הגיבור האלמוני- ג'ושוע דרד 2
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגיבור האלמוני- ג'ושוע דרד 2
הוספה למועדפים

הגיבור האלמוני- ג'ושוע דרד 2

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

החיים בחטיבת הביניים די גרועים, אבל כשקוראים לך ג'ושוע דרֶד - הם ממש ממש גרועים.   מצד שני, ג'ושוע קיבל בירושה כוחות–על. את זה הוא כבר גילה, ועכשיו הוא מקבל הזמנה מסתורית להצטרף למחנה אימונים סודי, המיועד אך ורק למי שיש להם כוחות מיוחדים. גם סופי ומילטון, חבריו, מוזמנים. ואם זה מה שיעזור להם לחסל את פיניאס וֶקס הרשע, ברור שהם באים!  אבל שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. לא במחנה האימונים, לא בעולם שבחוץ, לא במלחמה של הטובים נגד הרעים, וכמובן שלא בכל הנוגע להורים שלו, הזוג דרֶד, צמד הנבלים הגדול בתבל.  הגיבור האלמוני הוא הספר השני בסדרת ג'ושוע דרד, סדרת אקשן סוחפת, מותחת ומצחיקה, שבה נער אחד מבין שרק הוא יכול להחזיר את הסדר לעולם.  

פרק ראשון

1
 
היום האחרון של כיתה ו' בכלל לא עבר כמו שציפיתי. וזה בכלל עוד לפני שהספרנית המחליפה ניסתה להרוג אותי.
הייתי בחדר שלי וחיפשתי משהו ללבוש, כשלפתע הדף של פיצוץ זעזע את הרצפה מתחת לרגליי. מה שזה לא יהיה, הייתה לי הרגשה שאמא ואבא שלי מעורבים בעניין.
תאמינו לי, כשההורים שלכם הם נבלי־על, אתם כבר רגילים לרעשים בלתי מוסברים ברחבי הבית. מן הסתם זאת הייתה עוד המצאה חדשה שאבא שלי ניסה להפעיל. או אולי אחד הניסויים של אמא שהשתבש בצורה נוראית.
בכל אופן, החלטתי לא לתת לזה להפריע לי. לא ביום כזה. שנת הלימודים סוף־סוף התקרבה לקִצה. החופש הגדול כבר עמד בפתח.
חייכתי רק מהמחשבה הזאת. חודשיים וחצי שבהם אפשר לישון עד מאוחר ולראות טלוויזיה, ולא לחשוש משיעורי בית ומלוחות זמנים. חודשיים וחצי של כלום.
אילו רק ידעתי שאני טועה כל כך.
***
אבא ישב אל שולחן האוכל, שתה קפה וקרא עיתון. קרני השמש של הבוקר האירו דרך החלון והשתקפו במסגרת העבה מרגיל של משקפיו, שאותם הוא הכין במיוחד כדי לשלוט בראיית־העל שלו.
״בוקר טוב, ג'ושוע,״ הוא אמר.
״היי, שמעת את הרעש שהיה לפני דקה?״
״רעש? איזה מין רעש?״
לפני שהספקתי לענות נשמעה התרסקות נוספת. זה נשמע כאילו זה מגיע מהמטבח.
״כזה מין רעש,״ אמרתי. ״מה זה?״
״אה, זה רק אליוט,״ אבא אמר. ״הוא מכין פנקייקים.״
לפתע פתאום הגיח רובוט לחדר. הוא נראה כמו פח זבל קטן עשוי מתכת, עם זרועות מתארכות משני צדי גופו וסנפירי צלילה במקום רגליים. הראש שלו היה גוש מתכת בצורת קובייה, שהתנדנד על צוואר פלסטיק דק.
זה היה אליוט.
אבא קיבל את ההשראה לבנות את אליוט שבעה חודשים קודם לכן, לאחר שקיבל טרמפ מכעיס מקפטן צֶדֶק. ההורים שלי היו נבוכים גם כך מהנסיעה המשותפת עם אויבם המושבע, גיבור־העל שנלחמו בו כבר שנים. ובנוסף נראה שאבא מקנא קצת בסטנלי, המשרת הרובוטי של קפטן צדק שאייש את מושב הנהג.
