה. כשהוא מתאר מה פירושו של דבר לקבל "כן" מהילדה היפה בכיתה - אתה, הקורא, מרגיש איך יריעת האושר בחיים יכולה להימתח עד קצה הגבול שלה בגלל איזה דבר פעוט. וכשהוא מתאר כיצד הצביע לעצמו בבחירות בבית הספר, הצבעה עצמית שנחשפה בהיותה הקול היחיד בעד המועמד המפתיע - אתה, הקורא, מרגיש את מלוא המבוכה והקומיות של הילדות.

בכרך הזה קנאוסגורד מתמקד בגיל שש עד ‭ ,12‬מכיתה א' עד כיתה ו' (את השנים שלפני הוא כמעט אינו זוכר, לדבריו), עת עברה משפחתו משכונת המעמד הבינוני הנמוך שחיה בה בדרום-מערב נורווגיה לבית חדש. הוא מספר על האב המפחיד, המורה; על האם הרחומה, האחות הסיעודית; ועל האח הבכור, המרוחק אבל אמפתי לקרל אובה הילד. הוא מספר על בית הספר, על החברים והמשחקים, על הבנות וההתאהבויות. אבל קנאוסגורד, כאמור, אינו בדיוק מספר סיפורים. זו גם הסיבה שאי-אפשר לעשות לספר הזה "ספוילר" ומותר להביא את סופו בתחילת הביקורת. בניגוד לחתירה אופנתית לכתיבה "מוזיקלית", האמנות הקרובה ביותר לסגנון הפרוזה של קנאוסגורד היא הציור הפיגורטיבי (גם זה האימפרסיוניסטי). קנאוסגורד מספר מה זה להיות סובייקט חש ורגיש שפוגש בעולם האובייקטים, עולם הכולל בני אדם אחרים. לכן, בעיצומו של סיפור אהבה מתרקם, הוא גולש לתיאורי נוף ומזג אוויר ודמויות שכביכול אינם רלוונטיים לסיפור עצמו. אבל "גולש" הוא תיאור מוטעה, שכן הפרוזה הזו מציבה כן ציור מול העולם הנגלה לעיני הזיכרון ומתארת את רישומו של העולם על הצייר. כשאתה דוהר באופניך לפגוש את מי שאולי תיאות להיות חברתך, חוויית הרוח החובטת בפנים, השלג הנמס בתחילת האביב תחת רגליך והעננים שנעים לאיטם מעליך הם לא פחות חשובים לחוויית החיים מ"הסיפור" עצמו.

יש גם חסרונות לפרוזה הזו. בראש ובראשונה סכנת השעמום. אם כותבי אוטוביוגרפיה דגולים כמו יהושע קנז ב'מומנט מוסיקלי' צימצמו את מבטם לרגעי שיא של הילדות וההתבגרות בדיוק כדי להימנע מהגודש המשעמם, כלומר יצרו "סיפורים קצרים" שלמים מרגעי שיא בחייהם - הרי שקנאוסגורד הוא כותב מסוג אחר. ויש להודות שבמהלך הקריאה ב'ילדות', לראשונה מתחילת המסע באוטוביוגרפיה הזו, חשתי גם ברגעי שעמום (שקוראים אחרים דיווחו עליהם גם בכרכים הקודמים). אני תולה את זה בשתי סיבות. קודם כל, בניגוד לכרך הראשון וגם השני - 'מוות במשפחה' ו'גבר מאוהב' - הפעם לא נוצר התלכיד הנדיר בין הריאליזם המיקרוסקופי של קנאוסגורד לתובנות-העל ההגותיות שלו. התלכיד הזה, שהיה מזהיר במיוחד בחלק הראשון, גאל את הריאליזם הפרטני בין היתר משום שהתובנות ההגותיות הציגו תזה פילוסופית-אסתטית שהסבירה בדיוק את זה, את הבחירה בכתיבה דקדקנית. מטרת הכתיבה היא להוציא מהצללים את היומיומי, הנדוש - אך מה שהוא בעצם עיקרם של החיים - אל האור הזוהר, המסנוור. בכרך הזה, לעומת זאת, אין כמעט הפלגות הגותיות. הוא צמוד קרקע.

חולשתו היחסית נובעת בעיניי גם מדמותו של האב הנגלית כאן, ומתוארת באופן קיצוני יותר מאשר בכרכים הקודמים. זהו אב נוראי שהתעלל נפשית בילדיו, שהיכה את קרל אובה, שרדה בו והילך עליו אימים. באחד הרגעים מתואר איך האב הזועם כפה על בנו לאכול כמה תפוחים בזה אחר זה, על מנת לחנך אותו לא להיות גרגרן. כך הופכת היצירה בחלקה למלודרמטית.

