זמן השכחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זמן השכחה
מכר
מאות
עותקים
זמן השכחה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

זמן השכחה

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

נואה רוצה לחזור הביתה. לכאורה זוהי בקשה הגיונית כשהיא מגיעה מפיו של ילד בן ארבע. אבל שום דבר אצל נואה אינו הגיוני, או קל. הוא מתעורר בצרחות מחלומות בלהה, מסרב בתוקף להתרחץ ומצטט משפטים מספרים שמעולם לא קראו לו ושאינם הולמים את גילו. כאשר מנהלת הגן מטלפנת אל ג'ני, אמו היחידנית של נואה, ודורשת ממנה להתייצב מיד, בזה הרגע, לשיחה בקשר לבנה, חייהם של האם ובנה משתנים בבת אחת לבלי הכר.
 
גם חייו של ג'רום אנדרסון משתנים בן רגע. הוא יודע היטב מה פירושה של האבחנה הרפואית שהוא מקבל. המחשבה הראשונה שלו היא – עדיין לא סיימתי. מי שהיה בעבר כוכב אקדמי, פרופסור נערץ לפסיכולוגיה, השליך את הקריירה שלו לפח בגלל אובססיה ונהפך לבדיחה מהלכת בקרב עמיתיו למקצוע. אבל אנדרסון לא זז מדעתו. הוא משוכנע שמשהו מתרחש מעבר לדברים שכולם רואים או מבינים ולכן הקדיש את חייו לחקירת הנושא בכלים של מדען. משימתו היא למצוא הוכחה ניצחת לכך שגלגול נשמות הוא עובדה קיימת, וכשהוא פוגש את נואה, אנדרסון חושב שמצא את אשר חיפש.
 
עד מהרה מוצאים עצמם נואה, ג'ני וג'רום מתדפקים על דלתות במירוץ נגד השעון ומנסים למצוא תשובה לשאלה ששלושתם שואלים את עצמם, בלי לדעת אם ימצאו את מבוקשם.
 
שרון גסקין כתבה ספר ביכורים סוחף ומעורר מחשבה, אשר עוסק בחרטות של סוף החיים ובתקוות של ראשיתם, וגם בכל מה שבין שני הקצוות האלה. זמן השכחה הוא בעת ובעונה אחת גם מסע מותח אל נבכי הנפש וגם ספר מרגש על הקשר והאהבה האינסופית שבין ילד להוריו.

פרק ראשון

1
 
בערב יום הולדתה השלושים ותשעה, שחל ביום הקודר ביותר של חודש פברואר שלא זכור גרוע ממנו, קיבלה ג'ייני החלטה שעתידה להיות המכרעת בחייה: היא החליטה לצאת לחופשה.
טרינידד אולי לא היתה הבחירה הטובה ביותר - אם כבר לנסוע רחוק כל כך אז עדיף לטוֹבָּגוֹ או לוונצואלה, אבל היא אהבה את השם הזה, טרי־ני־דד, שהתנגן כמו הבטחה. היא קנתה את הכרטיס הזול ביותר שהצליחה למצוא והגיעה לשם בדיוק כשמשתתפי הקרנבל עזבו כולם לביתם ותעלות הניקוז ברחובות היו מלאות באשפה היפה ביותר שראתה מיָמֶיה. הרחובות היו ריקים, אנשים פרשׁו לנוח אחרי המסיבה. צוות הניקיון עבד בעצלתיים, משתרך בהילוך אטי זחוח. היא חפנה בידיה משׂפת המדרכה קונפטי, נוצות מבריקות ותכשיט פלסטיק ותחבה אותם לכיסיה בניסיון לספוג את רוח השטות בדרך של אוֹסמוֹזה.
במלון שלה נערכה חתונה, אישה אמריקאית נישאה לגבר טרינידדי ורוב אורחי המלון היו מבאי האירוע. היא התבוננה בהם כשחגו סביב עצמם, דודות ודודים ובני דודים, כמושים מחום, כוויות שמש אדומות מכתימות את לחייהם ומשוות להם מראה שמח יותר מכפי שהרגישו, וטרינידדים נבוכים שהתגודדו בקבוצות, צחקו ודיברו בעגה טרינידדית מהירה.
היה לח מאוד, אבל החיבוק החם של הים פיצה על כך כמו פרס ניחומים לחסרי אהבה. החוף היה בדיוק כמו בתמונות, עם עצי דקל ומים כחולים וגבעות ירוקות וגם זבובי חול שנטפלים לקרסוליים ועוקצים ומזכירים שזו מציאוּת. היו כמה בקתות שניטעו פה ושם ושימשו לממכר מאפי כרישים - בשר כריש מטוגן בשמן עמוק בתוך כיסוני בצק שטוגנו זה עתה וערבו לחִכה יותר מכל דבר אחר שאכלה אי־פעם. במקלחת של המלון היו לפעמים מים חמים ולפעמים קרים ולפעמים לא היו מים בכלל.
הימים התנהלו על מי מנוחות. היא שכבה על החוף עם כתב עת צבעוני מהסוג שבדרך כלל לא הרשתה לעצמה, רגליה טבולות בשמש וברסס ים. החורף הזה היה ארוך כל כך, עם סופות שלג שניחתו בזו אחר זו כמו סדרת פורענויות שניו יורק לא היתה מוכנה לקראתן. היא מונתה לעצב את חדרי השירותים של מוזיאון שתכננה החברה שבה עבדה, ולעתים קרובות נרדמה על שולחן העבודה שלה, חלמה על אריחים כחולים או נסעה במונית אחרי חצות הביתה, אל דירתה השקטה, וצנחה למיטה עוד לפני שהספיקה לתהות איך החיים שלה הגיעו למקום הזה.
בלילה לפני האחרון שלה בטרינידד מלאו לה שלושים ותשע. היא ישבה לבדה בבר על המרפסת והקשיבה להכנות המשפחה לחתונה באולם האירועים הפתוח שבסמוך. היא שָׂמחה שחמקה מחובת ה״בראנץ' יום הולדת״ המסורתי עם המוני חבֵרוֹת והבעלים והילדים שלהן וכרטיסי הברכה שלהן שמבטיחים לה כי ״זאת השנה שלה!״
השנה שלה לְמה? רצתה תמיד לשאול.
ובעצם ידעה לְמה הן מתכוונות: השנה שלה למצוא גבר. מה שנראה לגמרי לא סביר. מאז מות אִמה לא התחשק לה לצאת לדייטים שלא תוכל לנתח איתה אחר כך לפרטי פרטים בטלפון - השיחות האינסופיות והחיוניות ההן היו לעתים ארוכות יותר מהדייטים עצמם. גברים תמיד עברו וחלפו בחייה. היא הרגישה איך הם מסתלקים חודשים לפני שהסתלקו באמת. ואילו אמה היתה לצדה תמיד, עם אהבה בסיסית וחיונית כמו כוח הכּבידה, עד שיום אחד לא היתה עוד.
עכשיו הזמינה ג'ייני משקה והציצה בתפריט הבר ובחרה קארי עם בשר עֵז, מפני שמעולם לא טעמה כזה.
״את בטוחה?״ שאל הברמן. הוא נראה ילד, באמת, לכל היותר בן עשרים, עם גוף צנום ועיניים צוחקות ענקיות. ״זה חריף.״
״אני אעמוד בזה,״ אמרה וחייכה אליו, כשהיא תוהה אם תשלוף מהכובע הרפתקה בלילה לפני האחרון שלה כאן ואיך זה יהיה לגעת שוב בגוף זר. אבל הצעיר רק הנהן וכעבור זמן קצר הביא לה את המנה, ואפילו לא עקב לראות איך היא מתמודדת איתה.
הקארי שאג בפיה.
״מרשים. אני לא חושב שהייתי מסוגל לאכול את הדבר הזה,״ העיר האיש שישב במרחק שני כיסאות ממנה. גבר באמצע גיל העמידה, מין איש־פרוטומה, כולו כתפיים וחזה עם טבעת של שיער בלונדיני סמור, שהקיפה את פדחתו כמו זר דפנה של יוליוס קיסר, ואף של מתאגרף מתחת לעיניים בולטות ללא רתע. הוא היה האורח היחיד מלבדה שלא השתייך לחוגגי החתונה. היא כבר ראתה אותו במלון ועל החוף ולא מצאה עניין בכתבי העת העסקיים שלו, בטבעת הנישואים שלו.
היא השיבה לו בהנהון, לקחה כף גדולה במיוחד מן הקארי והרגישה איך הלהט מפעפע מכל נקבובית בעורה.