״למה לנו לא יכול להיות רובוט־משרת?״ התלונן אבא מיד אחרי שהגענו הביתה. ״אנחנו שניים מנבלי־העל המצליחים בעולם, לא?״
״כמובן, יקירי,״ אמרה אמא בעודה מעסה לו את העורף.
״אז גם לנו מגיע רובוט־משרת!״
וכך החליט אבא לבנות לנו רובוט. אבל העניין הוא שכשאבא שלי ממש מתלהב מרעיון מסוים, הוא הופך קצת חסר סבלנות. זה יכול להסביר למה הבית שלנו כל כך מלא בהמצאות. הוא תמיד עובד על חמישה דברים בו זמנית. וזה גם יכול להסביר למה כל ההמצאות האלה בדרך כלל קצת... משובשות.
אליוט הוא דוגמה טובה לכך. הוא היה בשימוש רק כמה שבועות, אבל כבר הספיק להרוס לנו חצי מהבית. הוא ניפץ את חלון החזית שלנו כשניסה לנקות אותו. השטיח בסלון נקרע לגזרים בגלל הניסיון שלו ״לשאוב״ אותו.
הייתה לי תחושה שארוחת הבוקר לא תהיה הרבה יותר טובה.
״הפנקייקים נראים מעולה,״ אמר אבא לאליוט.
העפתי מבט בעיסה החומה המפוחמת שאליוט הביא. זה נראה יותר כמו חתיכות נזלת מטוגנת מאשר פנקייקים. אבל אבא פשוט המשיך לדבר אל אליוט כאילו הוא המשרת הרובוטי הטוב ביותר בעולם.
״תודה שהכנת לנו ארוחת בוקר,״ הוא אמר.
״בבקשההההה,״ אמר אליוט בקול אלקטרוני. ״שמחתי לעזוווווווורמגאע!״
כבר ציינתי שבכל פעם שאליוט דיבר, הקול שלו נשמע כמו רדיו מקולקל? אבא הבטיח שוב ושוב לתקן את מנגנון הדיבור של הרובוט. כצפוי, הוא עדיין לא התפנה לעשות את זה.
אליוט הניח את אחת הצלחות עם הפנקייקים על קצה השולחן. הצלחת השנייה החטיאה את השולחן והתרסקה על הרצפה בפיצוץ של רסיסי חרסינה וגושי בלילה. הוא הביט באבא שלי בעיניים הגדולות והזוהרות שלו.
״אני מצטער, מר דורמממיקלאק.״
״לא נורא, אליוט. ואומרים את השם שלי כך: דומיניק. דו־מי־ניק.״
״כן, אדוני. מר טומטי־ניק.״
״מספיק קרוב,״ אמר אבא בנימה מעודדת.
שנינו הסתכלנו באליוט שניסה להרים את רסיסי הצלחת השבורה, כשהוא קורע כמה חתיכות גדולות מהרצפה של חדר האוכל.
״חשוב מאוד להמשיך לתמוך בו,״ לחש לי אבא כשאליוט דידה בחזרה אל המטבח והותיר מאחוריו שובל של חתיכות חרסינה. ״אני באמת חושב שהוא מתקדם יפה מאוד.״
מהמטבח בקע קול התנפצות נוסף. זה נשמע כאילו מגירה שלמה של סכו״ם התרסקה על הרצפה.
״כדאי שאלך לבדוק מה קרה,״ אמר אבא ורץ למטבח.
רגע אחרי שאבא עזב את חדר האוכל, נכנסה אמא.
״בוקר טוב!״
היא נשענה על משקוף הדלת. השער השחור הארוך שלה היה עדיין רטוב מהמקלחת, ועיניה הירוקות התמלאו רוך כשחייכה אלי.
״מה קרה פה?״ שאלה כשראתה את הצלחת המנופצת ואת האזורים החסרים של הרצפה.
״אליוט,״ אמרתי.
אמא הנהנה. אין צורך בהסברים נוספים.
״הוא במטבח עם אבא עכשיו.״ שמעתי במעומעם את קולו של אבא המעודד את אליוט. ״עוד כמה זמן אנחנו צריכים לסבול אותו פה?״ שאלתי.
״את מי מהם?״ שאלה אמא. ״את הרובוט או את אבא שלך?״
״התכוונתי לרובוט.״
היא השמיעה אנחה עייפה.
