בשנת 1938 נחתמה ברית צבאית בין מושל הונגריה, אדמירל מיקלוש הורטי, לבין הקנצלר הגרמני אדולף היטלר. בתמורה קיבלה הונגריה בחזרה את חבלי הארץ שאותם הפסידה בהסכם ורסאי, לאחר מלחמת העולם הראשונה. סמוך לתקופה זו נידונה בפרלמנט ההונגרי ״שאלת היהודים״, וחוקי הגזע נכנסו לתוקפם בזה אחר זה.
בשנת 1940 הועברו כל היהודים ששירתו בצבא ההונגרי לפלוגות־עבודה. ביניהם היה אבי. בשנת 1943 נכנסו לתוקפם חוקי הגירוש של אזרחים זרים, ואף חוקים אלה חלו בעיקר על היהודים. שנה מאוחר יותר הובלו כ־600,000 יהודים מהונגריה למחנות ההשמדה.
ב־11 באפריל 1945 שוחררתי ממחנה בוכנוולד. בעשרות השנים שחלפו מאז רשמתי על גבי פתקים ובקטעי יומן את האירועים כפי שזכרתי אותם. בעקבות הכנס העולמי של "ילדי בוכנוולד״, שנערך בחודש אפריל 1990, החלטתי להעלותם על הכתב - בעידודם של בני משפחתי. במהלך הכתיבה נוכחתי כי למעשה אין לי צורך בפתקים ובתזכורות. למרות הזמן הרב שחלף - קרוב לחמישה עשורים - מרבית האירועים טריים בזיכרוני, ולא אשכחם עד אחרית ימי.
שם הרחק במזרח, בנוף אביב רוגע,
שם תלמים שחורים למזרע!
שם רקיע כחול וצח,
שם שיר האביב נגדע. שם, במזרח, רק זעקת שבר נשמעת, שם אבי ואמי, והכול באלם נקטע. אין זעקה, ואין קול. בדממה נדם הכול. הרקיע נעול וחתום,
רק חשרת עננים עמוסי גצים, וזה הכול! הכול דומם, הצריפים חשוכים,
רק באופק בירקנאו הארובות לוהטות והעשן ממשיך ומיתמר, נתלה מעל הכול כטפחה כבדה, מאיימת ממעל בכובד משקלה. האוויר חרוך, נשורת גצים. חם! הנשימה קשה ומחרחרת.
- אבי אוחז בידי: הנה, נשארנו! שם, בני, רק פסולת קרונות שורפים.
- אבי, שם מכלים ריבוא ליום!
בני יקירי, תמים שלי, אנחנו כאן. בבוא הקיץ הלך אבי ולא שב.
.jpg)
