בריט-מארי היתה כאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בריט-מארי היתה כאן
מכר
מאות
עותקים
בריט-מארי היתה כאן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בריט-מארי היתה כאן

4.6 כוכבים (39 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פרדריק בקמן

פרדריק בקמן (1981) הוא בעל טור, בלוגר וסופר שוודי. הוא מחברם של "איש ושמו אובה" (2012), "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" (2013), "בריט מארי הייתה כאן" (2014), ""עיר הדובים"" (2017) ועוד. הספרים היו רבי המכר במולדתו שוודיה. ספריו של בקמן ראו אור ברחבי העולם ביותר מעשרים וחמש שפות ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

תקציר

בריט־מארי לא מסוגלת לסבול אי־סדר. מגירות סכו"ם מבולגנות הן פשע בלתי־נסלח בעיניה. היא משכימה קום בשש בבוקר כי רק חולי נפש או עבריינים מתבטלים במיטה. הבעיה היא שלפעמים אנשים מפרשים את העצות המועילות שלה כביקורת, אף על פי שזאת כלל אינה הכוונה שלה. היא לא שופטת אחרים – לא משנה עד כמה הם חסרי נימוס, בעלי הרגלי ניקיון איומים או לוקים מבחינה מוסרית.
 
אבל בתוך־תוכה של הטרחנית הגמלונית והמאותגרת חברתית הזאת מסתתרת אישה בעלת דמיון, חלומות ולב חם, שאיש מהסובבים אותה אינו מודע לקיומה.
 
כאשר היא קמה ועוזבת את בעלה הבוגדני ומקבלת משרה מפוקפקת בעיירה שכוחת האל בּוֹרג, מוצאת את עצמה בריט־מארי נאלצת להתמודד עם רצפות מטונפות, חבורת ילדים חסרי משמעת וחולדה אחת, עקשנית במיוחד. אך להפתעתה היא דווקא משתלבת בחייהם של תושבי העיירה, חבורה יוצאת דופן של שתיינים, בטלנים, עבריינים צעירים ושוטר אחד נאה למדי.
 
וכך, בין שטיפת רצפות לניקוי חלונות, עריכת רשימות ואימון קבוצת הכדורגל הכושלת של ילדי בורג לקראת הטורניר האזורי, מתאהבת בריט־מארי בבורג, ובורג – וגם הקוראים – מתאהבים בה.
 
בריט־מארי היתה כאן הוא ספר מצחיק ונוגע ללב, אנושי וחד־אבחנה, על חברויות בלתי־צפויות שמשנות אותנו לתמיד ועל היכולת של כל אחד, ולו השברירי ביותר, להפוך את העולם למקום טוב יותר.
 
פרדריק בקמן, יליד 1981 , הוא סופר, עיתונאי ובלוגר שוודי, שספריו תורגמו לעשרות שפות והיו לרבי־מכר העולם בעולם ובישראל. הספרים הקודמים של בקמן: "איש ושמו אובה" ו"סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה", ראו אף הם אור בידיעות ספרים. זהו ספרו השלישי.

