עכשיו תורי [כמעט מפורסמת 3]
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עכשיו תורי [כמעט מפורסמת 3]

עכשיו תורי [כמעט מפורסמת 3]

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מיכל בכר

מחברת סדרת ספרי "כמעט מפורסמת" שהפכו לסרט קולנוע בהפקת סרטי יונייטד קינג וארצה הפקות. ספר הנוער שלה "און-ליין" התפרסם בשיתוף עם עיתון הנוער "ראש 1" וספר שיריה, "מחסומים ואשליות", ראה אור כשהייתה בת שבע-עשרה. היום היא סופרת, עורכת ספרותית ופזמונאית. 

תקציר

שנת הלימודים מתחילה לא טוב בשביל שיר כרמי. תומר, אחיה הזמר, ברח להודו אחרי שפרש מתכנית הריאליטי "דה-וואן" והשאיר את הזכייה לרותם לוי, שהפכה לכוכבת נוער ידועה. יובל, החבר שלה, נפרד ממנה כשעזב עם משפחתו לארצות הברית. עומרי גבע, הכדורסלן המקסים מהכיתה שלה, לא ממש מסתכל עליה אף על פי שהיא הופכת למורה הפרטית שלו. דנה וירדן, מלכות השכבה, לא מפסיקות להציק לה ואמא שלה מצטרפת לתיכון שבו היא לומדת כמורה לביולוגיה.
 
יש יותר גרוע מזה?
 
בהחלט. זו רק ההתחלה.
 
שיר היתה תמיד "התלמידה הכי טובה בכיתה", "החרשנית" - תקראו לזה איך שתרצו. אבל אחרי שהסתבכה בשנה שעברה בפרשת זיופי אס.אם.אסים בריאליטי שבו השתתף אחיה, אפילו ההורים שלה כבר לא סומכים עליה. אז איך היא יכולה לסמוך על עצמה?
 
העניינים מסתבכים כאשר תומר חוזר לארץ ורותם לוי מצטרפת לכיתה של שיר בתיכון. האם תוכל שיר להפסיק להיות "אחות של תומר", סוף סוף להרגיש נאהבת ולזרוח בזכות עצמה? מה יקרה לתומר כשינסה להיפטר מתדמית "פליט הריאליטי" ולהצליח לבדו? ומה יהיה עבורו קשה יותר - לוותר על החלומות שלו, או לשלם את מחיר הגשמתם?
 
בספר "כמעט מפורסמת 3 - עכשיו תורי" חוזרת מיכל בכר אל האחים האהובים שיר ותומר כרמי, אחרי השנה שבה תכנית הריאליטי "דה-וואן" הפכה את חייהם לתסבוכת נוראית של פרסום, חיכוכים ומזימות. בספר השלישי בסדרה מצפה לכל אחד מהאחים קרב - מול אחרים, אבל לא פחות מכך, מול עצמו. האם הם ינצחו?

