מחשבה פלילית

1

 

שקרים הם העבודה שלי. בזכותם יש לי עסק.

לפי מחקרים מדעיים, כולנו משקרים, כמה פעמים ביום. אנחנו לא יכולים להתאפק. אין ספק, שקרים לבנים הם השמן לגלגלי החברה. אבל שקרים - שקרים אמיתיים - הם מקור כל הצרות. התפקיד שלי, בעצם, הוא בסך הכול להבין מי משקר ולמה, ולתפוס את השקרנים. זה הכול.

למרבה המזל, יש לי כישרון לאיתור שקרים. לפחות בימים שהולך לי טוב.

אז ישבתי באזור הקבלה של המשרד הבוסטוני של חברת עורכי הדין הבינלאומית שייז אבוט ברנהאם, בתוך עיצוב מלוטש, חלק כמו טיל וקטלני לא פחות. כל המשטחים היו קשים ומבריקים - רצפות האבן הלבנות הממורקות כזכוכית, המחיצות הלבנות המזוגגות, שולחנות הקפה מחופי הזכוכית, קירות הזכוכית החלבית, ספת העור הלבנה, חדת הקווים. אפילו פקידת הקבלה - שיער בלונד־נחושת, עור חסר נקבוביות ושפתי ארגמן נוצצות - ישבה מאיימת כגורגונה מאחורי סוללה מעוגלת מפלדה נוצצת, שיכלה להיות חלק מכספת בנק בשווייץ.

עיצוב הפנים הזה לא כוון לעורר בלקוחות פוטנציאליים תחושת נוחות. אם אתם רוצים משהו רך ומלטף, לכו לספא, זה מה שהעיצוב אמר. המקום הזה הפגין דיוק של מכונה וברק שמן רובים של תת־מקלע משובח. הוא היה מרגיע בערך כמו אקדח גלוֹק מתחת לכר.

זאת בדיוק היתה הכוונה. שייז אבוט ברנהאם הוא אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים ביותר בעולם. יותר משלושת אלפים עורכי דין עובדים במשרדיו, בעשרים ושש מדינות ברחבי העולם. הם מספקים את כל השירותים במקום אחד. עוסקים בפשעי צווארון לבן ובליטיגציה תאגידית. שומרים על חברות נפט ענקיות, על חברות תרופות גדולות ועל חברות טבק כבירות. יוזמים השתלטויות עוינות ומגינים מפניהן.

הם לא משחקים. לקוחותיהם באים לכאן עם קרבות רציניים באמתחתם. הם באים לחפש דם.

אבל לא אני. אני באתי לשם כדי לשמוע על שקר.

קיבלתי קריאה דחופה יום קודם לכן אחר הצהריים מִשותף בשייז, ג'ון מלקין. הוא קיבל את שמי מעורך דין אחר, ששכר אותי חודשים מספר לפני כן למשימה דיסקרטית. לג'ון מלקין היה לקוח שנזקק לעזרה מיידית שלי - הוא לא אמר מי או למה, ולא היה מוכן לדון בנושא בטלפון. אנחנו חייבים להיפגש פנים אל פנים, מוקדם ככל האפשר. הוא שלח לי מראש בדואר אלקטרוני הסכם סודיות והסכים לשלם את דמי הייעוץ שלי.

הנושא העלום שעליו רצה לדבר היה רציני, זה היה ברור.

אני אף פעם לא נפגש עם לקוחות פוטנציאליים בלי לעשות לפחות בדיקת רקע, כדי לוודא שאני לא נכנס לצרות. כך שקראתי תיק שלם על האיש. ג'ון אפסוורת מלקין: אוניברסיטת דרטמות, משפטים באוניברסיטת דיוק, סיים בהצטיינות, חבר מסדר השָביס, שנשמע כמו משהו שמתאים לו להיות תלוי במסגרת על קיר של מספרה. תחום העיסוק שלו היה תאימות רגולטורית. אם הייתי צריך לעשות את זה כל היום, כנראה הייתי מנקר לעצמי את העיניים.

מלקין קידם את פני באזור קבלת הפנים בלחיצת יד לחה ובכובד ראש של קברן. היו לו משקפי קרן עגולים ושיער כסוף, מסורק ישר לאחור. הוא היה לבוש באקסצנטריות שובבה שרק שותף בכיר יכול להרשות לעצמו: חולצה ורודה מבד משובח עם צווארון שחוק שאחד הכפתורים המחברים את כנפותיו לחולצה חסר, חליפה אפורה בפסים דקים שחפתיה הרחבים אולי היו אופנתיים בשנות השבעים.

במבט אחד עמדתי על טיבו באופן ששום תיק מסמכים לא יכול להעביר. הוא שנא את המשרה שלו וסביר להניח שאף פעם לא נהנה להיות עורך דין. נמאס לו לנפח חיובים ללקוחות ולכתוב תזכירים שאף אחד לא קורא בכלל. הוא רצה להיות איש אקדמיה. הוא פנטז על פרישה מוקדמת שתאפשר לו ללמד משפטים במוסד קטן בניו אינגלנד, עם סטודנטים חכמים ועמיתים מסבירי פנים שיספקו לו אתגר אינטלקטואלי. הוא קרא כל ביוגרפיה של צ'רצ'יל שיצאה לאור. אכפת לו מה הוא נועל. (הנעליים שראיתי יוצרו בהזמנה אישית, אצל ג'ון לוב בלונדון.) הוא אוסף מהדורות ראשונות ואולי עטים נובעים - כתמי הדיו על אצבעותיו סיפרו לי שהוא כותב בעט נובע. וכן (רחרוח אחד אישר) הוא מעשן מקטרת, אבל רק בבית. אולי הוא אפילו אוסף בקבוקי קבּרנה מדרום אפריקה וגאה באופן יוצא מגדר הרגיל במקרר היינות היוקרתי שלו.

וחוץ מזה, הוא לא זה ששוכר את שירותי.

הוא רק מחפה עליו. לא היה לי ספק. הם לא רצו שאדע מראש מי הלקוח האמיתי שלי.

מלקין הודה לי שבאתי. ״מישהו יודע למה אתה כאן?״

״אני לא יודע למה אני כאן.״

״נכון,״ אמר. הוא הוביל אותי במסדרון. סביר להניח שלא הלכנו למשרד שלו.

״תגיד, מי יודע שאתה נפגש איתי, או אפילו שיש לך פגישה בשייז אבוט?״

״רק המשרד שלי.״

״המשרד שלך...?״

״מנהלת המשרד שלי וטכנאית המחשבים. אבל הן לא מסתובבות הרבה.״

״זה כל המשרד שלך? שתי עובדות?״

״בזכות זה המחירים שלנו כל כך נמוכים.״

הוא לא חייך. אני מניח שלא היה לו מושג מהם התעריפים שלי, ולא היה אכפת לו גם אם היה יודע.

״מר מלקין,״ אמרתי. ״אני עובד לפי שעה. המונה דופק. אני מבטיח לכם סודיות מוחלטת. קח אותי למנהיג בני עמך.״

הוא הרכין ראש וסימן לי לבוא אחריו אל מעבר לפינה, לתוך מסדרון אחר. כשהגענו אל חדר ישיבות ארוך נדהמתי לראות דרך קירות הזכוכית, לבדו בראש שולחן שחור ארוך, את האיש שנועדתי לפגוש באמת.