״זה חשוב לאבא שלך,״ היא אמרה. ״אז אני חושבת שעלינו לתמוך בו.״
״אבל למה אנחנו בכלל צריכים רובוט־משרת?״
״מאז אותה נסיעה עם קפטן צדק, אבא שלך הרגיש-״ אמא העיפה מבט לעבר המטבח והנמיכה את קולה. ״הוא הרגיש קצת... חסר ביטחון.״
שמעתי שקשוק של מגירות נפתחות ונסגרות. הקול של אבא שלי קרא, ״אליוט, לא. בבקשה אל תכניס לפֶּה את מִגררת הגבינה!״
אמא לקחה נשימה עמוקה ונשפה אותה לאט. ״זאת לא תקופה קלה לשנינו, אתה יודע. במשך עשר השנים האחרונות לחמנו בקפטן צדק. עכשיו אנחנו לא יודעים מה לחשוב עליו.״
אין ספק שההורים שלי לא התנהגו בצורה רגילה בשבעת החודשים האחרונים. לפחות מה שנחשב רגיל בשבילם. איש מהם לא היה מעורב בשום ניסיון להשמיד את העולם. אפילו לא יבשת אחת!
זה היה באמת מוזר.
אל תבינו אותי לא נכון. שמחתי לראות את ההורים שלי שוקלים אפשרויות קריירה אחרות. כי מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד ידעתי שהם שונים מהורים אחרים. ולא שונים בצורה טובה. הדרך שלהם להיות שונים הייתה יותר כמו ״לבה רותחת עומדת למחוק את ניו ג'רזי וזאת אשמתם״.
כל הזמן הזה קיוויתי שהם ימצאו תחום עבודה נורמלי יותר. או לפחות פחות מרושע.
עכשיו נדמה שזה בדיוק מה שהם עשו. במשך שבעת החודשים האחרונים אמא לא השתמשה אפילו פעם אחת בכוח שלה לשלוט בצמחים, כחלק ממזימת רשע כלשהי. במקום זאת, היא שקעה לחלוטין בעבודה שלה כמרצה לחקלאות במכללה הציבורית של שיפּסדייל.
ובאשר לאבא - ובכן, בזמן האחרון הוא הקדיש את כל זמנו לאליוט.
״אליוט, לא!״ קרא אבא מהמטבח. ״תניח את המקרר במקום!״
בעקבות זאת נשמעו טראח וזעקת כאב של אבא שלי.
״אאההעע!״ הוא צעק. ״לא על הרגל שלי!״
״סליחההההה, מר טומטי־ניק.״
אמא גלגלה את העיניים. ״פשוט תנסה להתאזר בסבלנות. ותמסור לאבא שלך שאני אוותר על ארוחת הבוקר היום. חייבת לנסוע לקמפוס לבדוק מבחנים.״
ברגע שאמא הסתלקה מחדר האוכל, אבא קרטע פנימה. ״אני חייב למצוא תחבושת לרגל שלי,״ הוא אמר. ״כנראה תצטרך לאכול בלעדי.״
כשהוא יצא מהחדר בצליעה, הסתכלתי על הבצק השרוף שחיכה לי על הצלחת.
״יאמי,״ מלמלתי.
***
כשהגעתי לתחנת האוטובוס פתחתי את התיק שלי והוצאתי מתוכו את ספר המחזור של חטיבת הביניים של שיפסדייל. קיבלתי אותו יום לפני כן, בדיוק כמו כל אחד אחר בבית הספר.
פתחתי את הספר ודפדפתי בו עד שמצאתי את התמונה שלי. הייתי הילד הרזה בתחתית העמוד בצד ימין, שנראה כאילו הרגע התקילו אותו עם שאלה קשה בחשבון. השער החום הסתור שלי התמזג לחלוטין עם הצל שברקע, מה שגרם לי להיראות כאילו יש לי תספורת אפרו ענקית על הראש.
חוץ מזה, זאת הייתה תמונה מצוינת.
מתחת לתמונה היה מודפס שֵם, אבל הוא לא היה השם שלי. לכל הפחות, לא השם האמתי שלי. חלק מהעניין בלהיות הבן של שני נבלי־על ידועים לשמצה הוא שצריך להסתיר את הזהות שלך. אנשים עדיין קראו לי ג'ושוע, אבל רק אנשים בודדים - ההורים שלי, מילטון וסופי - ידעו ששם המשפחה האמתי שלי הוא דְרֶד.