פרק ראשון

פרק 1
 
אף פעם לא חשבתי שהחיים שלי יהפכו לסרט, בטח לא כזה שיוקרן בקולנוע. לפעמים הרגשתי כאילו אני חיה בסרט, רק שהוא לא היה כמו הסרטים האמריקאיים שבהם הגיבורה פוסעת בסוף יד ביד עם אהובה לעבר השקיעה. אפשר לומר שאצלי הדברים הסתדרו קצת פחות טוב, או אם להיות כנה — החיים שלי היו פחות דומים לקומדיה רומנטית ויותר הזכירו קומדיה של טעויות, או איזה אסון טבע שמישהו צילם. עד שמתישהו כבר התחלתי לתהות: האם אי־פעם יהיה לי סוף טוב?
"שיר, קומי כבר, את תאחרי ליום הראשון!" זרועה של אמא טילטלה אותי שוב ושוב. לרגע לא היה לי ברור היכן אני נמצאת, אבל אחרי שנייה הכול חזר אלי: היום זה היום הראשון ללימודים, החופש הגדול נגמר והשעון המעורר שבנייד לא צילצל. מיהרתי לקפוץ מהמיטה.
מבט חטוף אל השעון הבהיר לי שנותרו עשרים דקות בלבד בשביל להפוך את הפרצוף האומלל עם השיער הנוראי שנשקף אלי מהמראה, לנערה שרציתי להיות. זאת שהכול מסתדר לה, שנראית כמו שצריך, שיודעת מה להגיד, מה לעשות ואיך לתקן את החיים שלה. זאת שלא נשארת מאחור בזמן שכולם עוקפים אותה בסיבוב. זאת שהשנה הקרובה תהיה סוף־סוף השנה שלה.
על הכיסא שליד המיטה כבר חיכתה לי התלבושת שהכנתי מראש: חצאית קפלים, גרביונים שחורים, חולצת בית ספר לבנה וסניקרס לבנות. התלבשתי במהירות ומיהרתי לדחוף לתיק בית הספר את מחברת השירים הסגולה שלי. מאז שההורים שלי החליטו על מדיניות ה"לא שומרים סודות אחד מהשני ולא נועלים דלתות בבית", הייתי צריכה לשמור עליה מכל משמר ולקחת אותה איתי לכל מקום. הדבר האחרון שרציתי היה שמישהו ייתקל בה וידע את כל הסודות הכי כמוסים שלי — אלה שלא יכולתי לספר לאף אחד ובקושי העזתי לכתוב לעצמי. אבל הסליל של המחברת נתקע לי בגרביון, וזו היתה רק ההתחלה של היום הראשון של בית הספר, שהיה אמור להיות הכי טוב, אבל מרגע לרגע הפך לסיוט הכי גרוע. לא רק שהגרביון השחור היפה שלי נקרע, אלא גם הלק שמיהרתי למרוח נמרח לי בטעות על כל היד, האייליינר יצא לי עקום וכל ניסיון לעשות משהו עם ערימת הליפה המכונה "השיער שלי" נגמר בכישלון. איך זה שביוטיוב כל התסרוקות נראות פשוטות לביצוע? פירקתי את מה שהיה ניסיון אבוד לצמה קוּלית, נעמדתי מול הראי והבטתי בדמות שנשקפה מולי. היא לא נראתה לי כמו מישהי שהחיים שלה הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה. שום דבר לא הלך כמו שתיכננתי, וזה עוד לפני שאפילו עזבתי את פתח הבית. פלטתי נשיפה מאוכזבת, אבל אז קפץ לי רעיון לראש ומיהרתי בריצה אל החדר של תומר.
זו היתה הפעם הראשונה זה זמן רב שבה נכנסתי לחדר של אחי. החדר של תומר היה מסודר, ריק ושקט. על הקיר היה תלוי לוח שעם שעליו ננעצו תמונות של תומר ומָיה, לצד לוח שנה שבו סומן בעיגול תאריך החזרה שלהם לארץ: עוד שלושה שבועות מהיום. פתחתי את דלת הארון של תומר ובחנתי את ערימת הכובעים הגדולה שלו. בעודי מחפשת את הכובע הנכון שיציל את משבר השיער שלי, הבחנתי לפתע בכובע הכחול של תומר מ"דה־וואן". הוא ניצב על המדף, ממש מולי, והזכיר לי את מה שכולנו בבית התאמצנו לשכוח בחודשים האחרונים. שלחתי יד מהוססת והרמתי אותו. על המצחייה הלבנה של הכובע הודפסה תמונה של תומר עם הגיטרה שלו, לצד הלוגו של התוכנית והכיתוב: "!Tomer is the one” לא הצלחתי להתאפק וחבשתי את הכובע על ראשי, כאילו שאוכל לחזור איתו במנהרת זמן דמיונית ולסדר את כל הבלגן שעשיתי. אבל הזיכרונות הרעים קפצו לראשי מבלי שהיתה לי שליטה עליהם: תומר מתקבל לתוכנית הטלוויזיה, מעריצות רודפות אחריו והוא נהיה כוכב, אני הופכת למקובלת וזונחת את רוני החברה הכי טובה שלי בשביל להיות חברה של דנה וירדן — מלכות השכבה, תומר נכנע ללחץ ונאלץ להשתנות בשביל התוכנית, המעריצות רודפות אחרי מָיה והיא נפרדת מתומר, עומרי גבע מזמין אותי למסיבה של השכבה, תומר מזייף בשידור חי, אני קונה אס.אם.אסים מזויפים באינטרנט כדי להציל אותו והוא עולה לגמר. ההפקה מגלה על הזיוף ומכריחה את תומר לתת לרותם לוי, המתחרָה הכי גדולה שלו, לנצח אותו, ההורים שלנו רבים וכמעט מתגרשים, אני לא שולחת בזמן את הטפסים לבית הספר למחוננים ומפספסת את ההרשמה, אני מגלה שדנה וירדן עבדו עלי ושעומרי מעולם לא התעניין בי. אני נשארת בלי כלום: בלי חברות, בלי עומרי ובלי בית הספר למחוננים. אני מודה שזייפתי את התוצאות, כולם צוחקים עלי בבית הספר ואף אחד בבית לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. ההפקה דורשת ממני להתוודות בשידור חי על זיוף התוצאות, אני נעלמת רגע לפני השידור החי ותומר נאלץ לספר הכול על הבמה במקומי, אבל במקום להמשיך בתוכנית הוא מורד ופורש במפתיע בגמר. אני מצליחה להחזיר אליו את מָיה, אבל הקריירה של אחי גמורה ואני זאת שהרסתי אותה — שהרסתי אותו עד כדי כך שתומר ומָיה ברחו להודו ולא שמעתי מהם מילה כבר חצי שנה.
מיהרתי להוריד את הכובע הכחול מראשי ולהחזיר אותו לארון. לקחתי את הכובע הראשון שידי נתקלה בו, למרות שהוא לא התאים למה שלבשתי, ונמלטתי מהחדר של תומר. הדלת נטרקה מאחורי בקול רועם, אבל לא היה לי אכפת, כי באותם הימים שום רעש לא החריש את אוזני כמו השתיקה הארוכה של אחי.

