מה הוא מיינקראפט?
מיינקראפט הוא משחק בסגנון ארגז חול, שמאפשר למשחקים בו להקים מבנים מופלאים מלבנים ממגוון חומרים שונים: אבן, אדמה, חול, אבן חול ועוד. חוקי הפיזיקה הרגילים אינם תקפים במיינקראפט, כי במצב "יצירתי" אפשר להקים מבנים שלא היו עומדים בכוח המשיכה, ושאין להם כל אמצעי תמיכה נראים לעין.
התוכנה הזאת מציעה למשתמשים אפשרויות יצירתיות מדהימות, ואנשים בונים יישובים שלמים, עולמות על סף תהום ואפילו ערים בעננים. את המשחק האמיתי, לעומת זאת, משחקים במצב "הישרדות": השחקנים מושלכים לתוך עולם קובייתי, כשאין להם דבר מלבד הבגדים שלגופם. השחקנים יודעים שהלילה מתקרב במהירות, והלילה הוא זמנן של המפלצות. השחקנים חייבים לאגור משאבים: עץ, אבן, ברזל וכולי כדי לעצב כלי עבודה וכלי נשק. כך יוכלו להגן על עצמם מפני יצורי הלילה.
כדי למצוא משאבים, על השחקן ליצור מכרות ולחפור עמוק לתוך מיינקראפט בתקווה למצוא שם פחם וברזל — שני מחצבים חיוניים ליצירת כלי הנשק והשריון ממתכת, שהכרחיים להישרדות. בעודם חופרים, מגיעים השחקנים למערות גדולות, לחללים מלאים בלבה, ולעתים גם למכרה או לצינוק נדירים, ובהם אוצרות שמחכים להתגלות. המפלצות (זומבים, שלדים ועכבישים) מפטרלות כל אותו הזמן במעברים ובחללים ומחכות ללכוד את חסרי הזהירות.
למרות שהארץ מלאה במפלצות, השחקן אינו לבד במערכה. מאות שחקנים משחקים באמצעות שרתי ענק, וכולם חולקים חלל ומשאבים עם יצורים נוספים במיינקראפט. על פני המשחק פזורים כפרים, ובהם דמויות שאינן שחקנים (NPC). הכפריים מתרוצצים להם בכפר ועושים מה שכפריים אמורים לעשות. במגוריהם חבויות תיבות אוצר, שלפעמים הן נפלאות ולפעמים הן חסרות כל חשיבות. השחקנים יכולים לדבר עם אנשי הכפר ולסחור איתם בפריטים, וכך הם יכולים להשיג אבני חן נדירות או חומרים להכנת שיקויים, ופה ושם גם לשים יד על קשת או חרב.
המשחק הזה הוא פלטפורמה מופלאה, שבאמצעותה יכולים אנשים לעצב מכונות (מונעות באמצעות מחצבים הקרויים "רדסטון" — מעין מעגלים חשמליים), משחקים ייחודיים, מפות מותאמות וזירות שחקן נגד שחקן (PvP). מיינקראפט הוא משחק גדוש ביצירתיות מלהיבה, בקרבות מרטיטים וביצורים מעוררי חלחלה. זאת נסיעה ברכבת שדים בארץ של מתח והרפתקאות, שמשלבת ניצחונות מרוממים ותבוסות מרות. טיול נעים!
הקדמה
למדתי לאהוב לשחק מיינקראפט עם הבן שלי. אבל לא הגעתי לזה בקלות, ולמעשה, הבן שלי נאלץ לגרור אותי לשחק כשאני מתנגד נמרצות. אבל עכשיו... אני מת על זה.
הוא ראה סרטון על מיינקראפט ביוטיוב, ומיד אמר שהוא חייב את המשחק. בחודש שלאחר מכן הוא התמיד להזכיר לאשתי ולי שמיינקראפט הוא דבר גדול, ושהוא לא יוכל לחיות בלעדיו.