פרק ראשון

1
 
מזלגות. סכינים. כפות.
בסדר הזה.
בְּרִיט־מַארי לא נוהגת לשפוט אנשים אחרים. ממש לא.
אבל אף אדם מתורבת לא היה מעלה בדעתו להניח את הסכינים והמזלגות במגירת המטבח בסדר אחר מזה.
בריט־מארי כאמור אינה טיפוס שיפוטי, כלל וכלל לא, אבל באמת, אנחנו לא חיות, נכון?
היום יום שני בחודש ינואר. היא יושבת ליד שולחן כתיבה קטן במשרד קטן בלשכת התעסוקה. לכאורה אין לנתון הזה שום קשר לסכינים ולמזלגות, אבל היא חושבת עליהם כי הם פשוט מסמלים את כל מה שהשתבש לאחרונה. סכינים ומזלגות צריכים להיות מונחים בסדר קבוע כי החיים אמורים להתנהל כסדרם. חיים כסדרם הם חיים נאים. בחיים כסדרם מנקים את המטבח, מסדרים את המרפסת ומטפלים בילדים. אנשים פשוט לא מבינים בכמה עבודה מדובר. כלומר, בסידור המרפסת.
בחיים כסדרם בהחלט לא יושבים בלשכת התעסוקה.
הצעירה שעובדת כאן מתהדרת בתסרוקת קצוצה, כמו של נער צעיר. לא שיש בזה משהו פסול, כמובן. לבריט־מארי אין דעות קדומות. זה ודאי נחשב מודרני. הצעירה מצביעה על דף וחיוכה משדר קוצר רוח.
״פשוט תמלאי כאן שם, מספר זהות וכתובת מגורים!״
בריט־מארי צריכה להירשם. כאילו היא איזו עבריינית. כאילו הגיעה הנה לגנוב משרה ולא למצוא משרה.
״חלב וסוכר?״ שואלת הצעירה, ומוזגת קפה לכוס פלסטיק.
בריט־מארי לא שופטת אף אחד, באמת שלא, אבל מי מתנהג ככה? כוס פלסטיק! האם אנחנו נמצאים בזמן מלחמה? זה מה שבריט־מארי היתה רוצה לשאול את הצעירה, אבל מאחר שקֶנט תמיד מעודד את בריט־מארי להיות ״יותר חברותית״, היא פשוט מחייכת את החיוך הדיפלומטי ביותר שביכולתה להפיק וממתינה שהצעירה תציע לה תחתית לכוס.
קנט הוא בעלה של בריט־מארי. הוא יזם. מאוד מאוד מצליח. הוא עושה עסקים עם גרמניה והוא מאוד מאוד חברותי.
הצעירה נותנת לה שני מכלים קטנים עם חלב עמיד. לאחר מכן היא מושיטה לעברה כוס פלסטיק מלאה בכפיות חד פעמיות. ניכר בבריט־מארי שהיא מזועזעת עד עמקי נשמתה.
״את לא רוצה חלב וסוכר?״ שואלת הצעירה בבלבול.
בריט־מארי מנידה את ראשה ומעבירה את ידה על משטח השולחן כאילו היה מכוסה בפירורים בלתי־נראים לעין. ניירות מונחים בכל מקום, זה על זה. לצעירה ודאי אין זמן לסדר, היא מן הסתם עסוקה עד מעל הראש בקריירה שלה, מבינה בריט־מארי.
״אוקיי, אז רק את כתובת המגורים שלך כאן!״ מחייכת הצעירה אל הנייר.
בריט־מארי משפילה את עיניה אל חיקה ומברישה פירורים דמיוניים מחצאיתה. היא מתגעגעת למגירת הסכו״ם שלה. לחיים כסדרם. היא מתגעגעת לקנט, כי קנט הוא זה שממלא את כל הטפסים. ולכן, כשנראה שהצעירה שוב מתכוונת לפתוח את פיה, בריט־מארי מקדימה אותה.
״אם זה לא קשה מדי, הייתי רוצה לבקש ממך משהו להניח עליו את הספל.״
היא אומרת את זה בהדגשה מכוונת, אותה הדגשה שבה בריט־מארי נעזרת כשהיא נדרשת לכנות את הכוס שבידה ספל קפה, אף על פי שבסך הכול מדובר בכוס פלסטיק.
״מה?״ מופתעת הצעירה מצדו השני של השולחן, כאילו כוסות הן מוצר שאפשר פשוט להניח בכל מקום.
בריט־מארי משגרת לעברה את החיוך החברותי ביותר שלה.
״שכחת לתת לי תחתית. לא הייתי רוצה לשרוט את השולחן שלך, עמך הסליחה.״
נראה שהצעירה מצדו השני של השולחן לא מבינה את חשיבותן של תחתיות. או של ספלי קפה. או של מראות, מסיקה בריט־מארי על בסיס התסרוקת של הצעירה מולה.
״שטויות, זה לא חשוב,״ פוטרת אותה הצעירה בקלילות ומצביעה על משטח פנוי על השולחן.
כאילו החיים כל כך פשוטים. כאילו אין שום משמעות לשימוש בתחתיות או לסדר הסכו״ם במגירות מטבח. הצעירה מקישה בעיפרון על הנייר, ליד הריבוע של הכתובת. בריט־מארי נושפת בסבלנות, זו כלל לא אנחה.
״למיטב ידיעתי לא נהוג להניח כוסות היישר על השולחן. תביני, זה שורט את המשטח.״
הצעירה בוחנת את המשטח. נראה כאילו חבורת ילדים ניסתה לאכול ממנו תפוחי אדמה במזלגות בחושך.
״שטויות, גם ככה השולחן הזה כל כך בלוי ושרוט!״ היא מחייכת.
בריט־מארי צועקת בלב.
״אני מבינה שלא העלית בדעתך שזה נובע מאי־שימוש בתחתיות,״ היא מציינת.
היא אומרת את זה בהתחשבות רבה, כמובן. ממש לא כמו איזו ״פסיבית־אגרסיבית״, כפי ששמעה את ילדיו של קנט מכנים אותה מאחורי גבה. האמת היא שבריט־מארי אינה אגרסיבית כלל. היא מתחשבת. אחרי ששמעה את ילדיו של קנט מכנים אותה כך, הקפידה על התנהגות מתחשבת במיוחד למשך שבועות.
פניה של הצעירה מלשכת התעסוקה לובשות הבעה מעט מאומצת. היא מעסה את גבותיה.
״כן... כלומר, שמך הוא בריט, נכון?״
״בריט־מארי. רק אחותי קוראת לי בריט,״ מתקנת אותה בריט־מארי.
״אם רק תוכלי... למלא את הפרטים פה. בבקשה,״ מפצירה בה הצעירה.