מיכל בכר

מחברת סדרת ספרי "כמעט מפורסמת" שהפכו לסרט קולנוע בהפקת סרטי יונייטד קינג וארצה הפקות. ספר הנוער שלה "און-ליין" התפרסם בשיתוף עם עיתון הנוער "ראש 1" וספר שיריה, "מחסומים ואשליות", ראה אור כשהייתה בת שבע-עשרה. היום היא סופרת, עורכת ספרותית ופזמונאית. 

עוד על הספר

עכשיו תורי [כמעט מפורסמת 3] מיכל בכר
פרק 1
 
אף פעם לא חשבתי שהחיים שלי יהפכו לסרט, בטח לא כזה שיוקרן בקולנוע. לפעמים הרגשתי כאילו אני חיה בסרט, רק שהוא לא היה כמו הסרטים האמריקאיים שבהם הגיבורה פוסעת בסוף יד ביד עם אהובה לעבר השקיעה. אפשר לומר שאצלי הדברים הסתדרו קצת פחות טוב, או אם להיות כנה — החיים שלי היו פחות דומים לקומדיה רומנטית ויותר הזכירו קומדיה של טעויות, או איזה אסון טבע שמישהו צילם. עד שמתישהו כבר התחלתי לתהות: האם אי־פעם יהיה לי סוף טוב?
"שיר, קומי כבר, את תאחרי ליום הראשון!" זרועה של אמא טילטלה אותי שוב ושוב. לרגע לא היה לי ברור היכן אני נמצאת, אבל אחרי שנייה הכול חזר אלי: היום זה היום הראשון ללימודים, החופש הגדול נגמר והשעון המעורר שבנייד לא צילצל. מיהרתי לקפוץ מהמיטה.
מבט חטוף אל השעון הבהיר לי שנותרו עשרים דקות בלבד בשביל להפוך את הפרצוף האומלל עם השיער הנוראי שנשקף אלי מהמראה, לנערה שרציתי להיות. זאת שהכול מסתדר לה, שנראית כמו שצריך, שיודעת מה להגיד, מה לעשות ואיך לתקן את החיים שלה. זאת שלא נשארת מאחור בזמן שכולם עוקפים אותה בסיבוב. זאת שהשנה הקרובה תהיה סוף־סוף השנה שלה.
על הכיסא שליד המיטה כבר חיכתה לי התלבושת שהכנתי מראש: חצאית קפלים, גרביונים שחורים, חולצת בית ספר לבנה וסניקרס לבנות. התלבשתי במהירות ומיהרתי לדחוף לתיק בית הספר את מחברת השירים הסגולה שלי. מאז שההורים שלי החליטו על מדיניות ה"לא שומרים סודות אחד מהשני ולא נועלים דלתות בבית", הייתי צריכה לשמור עליה מכל משמר ולקחת אותה איתי לכל מקום. הדבר האחרון שרציתי היה שמישהו ייתקל בה וידע את כל הסודות הכי כמוסים שלי — אלה שלא יכולתי לספר לאף אחד ובקושי העזתי לכתוב לעצמי. אבל הסליל של המחברת נתקע לי בגרביון, וזו היתה רק ההתחלה של היום הראשון של בית הספר, שהיה אמור להיות הכי טוב, אבל מרגע לרגע הפך לסיוט הכי גרוע. לא רק שהגרביון השחור היפה שלי נקרע, אלא גם הלק שמיהרתי למרוח נמרח לי בטעות על כל היד, האייליינר יצא לי עקום וכל ניסיון לעשות משהו עם ערימת הליפה המכונה "השיער שלי" נגמר בכישלון. איך זה שביוטיוב כל התסרוקות נראות פשוטות לביצוע? פירקתי את מה שהיה ניסיון אבוד לצמה קוּלית, נעמדתי מול הראי והבטתי בדמות שנשקפה מולי. היא לא נראתה לי כמו מישהי שהחיים שלה הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה. שום דבר לא הלך כמו שתיכננתי, וזה עוד לפני שאפילו עזבתי את פתח הבית. פלטתי נשיפה מאוכזבת, אבל אז קפץ לי רעיון לראש ומיהרתי בריצה אל החדר של תומר.