״זה טעים?״
״האמת שכן,״ הודתה, ״טעים במובן המטורף ששורף לך בפה.״ היא לגמה מקוקטייל הקולה והרוּם שהזמינה. המשקה היה צונן ומפתיע אחרי כל האש הזאת.
״באמת?״ הוא העביר את מבטו מהצלחת שלה אל פניה. לקצות לחייו ולראשו היה גוון ורוד בוהק, כאילו התעופף היישר עד השמש וחזר בשלום. ״אכפת לך אם אני אטעם?״
היא בהתה בו נבוכה מעט ומשכה בכתפיה. מה זה כבר משנה.
״תתכבד.״
הוא עבר בזריזות לכיסא שלידה ונטל את הכף שלה. היא התבוננה בו כשהכף ריחפה מעל צלחתה ואז צללה מטה. הוא דלה מהקארי שלה ושיקע את הכף בין שפתיו.
״אלו־הים,״ אמר. הוא מיהר לגמוע כוס מים. ״אלו־הים אדירים.״ אבל הוא צחק כשאמר את זה ועיניו החומות הביטו בה בהתפעלות כנה מעל לשפת הכוס שלו. הוא בטח ראה אותה קודם מחייכת אל הברמן והחליט שהיא מעוניינת במשהו.
והיא - באמת מעוניינת? היא הביטה בו ומיד ראתה הכול: את עיניו הסקרניות, את התנועה החלקה הרכה של ידו השמאלית אל מאחורי סלסילת הלחם ההודי כדי להסתיר זמנית את האצבע עם טבעת הנישואים.
הוא הגיע לפּוֹרט אוֹף סְפֵּיין לרגל עסקים, עובד בחֶברה גדולה שביצע איזו עסקה רווחית בנוגע לזיכיון והחליט להעניק לעצמו ״חופשונת״ קצרה כדי לחגוג את זה. ״חופשונת״ הוא אמר, והיא החניקה רתיעה - מי בכלל מדבר ככה? היא לא מכירה אף אחד שמדבר ככה. הוא בא מיוּסטוֹן - היא אף פעם לא היתה שם ומעולם לא הרגישה צורך לבקר שם. היה לו שעון רולקס מזהב לבן על מפרק כף ידו השזופה - לראשונה בחייה ראתה שעון כזה מקרוב. כשאמרה לו את זה הוא הסיר את שעונו וענד אותו לידה שלה, הקטנה והלחה. השעון היה רפוי עליה, כבד ונוצץ. מגעו מצא חן בעיניה, היא אהבה את זרותו על ידה המנומשת כתמיד, אהבה לראות אותו דואה כמו מסוק יהלומים מעל הקארי־עֵז שלה. ״הוא נראה טוב עלייך,״ אמר והרים את עיניו ממפרק כף ידה אל פניה בכוונה מפורשת כל כך עד שהיא הסמיקה והושיטה לו בחזרה את השעון. מה בדיוק היא עושה?
״נראה לי שאני צריכה לזוז.״ אפילו באוזניה שלה היא נשמעה מסויגת.
״תישארי לדבר איתי עוד קצת.״ קולו נשמע מתחנן משהו, אך מבטו נשאר חצוף. ״נו, בחייך, כבר שבוע לא ניהלתי שום שיחה ראויה. ואת כל כך...״
״אני כל כך... מה?״
״בלתי־רגילה.״ הוא הבזיק לעברה חיוך, החיוך החנפני של גבר שיודע איך ומתי להשתמש בקסמיו, כלִי נשק אחד מתוך ארסנל שלם שבכל זאת הצליח להתלהט, כשהביט בה, כמו מתכת בשמש, זָהר בכנות כלשהי - רגש אמיתי של חיבה הסתער לעברה בפרץ של חוֹם.
״אה, אני דווקא רגילה מאוד.״
״לא, לא.״ הוא בחן אותה בעיניו. ״מאיפה את?״
היא לגמה עוד לגימה מהמשקה שלה, שטשטש אותה מעט. ״אוי, למי אכפת?״ שפתיה היו קרות ובוערות.
״לי אכפת.״ עוד חיוך: נחפז, מצודד. רק עלה וכבר התפוגג. אבל... יעיל.
״טוב, אז אני גרה בניו יורק.״
״אבל את לא מניו יורק במקור.״ הוא אמר את זה כמציין עובדה.
היא נפגעה. ״למה? אתה חושב שאני לא קשוחה מספיק להיות מניו יורק?״
היא הרגישה איך עיניו משתהות על פניה וניסתה להעלים כל ראיה לחום שעלה בלחייה. ״את דווקא קשוחה,״ הוא פלט לאטו, ״אבל הפגיעוּת שלך נראית לעין. זאת לא תכונה ניו יורקית.״
הפגיעות שלה נראית לעין? זה היה חדש בשבילה. היא רצתה לשאול איפה רואים אותה כדי שתוכל לדחוק אותה בחזרה למקומה.
״נו?״ הוא רכן לעברה. הוא הדיף ריח של קרם הגנה בניחוח קוקוס וקארי וזיעה. ״אז מאיפה את באמת?״
זו היתה שאלה מכשילה. היא בדרך כלל סירבה לענות עליה. המערב התיכון, היתה אומרת. או: ויסקונסין, כי שם חייתה הכי הרבה זמן, אם מחשיבים גם את תקופת הקולג'. אבל מאז לא חזרה לשם בכלל.
מעולם לא אמרה לאיש את האמת. והנה עכשיו, משום מה. ״אני משום מקום.״
הוא זע באי־נוחות במושבו והזעיף פנים. ״מה זאת אומרת? איפה גדלת?״
״אני לא -״ היא נדה בראשה. ״בטח לא יעניין אותך לשמוע את כל זה.״
״אני מקשיב.״
היא הרימה אליו את עיניה. אכן. הוא הקשיב.
אבל הקשיב לא היתה המילה הנכונה. או אולי כן: מילה סבילה, שמרמזת על מין הכלה שבשתיקה, קבלת הקולות שבוקעים מאדם אחר, אני שומע אותך, ואילו מה שהוא עשה איתה עכשיו נדמה לה גברי ואינטימי להפליא: הוא הקשיב עם עוצמה, כמו שחיות מקשיבות ביער כדי לשרוד.
״טוב...״ היא שאפה אוויר. ״אבא שלי היה מין סוכן מכירות אזורי שנדד כל הזמן ואנחנו איתו. מישיגן, מסצ'וסטס, וושינגטון, ויסקונסין. היינו בסך הכול שלוש נפשות. ואחר כך הוא... המשיך הלאה - אני לא יודעת לאן. לאיזשהו מקום בלעדינו. אמא שלי ואני גרנו בוויסקונסין עד שסיימתי את לימודי בקולג' ואז היא עברה לגור בניו ג'רזי עד שמתה.״ עדיין היה לה מוזר להגיד את זה. היא ניסתה לחמוק מעיניו הממוקדות בה, אבל לשווא. ״בכל אופן, אחר כך עברתי לניו יורק, כי שם רוב האנשים לא שייכים לשום מקום, כמוני. לכן אין לי בעצם נאמנות לשום מקום. לא באתי מאף מקום. מצחיק, לא?״
היא משכה בכתפיה. המילים בעבעו מתוכה. היא לא באמת התכוונה לומר אותן.
״זה נשמע לי כמו חתיכת בדידות,״ אמר ופניו נותרו זעופות, והמילה הזאת היתה כמו קיסם זעיר שדוקר אותה בחלק הרך ההוא שלה שלא רצתה לחשוף. ״אין לך קרובי משפחה באיזה מקום?״
״טוב, יש לי דודה בהוואי, אבל -״ מה היא עושה? למה בכלל אמרה לו את זה? היא נחרדה והפסיקה לדבר. היא נדה בראשה. ״מצטערת, אני לא רגילה לעשות דברים כאלה.״
״אבל אנחנו לא עושים שום דבר,״ הוא אמר. לא היה אפשר להחמיץ את צללית הזאב שחלפה בפניו. ג'ייני נזכרה בשורה של שייקספיר, משהו שאמא שלה היתה לוחשת לה כשעברו על פני נערים בקניון: ״הנה שם קַסיוּס ומבטו כחוש ורעב״.1 אמא שלה תמיד אמרה דברים כאלה.
1 מתוך: ויליאם שייקספיר, ״יוליוס קיסר״. מאנגלית: דורי פרנס. www.shakespear.co.il
״התכוונתי להגיד,״ גמגמה ג'ייני, ״שאני לא רגילה לדבר ככה. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה עכשיו. זה בטח בגלל הרום.״
״למה שלא תספרי לי?״
היא הביטה בו. התקשתה להאמין שנפתחה כך בפניו - שנפלה בקסמיו הניכרים, יש להודות, של איש העסקים הזה מיוסטון העונד טבעת נישואים.