לא קל לחיות עם זהות בדויה, להחליף את השמות שלך כמו שאנשים מחליפים נעליים. אבל כמו כל דבר אחר בחיים, אחרי כמה זמן מתרגלים לזה. עד מהרה אתה די שוכח שאי־פעם היית מישהו אחר.
סגרתי את ספר המחזור בחבטה חדה ודחפתי אותו לתיק. בזמן שעשיתי את זה נפלה ממנו פיסת נייר. היא התעופפה לרגע באוויר, ואז נחתה ליד הרגל שלי. התכופפתי והרמתי אותה.
הדף היה קטן, בערך בגודל של גלויה. צד אחד היה חלק. התכוונתי להשליך אותו לפח, אבל אז ראיתי את מה שהיה מודפס על הצד השני:
נבחרתָּ.
בהיתי במילה הזאת, והמוח שלי הסתחרר בניסיון למצוא בה היגיון. נבחרת? מה זה אמור להביע?
כמעט הפלתי את הפתק כשקול נשמע ישר מאחוריי.
״היי, ג'ושוע.״
הסתובבתי בהפתעה וראיתי את מילטון. מילטון הגבוה והרזה, עם השער הבלונדיני בצבע החול שלעולם לא נראה מסודר, היה החבר הכי טוב שלי מאז שעברתי לגור במורד הרחוב שלו, לפני כמעט שלוש שנים. אפילו אחרי שהוא גילה שההורים שלי הם הצמד דְרֶד, הוא עדיין התייחס אלי כמו קודם. טוב, כמעט כמו קודם. מפעם לפעם הוא ביקש לשאול את אקדח הפלזמה של אבא שלי.
״יש לי תוכניות גדולות בשבילנו לשבוע הראשון של החופש,״ אמר מילטון. ״ביום שני אנחנו יכולים לנסוע למדהים־לֵנְד. פארק השעשועים החדש מחוץ לעיר? יש שם מתקן שהוא כל כך מטורף, שאם אתה לא מקיא אתה מקבל את הכסף שלך בחזרה!״
״נשמע... מעולה,״ אמרתי. בקושי הקשבתי לו. המחשבות שלי עדיין הסתובבו סביב פיסת הנייר שהחזקתי ביד. נבחרתָּ. איך זה הגיע לתיק שלי בלי שידעתי? ומה המשמעות של זה?
נבחרתי לְמה?
כשהאוטובוס עצר בתחנה הידקתי את האחיזה בפתק שבידי. פתאום הייתה לי הרגשה שהתוכניות שלי לחופשת קיץ רגועה וחסרת דאגות בדיוק עלו בלהבות.

עוד על הספר

נושאים

הגיבור האלמוני- ג'ושוע דרד 2 לי בייקון
1
 
היום האחרון של כיתה ו' בכלל לא עבר כמו שציפיתי. וזה בכלל עוד לפני שהספרנית המחליפה ניסתה להרוג אותי.
הייתי בחדר שלי וחיפשתי משהו ללבוש, כשלפתע הדף של פיצוץ זעזע את הרצפה מתחת לרגליי. מה שזה לא יהיה, הייתה לי הרגשה שאמא ואבא שלי מעורבים בעניין.
תאמינו לי, כשההורים שלכם הם נבלי־על, אתם כבר רגילים לרעשים בלתי מוסברים ברחבי הבית. מן הסתם זאת הייתה עוד המצאה חדשה שאבא שלי ניסה להפעיל. או אולי אחד הניסויים של אמא שהשתבש בצורה נוראית.
בכל אופן, החלטתי לא לתת לזה להפריע לי. לא ביום כזה. שנת הלימודים סוף־סוף התקרבה לקִצה. החופש הגדול כבר עמד בפתח.
חייכתי רק מהמחשבה הזאת. חודשיים וחצי שבהם אפשר לישון עד מאוחר ולראות טלוויזיה, ולא לחשוש משיעורי בית ומלוחות זמנים. חודשיים וחצי של כלום.
אילו רק ידעתי שאני טועה כל כך.