אבל בסופו של חשבון, הפגמים האלה בטלים. אמנם לא בשישים, אבל בשישה. אתה מתגעגע לספר הזה בהפסקות הקריאה, כי אתה יודע שיש בו חיים ויש בו אמת במנות לא רגילות.

עוד 3 נורווגים עכשוויים:
התיקנים > יו נסבו
נוף גדול שומם > של אסקילדסן
אני מסרב > פר פטרסון

בתמונה: קנאוסגורד, צילום: יונתן בלום
אריק גלסנר 7 לילות 07/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: דנה כספי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יוני 2017
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 51 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

זיכרון גורלי גם אם הוא חלש יותר מהכרכים שקדמו לו, 'ילדות' של קרל אובה קנאוסגורד ממחיש באופן חד-פעמי מה זה להיות אדם חי בעולם כך מסתיים הספר הזה, 'ילדות', שהוא הכרך השלישי בסדרה האוטוביוגרפית בת ששת הכרכים של קרל אובה קנאוסגורד: "כשמשאית ההובלה יצאה לדרכה והתיישבנו במכונית, אמא, אבא ואני, נסענו במדרון וחצינו את הגשר, חשתי הקלה עצומה כשחשבתי שלעולם לא אחזור, שכל מה שאני רואה, אני רואה בפעם האחרונה. שהבתים והמקומות הנעלמים מאחוריי, ייעלמו גם מחיי, ולעד. לא העליתי בדעתי שכל פרט ופרט בנוף הזה וכל אדם שגר בו ייחקקו לעד בזיכרוני, בדיוק ובקפידה, כמעין שמיעה אבסולוטית של הזיכרונות".

שמיעה אבסולוטית של הזיכרונות היא היכולת הבולטת באוטוביוגרפיה הייחודית הזו. ב-‭,2009‬ כשקנאוסגורד בן ה-‭40‬ החל בכתיבתה, עמד לרשותו קודם כל זיכרון מפלצתי, בור סוד שאינו מאבד טיפה. הזיכרון הזה אינו מבחין בין עיקר וטפל (כעמדה עקרונית), והוא אינו זיכרון עלילתי, כלומר לא זיכרון שמעצב סיפור חיים לסיפור. זה זיכרון אדיר לפרטים. אבל הזיכרון הזה אינו רק סגולה קוגניטיבית יוצאת דופן, הוא גם בעל ערך מורליסטי, הוא גם תכונה נפשית. כי הוא נובע, בחלקו, מיצר חיים כביר, כזה שחוקק בעוצמה את חוויות החיים, גם הפעוטות שבהן - כי הן לא פעוטות בעיניו. והזיכרון הזה נובע גם מכישרון מבהיל לרגש ולסבל, מאישיות היסטרית (אך מודעת לעצמה), שחווה את הדברים, את החיים, בעוצמה רבה, ולכן גם זוכרת אותם.

כך יוצא שהאוטוביוגרפיה של קנאוסגורד עוסקת במה זה אומר להיות אדם בעולם, להיות חי בעולם. כשהוא מתאר איך כילד השתחל עם חבר לצינור בצד כביש ולפתע נחרד ונלפת למחשבה שייתקע שם - אתה, הקורא, נמצא שם, ממש שם, ובזיכרונות דומים שעולים אצלך, באימה, בקלאוסטרופוביה, בבחילה. כשהוא מתאר מה פירושו של דבר לקבל "כן" מהילדה היפה בכיתה - אתה, הקורא, מרגיש איך יריעת האושר בחיים יכולה להימתח עד קצה הגבול שלה בגלל איזה דבר פעוט. וכשהוא מתאר כיצד הצביע לעצמו בבחירות בבית הספר, הצבעה עצמית שנחשפה בהיותה הקול היחיד בעד המועמד המפתיע - אתה, הקורא, מרגיש את מלוא המבוכה והקומיות של הילדות.