״טוב, אתה -״
״אני מה?״
זר. אבל זה נשמע ילדותי מדי. אז היא בחרה במילה הראשונה שעלתה בדעתה: ״רפובליקני?״ היא צחקה בקלילות, ניסתה להפוך את זה לבדיחה. גם לא ידעה אם זה נכון.
עצבנות פשטה בפניו כמו שריפת יער.
״אז לְמה זה הופך אותי? לגס רוח?״
״מה? לא. ממש לא.״
״אבל זה מה שאת חושבת. אני רואה את זה ברור כשמש בפנייך.״ הוא הזדקף עכשיו במקומו. ״את חושבת שאין לנו אותם רגשות כמו לך?״ עיניו החומות, שקודם התפעלו ממנה, ננעצו בה עכשיו במין זעם נעלב.
״אפשר לחזור לדבר על הקארי?״
״את חושבת שלא נשבר לנו הלב, שאנחנו לא פורצים בבכי כשנולד לנו ילד, אנחנו לא מתחבטים בעניין מקומנו בעולם הגדול הזה?״
״אוקיי, אוקיי, הבנתי. דיממת כשדקרו אותך.״ הוא המשיך לנעוץ בה עיניים. ״'אם תדקרו אותנו, לא נדמם?' זה מ'הסוחר מוונציה' -״
״באמת הבנת, שיילוק? באמת? אני דווקא לא בטוח שהבנת.״
״תיזהר כשאתה קורא לי שיילוק.״
״אוקיי, שיילוק.״
״הֵיי.״
״מה שתגידי, שיילוק.״
״היי!״ עכשיו הם כבר חייכו זה לזה.
״נו.״ היא לכסנה אליו מבט. ״ילדים, הא?״
הוא פטר את השאלה ביד אחת, גדולה וורודה.
״בכל מקרה,״ הוסיפה, ״מה זה בכלל משנה מה אני חושבת?״
״בטח שזה משנה.״
״באמת? לָמה?״
״כי את חכמה ואת אנושית וברגע זה את כאן ואנחנו מנהלים את השיחה הזאת,״ אמר ורכן לעברה בכובד ראש ונגע קלות בבִרכָּה בדרך שהיתה אמורה להיות דוחה בכל המובנים, אבל לא היתה. היא חשה שרעד עובר בה במהירות, זריז יותר מרצונה לדכא אותו.
היא השפילה את עיניה אל צלחתה השדודה.
הוא בטח גר באיזו וילה ראוותנית ויש לו שלושה ילדים ואישה שמשחקת טניס, חשבה בלבה.
היא כבר הכירה כמובן גברים כמוהו, אבל מעולם לא פלרטטה עם אחד מהם - גבר של קאנטרי קלאב, כזה שיש לו כישרון למכירות. ולנשים. ועם זאת היא הרגישה שיש בו גם משהו אחר שמושך אותה - משהו במבטו המהיר, ברגשות ההפכפכים שלו, בתחושה שלה כאילו המחשבות מנשבות דרכו במיליון קילומטרים לדקה.
״תקשיבי, אני מתכוון לבקר מחר במרכז הטבע אֵייסָא רייט,״ הוא אמר. ״רוצה להצטרף אלי?״
״מה זה?״
הוא טלטל בקוצר רוח את רגלו. ״זה מרכז טבע.״
״זה רחוק?״
הוא משך בכתפיו. ״אני שוכר אופנוע.״
״לא יודעת.״
״מה שבא לך.״ הוא סימן שיביאו לו חשבון. היא הרגישה שהאנרגיה שלו משנה כיוון במהירות, מתרחקת. היא רצתה להחזיר אותה אליה.
״טוב, בסדר,״ אמרה. ״למה לא?״
מרכז הטבע היה במרחק כמה שעות נסיעה. אבל לא היה לה אכפת. היא נצמדה בכוח אל גבו על האופנוע והתענגה על המהירות, על הנוף העשיר, ערבוביית העיירות שבהן בתי בטון חדשים לצד בתי עץ רעועים ושורות של גגות מתכת שבוהקים בשמש. הם הגיעו לשם בצהריים, ובשתיקה ידידותית פסעו ביער הגשם בעקבות מורה דרך, גיחכו משמות הציפורים שהצביע עליהן: באנאנאקיט, עוף השֶמן, ציפור הפעמונים המזוקנת והמוֹטמוֹט כחול הכתר, קוקיית הסנאי וחוטף הזבובים. אחר כך התיישבו נינוחים לארוחת ערב קלה במרפסת הרחבה של מה שהיה פעם בית אחוזה וצפו ביונקי הדבש מרחפים סביב מתקני הזנה שהשתלשלו מהמרפסת: ארבעה, חמישה, שישה יונקי דבש התנודדו וזמזמו באוויר כבמעשה כשפים.
״הכול כל כך קולוניאלי,״ אמרה ג'ייני.
״איזו תקופה נהדרת, אה?״ הוא לכסן אליה מבט מסתורי.
״אתה צוחק איתי, נכון?״
״לא יודע. היו אז גם כאלה שהיה להם נהדר.״ הוא שמר על פנים חתומות לרגע, ואז פרץ בצחוק. ״איזה מין חרא את חושבת שאני? אני זכיתי במלגת רוֹדְס, לידיעתך.״ הוא אמר את זה בקלילות, אבל היא ידעה שהוא מנסה להרשים אותה. והוא הצליח.
״באמת?״
הוא הנהן לאטו ועיניו הזריזות הביעו מבוכה. ״ללימודי תואר שני בכלכלה בקולג' בֵּייליול של אוניברסיטת אוקספורד, אנגליה.״ הוא הטעים כל הברה במין חיקוי לאנאלפבית.
הוא רצה להצחיק אותה, והיא צחקה. ״אז אתה לא אמור ללמד בהרווארד או משהו?״
״קודם כול אני מרוויח פי עשרים ממה שמרוויחים בהוראה, אפילו בהרווארד. ואני לא חייב כלום לאף אחד. לא לראש הפקולטה, לא לנשיא האוניברסיטה ולא לבן המפונק של איזה תורם חשוב.״ הוא נד בראשו.
״זאב בודד, אה?״
הוא זייף החמצת פנים. ״זאב בודד.״
הם צחקו יחד. צחוק של שותפים לדבר עבירה. היא הרגישה שמשהו משתחרר בין כתפיה, שריר שכבר חשבה אותו לעצם, ומין קלילות הציפה אותה. הלחמנייה שלה התפוררה בידיה והיא ליקקה כמה פירורים מקצות אצבעותיה.
״את פשוט מתוקה מדי, לעזאזל,״ הוא אמר.
״מתוקה.״ פניה החמיצו.
והוא מיהר לתקן את עצמו. ״יפָה.״
״בטח.״
״לא, באמת.״
היא משכה בכתפיה.
״את לא יודעת את זה, מה?״ הוא נד בראשו. ״את יודעת הרבה דברים, אבל לא את זה.״
היא שקלה לומר משהו ציני, אבל החליטה במקום זאת להיות כנה.
״לא,״ הודתה ונאנחה, ״אני לא יודעת, לצערי. כי הנה -״ היא התכוונה לומר שהיא כבר כמעט בת ארבעים ובמסלול מואץ לאבד את מה שהיה לה, וכמעט היתה מוכנה להצביע על שלוש השערות האפורות ועל הקמט המעמיק בין גבות עיניה, אבל הוא פטר את כל זה בהינף יד.
״את יכולה להיות גם בת מאה ועדיין יפה,״ אמר כאילו הוא באמת מתכוון לזה, והיא לא יכלה שלא להתרצות לטיעון מוצלח כל כך - היא חייכה אליו, ספגה הכול בתחושת קבס שהיא נסחפת לעבר חוף שלא צפתה מראש ושעליה להתאמץ ולחתור לכיוון הנגדי אם ברצונה לחזור הביתה בשלום.
בדרך חזרה שוב נצמדה בכוח אל מותניו. הרעש היה חזק מכדי שיוכלו לדבּר, והיא בירכה על כך. לא היה צורך לקבל החלטות, לא היה צורך לדאוג, רק עצי דקל וגגות פח נמתחים מאחוריה, הרוח צולפת את שׂערה על פניה והגוף החם בקרבתה. ברגע זה וגם ברגע הבא. אוֹשר החל לבעבע בתחתית גווה ולטפס סחרחר במעלה גופה. אז זה מה שנקרא כאן ועכשיו. היא חוותה את זה כמו התגלות.