בסוף נכנענו וקנינו את מיינקראפט. הוא בחר שם משתמש, אבירמִשחק999, ויצא לדרך. בהתחלה הוא שיחק לבד, אבל עד מהרה הזמין אותנו לחדר העבודה כדי להראות לנו מה הוא יצר... וזה היה מדהים למדי. הוא בנה טירה ענקית, ואז מסלול מכשולים עם חלקים זזים, ואחרי זה כפר תת־קרקעי... היצירות שלו הדהימו אותנו. כיוון שאני מהנדס במקצועי, כל מה שמאפשר לי לבנות משהו מיד נשמע לי מסקרן. לכן התיישבתי עם בני והנחתי לו ללמד אותי איך משחקים במיינקראפט. בתוך זמן קצר מאוד קניתי לעצמי רישיון עם שם המשתמש מנקיפֶּנטס271, ויחד יצאנו לנו אל הממלכה הדיגיטלית. בנינו מגדלים, נלחמנו בזומבים והתחמקנו מקריפרים.
הוא כל כך אהב לשחק מיינקראפט, עד שבחג המולד הבא קנינו לו שרת. הוא הקדיש חודשים לבניית דברים בשרת שלו: טירות, גשרים, ערים מתחת למים, מפעלים — הכול, כל מה שהדמיון שלו היה מסוגל להניב. בשלב הבא הצטרפו אליו חברים מבית הספר, שבנו מבנים ממש ענקיים. מובן שגם אני עזרתי, בין השאר, כדי לפקח על המתרחש, אבל גם כי אני גיק רציני ואוהב לשחק במשחק. פשוט לא האמנתי עד כמה הוא גאה בדברים שבנה. הוא הכין סרטוני וידיאו שהציגו לראווה את היצירות שלו, והעלה אותם ליוטיוב. באחד הימים הצליחו כמה ילדים אחרים להיכנס לשרת, כנראה מפני שהבן שלי או אחד החברים שלו נתנו להם את כתובת האיי־פי. הילדים החדשים האלה הרסו את כל מה שהוא בנה, עשו לכול גריפינג (החרבה) מוחלט, עד שנותר רק מכתש. הם השמידו ביסודיות ומחקו חודשים של עבודה. בפעם הבאה שהבן שלי נכנס, הוא ראה את היצירות שלו הרוסות ונשבר. וכדי להחמיר את המצב, הילדים האלה העלו ליוטיוב וידיאו שתיעד את הגריפינג של השרת שלו.
זה היה "רגע חינוכי" מושלם לדיון בבריונות רשת.
ניסיתי לענות על השאלות של בני: למה שמישהו יעשה דבר כזה? איזה מין אדם יתגאה בהשמדת יצירה של מישהו אחר? אבל התשובות שלי לא סיפקו אותו. אז עלה על דעתי הרעיון ללמד את בני באמצעות המשחק האהוב עליו — מיינקראפט. כתבתי את הספר הראשון שנקרא "פלישת העולם העליון", שמספר לילדים על בריונות מקוונת ועל האופן שהיא משפיעה על אחרים, וגם הדגשתי ללא הרף את חשיבותה של החברות. מיינקראפט שימש רקע ללימוד הלקחים האלה.
בני ואני עדיין משחקים מיינקראפט יחד, ובנינו מבנים שמופיעים בספרים הבאים בסדרה.
תודה לכל האנשים ששלחו לי מייל דרך האתר שלי, www.markcheverton.com. אני מעריך את כל ההערות האדיבות, מילדים כמו גם מהורים. אני מנסה לענות על כל מייל שאני מקבל, אבל מתנצל אם פיספסתי מישהו.
חפשו את Gameknight999 ואת Monkeypants271 אי־שם בשרתים. תמשיכו לקרוא, תהיו נחמדים ותיזהרו מקריפרים.
מארק שֵבֶרטוֹן
פרק 1
אבירמשחק999
הוא נע במהירות רבה לאורך מסילה מסוג כלשהו, מערכת של פסי מתכת שנמתחו הלאה אל תוך החשכה. צ'־צ'אנק, צ'־צ'אנק, צ'־צ'אנק הלם הקרקוש הקצבי של הגלגלים, הידהד במרחבי המנהרה והוחזר מהקירות בסימפוניה של כלי נקישה. כשהביט סביבו, הבחין בדפנות האפורות הקצרות ובמבנה הריבועי של תא כלי הרכב שנסע בו. המראה וקרקוש הגלגלים גילו לו שהוא בעגלת כרייה. בשל החלל הצפוף הוא הרגיש כענק בעגלת הברזל הקטנה, אבל לנוכח קירות האבן הקרים שחלפו על פניו במהירות, מטושטשים, הוא חש לפתע מאוד קטן וחסר חשיבות.