בריט־מארי פוזלת אל הטופס שתובע ממנה להצהיר מהי כתובתה ומי היא. המסקנה החד־משמעית של בריט־מארי היא שבעידן הנוכחי הזכות להיות בן אדם כרוכה בניירת אין־סופית. כמות מופרכת של אדמיניסטרציה רק כדי שהחברה תאפשר לך להיות חלק ממנה.
לבסוף היא משרבטת בחוסר רצון את שמה, מספר תעודת הזהות שלה ומספר הטלפון הנייד שלה. את הריבוע של הכתובת היא משאירה ריק.
״איזו השכלה יש לך, בריט־מארי?״ חוקרת אותה הצעירה.
בריט־מארי לופתת את תיקה בחוזקה.
״ברצוני לציין שההשכלה שלי מצוינת,״ היא מודיעה.
״אבל אין לך השכלה רשמית?״ שואלת הצעירה.
בריט־מארי נושפת קצרות דרך האף. זו כמובן לא נחירה. בריט־מארי אינה מסוג האנשים שנוחרים.
״לידיעתך, אני פותרת המון תשבצים. ואת זה בטח שלא עושים בהיעדר השכלה,״ היא מודיעה ומרגישה מותקפת.
היא לוגמת לגימה קטנה ביותר. הקפה אפילו לא מזכיר את הקפה של קנט. קנט מכין קפה משובח, כולם אומרים את זה תמיד. בריט־מארי אחראית על התחתיות וקנט אחראי על הקפה. כך הם יצרו לעצמם חיים משותפים.
״הו,״ מתרשמת הצעירה, מחייכת חיוך מעודד ומנסה: ״אז איזה ניסיון תעסוקתי יש לך?״
״המשרה האחרונה שלי היתה במלצרות. צוינתי לשבח אין־ספור פעמים,״ מודיעה לה בריט־מארי.
תקווה זעירה ניצתת בעיניה של הצעירה. היא תכבה במהרה.
״ומתי זה היה?״
״בשנת 1978,״ משיבה בריט־מארי.
״הו,״ מגיבה הצעירה ומנסה, לא בהצלחה יתרה, להסוות את תגובתה האמיתית באמצעות חיוך. ואז היא ממשיכה לנסות:
״ומאז לא עבדת?״
״עבדתי מאז מדי יום ביומו, סייעתי לבעלי בניהול החברה שלו,״ משיבה בריט־מארי הפגועה.
נראה שהצעירה שוב מטפחת תקווה. היה אפשר להניח שבשלב הזה כבר תבין שלא כדאי לה.
״ומה היו תפקידייך המוגדרים בחברה?״
״טיפלתי בילדים ודאגתי שביתנו יהיה ייצוגי,״ משיבה בריט־מארי.
הצעירה מחייכת כדי להסוות את אכזבתה, כמו שעושים אנשים שלא מבינים את ההבדל בין ״כתובת מגורים״ לבין ״בית״. ההתחשבות היא שעושה את כל ההבדל. בזכותה יש תחתיות וספלי קפה אמיתיים ומיטות ששמיכותיהן משוכות כה חזק עד שקנט מתבדח עם מכריו שהסיכוי לשבור את הרגל אם מועדים על מפתן הדלת של חדר השינה ״גבוה יותר אם נוחתים על כיסוי המיטה מאשר על הרצפה.״ בריט־מארי שונאת שהוא מתבטא באופן הזה. הרי אנשים מתורבתים נוהגים להרים את רגליהם כאשר הם חוצים את מפתן הדלת, נכון? האם זו בקשה מוגזמת? שכולנו נתנהג כמו בני אדם?
כאשר בריט־מארי וקנט עומדים לנסוע לכמה ימים, בריט־מארי מפזרת אבקת סודה על המזרן וממתינה עשרים דקות לפני שהיא מציעה את המיטה. המימן הפחמתי שבאבקת האפייה סופח את הלכלוך והלחות ומותיר את המזרן רענן. אפשר לפתור כמעט כל בעיה עם מימן פחמתי, כך לפחות מלמד אותה ניסיונה. קנט תמיד מתלונן שהם מאחרים, אבל אז בריט־מארי משלבת בקור־רוח את ידיה על מותניה ואומרת: ״אני ממש חייבת להציע את המיטה לפני הנסיעה, קנט. תאר לעצמך שנמות!״
זו הסיבה שבריט־מארי שונאת לטייל. המוות. כי אפילו המימן הפחמתי לא יכול לסייע במקרה של מוות. קנט אומר שהיא מגזימה ואז בריט־מארי שוב צועקת בלב. כי האמת היא שאנשים מתים על ימין ועל שמאל בזמן שהם מטיילים, ומה יחשוב בעל הנכס כאשר יפרוץ את דלת ביתם וימצא שם מזרן מטונף? שקנט ובריט־מארי התפלשו בלכלוך של עצמם?
הצעירה מציצה בשעונה.
״או... קיי,״ היא אומרת.
לבריט־מארי נדמה שהיא שומעת שמץ של ביקורת בקולה.
״הילדים הם תאומים, ויש לנו מרפסת. לתחזק מרפסת זה המון עבודה,״ היא מתגוננת.
הצעירה מהנהנת בזהירות.
״בני כמה ילדייך?״
״אלו ילדיו של קנט. הם בני שלושים.״
״אז הם כבר עזבו את הבית?״
״כמובן.״
הצעירה מגרדת בתסרוקת שלה. נראה שהיא מחפשת שם דבר־מה.
״ואת בת שישים ושלוש?״
״כן,״ עונה בריט־מארי בנימה שמבהירה שמבחינתה מדובר במידע שולי ביותר.
הבחורה מכחכחת בגרונה ונראה שלדעתה בכל זאת לא מדובר בפרט כה שולי.
״טוב, בריט־מארי, בואי נדבר בכנות. עם המשבר הכלכלי וכל זה, כלומר, אין הרבה משרות לאנשים ב... מצבך.״
נדמה שהמילה ״מצבך״ לא היתה הבחירה הראשונה שלה לסיום המשפט. בריט־מארי נושמת עמוקות ומבליגה בחיוך.
״קנט טוען שהמשבר הכלכלי מאחורינו. תביני, הוא יזם. כך שהוא מבין בדברים שהם אולי קצת נשגבים מבינתך.״
הצעירה ממצמצת ארוכות ומעיפה מבט נוסף בשעון.
״כן, אבל כאילו... רשמתי אותך ו...״
הצעירה נראית לחוצה וזה מלחיץ את בריט־מארי. לכן היא מחליטה בזריזות להחמיא לצעירה, כמחווה של רצון טוב. היא תרה במבטה בחדר אחר חפץ שראוי למחמאה ולבסוף פולטת, ״התסרוקת שלך מאוד מודרנית.״