וכי לא את זה חיפשה - הקלילות השועטת הזאת, שתופסת אותך במותניים ומרימה אותך איתה? איך אפשר שלא להתמסר לה, ואפילו בידיעה שבסוף תמצא את עצמה יושבת חבולה בעפר? היא שיערה לעצמה שיש ודאי דרך אחרת לחוות את הריגוש הזה של החיים - משהו פנימי אולי? - אבל היא לא ידעה מהי הדרך ואיך להגיע אליה בכוחות עצמה.
אחר כך הסתיימה הנסיעה והם עמדו שם נבוכים מחוץ למלון. השעה היתה מאוחרת, הם היו עייפים. שערה היה מטונף מהרוח. רגע מתקיל, וללא שום תנופה שתעביר אותם מעליו. אני צריכה להיכנס ולארוז, חשבה, אבל באולם נערכה מסיבת החתונה והם שמעו עכשיו את תופי הפלדה שולחים צלילים שהרעידו את הלילה באדוות המקצב המימי המיוחד שלהם - את התופים האלה המציאו לפני שנים מחביות משומשות של חברות הנפט, עשו מוזיקה מזבל. אז מי היא שתתנגד? האוויר הלח עִרסל את גופה כמו יד גדולה רטובה. ״רוצה לטייל קצת ברגל?״ שניהם אמרו פה אחד כאילו כך אכן נגזר.
צרות, צרות, צרות, אמרה לעצמה כשטיילו שם, אבל ידו היתה חמה בידה והיא חשבה שאולי תיתן לעצמה את הדבר הזה. שאולי זה בסדר. אשתו היא בטח מאלה שיש להן פנים קשות ומושלמות ושיער בלונדיני בוהק סביב עגילי יהלומים. אחת שלובשת חצאיות לבנות קצרות ומפלרטטת עם המורה לטניס. אז למה שלג'ייני יהיה אכפת? אבל לא, זה הרי לא בסדר. לאיש הזה יש עיניים חמות, כנוֹת אפילו, אם אפשר בכלל להיות מחושב וכן גם יחד, מה שאולי אינו סביר כלל. והיא מצאה חן בעיניו, ג'ייני, עם הפנים הלא מושלמות שלה, עם עיניה הכחולות היפות, אפה הנשרי משהו ושערה המתולתל. אז אשתו - אשתו בטח מקסימה. עם שיער חום גולש ועיניים רחומות. בעבר היתה מורה, אבל עכשיו היא בבית, מטפלת בקטנים, סבלנית ועדינה וחכמה מדי לחיים האכזריים האלה שמוצצים את דמה ומזינים אותה גם יחד - אישה אוהבת, זה מה שהיא, האיש הזה הוא גבר אהוב (משהו בנינוחות התנועות שלו, באור פניו), ואשתו ישֵנה ברגע זה עם כל הקטנים שלהם במיטה הגדולה כי ככה קל לה יותר, והיא מרגישה את חום הגופים הקטנים שלהם המתרפקים עליה ומתגעגעת אליו כל כך, ואולי היא חושבת שבנסיעות הארוכות האלה שלו הוא עלול לפעמים לעשות משהו, אבל היא סומכת עליו כי היא רוצה לסמוך, כי יש לו עיניים נועזות כאלה, חַיות -
למה היא עושה את זה לעצמה? אסור לה להרשות לעצמה לקבל משהו?
בעודה שקועה במחשבות האלה הוא הצביע על הצדפים הפזורים על החוף.
היא הנהנה בהיסח הדעת.
״לא, תראי,״ אמר, לקח את ראשה בכפות ידיו הגדולות והחמות והפנה אותו אל החוף. ״את צריכה לראות את זה.״
הצדפים לאורך החוף הניחו למים לחדור לתוכם. הים כמו הטביע אותם בכוח קסמיו.
״אבל - איך?״
״סרטני חולות,״ אמר. ידיו נותרו על פניה, לכן הוא לא התקשה לסובב אותן אליו ולנשק אותה פעם ופעמיים, רק פעמיים, היא חשבה, טעימה קטנה ואחריה כבר יחזרו, אבל הוא נישק אותה בשלישית ובפעם הזאת היא חשה ברעב שלה עולה כמו עמוד עשן ריחני של שֵד שהיה כלוא זה מאה שנים בבקבוק, מקיף את הגבר הזה שהיא בקושי מכירה - אם כי גופה הכיר אותו, הוא נכרך סביבו בפראות ונישק אותו כאילו היה היקר באדם. ההגנות שלהם נשרו כמו בגדיהם. אז אולי היה זה צירוף מופלא של כימיקלים מעוררי פֵרוֹמוֹנים, או אולי פעם בימי הפרעונים הם היו נאהבים ועכשיו פשוט מצאו זה את זה, ומי בכלל יודע למה? מי לעזאזל יודע באמת?
״א־לו־הים,״ הוא אמר. הוא התרחק ממנה קמעה, והיא שמחה לראות שכל הביטחון העצמי שלו נמחה מפניו לחלוטין והוא נראה המום ממש כמוה - מהעוצמה הזאת של התשוקה שלא היתה כלל במקומה ובכל זאת היתה שם, טלטלה אותם כהוגן, כאילו בילוי משעשע עם לוח סיאנס במסיבת פיג'מות הצליח להעלות באוב רוח אמיתית.
לעשות סקס על החוף (זה לא שֵם של משקה? האם אלה באמת החיים שלה, קוקטייל דוחה?) עם גבר שהיא לא מכירה, רודף נשים, בלי להשתמש בקונדום, זה רעיון ממש־ממש רע. אבל הגוף שלה לא חשב ככה. והיא הרי מעולם לא התמסרה לגמרי לשום דבר בחייה, אז אולי הגיע הזמן. מרחוק שמעה את תופי הפלדה מצטלצלים כמו שרשרת בועות מתכת באוויר, את צעקות השמחה של החוגגים שרקדו שם ואת צחוקם של החתן והכלה שרקדו גם הם תחת הסככה הגבוהה. והיא כמעט בת ארבעים וייתכן שלעולם כבר לא תתחתן. ואשתו היפה ישֵנה שם במיטה הגדולה עם כל הילדים ורודי הלחיים, ולה אין בכלל אל מי לחזור, לא בית, לא ילדים ולא בעל, אין מי שיאהב אותה לבד מהגוף החם הזה שלבו הולם מהיר ויציב והחיים בוערים בקרבו בעוצמה. כאילו הדף שבו חיה נתלש לפתע פתאום מהכריכה והיא נותרה משוחררת, קרועה, חופשייה, מפרפרת לעבר החוף החולי על רקע ירח גבוה מעל.
כשגופיהם הגיעו לבסוף לסיפוק הם נותרו על החוף אחוזים זה בזה, מתנשמים.
״אַת...״ הוא נד בראשו, חייך בהשתאות, עיניו הערניות והמתפעלות הפנימו את גופה הלבן והחולי הבוהק על החוף. הוא לא השלים את המחשבה. עצר את עצמו לפני שסיים, מתוך משמעת שרכש במהלך חייו הבוגרים, והיא לא ידעה מה עמד לומר עליה, אך ידעה שכל חייה עוד תהרהר באפשרויות הקיימות. פתאום נתקפה חשק לומר לו משהו - לספר לו הכול, את כל הסודות שלה, במהירות, עכשיו, לפני שהחום יתחיל להתפוגג, בתקווה שתצליח להמשיך להיאחז במשהו, לשמר קשר כלשהו -
לשמר? כמעט צחקה לעצמה. גם מול החיוך של כאן ועכשיו היא לא יכלה שלא להסב את ראשה.
הסוף הגיע במהירות. היא עדיין עיבדה בראשה את מה שקרה, שִחזרה הכול במחשבתה כשהם פסעו לאט ובשתיקה בחזרה אל המלון זה לצד זה, ידו נוגעת קלות בגבה במחווה של ספק ליטוף, ספק דרבון ללכת הלאה.
״טוב, אז זהו.״ הוא עמד ליד דלת חדרו. ״היה תענוג אמיתי לבלות איתך.״
פניו היו עדינות ועגומות כמתבקש, אבל היא הרגישה את רוחו הבועטת, את הבהילות שדחקה בו והיתה ההפך הגמור ממה שדחק בה, וידעה בלי לומר דבר שלתשוקתה לדבוק אין סיכוי מול הצורך שלו להסתלק מהמסדרון הזה ולחזור שוב אל שלו.
״אולי נחליף... כתובות דוא״ל או משהו? הֵיי, אתה מגיע לניו יורק לפעמים לרגל עסקים?״ היא ניסתה לשמור על קלילות בקולה, אבל הוא הביט בה בעצב.