בכרך הזה קנאוסגורד מתמקד בגיל שש עד ‭ ,12‬מכיתה א' עד כיתה ו' (את השנים שלפני הוא כמעט אינו זוכר, לדבריו), עת עברה משפחתו משכונת המעמד הבינוני הנמוך שחיה בה בדרום-מערב נורווגיה לבית חדש. הוא מספר על האב המפחיד, המורה; על האם הרחומה, האחות הסיעודית; ועל האח הבכור, המרוחק אבל אמפתי לקרל אובה הילד. הוא מספר על בית הספר, על החברים והמשחקים, על הבנות וההתאהבויות. אבל קנאוסגורד, כאמור, אינו בדיוק מספר סיפורים. זו גם הסיבה שאי-אפשר לעשות לספר הזה "ספוילר" ומותר להביא את סופו בתחילת הביקורת. בניגוד לחתירה אופנתית לכתיבה "מוזיקלית", האמנות הקרובה ביותר לסגנון הפרוזה של קנאוסגורד היא הציור הפיגורטיבי (גם זה האימפרסיוניסטי). קנאוסגורד מספר מה זה להיות סובייקט חש ורגיש שפוגש בעולם האובייקטים, עולם הכולל בני אדם אחרים. לכן, בעיצומו של סיפור אהבה מתרקם, הוא גולש לתיאורי נוף ומזג אוויר ודמויות שכביכול אינם רלוונטיים לסיפור עצמו. אבל "גולש" הוא תיאור מוטעה, שכן הפרוזה הזו מציבה כן ציור מול העולם הנגלה לעיני הזיכרון ומתארת את רישומו של העולם על הצייר. כשאתה דוהר באופניך לפגוש את מי שאולי תיאות להיות חברתך, חוויית הרוח החובטת בפנים, השלג הנמס בתחילת האביב תחת רגליך והעננים שנעים לאיטם מעליך הם לא פחות חשובים לחוויית החיים מ"הסיפור" עצמו.

יש גם חסרונות לפרוזה הזו. בראש ובראשונה סכנת השעמום. אם כותבי אוטוביוגרפיה דגולים כמו יהושע קנז ב'מומנט מוסיקלי' צימצמו את מבטם לרגעי שיא של הילדות וההתבגרות בדיוק כדי להימנע מהגודש המשעמם, כלומר יצרו "סיפורים קצרים" שלמים מרגעי שיא בחייהם - הרי שקנאוסגורד הוא כותב מסוג אחר. ויש להודות שבמהלך הקריאה ב'ילדות', לראשונה מתחילת המסע באוטוביוגרפיה הזו, חשתי גם ברגעי שעמום (שקוראים אחרים דיווחו עליהם גם בכרכים הקודמים). אני תולה את זה בשתי סיבות. קודם כל, בניגוד לכרך הראשון וגם השני - 'מוות במשפחה' ו'גבר מאוהב' - הפעם לא נוצר התלכיד הנדיר בין הריאליזם המיקרוסקופי של קנאוסגורד לתובנות-העל ההגותיות שלו. התלכיד הזה, שהיה מזהיר במיוחד בחלק הראשון, גאל את הריאליזם הפרטני בין היתר משום שהתובנות ההגותיות הציגו תזה פילוסופית-אסתטית שהסבירה בדיוק את זה, את הבחירה בכתיבה דקדקנית. מטרת הכתיבה היא להוציא מהצללים את היומיומי, הנדוש - אך מה שהוא בעצם עיקרם של החיים - אל האור הזוהר, המסנוור. בכרך הזה, לעומת זאת, אין כמעט הפלגות הגותיות. הוא צמוד קרקע.

חולשתו היחסית נובעת בעיניי גם מדמותו של האב הנגלית כאן, ומתוארת באופן קיצוני יותר מאשר בכרכים הקודמים. זהו אב נוראי שהתעלל נפשית בילדיו, שהיכה את קרל אובה, שרדה בו והילך עליו אימים. באחד הרגעים מתואר איך האב הזועם כפה על בנו לאכול כמה תפוחים בזה אחר זה, על מנת לחנך אותו לא להיות גרגרן. כך הופכת היצירה בחלקה למלודרמטית.

אבל בסופו של חשבון, הפגמים האלה בטלים. אמנם לא בשישים, אבל בשישה. אתה מתגעגע לספר הזה בהפסקות הקריאה, כי אתה יודע שיש בו חיים ויש בו אמת במנות לא רגילות.

עוד 3 נורווגים עכשוויים:
התיקנים > יו נסבו
נוף גדול שומם > של אסקילדסן
אני מסרב > פר פטרסון