***
אבא ישב אל שולחן האוכל, שתה קפה וקרא עיתון. קרני השמש של הבוקר האירו דרך החלון והשתקפו במסגרת העבה מרגיל של משקפיו, שאותם הוא הכין במיוחד כדי לשלוט בראיית־העל שלו.
״בוקר טוב, ג'ושוע,״ הוא אמר.
״היי, שמעת את הרעש שהיה לפני דקה?״
״רעש? איזה מין רעש?״
לפני שהספקתי לענות נשמעה התרסקות נוספת. זה נשמע כאילו זה מגיע מהמטבח.
״כזה מין רעש,״ אמרתי. ״מה זה?״
״אה, זה רק אליוט,״ אבא אמר. ״הוא מכין פנקייקים.״
לפתע פתאום הגיח רובוט לחדר. הוא נראה כמו פח זבל קטן עשוי מתכת, עם זרועות מתארכות משני צדי גופו וסנפירי צלילה במקום רגליים. הראש שלו היה גוש מתכת בצורת קובייה, שהתנדנד על צוואר פלסטיק דק.
זה היה אליוט.
אבא קיבל את ההשראה לבנות את אליוט שבעה חודשים קודם לכן, לאחר שקיבל טרמפ מכעיס מקפטן צֶדֶק. ההורים שלי היו נבוכים גם כך מהנסיעה המשותפת עם אויבם המושבע, גיבור־העל שנלחמו בו כבר שנים. ובנוסף נראה שאבא מקנא קצת בסטנלי, המשרת הרובוטי של קפטן צדק שאייש את מושב הנהג.
״למה לנו לא יכול להיות רובוט־משרת?״ התלונן אבא מיד אחרי שהגענו הביתה. ״אנחנו שניים מנבלי־העל המצליחים בעולם, לא?״
״כמובן, יקירי,״ אמרה אמא בעודה מעסה לו את העורף.
״אז גם לנו מגיע רובוט־משרת!״
וכך החליט אבא לבנות לנו רובוט. אבל העניין הוא שכשאבא שלי ממש מתלהב מרעיון מסוים, הוא הופך קצת חסר סבלנות. זה יכול להסביר למה הבית שלנו כל כך מלא בהמצאות. הוא תמיד עובד על חמישה דברים בו זמנית. וזה גם יכול להסביר למה כל ההמצאות האלה בדרך כלל קצת... משובשות.
אליוט הוא דוגמה טובה לכך. הוא היה בשימוש רק כמה שבועות, אבל כבר הספיק להרוס לנו חצי מהבית. הוא ניפץ את חלון החזית שלנו כשניסה לנקות אותו. השטיח בסלון נקרע לגזרים בגלל הניסיון שלו ״לשאוב״ אותו.
הייתה לי תחושה שארוחת הבוקר לא תהיה הרבה יותר טובה.
״הפנקייקים נראים מעולה,״ אמר אבא לאליוט.
העפתי מבט בעיסה החומה המפוחמת שאליוט הביא. זה נראה יותר כמו חתיכות נזלת מטוגנת מאשר פנקייקים. אבל אבא פשוט המשיך לדבר אל אליוט כאילו הוא המשרת הרובוטי הטוב ביותר בעולם.
״תודה שהכנת לנו ארוחת בוקר,״ הוא אמר.
״בבקשההההה,״ אמר אליוט בקול אלקטרוני. ״שמחתי לעזוווווווורמגאע!״
כבר ציינתי שבכל פעם שאליוט דיבר, הקול שלו נשמע כמו רדיו מקולקל? אבא הבטיח שוב ושוב לתקן את מנגנון הדיבור של הרובוט. כצפוי, הוא עדיין לא התפנה לעשות את זה.
אליוט הניח את אחת הצלחות עם הפנקייקים על קצה השולחן. הצלחת השנייה החטיאה את השולחן והתרסקה על הרצפה בפיצוץ של רסיסי חרסינה וגושי בלילה. הוא הביט באבא שלי בעיניים הגדולות והזוהרות שלו.
״אני מצטער, מר דורמממיקלאק.״
״לא נורא, אליוט. ואומרים את השם שלי כך: דומיניק. דו־מי־ניק.״
״כן, אדוני. מר טומטי־ניק.״
״מספיק קרוב,״ אמר אבא בנימה מעודדת.
שנינו הסתכלנו באליוט שניסה להרים את רסיסי הצלחת השבורה, כשהוא קורע כמה חתיכות גדולות מהרצפה של חדר האוכל.