היא נשכה את שפתה.
״טוב, בסדר,״ אמרה. היא יכולה לעמוד בזה. היא עמדה בזה. הוא רכן אליה ונשק לה, נשיקה יבשה של בעל, אבל גם זו גזלה משהו זעיר מתוכה.
היא לא ידעה מה שם המשפחה שלו. בזה נזכרה מאוחר יותר. לא היה לה צורך לדעת את השם. גבולות הדבר הזה היו ברורים כל כך עד שלא היה כלל צורך לתאר אותם. רק בהמשך הצטערה שלא ידעה - לא בשביל תעודת הלידה ולא מתוך רצון כלשהו ליצור איתו קשר ולסבך את חייו, אלא רק בשביל הסיפור עצמו, כדי שתוכל יום אחד לספר לנוֹאָה, ״באחד הלילות פגשתי את האיש הזה, וזה היה הלילה היפה ביותר בחיי. שמו היה -״
ג'ף. ג'ף משהו.
אבל אולי זה מה שהיא רצתה. אולי ככה תכננה את זה. כי כשג'ף משהו מיוסטון אינו בנמצא, נואה רק קשור אליה יותר, שֶלה אפילו יותר.

עוד על הספר

נושאים

זמן השכחה שרון גסקין
1
 
בערב יום הולדתה השלושים ותשעה, שחל ביום הקודר ביותר של חודש פברואר שלא זכור גרוע ממנו, קיבלה ג'ייני החלטה שעתידה להיות המכרעת בחייה: היא החליטה לצאת לחופשה.
טרינידד אולי לא היתה הבחירה הטובה ביותר - אם כבר לנסוע רחוק כל כך אז עדיף לטוֹבָּגוֹ או לוונצואלה, אבל היא אהבה את השם הזה, טרי־ני־דד, שהתנגן כמו הבטחה. היא קנתה את הכרטיס הזול ביותר שהצליחה למצוא והגיעה לשם בדיוק כשמשתתפי הקרנבל עזבו כולם לביתם ותעלות הניקוז ברחובות היו מלאות באשפה היפה ביותר שראתה מיָמֶיה. הרחובות היו ריקים, אנשים פרשׁו לנוח אחרי המסיבה. צוות הניקיון עבד בעצלתיים, משתרך בהילוך אטי זחוח. היא חפנה בידיה משׂפת המדרכה קונפטי, נוצות מבריקות ותכשיט פלסטיק ותחבה אותם לכיסיה בניסיון לספוג את רוח השטות בדרך של אוֹסמוֹזה.
במלון שלה נערכה חתונה, אישה אמריקאית נישאה לגבר טרינידדי ורוב אורחי המלון היו מבאי האירוע. היא התבוננה בהם כשחגו סביב עצמם, דודות ודודים ובני דודים, כמושים מחום, כוויות שמש אדומות מכתימות את לחייהם ומשוות להם מראה שמח יותר מכפי שהרגישו, וטרינידדים נבוכים שהתגודדו בקבוצות, צחקו ודיברו בעגה טרינידדית מהירה.
היה לח מאוד, אבל החיבוק החם של הים פיצה על כך כמו פרס ניחומים לחסרי אהבה. החוף היה בדיוק כמו בתמונות, עם עצי דקל ומים כחולים וגבעות ירוקות וגם זבובי חול שנטפלים לקרסוליים ועוקצים ומזכירים שזו מציאוּת. היו כמה בקתות שניטעו פה ושם ושימשו לממכר מאפי כרישים - בשר כריש מטוגן בשמן עמוק בתוך כיסוני בצק שטוגנו זה עתה וערבו לחִכה יותר מכל דבר אחר שאכלה אי־פעם. במקלחת של המלון היו לפעמים מים חמים ולפעמים קרים ולפעמים לא היו מים בכלל.
הימים התנהלו על מי מנוחות. היא שכבה על החוף עם כתב עת צבעוני מהסוג שבדרך כלל לא הרשתה לעצמה, רגליה טבולות בשמש וברסס ים. החורף הזה היה ארוך כל כך, עם סופות שלג שניחתו בזו אחר זו כמו סדרת פורענויות שניו יורק לא היתה מוכנה לקראתן. היא מונתה לעצב את חדרי השירותים של מוזיאון שתכננה החברה שבה עבדה, ולעתים קרובות נרדמה על שולחן העבודה שלה, חלמה על אריחים כחולים או נסעה במונית אחרי חצות הביתה, אל דירתה השקטה, וצנחה למיטה עוד לפני שהספיקה לתהות איך החיים שלה הגיעו למקום הזה.
בלילה לפני האחרון שלה בטרינידד מלאו לה שלושים ותשע. היא ישבה לבדה בבר על המרפסת והקשיבה להכנות המשפחה לחתונה באולם האירועים הפתוח שבסמוך. היא שָׂמחה שחמקה מחובת ה״בראנץ' יום הולדת״ המסורתי עם המוני חבֵרוֹת והבעלים והילדים שלהן וכרטיסי הברכה שלהן שמבטיחים לה כי ״זאת השנה שלה!״
השנה שלה לְמה? רצתה תמיד לשאול.
ובעצם ידעה לְמה הן מתכוונות: השנה שלה למצוא גבר. מה שנראה לגמרי לא סביר. מאז מות אִמה לא התחשק לה לצאת לדייטים שלא תוכל לנתח איתה אחר כך לפרטי פרטים בטלפון - השיחות האינסופיות והחיוניות ההן היו לעתים ארוכות יותר מהדייטים עצמם. גברים תמיד עברו וחלפו בחייה. היא הרגישה איך הם מסתלקים חודשים לפני שהסתלקו באמת. ואילו אמה היתה לצדה תמיד, עם אהבה בסיסית וחיונית כמו כוח הכּבידה, עד שיום אחד לא היתה עוד.
עכשיו הזמינה ג'ייני משקה והציצה בתפריט הבר ובחרה קארי עם בשר עֵז, מפני שמעולם לא טעמה כזה.
״את בטוחה?״ שאל הברמן. הוא נראה ילד, באמת, לכל היותר בן עשרים, עם גוף צנום ועיניים צוחקות ענקיות. ״זה חריף.״
״אני אעמוד בזה,״ אמרה וחייכה אליו, כשהיא תוהה אם תשלוף מהכובע הרפתקה בלילה לפני האחרון שלה כאן ואיך זה יהיה לגעת שוב בגוף זר. אבל הצעיר רק הנהן וכעבור זמן קצר הביא לה את המנה, ואפילו לא עקב לראות איך היא מתמודדת איתה.
הקארי שאג בפיה.
״מרשים. אני לא חושב שהייתי מסוגל לאכול את הדבר הזה,״ העיר האיש שישב במרחק שני כיסאות ממנה. גבר באמצע גיל העמידה, מין איש־פרוטומה, כולו כתפיים וחזה עם טבעת של שיער בלונדיני סמור, שהקיפה את פדחתו כמו זר דפנה של יוליוס קיסר, ואף של מתאגרף מתחת לעיניים בולטות ללא רתע. הוא היה האורח היחיד מלבדה שלא השתייך לחוגגי החתונה. היא כבר ראתה אותו במלון ועל החוף ולא מצאה עניין בכתבי העת העסקיים שלו, בטבעת הנישואים שלו.
היא השיבה לו בהנהון, לקחה כף גדולה במיוחד מן הקארי והרגישה איך הלהט מפעפע מכל נקבובית בעורה.
״זה טעים?״
״האמת שכן,״ הודתה, ״טעים במובן המטורף ששורף לך בפה.״ היא לגמה מקוקטייל הקולה והרוּם שהזמינה. המשקה היה צונן ומפתיע אחרי כל האש הזאת.
״באמת?״ הוא העביר את מבטו מהצלחת שלה אל פניה. לקצות לחייו ולראשו היה גוון ורוד בוהק, כאילו התעופף היישר עד השמש וחזר בשלום. ״אכפת לך אם אני אטעם?״
היא בהתה בו נבוכה מעט ומשכה בכתפיה. מה זה כבר משנה.
״תתכבד.״
הוא עבר בזריזות לכיסא שלידה ונטל את הכף שלה. היא התבוננה בו כשהכף ריחפה מעל צלחתה ואז צללה מטה. הוא דלה מהקארי שלה ושיקע את הכף בין שפתיו.
״אלו־הים,״ אמר. הוא מיהר לגמוע כוס מים. ״אלו־הים אדירים.״ אבל הוא צחק כשאמר את זה ועיניו החומות הביטו בה בהתפעלות כנה מעל לשפת הכוס שלו. הוא בטח ראה אותה קודם מחייכת אל הברמן והחליט שהיא מעוניינת במשהו.