היא מחייכת את החיוך החברותי ביותר שלה. אצבעותיה של הצעירה נעות במבוכה אל פדחתה.
״מה? אה. תודה.״
״אמיץ מאוד מצדך להסתפר כל כך קצר כשיש לך מצח כה גבוה,״ מהנהנת בריט־מארי בהתחשבות.
נראה שהצעירה נעלבת, אף על פי שהדברים נאמרו ברוח טובה. נראה שזה מה שקורה כשמנסים להתיידד עם צעירים בימינו. הצעירה מתרוממת מכיסאה.
״תודה שבאת, בריט־מארי. את רשומה במאגר הנתונים שלנו. נהיה בקשר!״
היא מושיטה את ידה במחוות פרידה. בריט־מארי קמה ומניחה את כוס הקפה בכף ידה המושטת.
״מתי?״ היא דורשת לדעת.
״ובכן, קשה להגיד...״ עונה הצעירה.
בריט־מארי מחייכת בדיפלומטיות. כלל לא באופן מאשים.
״זאת אומרת שאתם מצפים שפשוט אשב ואמתין, כאילו אין לי משהו טוב יותר לעשות. האם זו כוונתך?״
הצעירה בולעת רוק.
״ובכן, עמיתתי תיצור איתך קשר בנוגע לקורס לדורשי עבודה ו...״
״אני לא רוצה שום קורס. אני רוצה עבודה,״ מסבירה בריט־מארי.
״כן, כן, אבל קשה לדעת מתי משהו יצוץ,״ מנסה הצעירה להסביר.
בריט־מארי שולפת פנקס מתיקה.
״נאמר, מחר?״
״מה?״ שואלת הצעירה.
״האם ייתכן שמשהו יצוץ מחר?״ שואלת בריט־מארי.
הצעירה מכחכחת בגרונה.
״ובכן, זה יכול לקרות, או יותר נכון התכוו...״
בריט־מארי דולה עיפרון מהתיק, מחמיצה פנים תחילה אל העיפרון ולאחר מכן אל הצעירה.
״האם אפשר להטריד אותך ולבקש ממך מחדד?״ היא מבקשת.
״מחדד?״ חוזרת הצעירה על מילותיה כאילו בריט־מארי ביקשה כלי עבודה עתיק יומין.
״אני חייבת להוסיף את הפגישה שלנו לרשימה,״ מיידעת אותה בריט־מארי.
ישנם אנשים שלא מבינים את חשיבותן של רשימות, אבל אלוהים יודע שבריט־מארי לא נמנית עמם. יש לה כל כך הרבה רשימות עד שהיא חייבת לנהל רשימה שמתעדת את כל הרשימות האחרות. אחרת כל דבר יכול לקרות. היא עלולה למות. או לשכוח לקנות אבקת סודה.
הצעירה מושיטה לה עט וממלמלת משהו על כך ש״למען האמת אין לי זמן מחר״, אבל בריט־מארי עסוקה מדי בבחינת העט ולכן לא שומעת.
״ממתי רושמים רשימות בעט?״ היא מתפרצת, כפי שמתבקש להתפרץ על אנשים שלא מבינים שמוכרחים גם מדי פעם למחוק דברים שמופיעים ברשימות.
נראה שהצעירה רוצה שבריט־מארי תלך.
״זה מה שיש לי. אבל אין לי זמן מחר...״
״הַא,״ קוטעת אותה בריט־מארי.
בריט־מארי מרבה לומר ״הא.״
לא כמו הא הא כשצוחקים, אלא ״הא״, הברה שיש בה נימת אכזבה. כמו מה שנהוג לומר כשמגלים מגבת רטובה מושלכת על רצפת האמבטיה. ״הא״. בריט־מארי נוהגת לכווץ את שפתיה אחרי שהיא אומרת ״הא״, כדי להדגיש שאינה מתכוונת להוסיף עוד דבר. מה שלא קורה בדרך כלל.
הבחורה מהססת. בריט־מארי אוחזת בעט בשאט נפש. היא פותחת את הרשימה של ״יום שלישי״ בפנקס, ובראש הרשימה, מעל ״לנקות״ ו״לערוך קניות״, היא רושמת ״לשכת התעסוקה תיצור איתי קשר״. היא מחזירה את העט. הצעירה מחייכת חיוך מלאכותי.
״היה נחמד להכיר אותך! נהיה בקשר!״ היא אומרת אבל ברור שאינה מתכוונת לכך.
״הא,״ מהנהנת בריט־מארי.
לאחר מכן בריט־מארי יוצאת מלשכת התעסוקה. הצעירה ודאי חושבת לתומה שזאת הפעם האחרונה שתראה את בריט־מארי, אבל זה משום שהיא אינה מבינה את הרצינות התהומית שבריט־מארי מייחסת לרשימות שלה. טוב, הצעירה מעולם לא ראתה את המרפסת של בריט־מארי.
זו מרפסת נאה, נאה להדהים.
חודש ינואר בחוץ, צינת חורף באוויר אך אין שלג על האדמה. המעלות צנחו מתחת לאפס אך אין לכך הוכחות נראות לעין. זו העונה הגרועה ביותר עבור צמחי מרפסת. אחרי שעזבה את לשכת התעסוקה בריט־מארי ניגשת אל חנות אחרת מזו הקבועה וקונה את כל מה שמופיע ברשימה שלה. היא לא אוהבת לערוך קניות לבדה משום שאינה אוהבת לדחוף את עגלת הקניות. קנט תמיד מסיע את העגלה, בריט־מארי פוסעת לצדו ואוחזת בדופן. לא משום שהיא מנסה לנווט, אלא מפני שהיא אוהבת להחזיק בדברים שגם הוא מחזיק בהם. זה יוצק בה תחושה שפניהם מועדות לאותו מקום. היא סועדת את ארוחת הערב הקרה שלה בשעה שש בדיוק. היא רגילה להישאר ערה בלילות ולהמתין לקנט ולכן היא מנסה להכניס את המנה שלו למקרר. אבל המקרר היחיד כאן בחדר עמוס בבקבוקוני אלכוהול קטנים מאוד. היא צונחת על מיטה שאינה שלה ומשפשפת את הקמיצה, הרגל מגונה שמעיד על סערת רגשות. לפני כמה ימים ישבה על מיטתה וסובבה את טבעת הנישואים שלה, אחרי שניקתה באופן יסודי במיוחד את המזרן עם אבקת סודה. כעת היא משפשפת את פיסת העור הלבנה שעליה ענדה את הטבעת עד לאחרונה. אמנם למבנה שבו היא שוהה יש כתובת, אך זאת ממש לא כתובת מגורים או בית. על הרצפה מונחות שתי אדניות פלסטיק מוארכות שנועדו לצמחי מרפסת, אבל חדר המלון נטול מרפסת. לבריט־מארי אין למי לחכות הלילה.
אך היא בכל זאת מחכה.