אבירמשחק999 פחד.
חוסר ודאות וחשש מילאו את מחשבתו. הוא לא ידע איפה הוא נמצא, מה הוא עושה בעגלת כרייה, או אפילו לאן מועדות פניו. הוא ידע רק שהוא עושה את דרכו למקום כלשהו — ובמהירות.
בדיוק אז הופיע פתח בקיר המנהרה, ומבעדו התגלתה לעיניו מערה עצומה... לא! למעשה, היה זה בקע ענקי שנפתח כלפי מעלה אל השמים הכחולים. על הקירות התלולים הוא ראה זומבים, עכבישים וקריפרים שניתרו ממקום אחד למשנהו. המגושמים בהם נפלו אל מותם. משהביט למטה, ראה אבירמשחק את קרקעית הבקע מלאה מפלצות מהעולם העליון. כולן התרוצצו כה וכה כמבקשות לטרוף משהו... או מישהו. רבות מהן הביטו למעלה אליו, ועיניהן הרעבתניות הבוערות הקפיאו את נשמתו. הן רצו להשמיד אותו ללא כל סיבה מלבד עצם היותו חי. אבירמשחק אחוז הצמרמורת שמח כשהבקע היה מאחוריו, וקיר המנהרה חזר להיות מוצק.
כששב והביט אחורה על המסילה, ראה אבירמשחק את פסי המתכת נעלמים במרחק ואת אדני העץ שנראו קווים חומים מטושטשים. אבל אז הוא שם לב שהעגלה מפחיתה מהירות, ושקרקוש הגלגלים האט את תיפופו עד שעגלת הכרייה נעצרה באמצע המנהרה. אבירמשחק, שהרגיש שמצופה ממנו לצאת, ירד מהעגלה כשגופו רועד מפחד. הוא הביט סביבו וזיהה את המסילה של עגלת הכרייה נמתחת עד אינסוף, ואת פסי הברזל בולטים על רקע האבן האפורה. אבל אז הם התחילו להתפוגג, נעשו איכשהו מעורפלים ונטולי מיקוד, והקווים הישרים איבדו את הגדרתם עד שנמסו לכלום. בה בעת הקירות הסלעיים שחבקו את המסילה נדמו כמתפוגגים גם הם, והפכו מגרניט קשה לערפל אפור מסתחרר. האובך הקר הלח אפף את אבירמשחק, ונוכחותו הלחלוחית של האד התלפפה סביבו כמו בד כבד ורטוב. משהו בנוגע לענן המיטשטש של האי־בהירות הבהיל אותו, כאילו החביא בתוכו דבר־מה מסוכן ומאיים.
ואז החלו היללות מלאות התוגה.
נדמה שאנחת הצער הזאת ינקה ממנו את כל התקווה — אנחה שנשמעה עצובה ומוכת גורל, אבל גם מלאת שנאה וכעס כלפי היצורים שעדיין מחזיקים אמונה כלשהי בחיים טובים. היא היתה מכוונת אל יצירי האור שעדיין נאחזו במחשבה שהחיים הם דבר טוב, ולא רק שיעור בייסורים ובייאוש. האנחה היתה מכוונת אליו.
זאת היתה יללת זומבים... זומבים רבים. אבירמשחק החל לרעוד. יללות היגון נעצו בו נטיפי פחד.