והיא - באמת מעוניינת? היא הביטה בו ומיד ראתה הכול: את עיניו הסקרניות, את התנועה החלקה הרכה של ידו השמאלית אל מאחורי סלסילת הלחם ההודי כדי להסתיר זמנית את האצבע עם טבעת הנישואים.
הוא הגיע לפּוֹרט אוֹף סְפֵּיין לרגל עסקים, עובד בחֶברה גדולה שביצע איזו עסקה רווחית בנוגע לזיכיון והחליט להעניק לעצמו ״חופשונת״ קצרה כדי לחגוג את זה. ״חופשונת״ הוא אמר, והיא החניקה רתיעה - מי בכלל מדבר ככה? היא לא מכירה אף אחד שמדבר ככה. הוא בא מיוּסטוֹן - היא אף פעם לא היתה שם ומעולם לא הרגישה צורך לבקר שם. היה לו שעון רולקס מזהב לבן על מפרק כף ידו השזופה - לראשונה בחייה ראתה שעון כזה מקרוב. כשאמרה לו את זה הוא הסיר את שעונו וענד אותו לידה שלה, הקטנה והלחה. השעון היה רפוי עליה, כבד ונוצץ. מגעו מצא חן בעיניה, היא אהבה את זרותו על ידה המנומשת כתמיד, אהבה לראות אותו דואה כמו מסוק יהלומים מעל הקארי־עֵז שלה. ״הוא נראה טוב עלייך,״ אמר והרים את עיניו ממפרק כף ידה אל פניה בכוונה מפורשת כל כך עד שהיא הסמיקה והושיטה לו בחזרה את השעון. מה בדיוק היא עושה?
״נראה לי שאני צריכה לזוז.״ אפילו באוזניה שלה היא נשמעה מסויגת.
״תישארי לדבר איתי עוד קצת.״ קולו נשמע מתחנן משהו, אך מבטו נשאר חצוף. ״נו, בחייך, כבר שבוע לא ניהלתי שום שיחה ראויה. ואת כל כך...״
״אני כל כך... מה?״
״בלתי־רגילה.״ הוא הבזיק לעברה חיוך, החיוך החנפני של גבר שיודע איך ומתי להשתמש בקסמיו, כלִי נשק אחד מתוך ארסנל שלם שבכל זאת הצליח להתלהט, כשהביט בה, כמו מתכת בשמש, זָהר בכנות כלשהי - רגש אמיתי של חיבה הסתער לעברה בפרץ של חוֹם.
״אה, אני דווקא רגילה מאוד.״
״לא, לא.״ הוא בחן אותה בעיניו. ״מאיפה את?״
היא לגמה עוד לגימה מהמשקה שלה, שטשטש אותה מעט. ״אוי, למי אכפת?״ שפתיה היו קרות ובוערות.
״לי אכפת.״ עוד חיוך: נחפז, מצודד. רק עלה וכבר התפוגג. אבל... יעיל.
״טוב, אז אני גרה בניו יורק.״
״אבל את לא מניו יורק במקור.״ הוא אמר את זה כמציין עובדה.
היא נפגעה. ״למה? אתה חושב שאני לא קשוחה מספיק להיות מניו יורק?״
היא הרגישה איך עיניו משתהות על פניה וניסתה להעלים כל ראיה לחום שעלה בלחייה. ״את דווקא קשוחה,״ הוא פלט לאטו, ״אבל הפגיעוּת שלך נראית לעין. זאת לא תכונה ניו יורקית.״
הפגיעות שלה נראית לעין? זה היה חדש בשבילה. היא רצתה לשאול איפה רואים אותה כדי שתוכל לדחוק אותה בחזרה למקומה.
״נו?״ הוא רכן לעברה. הוא הדיף ריח של קרם הגנה בניחוח קוקוס וקארי וזיעה. ״אז מאיפה את באמת?״
זו היתה שאלה מכשילה. היא בדרך כלל סירבה לענות עליה. המערב התיכון, היתה אומרת. או: ויסקונסין, כי שם חייתה הכי הרבה זמן, אם מחשיבים גם את תקופת הקולג'. אבל מאז לא חזרה לשם בכלל.
מעולם לא אמרה לאיש את האמת. והנה עכשיו, משום מה. ״אני משום מקום.״
הוא זע באי־נוחות במושבו והזעיף פנים. ״מה זאת אומרת? איפה גדלת?״
״אני לא -״ היא נדה בראשה. ״בטח לא יעניין אותך לשמוע את כל זה.״
״אני מקשיב.״
היא הרימה אליו את עיניה. אכן. הוא הקשיב.
אבל הקשיב לא היתה המילה הנכונה. או אולי כן: מילה סבילה, שמרמזת על מין הכלה שבשתיקה, קבלת הקולות שבוקעים מאדם אחר, אני שומע אותך, ואילו מה שהוא עשה איתה עכשיו נדמה לה גברי ואינטימי להפליא: הוא הקשיב עם עוצמה, כמו שחיות מקשיבות ביער כדי לשרוד.
״טוב...״ היא שאפה אוויר. ״אבא שלי היה מין סוכן מכירות אזורי שנדד כל הזמן ואנחנו איתו. מישיגן, מסצ'וסטס, וושינגטון, ויסקונסין. היינו בסך הכול שלוש נפשות. ואחר כך הוא... המשיך הלאה - אני לא יודעת לאן. לאיזשהו מקום בלעדינו. אמא שלי ואני גרנו בוויסקונסין עד שסיימתי את לימודי בקולג' ואז היא עברה לגור בניו ג'רזי עד שמתה.״ עדיין היה לה מוזר להגיד את זה. היא ניסתה לחמוק מעיניו הממוקדות בה, אבל לשווא. ״בכל אופן, אחר כך עברתי לניו יורק, כי שם רוב האנשים לא שייכים לשום מקום, כמוני. לכן אין לי בעצם נאמנות לשום מקום. לא באתי מאף מקום. מצחיק, לא?״
היא משכה בכתפיה. המילים בעבעו מתוכה. היא לא באמת התכוונה לומר אותן.
״זה נשמע לי כמו חתיכת בדידות,״ אמר ופניו נותרו זעופות, והמילה הזאת היתה כמו קיסם זעיר שדוקר אותה בחלק הרך ההוא שלה שלא רצתה לחשוף. ״אין לך קרובי משפחה באיזה מקום?״
״טוב, יש לי דודה בהוואי, אבל -״ מה היא עושה? למה בכלל אמרה לו את זה? היא נחרדה והפסיקה לדבר. היא נדה בראשה. ״מצטערת, אני לא רגילה לעשות דברים כאלה.״
״אבל אנחנו לא עושים שום דבר,״ הוא אמר. לא היה אפשר להחמיץ את צללית הזאב שחלפה בפניו. ג'ייני נזכרה בשורה של שייקספיר, משהו שאמא שלה היתה לוחשת לה כשעברו על פני נערים בקניון: ״הנה שם קַסיוּס ומבטו כחוש ורעב״.1 אמא שלה תמיד אמרה דברים כאלה.
1 מתוך: ויליאם שייקספיר, ״יוליוס קיסר״. מאנגלית: דורי פרנס. www.shakespear.co.il
״התכוונתי להגיד,״ גמגמה ג'ייני, ״שאני לא רגילה לדבר ככה. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה עכשיו. זה בטח בגלל הרום.״
״למה שלא תספרי לי?״
היא הביטה בו. התקשתה להאמין שנפתחה כך בפניו - שנפלה בקסמיו הניכרים, יש להודות, של איש העסקים הזה מיוסטון העונד טבעת נישואים.
״טוב, אתה -״
״אני מה?״
זר. אבל זה נשמע ילדותי מדי. אז היא בחרה במילה הראשונה שעלתה בדעתה: ״רפובליקני?״ היא צחקה בקלילות, ניסתה להפוך את זה לבדיחה. גם לא ידעה אם זה נכון.
עצבנות פשטה בפניו כמו שריפת יער.
״אז לְמה זה הופך אותי? לגס רוח?״
״מה? לא. ממש לא.״
״אבל זה מה שאת חושבת. אני רואה את זה ברור כשמש בפנייך.״ הוא הזדקף עכשיו במקומו. ״את חושבת שאין לנו אותם רגשות כמו לך?״ עיניו החומות, שקודם התפעלו ממנה, ננעצו בה עכשיו במין זעם נעלב.