זו היתה הפעם הראשונה זה זמן רב שבה נכנסתי לחדר של אחי. החדר של תומר היה מסודר, ריק ושקט. על הקיר היה תלוי לוח שעם שעליו ננעצו תמונות של תומר ומָיה, לצד לוח שנה שבו סומן בעיגול תאריך החזרה שלהם לארץ: עוד שלושה שבועות מהיום. פתחתי את דלת הארון של תומר ובחנתי את ערימת הכובעים הגדולה שלו. בעודי מחפשת את הכובע הנכון שיציל את משבר השיער שלי, הבחנתי לפתע בכובע הכחול של תומר מ"דה־וואן". הוא ניצב על המדף, ממש מולי, והזכיר לי את מה שכולנו בבית התאמצנו לשכוח בחודשים האחרונים. שלחתי יד מהוססת והרמתי אותו. על המצחייה הלבנה של הכובע הודפסה תמונה של תומר עם הגיטרה שלו, לצד הלוגו של התוכנית והכיתוב: "!Tomer is the one” לא הצלחתי להתאפק וחבשתי את הכובע על ראשי, כאילו שאוכל לחזור איתו במנהרת זמן דמיונית ולסדר את כל הבלגן שעשיתי. אבל הזיכרונות הרעים קפצו לראשי מבלי שהיתה לי שליטה עליהם: תומר מתקבל לתוכנית הטלוויזיה, מעריצות רודפות אחריו והוא נהיה כוכב, אני הופכת למקובלת וזונחת את רוני החברה הכי טובה שלי בשביל להיות חברה של דנה וירדן — מלכות השכבה, תומר נכנע ללחץ ונאלץ להשתנות בשביל התוכנית, המעריצות רודפות אחרי מָיה והיא נפרדת מתומר, עומרי גבע מזמין אותי למסיבה של השכבה, תומר מזייף בשידור חי, אני קונה אס.אם.אסים מזויפים באינטרנט כדי להציל אותו והוא עולה לגמר. ההפקה מגלה על הזיוף ומכריחה את תומר לתת לרותם לוי, המתחרָה הכי גדולה שלו, לנצח אותו, ההורים שלנו רבים וכמעט מתגרשים, אני לא שולחת בזמן את הטפסים לבית הספר למחוננים ומפספסת את ההרשמה, אני מגלה שדנה וירדן עבדו עלי ושעומרי מעולם לא התעניין בי. אני נשארת בלי כלום: בלי חברות, בלי עומרי ובלי בית הספר למחוננים. אני מודה שזייפתי את התוצאות, כולם צוחקים עלי בבית הספר ואף אחד בבית לא מסוגל להסתכל לי בעיניים. ההפקה דורשת ממני להתוודות בשידור חי על זיוף התוצאות, אני נעלמת רגע לפני השידור החי ותומר נאלץ לספר הכול על הבמה במקומי, אבל במקום להמשיך בתוכנית הוא מורד ופורש במפתיע בגמר. אני מצליחה להחזיר אליו את מָיה, אבל הקריירה של אחי גמורה ואני זאת שהרסתי אותה — שהרסתי אותו עד כדי כך שתומר ומָיה ברחו להודו ולא שמעתי מהם מילה כבר חצי שנה.
מיהרתי להוריד את הכובע הכחול מראשי ולהחזיר אותו לארון. לקחתי את הכובע הראשון שידי נתקלה בו, למרות שהוא לא התאים למה שלבשתי, ונמלטתי מהחדר של תומר. הדלת נטרקה מאחורי בקול רועם, אבל לא היה לי אכפת, כי באותם הימים שום רעש לא החריש את אוזני כמו השתיקה הארוכה של אחי.