ואז נשלחו אליו טפרים ירוקים מתוך החשכה, האנחה האיומה מילאה את החלל כשציפורניים חדות כתער שיספו את האוויר במרחק סנטימטרים ספורים ממנו. אבירמשחק999 אחוז הבהלה עמד קפוא במקומו, בעוד הזומבי הנרקב מתקדם, מתגשם באיטיות דרך הערפל, והצחנה העזה של בשרו המתפורר תוקפת את חושיו של אבירמשחק ומוסיפה לבהלתו. רק כשהביט למטה, הוא נזכר שיש בידיו חרב ברזל, ושגם זרועותיו וחזהו מכוסים ברזל. הוא לבש שריון והיה מצויד בכלי נשק; הוא יוכל להשיב מלחמה. אבירמשחק השתדל לאזור אומץ וניסה להכריח את זרועו לנופף בחרב ולהכות בחיה הרעה, אבל הפחד שלט במחשבתו. זיכרונות של ידֵי זומבים חדות ציפורניים ושל עכבישים בעלי שיני ארס שתוקפים אותו מילאו את מחשבותיו — הרגע שהפעיל את הדינמיט בשרת האחרון עדיין ייסר אותו בחלומותיו. עולם מיינקראפט האחרון ההוא ניצל הודות למעשה הגבורה הלא אנוכי שלו — ככל הנראה הראשון שלו אי־פעם. אבל הוא שילם במחיר רוחו ואומץ לבו, והדבר השאיר את מוחו במצב תמידי של חרדה. מפלצות הבעיתו אותו, את אבירמשחק999 הכביר. איך זה ייתכן?
הוא התרחק מהזומבי ופנה לברוח. הוא ידע שזה רק חלום, אבל האימה והבהלה בכל זאת נדמו אמיתיות. הוא הסתובב ומצא את עצמו ניצב מול סבך רגליים שחורות פרוותיות, שבקצה כל אחת מהן טופֶר כהה, מעוקל, נבזי למראה: עכבישי ענק, לפחות שישה מהם. הם היו צפופים ויצרו חומה בלתי חדירה של שנאה וזדון.
״אני לא יכול להילחם בכל כך הרבה יצורים,״ אמר אבירמשחק לאף אחד.
בדיוק אז חילחל צליל נקישה דרך החשכה, צליל של עצמות רופפות המתנגשות זו בזו. הוא ידע בדיוק מה משמעות הצלילים האלה — שלדים. הדמויות הלבנות החיוורות הגיחו באיטיות מתוך הערפל המסתחרר וחסמו כל נתיב בריחה מצד ימין. כל אחת מהמפלצות הגרומות החזיקה קשת דרוכה ובה חץ מחודד ומשוך, שכוּון ישירות אליו.
אבירמשחק החל לרעוד.
איך יילחם בכל המפלצות האלה? הוא כבר לא היה אמיץ: הדינמיט פוצץ לרסיסים את האומץ שלו — לא, כל הציפורניים והשיניים בשרת האחרון קרעו אותו לגזרים. הוא היה קליפה חלולה שלא נותר בה דבר מלבד חשש.
הוא פנה שמאלה והחל לדשדש באיטיות הרחק משלוש הקבוצות, בתקווה להימלט מבלי שייאלץ להילחם. אבל בעודו מתקדם, מילא את האוויר צחקוק חד ורם. זה היה צליל גדוש טירוף, כמו צחוק על אומללותו של אחר, כמו צחוק חדווה שמישהו משמיע בזמן שיצור אחר סובל. זה היה צליל נורא שהידהד בכל רחבי נשמתו וגרם למדקרות בהלה לחדור למעוזי השליטה האחרונים שעוד נותרו במחשבתו. ואז הגיח מתוך החשכה מקור הקול. זה היה יצור צללים בצבע של דם קרוש, אדום כהה עמוק, עם זרועות ארוכות גמלוניות ומשתלשלות שכמעט נגעו בקרקע, ורגליים כחושות שתמכו בגוף כהה באותה המידה.
זה היה אֵרֶבּוּס, מנהיג אנשי־הסוף משָרַת מיינקראפט האחרון — השרת שאבירמשחק הציל. חיית הפרא הזאת היתה הסיוט האישי שלו, היצור האלים והמרושע ביותר שהיה יכול לדמיין.
הוא הסתובב אל מול המפלצת. כמו תמיד, עיניו של ארבוס בערו בלובן בוהק של שנאה לכל היצורים החיים. התשוקה שלו להשמיד נבעה ממנו כמו שדה כוח אישי של זדון. אבירמשחק עשה צעד לאחור. היצור היה שקוף חלקית, כאילו לא לגמרי היה שם. המפלצות מאחורי איש־הסוף נראו מבעד לגופו השקוף.