״אפשר לחזור לדבר על הקארי?״
״את חושבת שלא נשבר לנו הלב, שאנחנו לא פורצים בבכי כשנולד לנו ילד, אנחנו לא מתחבטים בעניין מקומנו בעולם הגדול הזה?״
״אוקיי, אוקיי, הבנתי. דיממת כשדקרו אותך.״ הוא המשיך לנעוץ בה עיניים. ״'אם תדקרו אותנו, לא נדמם?' זה מ'הסוחר מוונציה' -״
״באמת הבנת, שיילוק? באמת? אני דווקא לא בטוח שהבנת.״
״תיזהר כשאתה קורא לי שיילוק.״
״אוקיי, שיילוק.״
״הֵיי.״
״מה שתגידי, שיילוק.״
״היי!״ עכשיו הם כבר חייכו זה לזה.
״נו.״ היא לכסנה אליו מבט. ״ילדים, הא?״
הוא פטר את השאלה ביד אחת, גדולה וורודה.
״בכל מקרה,״ הוסיפה, ״מה זה בכלל משנה מה אני חושבת?״
״בטח שזה משנה.״
״באמת? לָמה?״
״כי את חכמה ואת אנושית וברגע זה את כאן ואנחנו מנהלים את השיחה הזאת,״ אמר ורכן לעברה בכובד ראש ונגע קלות בבִרכָּה בדרך שהיתה אמורה להיות דוחה בכל המובנים, אבל לא היתה. היא חשה שרעד עובר בה במהירות, זריז יותר מרצונה לדכא אותו.
היא השפילה את עיניה אל צלחתה השדודה.
הוא בטח גר באיזו וילה ראוותנית ויש לו שלושה ילדים ואישה שמשחקת טניס, חשבה בלבה.
היא כבר הכירה כמובן גברים כמוהו, אבל מעולם לא פלרטטה עם אחד מהם - גבר של קאנטרי קלאב, כזה שיש לו כישרון למכירות. ולנשים. ועם זאת היא הרגישה שיש בו גם משהו אחר שמושך אותה - משהו במבטו המהיר, ברגשות ההפכפכים שלו, בתחושה שלה כאילו המחשבות מנשבות דרכו במיליון קילומטרים לדקה.
״תקשיבי, אני מתכוון לבקר מחר במרכז הטבע אֵייסָא רייט,״ הוא אמר. ״רוצה להצטרף אלי?״
״מה זה?״
הוא טלטל בקוצר רוח את רגלו. ״זה מרכז טבע.״
״זה רחוק?״
הוא משך בכתפיו. ״אני שוכר אופנוע.״
״לא יודעת.״
״מה שבא לך.״ הוא סימן שיביאו לו חשבון. היא הרגישה שהאנרגיה שלו משנה כיוון במהירות, מתרחקת. היא רצתה להחזיר אותה אליה.
״טוב, בסדר,״ אמרה. ״למה לא?״
מרכז הטבע היה במרחק כמה שעות נסיעה. אבל לא היה לה אכפת. היא נצמדה בכוח אל גבו על האופנוע והתענגה על המהירות, על הנוף העשיר, ערבוביית העיירות שבהן בתי בטון חדשים לצד בתי עץ רעועים ושורות של גגות מתכת שבוהקים בשמש. הם הגיעו לשם בצהריים, ובשתיקה ידידותית פסעו ביער הגשם בעקבות מורה דרך, גיחכו משמות הציפורים שהצביע עליהן: באנאנאקיט, עוף השֶמן, ציפור הפעמונים המזוקנת והמוֹטמוֹט כחול הכתר, קוקיית הסנאי וחוטף הזבובים. אחר כך התיישבו נינוחים לארוחת ערב קלה במרפסת הרחבה של מה שהיה פעם בית אחוזה וצפו ביונקי הדבש מרחפים סביב מתקני הזנה שהשתלשלו מהמרפסת: ארבעה, חמישה, שישה יונקי דבש התנודדו וזמזמו באוויר כבמעשה כשפים.
״הכול כל כך קולוניאלי,״ אמרה ג'ייני.
״איזו תקופה נהדרת, אה?״ הוא לכסן אליה מבט מסתורי.
״אתה צוחק איתי, נכון?״
״לא יודע. היו אז גם כאלה שהיה להם נהדר.״ הוא שמר על פנים חתומות לרגע, ואז פרץ בצחוק. ״איזה מין חרא את חושבת שאני? אני זכיתי במלגת רוֹדְס, לידיעתך.״ הוא אמר את זה בקלילות, אבל היא ידעה שהוא מנסה להרשים אותה. והוא הצליח.
״באמת?״
הוא הנהן לאטו ועיניו הזריזות הביעו מבוכה. ״ללימודי תואר שני בכלכלה בקולג' בֵּייליול של אוניברסיטת אוקספורד, אנגליה.״ הוא הטעים כל הברה במין חיקוי לאנאלפבית.
הוא רצה להצחיק אותה, והיא צחקה. ״אז אתה לא אמור ללמד בהרווארד או משהו?״
״קודם כול אני מרוויח פי עשרים ממה שמרוויחים בהוראה, אפילו בהרווארד. ואני לא חייב כלום לאף אחד. לא לראש הפקולטה, לא לנשיא האוניברסיטה ולא לבן המפונק של איזה תורם חשוב.״ הוא נד בראשו.
״זאב בודד, אה?״
הוא זייף החמצת פנים. ״זאב בודד.״
הם צחקו יחד. צחוק של שותפים לדבר עבירה. היא הרגישה שמשהו משתחרר בין כתפיה, שריר שכבר חשבה אותו לעצם, ומין קלילות הציפה אותה. הלחמנייה שלה התפוררה בידיה והיא ליקקה כמה פירורים מקצות אצבעותיה.
״את פשוט מתוקה מדי, לעזאזל,״ הוא אמר.
״מתוקה.״ פניה החמיצו.
והוא מיהר לתקן את עצמו. ״יפָה.״
״בטח.״
״לא, באמת.״
היא משכה בכתפיה.
״את לא יודעת את זה, מה?״ הוא נד בראשו. ״את יודעת הרבה דברים, אבל לא את זה.״
היא שקלה לומר משהו ציני, אבל החליטה במקום זאת להיות כנה.
״לא,״ הודתה ונאנחה, ״אני לא יודעת, לצערי. כי הנה -״ היא התכוונה לומר שהיא כבר כמעט בת ארבעים ובמסלול מואץ לאבד את מה שהיה לה, וכמעט היתה מוכנה להצביע על שלוש השערות האפורות ועל הקמט המעמיק בין גבות עיניה, אבל הוא פטר את כל זה בהינף יד.
״את יכולה להיות גם בת מאה ועדיין יפה,״ אמר כאילו הוא באמת מתכוון לזה, והיא לא יכלה שלא להתרצות לטיעון מוצלח כל כך - היא חייכה אליו, ספגה הכול בתחושת קבס שהיא נסחפת לעבר חוף שלא צפתה מראש ושעליה להתאמץ ולחתור לכיוון הנגדי אם ברצונה לחזור הביתה בשלום.
בדרך חזרה שוב נצמדה בכוח אל מותניו. הרעש היה חזק מכדי שיוכלו לדבּר, והיא בירכה על כך. לא היה צורך לקבל החלטות, לא היה צורך לדאוג, רק עצי דקל וגגות פח נמתחים מאחוריה, הרוח צולפת את שׂערה על פניה והגוף החם בקרבתה. ברגע זה וגם ברגע הבא. אוֹשר החל לבעבע בתחתית גווה ולטפס סחרחר במעלה גופה. אז זה מה שנקרא כאן ועכשיו. היא חוותה את זה כמו התגלות.
וכי לא את זה חיפשה - הקלילות השועטת הזאת, שתופסת אותך במותניים ומרימה אותך איתה? איך אפשר שלא להתמסר לה, ואפילו בידיעה שבסוף תמצא את עצמה יושבת חבולה בעפר? היא שיערה לעצמה שיש ודאי דרך אחרת לחוות את הריגוש הזה של החיים - משהו פנימי אולי? - אבל היא לא ידעה מהי הדרך ואיך להגיע אליה בכוחות עצמה.
אחר כך הסתיימה הנסיעה והם עמדו שם נבוכים מחוץ למלון. השעה היתה מאוחרת, הם היו עייפים. שערה היה מטונף מהרוח. רגע מתקיל, וללא שום תנופה שתעביר אותם מעליו. אני צריכה להיכנס ולארוז, חשבה, אבל באולם נערכה מסיבת החתונה והם שמעו עכשיו את תופי הפלדה שולחים צלילים שהרעידו את הלילה באדוות המקצב המימי המיוחד שלהם - את התופים האלה המציאו לפני שנים מחביות משומשות של חברות הנפט, עשו מוזיקה מזבל. אז מי היא שתתנגד? האוויר הלח עִרסל את גופה כמו יד גדולה רטובה. ״רוצה לטייל קצת ברגל?״ שניהם אמרו פה אחד כאילו כך אכן נגזר.
