קפה שחור שותים לאט

הרועה

"מושיקו, סמדי, מספיק עם המריבות האלה," קולה של גברת ויקטוריה הגיע אליהם מפתח הצריף. מושיקו שילב את ידיו, השפיל את עיניו והחל לבעוט ברגליו בחול. גברת ויקטוריה התקרבה אליהם, ניגשה אל סמדי וליטפה בידה את שערה המקורזל של הילדה.
"אני לא מרשה לצאת מהגינה. תישארי כאן עד שדניאל יבוא לאסוף אותך."
הילדה הרימה את ראשה בהתרסה.
"הוא כל הזמן מרביץ לי ולוקח לי דברים. הקלפים שלי אצלו ואת החמש אבנים הוא זרק לשם," סמדי הצביעה בידה אל מחוץ לגינה.
"מספיק עם זה, לא נמאס לכם לריב? אתם כבר ילדים גדולים. הגיע הזמן שתלמדו להסתדר. מושיקו, תחזיר לה, בבקשה, את כל מה שזרקת." ויקטוריה המתינה עד שבנה יצא מהגינה, ליקט מהחול את חמש האבנים ואת שקית הקלפים, והשליך אותם לרגליה של סמדי.
גברת ויקטוריה ניגבה בסינרה את פניה המיוזעות. אחר־הצהריים הזה נמתח כמו גומי, שום דבר לא זז, העבודה בבית דוחקת, ודווקא היום מכל הימים, מושיקו החליט להציק לילדה. לא נשאר לי אלא להתפלל שאחיה יגיע מוקדם וייקח אותה מכאן, הירהרה בלבה ונכנסה לצריף, לא לפני שחזרה והתרתה שנית בבנה.
"נכון שאמא שלך חירשת?" הקניט אותה מושיקו. "אני יודע לאן היא הלכה, לרופא מומחה, כזה שמטפל בחירשים."
"אמא שלי לא חירשת, היא פשוט לא שומעת טוב," תיקנה אותו סמדי.
מושיקו חייך אליה בביטול. "אני הולך למגרש לשחק עם בנים, לא צריך אותך," הוא פתח את שער הגינה ורץ לכיוון המגרש.
סמדי הביטה בגבו המתרחק. "גם אני לא צריכה אותך," לחשה.
כזה שמטפל בחירשים, הירהרה בדבריו. נכון, לפעמים אמה לא הגיבה מייד כשביקשה ממנה לקנות לה סנדלים עם רצועות כמו של קלרה או תיק אוכל סרוג כמו זה שראתה אצל מלכה. היא ידעה שאמה טרודה כל היום ומרבה לנסוע למומחים שעשויים לשפר את השמיעה שלה, אבל חירשת?
ריח תבשילים עלה מכיוון הצריף, מילא את נחירי אפה והוביל אותה עד פתח הבית. היא פתחה מעט את דלת הרשת והציצה פנימה. אמו של מושיקו עמדה ליד הסיר בפינת המטבחון, עירבבה את התבשיל בכף עץ וטעמה ממנו. סמדי חששה שגברת ויקטוריה תבחין בה, וכשתגלה שהיא לבד, תאלץ אותה להמתין בתוך הצריף עד שיבואו לאסוף אותה. כך קרה בפעם הקודמת - גם אז מושיקו נטש אותה לטובת משחק עם הבנים במגרש. היא סגרה בשקט את הדלת, נזהרה לא לטרוק אותה והתבוננה מסביב. מבטה נפל על ספסל עץ שעמד בסמוך לצריף שהיה בגלגולו הקודם ארגז עץ מלבני ושימש מקום אחסון לחפצים שלא מצאו את מקומם בתוך הצריף. אבי המשפחה ריפד אותו בשמיכה צבאית ישנה, הוסיף משענת מעץ וכך הפך הארגז לספסל.
סמדי השתרעה על הספסל. עיניה התמקדו בצמרת עץ התפוזים של הגברת ויקטוריה. היא פרשׂה את כפות ידיה כלפי מעלה ודמיינה את התפוזים נושרים בזה אחר זה, היישר לכפות ידיה המושטות, והיא מקלפת תפוז ועוד תפוז, עד שהתעייפה ועיניה נעצמו.