״חשוב מאוד להמשיך לתמוך בו,״ לחש לי אבא כשאליוט דידה בחזרה אל המטבח והותיר מאחוריו שובל של חתיכות חרסינה. ״אני באמת חושב שהוא מתקדם יפה מאוד.״
מהמטבח בקע קול התנפצות נוסף. זה נשמע כאילו מגירה שלמה של סכו״ם התרסקה על הרצפה.
״כדאי שאלך לבדוק מה קרה,״ אמר אבא ורץ למטבח.
רגע אחרי שאבא עזב את חדר האוכל, נכנסה אמא.
״בוקר טוב!״
היא נשענה על משקוף הדלת. השער השחור הארוך שלה היה עדיין רטוב מהמקלחת, ועיניה הירוקות התמלאו רוך כשחייכה אלי.
״מה קרה פה?״ שאלה כשראתה את הצלחת המנופצת ואת האזורים החסרים של הרצפה.
״אליוט,״ אמרתי.
אמא הנהנה. אין צורך בהסברים נוספים.
״הוא במטבח עם אבא עכשיו.״ שמעתי במעומעם את קולו של אבא המעודד את אליוט. ״עוד כמה זמן אנחנו צריכים לסבול אותו פה?״ שאלתי.
״את מי מהם?״ שאלה אמא. ״את הרובוט או את אבא שלך?״
״התכוונתי לרובוט.״
היא השמיעה אנחה עייפה.
״זה חשוב לאבא שלך,״ היא אמרה. ״אז אני חושבת שעלינו לתמוך בו.״
״אבל למה אנחנו בכלל צריכים רובוט־משרת?״
״מאז אותה נסיעה עם קפטן צדק, אבא שלך הרגיש-״ אמא העיפה מבט לעבר המטבח והנמיכה את קולה. ״הוא הרגיש קצת... חסר ביטחון.״
שמעתי שקשוק של מגירות נפתחות ונסגרות. הקול של אבא שלי קרא, ״אליוט, לא. בבקשה אל תכניס לפֶּה את מִגררת הגבינה!״
אמא לקחה נשימה עמוקה ונשפה אותה לאט. ״זאת לא תקופה קלה לשנינו, אתה יודע. במשך עשר השנים האחרונות לחמנו בקפטן צדק. עכשיו אנחנו לא יודעים מה לחשוב עליו.״
אין ספק שההורים שלי לא התנהגו בצורה רגילה בשבעת החודשים האחרונים. לפחות מה שנחשב רגיל בשבילם. איש מהם לא היה מעורב בשום ניסיון להשמיד את העולם. אפילו לא יבשת אחת!
זה היה באמת מוזר.
אל תבינו אותי לא נכון. שמחתי לראות את ההורים שלי שוקלים אפשרויות קריירה אחרות. כי מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד ידעתי שהם שונים מהורים אחרים. ולא שונים בצורה טובה. הדרך שלהם להיות שונים הייתה יותר כמו ״לבה רותחת עומדת למחוק את ניו ג'רזי וזאת אשמתם״.
כל הזמן הזה קיוויתי שהם ימצאו תחום עבודה נורמלי יותר. או לפחות פחות מרושע.
עכשיו נדמה שזה בדיוק מה שהם עשו. במשך שבעת החודשים האחרונים אמא לא השתמשה אפילו פעם אחת בכוח שלה לשלוט בצמחים, כחלק ממזימת רשע כלשהי. במקום זאת, היא שקעה לחלוטין בעבודה שלה כמרצה לחקלאות במכללה הציבורית של שיפּסדייל.
ובאשר לאבא - ובכן, בזמן האחרון הוא הקדיש את כל זמנו לאליוט.
״אליוט, לא!״ קרא אבא מהמטבח. ״תניח את המקרר במקום!״
בעקבות זאת נשמעו טראח וזעקת כאב של אבא שלי.