צרות, צרות, צרות, אמרה לעצמה כשטיילו שם, אבל ידו היתה חמה בידה והיא חשבה שאולי תיתן לעצמה את הדבר הזה. שאולי זה בסדר. אשתו היא בטח מאלה שיש להן פנים קשות ומושלמות ושיער בלונדיני בוהק סביב עגילי יהלומים. אחת שלובשת חצאיות לבנות קצרות ומפלרטטת עם המורה לטניס. אז למה שלג'ייני יהיה אכפת? אבל לא, זה הרי לא בסדר. לאיש הזה יש עיניים חמות, כנוֹת אפילו, אם אפשר בכלל להיות מחושב וכן גם יחד, מה שאולי אינו סביר כלל. והיא מצאה חן בעיניו, ג'ייני, עם הפנים הלא מושלמות שלה, עם עיניה הכחולות היפות, אפה הנשרי משהו ושערה המתולתל. אז אשתו - אשתו בטח מקסימה. עם שיער חום גולש ועיניים רחומות. בעבר היתה מורה, אבל עכשיו היא בבית, מטפלת בקטנים, סבלנית ועדינה וחכמה מדי לחיים האכזריים האלה שמוצצים את דמה ומזינים אותה גם יחד - אישה אוהבת, זה מה שהיא, האיש הזה הוא גבר אהוב (משהו בנינוחות התנועות שלו, באור פניו), ואשתו ישֵנה ברגע זה עם כל הקטנים שלהם במיטה הגדולה כי ככה קל לה יותר, והיא מרגישה את חום הגופים הקטנים שלהם המתרפקים עליה ומתגעגעת אליו כל כך, ואולי היא חושבת שבנסיעות הארוכות האלה שלו הוא עלול לפעמים לעשות משהו, אבל היא סומכת עליו כי היא רוצה לסמוך, כי יש לו עיניים נועזות כאלה, חַיות -
למה היא עושה את זה לעצמה? אסור לה להרשות לעצמה לקבל משהו?
בעודה שקועה במחשבות האלה הוא הצביע על הצדפים הפזורים על החוף.
היא הנהנה בהיסח הדעת.
״לא, תראי,״ אמר, לקח את ראשה בכפות ידיו הגדולות והחמות והפנה אותו אל החוף. ״את צריכה לראות את זה.״
הצדפים לאורך החוף הניחו למים לחדור לתוכם. הים כמו הטביע אותם בכוח קסמיו.
״אבל - איך?״
״סרטני חולות,״ אמר. ידיו נותרו על פניה, לכן הוא לא התקשה לסובב אותן אליו ולנשק אותה פעם ופעמיים, רק פעמיים, היא חשבה, טעימה קטנה ואחריה כבר יחזרו, אבל הוא נישק אותה בשלישית ובפעם הזאת היא חשה ברעב שלה עולה כמו עמוד עשן ריחני של שֵד שהיה כלוא זה מאה שנים בבקבוק, מקיף את הגבר הזה שהיא בקושי מכירה - אם כי גופה הכיר אותו, הוא נכרך סביבו בפראות ונישק אותו כאילו היה היקר באדם. ההגנות שלהם נשרו כמו בגדיהם. אז אולי היה זה צירוף מופלא של כימיקלים מעוררי פֵרוֹמוֹנים, או אולי פעם בימי הפרעונים הם היו נאהבים ועכשיו פשוט מצאו זה את זה, ומי בכלל יודע למה? מי לעזאזל יודע באמת?
״א־לו־הים,״ הוא אמר. הוא התרחק ממנה קמעה, והיא שמחה לראות שכל הביטחון העצמי שלו נמחה מפניו לחלוטין והוא נראה המום ממש כמוה - מהעוצמה הזאת של התשוקה שלא היתה כלל במקומה ובכל זאת היתה שם, טלטלה אותם כהוגן, כאילו בילוי משעשע עם לוח סיאנס במסיבת פיג'מות הצליח להעלות באוב רוח אמיתית.
לעשות סקס על החוף (זה לא שֵם של משקה? האם אלה באמת החיים שלה, קוקטייל דוחה?) עם גבר שהיא לא מכירה, רודף נשים, בלי להשתמש בקונדום, זה רעיון ממש־ממש רע. אבל הגוף שלה לא חשב ככה. והיא הרי מעולם לא התמסרה לגמרי לשום דבר בחייה, אז אולי הגיע הזמן. מרחוק שמעה את תופי הפלדה מצטלצלים כמו שרשרת בועות מתכת באוויר, את צעקות השמחה של החוגגים שרקדו שם ואת צחוקם של החתן והכלה שרקדו גם הם תחת הסככה הגבוהה. והיא כמעט בת ארבעים וייתכן שלעולם כבר לא תתחתן. ואשתו היפה ישֵנה שם במיטה הגדולה עם כל הילדים ורודי הלחיים, ולה אין בכלל אל מי לחזור, לא בית, לא ילדים ולא בעל, אין מי שיאהב אותה לבד מהגוף החם הזה שלבו הולם מהיר ויציב והחיים בוערים בקרבו בעוצמה. כאילו הדף שבו חיה נתלש לפתע פתאום מהכריכה והיא נותרה משוחררת, קרועה, חופשייה, מפרפרת לעבר החוף החולי על רקע ירח גבוה מעל.
כשגופיהם הגיעו לבסוף לסיפוק הם נותרו על החוף אחוזים זה בזה, מתנשמים.
״אַת...״ הוא נד בראשו, חייך בהשתאות, עיניו הערניות והמתפעלות הפנימו את גופה הלבן והחולי הבוהק על החוף. הוא לא השלים את המחשבה. עצר את עצמו לפני שסיים, מתוך משמעת שרכש במהלך חייו הבוגרים, והיא לא ידעה מה עמד לומר עליה, אך ידעה שכל חייה עוד תהרהר באפשרויות הקיימות. פתאום נתקפה חשק לומר לו משהו - לספר לו הכול, את כל הסודות שלה, במהירות, עכשיו, לפני שהחום יתחיל להתפוגג, בתקווה שתצליח להמשיך להיאחז במשהו, לשמר קשר כלשהו -
לשמר? כמעט צחקה לעצמה. גם מול החיוך של כאן ועכשיו היא לא יכלה שלא להסב את ראשה.
הסוף הגיע במהירות. היא עדיין עיבדה בראשה את מה שקרה, שִחזרה הכול במחשבתה כשהם פסעו לאט ובשתיקה בחזרה אל המלון זה לצד זה, ידו נוגעת קלות בגבה במחווה של ספק ליטוף, ספק דרבון ללכת הלאה.
״טוב, אז זהו.״ הוא עמד ליד דלת חדרו. ״היה תענוג אמיתי לבלות איתך.״
פניו היו עדינות ועגומות כמתבקש, אבל היא הרגישה את רוחו הבועטת, את הבהילות שדחקה בו והיתה ההפך הגמור ממה שדחק בה, וידעה בלי לומר דבר שלתשוקתה לדבוק אין סיכוי מול הצורך שלו להסתלק מהמסדרון הזה ולחזור שוב אל שלו.
״אולי נחליף... כתובות דוא״ל או משהו? הֵיי, אתה מגיע לניו יורק לפעמים לרגל עסקים?״ היא ניסתה לשמור על קלילות בקולה, אבל הוא הביט בה בעצב.
היא נשכה את שפתה.
״טוב, בסדר,״ אמרה. היא יכולה לעמוד בזה. היא עמדה בזה. הוא רכן אליה ונשק לה, נשיקה יבשה של בעל, אבל גם זו גזלה משהו זעיר מתוכה.
היא לא ידעה מה שם המשפחה שלו. בזה נזכרה מאוחר יותר. לא היה לה צורך לדעת את השם. גבולות הדבר הזה היו ברורים כל כך עד שלא היה כלל צורך לתאר אותם. רק בהמשך הצטערה שלא ידעה - לא בשביל תעודת הלידה ולא מתוך רצון כלשהו ליצור איתו קשר ולסבך את חייו, אלא רק בשביל הסיפור עצמו, כדי שתוכל יום אחד לספר לנוֹאָה, ״באחד הלילות פגשתי את האיש הזה, וזה היה הלילה היפה ביותר בחיי. שמו היה -״
ג'ף. ג'ף משהו.
אבל אולי זה מה שהיא רצתה. אולי ככה תכננה את זה. כי כשג'ף משהו מיוסטון אינו בנמצא, נואה רק קשור אליה יותר, שֶלה אפילו יותר.