פרדריק בקמן

פרדריק בקמן (1981) הוא בעל טור, בלוגר וסופר שוודי. הוא מחברם של "איש ושמו אובה" (2012), "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" (2013), "בריט מארי הייתה כאן" (2014), ""עיר הדובים"" (2017) ועוד. הספרים היו רבי המכר במולדתו שוודיה. ספריו של בקמן ראו אור ברחבי העולם ביותר מעשרים וחמש שפות ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

עוד על הספר

בריט-מארי היתה כאן פרדריק בקמן
1
 
מזלגות. סכינים. כפות.
בסדר הזה.
בְּרִיט־מַארי לא נוהגת לשפוט אנשים אחרים. ממש לא.
אבל אף אדם מתורבת לא היה מעלה בדעתו להניח את הסכינים והמזלגות במגירת המטבח בסדר אחר מזה.
בריט־מארי כאמור אינה טיפוס שיפוטי, כלל וכלל לא, אבל באמת, אנחנו לא חיות, נכון?
היום יום שני בחודש ינואר. היא יושבת ליד שולחן כתיבה קטן במשרד קטן בלשכת התעסוקה. לכאורה אין לנתון הזה שום קשר לסכינים ולמזלגות, אבל היא חושבת עליהם כי הם פשוט מסמלים את כל מה שהשתבש לאחרונה. סכינים ומזלגות צריכים להיות מונחים בסדר קבוע כי החיים אמורים להתנהל כסדרם. חיים כסדרם הם חיים נאים. בחיים כסדרם מנקים את המטבח, מסדרים את המרפסת ומטפלים בילדים. אנשים פשוט לא מבינים בכמה עבודה מדובר. כלומר, בסידור המרפסת.
בחיים כסדרם בהחלט לא יושבים בלשכת התעסוקה.
הצעירה שעובדת כאן מתהדרת בתסרוקת קצוצה, כמו של נער צעיר. לא שיש בזה משהו פסול, כמובן. לבריט־מארי אין דעות קדומות. זה ודאי נחשב מודרני. הצעירה מצביעה על דף וחיוכה משדר קוצר רוח.
״פשוט תמלאי כאן שם, מספר זהות וכתובת מגורים!״
בריט־מארי צריכה להירשם. כאילו היא איזו עבריינית. כאילו הגיעה הנה לגנוב משרה ולא למצוא משרה.
״חלב וסוכר?״ שואלת הצעירה, ומוזגת קפה לכוס פלסטיק.
בריט־מארי לא שופטת אף אחד, באמת שלא, אבל מי מתנהג ככה? כוס פלסטיק! האם אנחנו נמצאים בזמן מלחמה? זה מה שבריט־מארי היתה רוצה לשאול את הצעירה, אבל מאחר שקֶנט תמיד מעודד את בריט־מארי להיות ״יותר חברותית״, היא פשוט מחייכת את החיוך הדיפלומטי ביותר שביכולתה להפיק וממתינה שהצעירה תציע לה תחתית לכוס.
קנט הוא בעלה של בריט־מארי. הוא יזם. מאוד מאוד מצליח. הוא עושה עסקים עם גרמניה והוא מאוד מאוד חברותי.
הצעירה נותנת לה שני מכלים קטנים עם חלב עמיד. לאחר מכן היא מושיטה לעברה כוס פלסטיק מלאה בכפיות חד פעמיות. ניכר בבריט־מארי שהיא מזועזעת עד עמקי נשמתה.
״את לא רוצה חלב וסוכר?״ שואלת הצעירה בבלבול.
בריט־מארי מנידה את ראשה ומעבירה את ידה על משטח השולחן כאילו היה מכוסה בפירורים בלתי־נראים לעין. ניירות מונחים בכל מקום, זה על זה. לצעירה ודאי אין זמן לסדר, היא מן הסתם עסוקה עד מעל הראש בקריירה שלה, מבינה בריט־מארי.
״אוקיי, אז רק את כתובת המגורים שלך כאן!״ מחייכת הצעירה אל הנייר.
בריט־מארי משפילה את עיניה אל חיקה ומברישה פירורים דמיוניים מחצאיתה. היא מתגעגעת למגירת הסכו״ם שלה. לחיים כסדרם. היא מתגעגעת לקנט, כי קנט הוא זה שממלא את כל הטפסים. ולכן, כשנראה שהצעירה שוב מתכוונת לפתוח את פיה, בריט־מארי מקדימה אותה.
״אם זה לא קשה מדי, הייתי רוצה לבקש ממך משהו להניח עליו את הספל.״
היא אומרת את זה בהדגשה מכוונת, אותה הדגשה שבה בריט־מארי נעזרת כשהיא נדרשת לכנות את הכוס שבידה ספל קפה, אף על פי שבסך הכול מדובר בכוס פלסטיק.
״מה?״ מופתעת הצעירה מצדו השני של השולחן, כאילו כוסות הן מוצר שאפשר פשוט להניח בכל מקום.
בריט־מארי משגרת לעברה את החיוך החברותי ביותר שלה.