״אאההעע!״ הוא צעק. ״לא על הרגל שלי!״
״סליחההההה, מר טומטי־ניק.״
אמא גלגלה את העיניים. ״פשוט תנסה להתאזר בסבלנות. ותמסור לאבא שלך שאני אוותר על ארוחת הבוקר היום. חייבת לנסוע לקמפוס לבדוק מבחנים.״
ברגע שאמא הסתלקה מחדר האוכל, אבא קרטע פנימה. ״אני חייב למצוא תחבושת לרגל שלי,״ הוא אמר. ״כנראה תצטרך לאכול בלעדי.״
כשהוא יצא מהחדר בצליעה, הסתכלתי על הבצק השרוף שחיכה לי על הצלחת.
״יאמי,״ מלמלתי.
***
כשהגעתי לתחנת האוטובוס פתחתי את התיק שלי והוצאתי מתוכו את ספר המחזור של חטיבת הביניים של שיפסדייל. קיבלתי אותו יום לפני כן, בדיוק כמו כל אחד אחר בבית הספר.
פתחתי את הספר ודפדפתי בו עד שמצאתי את התמונה שלי. הייתי הילד הרזה בתחתית העמוד בצד ימין, שנראה כאילו הרגע התקילו אותו עם שאלה קשה בחשבון. השער החום הסתור שלי התמזג לחלוטין עם הצל שברקע, מה שגרם לי להיראות כאילו יש לי תספורת אפרו ענקית על הראש.
חוץ מזה, זאת הייתה תמונה מצוינת.
מתחת לתמונה היה מודפס שֵם, אבל הוא לא היה השם שלי. לכל הפחות, לא השם האמתי שלי. חלק מהעניין בלהיות הבן של שני נבלי־על ידועים לשמצה הוא שצריך להסתיר את הזהות שלך. אנשים עדיין קראו לי ג'ושוע, אבל רק אנשים בודדים - ההורים שלי, מילטון וסופי - ידעו ששם המשפחה האמתי שלי הוא דְרֶד.
לא קל לחיות עם זהות בדויה, להחליף את השמות שלך כמו שאנשים מחליפים נעליים. אבל כמו כל דבר אחר בחיים, אחרי כמה זמן מתרגלים לזה. עד מהרה אתה די שוכח שאי־פעם היית מישהו אחר.
סגרתי את ספר המחזור בחבטה חדה ודחפתי אותו לתיק. בזמן שעשיתי את זה נפלה ממנו פיסת נייר. היא התעופפה לרגע באוויר, ואז נחתה ליד הרגל שלי. התכופפתי והרמתי אותה.
הדף היה קטן, בערך בגודל של גלויה. צד אחד היה חלק. התכוונתי להשליך אותו לפח, אבל אז ראיתי את מה שהיה מודפס על הצד השני:
נבחרתָּ.
בהיתי במילה הזאת, והמוח שלי הסתחרר בניסיון למצוא בה היגיון. נבחרת? מה זה אמור להביע?
כמעט הפלתי את הפתק כשקול נשמע ישר מאחוריי.
״היי, ג'ושוע.״
הסתובבתי בהפתעה וראיתי את מילטון. מילטון הגבוה והרזה, עם השער הבלונדיני בצבע החול שלעולם לא נראה מסודר, היה החבר הכי טוב שלי מאז שעברתי לגור במורד הרחוב שלו, לפני כמעט שלוש שנים. אפילו אחרי שהוא גילה שההורים שלי הם הצמד דְרֶד, הוא עדיין התייחס אלי כמו קודם. טוב, כמעט כמו קודם. מפעם לפעם הוא ביקש לשאול את אקדח הפלזמה של אבא שלי.
״יש לי תוכניות גדולות בשבילנו לשבוע הראשון של החופש,״ אמר מילטון. ״ביום שני אנחנו יכולים לנסוע למדהים־לֵנְד. פארק השעשועים החדש מחוץ לעיר? יש שם מתקן שהוא כל כך מטורף, שאם אתה לא מקיא אתה מקבל את הכסף שלך בחזרה!״
״נשמע... מעולה,״ אמרתי. בקושי הקשבתי לו. המחשבות שלי עדיין הסתובבו סביב פיסת הנייר שהחזקתי ביד. נבחרתָּ. איך זה הגיע לתיק שלי בלי שידעתי? ומה המשמעות של זה?
נבחרתי לְמה?
כשהאוטובוס עצר בתחנה הידקתי את האחיזה בפתק שבידי. פתאום הייתה לי הרגשה שהתוכניות שלי לחופשת קיץ רגועה וחסרת דאגות בדיוק עלו בלהבות.