בתמונה: קנאוסגורד, צילום: יונתן בלום
אריק גלסנר 7 לילות 07/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
המאבק שלי 3 - ילדות קרל אובה קנאוסגורד
 מרעה וחורשות, בעליות ובירידות מתונות ובפניות חדות – פה ושם עמדו עצים משני צדי הכביש, כמו במנהרה, פה ושם נראה הים היישר ממול – התקדם האוטובוס. הוא היה שייך לחברת אוניות הקיטור של אָרֶנדָל, וצבעו היה, כמו כל שאר האוטובוסים של החברה, חום בהיר וחום כהה. הוא חצה גשר, התקדם לאורך מפרץ צר, אותת ימינה ועצר. הדלת נפתחה, משפחה קטנה ירדה. האב, גבר גבוה ורזה בחולצה לבנה ומכנסיים בהירים מבד סינתטי, נשא שתי מזוודות. האם, לבושה במעיל קיצי בצבע בז' ומטפחת תכלת מכסה את שערה הארוך, דחפה עגלת תינוקות בידה האחת והובילה ילד קטן באחרת. עשן הפליטה האפור הסמיך מהאוטובוס ריחף עוד זמן מה מעל האספלט אחרי שזה המשיך בנסיעתו.
״צריך ללכת קצת ברגל,״ אמר האב.
״אתה תסתדר, אִינְגְבֶה?״ שאלה האם והביטה בילד, שהנהן.
״ברור,״ אמר.
הוא היה בן ארבע וחצי, שערו היה בהיר, כמעט לבן, ועורו שחום אחרי קיץ ארוך בשמש. אחיו, בקושי בן שמונה חודשים, שכב בעגלה ובהה בשמיים בלי לדעת איפה הם נמצאים או לאן פניהם מועדות.
לאט־לאט התקדמו בעלייה. זו הייתה דרך עפר, מלאת מהמורות קטנות וגדולות אחרי הגשם השוטף שירד. משני צדדיה השתרעו שדות מעובדים. בקצה המישור, שאורכו היה כחמש־מאות מטרים, החל יער היורד לעבר החופים המכוסים בחלוקי נחל. עציו היו נמוכים, כאילו רוח הים מעכה אותם כלפי מטה.
בית שנבנה לא מכבר שכן בצד ימין. מלבדו לא נראו עוד מבנים נוספים.
קפיציה הגדולים של העגלה חרקו. כעבור זמן מה עצם התינוק את עיניו, ותנועת הנדנוד הנפלאה ערסלה אותו עד שנרדם. האב, ששערו היה קצר וכהה ועל פניו זקן שחור ועבות, הניח את אחת המזוודות כדי למחות את הזיעה ממצחו.
״איזה חום, מחניק,״ אמר.
״כן,״ אמרה. ״אבל אולי צונן יותר ליד הים.״
״נקווה,״ אמר והרים שוב את המזוודה.
המשפחה הזאת, שהייתה רגילה בכל מובן אפשרי, ההורים צעירים כפי שכמעט כל ההורים היו צעירים באותם ימים, ומספר הילדים עומד על שניים כפי שכמעט לכל המשפחות היו שני ילדים באותם ימים, עזבה את אוסלו, שבה גרה חמש שנים בתֶרֶסֶסְגָטֶה ליד אצטדיון בִּישְלֶט, ועברה לשכונת בנה ביתך בטְרוּמְאֵיָה, ששם נבנה בשבילה בית חדש. בזמן שחיכו להשלמת הבנייה שכרו בית אחר, בית ישן במחנה הוּבֶה. באוסלו למד האב בשעות היום, לשון אנגלית ונורווגית, ובלילות עבד כשומר, בעוד האם למדה סיעוד בבית־הספר לאחיות של בית־החולים אוּלֶבוֹל. הוא אמנם לא סיים את לימודיו, אבל קיבל משרה כמורה בחטיבת הביניים בבית־הספר רוּלִיגְהֶדֶן, ואילו היא תתחיל בקרוב לעבוד בבית־ההבראה לחולים במחלות עצבים בקוֹקֶפְּלָסֶן. הם נפגשו בקְריסטִיאָנסָנְד כשהיו בני שבע־עשרה, היא נכנסה להיריון כשהיו בני תשע־עשרה והם התחתנו בגיל עשרים, בחווה הקטנה שבה גדלה בוֶסְטְלָנדֶה, אזור החוף המערבי של נורווגיה. איש מבני משפחתו לא בא לחתונה, ועל אף שהוא מחייך בכל התמונות שצולמו באותו יום הוא אפוף בחגורה של בדידות, רואים שהוא לא מרגיש לגמרי שייך בין כל אחיה ואחיותיה, דודותיה ודודיה, בני ובנות הדודים.
עכשיו הם בני עשרים וארבע, וחייהם האמיתיים עוד לפניהם. עבודות משלהם, בית משלהם, ילדים משלהם. הם שייכים זה לזה, וגם העתיד הצפוי להם הוא שלהם.