״שכחת לתת לי תחתית. לא הייתי רוצה לשרוט את השולחן שלך, עמך הסליחה.״
נראה שהצעירה מצדו השני של השולחן לא מבינה את חשיבותן של תחתיות. או של ספלי קפה. או של מראות, מסיקה בריט־מארי על בסיס התסרוקת של הצעירה מולה.
״שטויות, זה לא חשוב,״ פוטרת אותה הצעירה בקלילות ומצביעה על משטח פנוי על השולחן.
כאילו החיים כל כך פשוטים. כאילו אין שום משמעות לשימוש בתחתיות או לסדר הסכו״ם במגירות מטבח. הצעירה מקישה בעיפרון על הנייר, ליד הריבוע של הכתובת. בריט־מארי נושפת בסבלנות, זו כלל לא אנחה.
״למיטב ידיעתי לא נהוג להניח כוסות היישר על השולחן. תביני, זה שורט את המשטח.״
הצעירה בוחנת את המשטח. נראה כאילו חבורת ילדים ניסתה לאכול ממנו תפוחי אדמה במזלגות בחושך.
״שטויות, גם ככה השולחן הזה כל כך בלוי ושרוט!״ היא מחייכת.
בריט־מארי צועקת בלב.
״אני מבינה שלא העלית בדעתך שזה נובע מאי־שימוש בתחתיות,״ היא מציינת.
היא אומרת את זה בהתחשבות רבה, כמובן. ממש לא כמו איזו ״פסיבית־אגרסיבית״, כפי ששמעה את ילדיו של קנט מכנים אותה מאחורי גבה. האמת היא שבריט־מארי אינה אגרסיבית כלל. היא מתחשבת. אחרי ששמעה את ילדיו של קנט מכנים אותה כך, הקפידה על התנהגות מתחשבת במיוחד למשך שבועות.
פניה של הצעירה מלשכת התעסוקה לובשות הבעה מעט מאומצת. היא מעסה את גבותיה.
״כן... כלומר, שמך הוא בריט, נכון?״
״בריט־מארי. רק אחותי קוראת לי בריט,״ מתקנת אותה בריט־מארי.
״אם רק תוכלי... למלא את הפרטים פה. בבקשה,״ מפצירה בה הצעירה.
בריט־מארי פוזלת אל הטופס שתובע ממנה להצהיר מהי כתובתה ומי היא. המסקנה החד־משמעית של בריט־מארי היא שבעידן הנוכחי הזכות להיות בן אדם כרוכה בניירת אין־סופית. כמות מופרכת של אדמיניסטרציה רק כדי שהחברה תאפשר לך להיות חלק ממנה.
לבסוף היא משרבטת בחוסר רצון את שמה, מספר תעודת הזהות שלה ומספר הטלפון הנייד שלה. את הריבוע של הכתובת היא משאירה ריק.
״איזו השכלה יש לך, בריט־מארי?״ חוקרת אותה הצעירה.
בריט־מארי לופתת את תיקה בחוזקה.
״ברצוני לציין שההשכלה שלי מצוינת,״ היא מודיעה.
״אבל אין לך השכלה רשמית?״ שואלת הצעירה.
בריט־מארי נושפת קצרות דרך האף. זו כמובן לא נחירה. בריט־מארי אינה מסוג האנשים שנוחרים.
״לידיעתך, אני פותרת המון תשבצים. ואת זה בטח שלא עושים בהיעדר השכלה,״ היא מודיעה ומרגישה מותקפת.
היא לוגמת לגימה קטנה ביותר. הקפה אפילו לא מזכיר את הקפה של קנט. קנט מכין קפה משובח, כולם אומרים את זה תמיד. בריט־מארי אחראית על התחתיות וקנט אחראי על הקפה. כך הם יצרו לעצמם חיים משותפים.
״הו,״ מתרשמת הצעירה, מחייכת חיוך מעודד ומנסה: ״אז איזה ניסיון תעסוקתי יש לך?״
״המשרה האחרונה שלי היתה במלצרות. צוינתי לשבח אין־ספור פעמים,״ מודיעה לה בריט־מארי.
תקווה זעירה ניצתת בעיניה של הצעירה. היא תכבה במהרה.
״ומתי זה היה?״
״בשנת 1978,״ משיבה בריט־מארי.
״הו,״ מגיבה הצעירה ומנסה, לא בהצלחה יתרה, להסוות את תגובתה האמיתית באמצעות חיוך. ואז היא ממשיכה לנסות:
״ומאז לא עבדת?״
״עבדתי מאז מדי יום ביומו, סייעתי לבעלי בניהול החברה שלו,״ משיבה בריט־מארי הפגועה.
נראה שהצעירה שוב מטפחת תקווה. היה אפשר להניח שבשלב הזה כבר תבין שלא כדאי לה.
״ומה היו תפקידייך המוגדרים בחברה?״
״טיפלתי בילדים ודאגתי שביתנו יהיה ייצוגי,״ משיבה בריט־מארי.