*

היא רצה בקלילות על המדרכה לצד הכביש הראשי המוביל אל ביתה, שערותיה הארוכות והמקורזלות התבדרו ברוח, ושמלתה האדומה התרוממה עם כל אִוושה קלה. מצדו השמאלי של הכביש עמדו בטורים צריפי המעברה על גינותיהם הקטנות והפורחות. מצדו הימני של הכביש השתרע ואדי, שם נהגו רועי הצאן מעכו והסביבה לרעות את עדריהם.
קולות שעלו מאזור המרעה משכו את תשומת לבה. סמדי עצרה והתבוננה בסקרנות בכבשים המלחכות בעשב, ובכלב הרועים הקטן שמתאמץ לרכזן במקום אחד, דוחף באפו את העדר, וזנבו מתנועע מצד לצד. היא צחקה בקול. כעת הבחינה ברועה הצאן. האיש עמד בגבו אליה, מולו, מוסתרת מעט, ראתה נערה צעירה לבושה בשמלה שחורה וארוכה מעוטרת בפרחים אדומים. מטפחת ראש צבעונית כיסתה את שערה ואת מצחה, היא עמדה שפופה וכל גופה רעד. הרועה ניפנף בידיו כמאיים, ודיבר אל הנערה המבועתת בשפה שסמדי לא זיהתה. הנערה זזה מעט, והחלה ללכת לאחור עד שנתקלה בדבר־מה, איבדה את שיווי משקלה והשתטחה. האיש הרים את מוט העץ הארוך שהיה מונח על האדמה, והחל להכותה. הנערה האומללה צרחה מכאבים, הרימה את ידיה בתחינה ומילמלה דבר־מה, מה שרק העלה את חמתו של הרועה. הוא הרים את מוט העץ גבוה יותר, והפליא בה את מכותיו. שוב הרימה הנערה את ידיה במאמץ רב בתחינה, הרועה נד בראשו כמסרב, ובעט בחוזקה בנערה השרועה על האדמה. זעקותיה של רועת הצאן הלכו ונחלשו עד שפסקו כליל.
סמדי התבוננה בנעשה אחוזת אימה. היא כיסתה את פיה בכף ידה, בניסיון נואש להחניק צעקה שעמדה לפרוץ מגרונה. רק עתה הבחין בה הרועה. נדמה היה לה שהוא צועק לעברה. כשראה שאינה זזה ממקומה החל לעלות לאטו מהוואדי מבלי להסיר את עיניו ממנה, כאילו ביקש להפנט אותה. היא רצתה לרוץ, לברוח, אולם הפחד שיתק אותה ורגליה סירבו להישמע לה. הכבשים החלו להשתולל, הכלב נבח ודחף אותם בחוטמו בחזרה לוואדי. פעיית הכבשים ונביחות הכלב עוררו אותה באחת. היא הסתובבה והחלה לרוץ, כאילו אלף שדים דולקים בעקבותיה. נדמה היה לה שהרועה נושף בעורפה, אך סמדי לא העזה להסתובב לאחור והמשיכה לרוץ. היא הגיעה לשורת הצריפים הראשונה מתנשמת ומתנשפת בפחד, ורצה לביתה. כשהתקרבה ראתה שהצריף סגור. באחת נזכרה: אמה נסעה לסידורים, כך אמרה לה הבוקר לפני שיצאה, אביה יגיע מאוחר, והאחים שלה? היכן הם? במגרש? אבל המגרש רחוק כל־כך. מוחה עבד בקדחתנות והיא חיפשה מוצא. מושיקו, חברה לכיתה... הבית שלו הכי קרוב, לשם... סמדי הסיטה את כיוון ריצתה.
דלת הצריף הייתה פתוחה לרווחה. בני המשפחה הסבו לשולחן לארוחת צהריים מאוחרת. מושיקו ראה אותה ראשון וחרץ לה לשון. גברת ויקטוריה הבחינה בילדה המתנשפת ובתנועת יד רחבה הזמינה אותה להצטרף אליהם. סמדי, עייפה ומבוהלת, סירבה בניד ראש. גברת ויקטוריה לא התעקשה, משכה בכתפיה והניחה לה.
נוכחותם של דיירי הבית הישרתה עליה תחושת ביטחון, היא נשכבה על ספסל העץ הצמוד לקיר הצריף ועצמה את עיניה. לנוח, זה מה שרצתה, רק לנוח.
גברת ויקטוריה ניגבה את ידיה בסינרה. שקט מדי בחוץ, מה הם כבר עושים עכשיו? הירהרה בינה לבין עצמה. היא יצאה החוצה, ולהפתעתה גילתה שהילדה ישנה על הספסל. למושיקו לא היה כל זכר.
יד טילטלה את כתפה. סמדי פקחה את עיניה. דניאל, אחיה בן השבע־עשרה, עמד מולה.
"קומי ילדונת, זזים הביתה, אמא צריכה להגיע בכל רגע."
דניאל הודה לגברת ויקטוריה, אחז בידה של אחותו והם החלו לצעוד לכיוון הצריף שלהם. סמדי לפתה את ידו בחוזקה כמנסה להסב את תשומת לבו. דניאל התבונן בה בדאגה. היא נראתה מבוהלת וחסרת מנוחה, ועיניה ריצדו בחשש לכל הכיוונים.
"מה קרה?" שאל.
"הייתי בוואדי, ראיתי שם עדר כבשים, וגם איש אחד... הוא צעק והיכה במקל ארוך ילדה אחת, קצת יותר גדולה ממני. הוא לא הפסיק להרביץ לה עד שנפלה ולא קמה. מרוב פחד רצתי הכי מהר שיכולתי לבית של מושיקו." סמדי התבוננה באחיה, כמהה למלה מרגיעה ולחיבוק מעודד, אך הוא לא הגיב. היא השתתקה במבוכה והרכינה את ראשה.
דניאל עצר, התבונן בראשה המורכן של אחותו והחל ללטף ברוך את שערה המקורזל. הצבע חזר ללחייה. הוא אחז בסנטרה והרים את ראשה בעדינות:
"נו, סמדי, מה יהיה? שוב החלומות המשונים שלך? מתי הם ייפסקו? מתי?"