או שמא לא?
הם נולדו באותה שנה, 1944, והיו מבני הדור הראשון שאחרי המלחמה, אשר במובנים רבים ייצג משהו חדש, בעיקר בשל העובדה שמהלך חייו היה הראשון כאן במדינה שהתרחש בתוך חברה מתוכננת בקנה מידה גדול. שנות החמישים היו שנות פיתוחן של המערכות השונות – מערכת החינוך, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, מערכת התחבורה – ופיתוחם של משרדי הממשלה והשירותים הציבוריים השונים, במהלך מִרכוז אדיר שתוך זמן קצר להפליא השפיע על האופן שבו אנשים חיו את חייהם. אביה נולד בתחילת המאה העשרים בחווה שבה היא עצמה גדלה, בסֶרבֶּווֹג באִיטְרֶה סוֹגְן, ולא הייתה לו השכלה כלשהי. סבה בא מאחד האיים שלאורך החוף, וסביר להניח שהדבר נכון גם לגבי אביו וסבו שלו. אמה באה מחווה ביֶלְסְטֶר, מרחק של מאה קילומטרים משם, גם לה לא הייתה השכלה, ואחר שורשי משפחתה במקום אפשר היה להתחקות עד למאה השש־עשרה. משפחתו הייתה ממוקמת גבוה יותר בסולם החברתי, במובן זה שגם אביו וגם דודיו זכו לרכוש השכלה גבוהה. אבל גם הם גרו באותו מקום כמו הוריהם, כלומר בקריסטיאנסנד. אמו, שלה לא הייתה כל השכלה, באה מאוֹסְגוֹרְדסְטְרָנְד, אביה היה נַתָּב, וגם שוטרים היו במשפחתה. כשפגשה את בעלה לעתיד עברה לגור איתו בעיר הולדתו. זה היה הדפוס. השינוי שהתחולל בשנות החמישים והשישים היה בגדר מהפכה, רק ללא האלימות וחוסר ההיגיון המאפיינים מהפכות בדרך כלל. לא רק שילדיהם של דייגים ובעלי משקים חקלאיים קטנים, פועלי תעשייה ומוכרים בחנויות החלו ללמוד באוניברסיטה ולהתמחות כמורים ופסיכולוגים, היסטוריונים ועובדים סוציאליים, רבים מהם גם התיישבו במקומות מרוחקים מהאזורים שבהם התגוררו משפחותיהם מדורי דורות. העובדה שעשו זאת כאילו הדבר לגמרי מובן מאליו מעידה על עוצמתה של רוח הזמן. רוח הזמן נשבה מבחוץ, אבל היא פועלת מבפנים. כולם שווים בפניה, אבל היא אינה משפיעה על כולם במידה שווה. המחשבה שתתחתן עם בחור מאחת החוות השכנות ותבלה את שארית חייה באותו המקום נראתה מגוחכת לאם הצעירה של שנות השישים. הרי היא רצתה לצאת לעולם! היא רצתה חיים משלה! הדבר נכון גם לגבי אחיה ואחיותיה, וכך זה היה במשפחות בכל רחבי הארץ. אבל למה הם רצו בזה? מנין באה האמונה העזה? אפשר אף לשאול: מנין באה אותה רוח חדשה? במשפחה שלה לא הייתה מסורת מעין זאת; היחיד שיצא לעולם היה מָגְנוּס, אחיו של אביה, שנסע לאמריקה בשל העוני ששרר בבית, ובמשך זמן רב החיים שחי שם היו דומים להפליא לחיים שחי בוֶסְטְלָנדֶה. בשביל האב הצעיר של שנות השישים התמונה הייתה שונה. במשפחתו היה מקובל לרכוש השכלה, אבל אולי לא להתחתן עם בת של איכר פשוט מוֶסְטְלָנדֶה ולהתיישב בשכונת בנה ביתך ליד עיירה קטנה בסֶרלָנדֶה.
אבל, כאמור, הנה הם פוסעים באותו יום חם ומעונן באוגוסט 1969 בדרכם לביתם החדש, הוא גורר שתי מזוודות כבדות, מלאות עד להתפקע בבגדי שנות השישים, היא דוחפת עגלת ילדים של שנות השישים ובה תינוק לבוש בבגדי תינוקות של שנות השישים, כלומר בגדים לבנים מקושטים בהמון תחרה, וביניהם, מתנדנד אנה ואנה, שמח וסקרן, מתוח ומלא ציפייה, בנם הבכור אינגבה. הם צעדו במישור, חצו את חגורת היער הקטנה, ניגשו לשער הפתוח ונכנסו לשטח המחנה הגדול. מימינם מוסך לתיקון רכבים בבעלות אדם בשם וְרוֹלְדְסֶן, משמאלם צריפים אדומים גדולים סביב רחבת חצץ פתוחה, ומאחוריה יער אורנים.