הצעירה מחייכת כדי להסוות את אכזבתה, כמו שעושים אנשים שלא מבינים את ההבדל בין ״כתובת מגורים״ לבין ״בית״. ההתחשבות היא שעושה את כל ההבדל. בזכותה יש תחתיות וספלי קפה אמיתיים ומיטות ששמיכותיהן משוכות כה חזק עד שקנט מתבדח עם מכריו שהסיכוי לשבור את הרגל אם מועדים על מפתן הדלת של חדר השינה ״גבוה יותר אם נוחתים על כיסוי המיטה מאשר על הרצפה.״ בריט־מארי שונאת שהוא מתבטא באופן הזה. הרי אנשים מתורבתים נוהגים להרים את רגליהם כאשר הם חוצים את מפתן הדלת, נכון? האם זו בקשה מוגזמת? שכולנו נתנהג כמו בני אדם?
כאשר בריט־מארי וקנט עומדים לנסוע לכמה ימים, בריט־מארי מפזרת אבקת סודה על המזרן וממתינה עשרים דקות לפני שהיא מציעה את המיטה. המימן הפחמתי שבאבקת האפייה סופח את הלכלוך והלחות ומותיר את המזרן רענן. אפשר לפתור כמעט כל בעיה עם מימן פחמתי, כך לפחות מלמד אותה ניסיונה. קנט תמיד מתלונן שהם מאחרים, אבל אז בריט־מארי משלבת בקור־רוח את ידיה על מותניה ואומרת: ״אני ממש חייבת להציע את המיטה לפני הנסיעה, קנט. תאר לעצמך שנמות!״
זו הסיבה שבריט־מארי שונאת לטייל. המוות. כי אפילו המימן הפחמתי לא יכול לסייע במקרה של מוות. קנט אומר שהיא מגזימה ואז בריט־מארי שוב צועקת בלב. כי האמת היא שאנשים מתים על ימין ועל שמאל בזמן שהם מטיילים, ומה יחשוב בעל הנכס כאשר יפרוץ את דלת ביתם וימצא שם מזרן מטונף? שקנט ובריט־מארי התפלשו בלכלוך של עצמם?
הצעירה מציצה בשעונה.
״או... קיי,״ היא אומרת.
לבריט־מארי נדמה שהיא שומעת שמץ של ביקורת בקולה.
״הילדים הם תאומים, ויש לנו מרפסת. לתחזק מרפסת זה המון עבודה,״ היא מתגוננת.
הצעירה מהנהנת בזהירות.
״בני כמה ילדייך?״
״אלו ילדיו של קנט. הם בני שלושים.״
״אז הם כבר עזבו את הבית?״
״כמובן.״
הצעירה מגרדת בתסרוקת שלה. נראה שהיא מחפשת שם דבר־מה.
״ואת בת שישים ושלוש?״
״כן,״ עונה בריט־מארי בנימה שמבהירה שמבחינתה מדובר במידע שולי ביותר.
הבחורה מכחכחת בגרונה ונראה שלדעתה בכל זאת לא מדובר בפרט כה שולי.
״טוב, בריט־מארי, בואי נדבר בכנות. עם המשבר הכלכלי וכל זה, כלומר, אין הרבה משרות לאנשים ב... מצבך.״
נדמה שהמילה ״מצבך״ לא היתה הבחירה הראשונה שלה לסיום המשפט. בריט־מארי נושמת עמוקות ומבליגה בחיוך.
״קנט טוען שהמשבר הכלכלי מאחורינו. תביני, הוא יזם. כך שהוא מבין בדברים שהם אולי קצת נשגבים מבינתך.״
הצעירה ממצמצת ארוכות ומעיפה מבט נוסף בשעון.
״כן, אבל כאילו... רשמתי אותך ו...״
הצעירה נראית לחוצה וזה מלחיץ את בריט־מארי. לכן היא מחליטה בזריזות להחמיא לצעירה, כמחווה של רצון טוב. היא תרה במבטה בחדר אחר חפץ שראוי למחמאה ולבסוף פולטת, ״התסרוקת שלך מאוד מודרנית.״
היא מחייכת את החיוך החברותי ביותר שלה. אצבעותיה של הצעירה נעות במבוכה אל פדחתה.
״מה? אה. תודה.״
״אמיץ מאוד מצדך להסתפר כל כך קצר כשיש לך מצח כה גבוה,״ מהנהנת בריט־מארי בהתחשבות.
נראה שהצעירה נעלבת, אף על פי שהדברים נאמרו ברוח טובה. נראה שזה מה שקורה כשמנסים להתיידד עם צעירים בימינו. הצעירה מתרוממת מכיסאה.
״תודה שבאת, בריט־מארי. את רשומה במאגר הנתונים שלנו. נהיה בקשר!״
היא מושיטה את ידה במחוות פרידה. בריט־מארי קמה ומניחה את כוס הקפה בכף ידה המושטת.
״מתי?״ היא דורשת לדעת.
״ובכן, קשה להגיד...״ עונה הצעירה.
בריט־מארי מחייכת בדיפלומטיות. כלל לא באופן מאשים.
״זאת אומרת שאתם מצפים שפשוט אשב ואמתין, כאילו אין לי משהו טוב יותר לעשות. האם זו כוונתך?״
הצעירה בולעת רוק.
״ובכן, עמיתתי תיצור איתך קשר בנוגע לקורס לדורשי עבודה ו...״
״אני לא רוצה שום קורס. אני רוצה עבודה,״ מסבירה בריט־מארי.
״כן, כן, אבל קשה לדעת מתי משהו יצוץ,״ מנסה הצעירה להסביר.
בריט־מארי שולפת פנקס מתיקה.
״נאמר, מחר?״