״ובכן, משתמש־שאינו־משתמש, אני רואה שאנחנו נפגשים שוב,״ ציחקק ארבוס כצבוע בקולו הדק, הצורמני.
צמרמורת חלפה בזרועותיו של אבירמשחק.
״זה רק חלום. זה לא אמיתי,״ הוא אמר לעצמו שוב ושוב.
ארבוס פלט צחוק מעורר חלחלה, ולרגע הפך מוצק. אז הוא התמוסס בחזרה לשקיפות חלקית.
״זהו אכן חלום,״ צווח ארבוס, שקולו הזכיר לאבירמשחק צליל של זכוכית מתחככת בזכוכית; השיניים שלו החלו לכאוב לנוכח המחשבה. ״אבל אין משמעות הדבר שהוא לא אמיתי, שוטה. אתה עדיין לא יודע דבר על מיינקראפט ועל מישורי השרת שעליו הוא מתקיים.״ הוא שוב צחק. ״הבורות שלך תביא למפלתך.״
״לא, אתה לא אמיתי,״ אמר אבירמשחק, הפציר. ״זה לא יכול להיות. הרי אני... הרגתי אותך בשרת האחרון... אתה לא יכול להיות אמיתי.״
״זה מה שאתה אומר לעצמך כל הזמן, משתמש־שאינו־משתמש. כשאמצא אותך בשרת הבא, אני אזכיר לך בדיוק עד כמה אני לא אמיתי... כשאשמיד אותך.״
ארבוס שוב ציחקק, וצחוקו הידהד במוחו של אבירמשחק כמו פטיש על אגרטל קריסטל. רצונו לחיות כמעט נותץ.
״אני... א־אלחם בך... כ־כמו בשרת הקודם,״ פלט אבירמשחק גמגום לא משכנע.
״חה... איזה צחוק,״ צווח ארבוס בקולו החד, הגבוה, מחריש האוזניים. ״אני רואה את החרדה בתוכך כמו גידול ממאיר. נראה שכל האומץ שלך נזנח מאחור, בשרת הקודם. אתה אריזה ריקה, ארון מתים שמחכה לגופה קרה. בקרוב מאוד תהיה שלי.״
איש־הסוף צעד קדימה באיום, ושקיפות גופו לא המעיטה ולו במקצת מהאיום הטמון בו. אבירמשחק השפיל מבט במהירות, כי לא רצה להתגרות ביצור במבט ישיר. המפלצת הכהה התנשאה מעליו, ונראה שגובהה הולך ומתעצם ככל שהתקרבה, עד שאבירמשחק הרגיש כמו חרק זעיר שניצב בפני ענק.
״אני רואה בתוכך תבוסה, משתמש־שאינו־משתמש. כבר ניצחתי. הפחדנות שלך מבטיחה את תוצאת הקרב בינינו.״ ארבוס השתהה, ואז הטה את ראשו כלפי מטה, כך שעיניו הנוגהות ספוגות הזדון בהקו ישירות מלמעלה על אבירמשחק999. ״אולי הבסת אותי בשרת האחרון, אבל בכל זאת הגעתי למישור השרת הזה. וכשאני אשמיד את העולם הזה, אני אגיע למקור, וגם הוא יזין את זעמי, עד שכל הדברים החיים יזעקו לרחמים שלעולם לא יזכו להם. חכה להגעתי ולתהומות הייאוש שיבואו איתי.״
בתנועה חדה של מפרק כף היד אותת ארבוס למפלצות מסביבו להתקדם. ידיים מרקיבות ירוקות טפרים נשלחו לעבר אבירמשחק, קרעו בבשרו, ומאה חצים ניקבו את גופו. שיני ארס של עכבישים תרמו גם הן להמולת הקרב, וכולו נמלא כאב.
העולם התפוגג באיטיות לחשכה. עיניו של איש־הסוף היו הדבר האחרון שנראה, והבעתן היתה מלאה שנאה מכריעה ובלתי מרוסנת.
תחושות הכאב והאימה עדיין מילאו את נשמתו של אבירמשחק בעוד החלום נעלם, עד שלבסוף הציף אותו הריק השחור של התת־הכרה שלו.