״מה?״ שואלת הצעירה.
״האם ייתכן שמשהו יצוץ מחר?״ שואלת בריט־מארי.
הצעירה מכחכחת בגרונה.
״ובכן, זה יכול לקרות, או יותר נכון התכוו...״
בריט־מארי דולה עיפרון מהתיק, מחמיצה פנים תחילה אל העיפרון ולאחר מכן אל הצעירה.
״האם אפשר להטריד אותך ולבקש ממך מחדד?״ היא מבקשת.
״מחדד?״ חוזרת הצעירה על מילותיה כאילו בריט־מארי ביקשה כלי עבודה עתיק יומין.
״אני חייבת להוסיף את הפגישה שלנו לרשימה,״ מיידעת אותה בריט־מארי.
ישנם אנשים שלא מבינים את חשיבותן של רשימות, אבל אלוהים יודע שבריט־מארי לא נמנית עמם. יש לה כל כך הרבה רשימות עד שהיא חייבת לנהל רשימה שמתעדת את כל הרשימות האחרות. אחרת כל דבר יכול לקרות. היא עלולה למות. או לשכוח לקנות אבקת סודה.
הצעירה מושיטה לה עט וממלמלת משהו על כך ש״למען האמת אין לי זמן מחר״, אבל בריט־מארי עסוקה מדי בבחינת העט ולכן לא שומעת.
״ממתי רושמים רשימות בעט?״ היא מתפרצת, כפי שמתבקש להתפרץ על אנשים שלא מבינים שמוכרחים גם מדי פעם למחוק דברים שמופיעים ברשימות.
נראה שהצעירה רוצה שבריט־מארי תלך.
״זה מה שיש לי. אבל אין לי זמן מחר...״
״הַא,״ קוטעת אותה בריט־מארי.
בריט־מארי מרבה לומר ״הא.״
לא כמו הא הא כשצוחקים, אלא ״הא״, הברה שיש בה נימת אכזבה. כמו מה שנהוג לומר כשמגלים מגבת רטובה מושלכת על רצפת האמבטיה. ״הא״. בריט־מארי נוהגת לכווץ את שפתיה אחרי שהיא אומרת ״הא״, כדי להדגיש שאינה מתכוונת להוסיף עוד דבר. מה שלא קורה בדרך כלל.
הבחורה מהססת. בריט־מארי אוחזת בעט בשאט נפש. היא פותחת את הרשימה של ״יום שלישי״ בפנקס, ובראש הרשימה, מעל ״לנקות״ ו״לערוך קניות״, היא רושמת ״לשכת התעסוקה תיצור איתי קשר״. היא מחזירה את העט. הצעירה מחייכת חיוך מלאכותי.
״היה נחמד להכיר אותך! נהיה בקשר!״ היא אומרת אבל ברור שאינה מתכוונת לכך.
״הא,״ מהנהנת בריט־מארי.
לאחר מכן בריט־מארי יוצאת מלשכת התעסוקה. הצעירה ודאי חושבת לתומה שזאת הפעם האחרונה שתראה את בריט־מארי, אבל זה משום שהיא אינה מבינה את הרצינות התהומית שבריט־מארי מייחסת לרשימות שלה. טוב, הצעירה מעולם לא ראתה את המרפסת של בריט־מארי.
זו מרפסת נאה, נאה להדהים.
חודש ינואר בחוץ, צינת חורף באוויר אך אין שלג על האדמה. המעלות צנחו מתחת לאפס אך אין לכך הוכחות נראות לעין. זו העונה הגרועה ביותר עבור צמחי מרפסת. אחרי שעזבה את לשכת התעסוקה בריט־מארי ניגשת אל חנות אחרת מזו הקבועה וקונה את כל מה שמופיע ברשימה שלה. היא לא אוהבת לערוך קניות לבדה משום שאינה אוהבת לדחוף את עגלת הקניות. קנט תמיד מסיע את העגלה, בריט־מארי פוסעת לצדו ואוחזת בדופן. לא משום שהיא מנסה לנווט, אלא מפני שהיא אוהבת להחזיק בדברים שגם הוא מחזיק בהם. זה יוצק בה תחושה שפניהם מועדות לאותו מקום. היא סועדת את ארוחת הערב הקרה שלה בשעה שש בדיוק. היא רגילה להישאר ערה בלילות ולהמתין לקנט ולכן היא מנסה להכניס את המנה שלו למקרר. אבל המקרר היחיד כאן בחדר עמוס בבקבוקוני אלכוהול קטנים מאוד. היא צונחת על מיטה שאינה שלה ומשפשפת את הקמיצה, הרגל מגונה שמעיד על סערת רגשות. לפני כמה ימים ישבה על מיטתה וסובבה את טבעת הנישואים שלה, אחרי שניקתה באופן יסודי במיוחד את המזרן עם אבקת סודה. כעת היא משפשפת את פיסת העור הלבנה שעליה ענדה את הטבעת עד לאחרונה. אמנם למבנה שבו היא שוהה יש כתובת, אך זאת ממש לא כתובת מגורים או בית. על הרצפה מונחות שתי אדניות פלסטיק מוארכות שנועדו לצמחי מרפסת, אבל חדר המלון נטול מרפסת. לבריט־מארי אין למי לחכות הלילה.
אך היא בכל זאת מחכה.