אישה במונגוליה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אישה במונגוליה
הוספה למועדפים

אישה במונגוליה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

רומן דמיוני  אשר מספר את סיפורה של  נירית, מדענית צעירה מאוניברסיטת חיפה, שנאלצה להתגרש מבעלה נמרוד, איש עסקים מצליח, גם בן העיר.
בבוקר שבת אחת, כשטעמו המתוק של בילוי ערב שישי עדיין בפיה, הקיצה משנתה לפני בעלה וגילתה שחששותיה אכן התממשו. לאחר שקראה הודעה בהולה בנייד שלו, גילתה שנמרוד בגד בה עם לינה מסלובקיה, שותפתו לעולם העסקים, והכניסה להריון. הסיפור מתאר את התפנית בחייו של נמרוד, ובעיקר את חייה של נירית, שבצד עבודתה כמדענית המנסה לפתח תרופה לטרשת נפוצה, שהובילה אותה למונגוליה, נכנס לעולמה וללבה אדם  בשם שאנג לי, בחור צפון קוריאני המסתובב מדי פעם בעולם. בעזרת הבובות מעשה ידיו, הוא פותח צוהר אל ארצו הסגורה והמיוחדת ומלמד את נירית דרך חיים שונה ממה שהכירה עד כה. 
עודד פולקביץ אב לשתי בנות ומתגורר בהוד השרון. 
זהו ספרו הראשון. 

פרק ראשון

פרק 1
 
בעודה יושבת בחדר עבודתה ולוגמת מהתה החם, החל מצפונה לייסר אותה שוב על שלא העלתה גם הפעם דבר פרי עטה למקומון חיפה היוצא בסוף השבוע.
"איזה צרות יש לי," אמרה לעצמה, בשעה שאצבעה מגוללת את דף אתר האינטרנט מטה אל הכתבות העוסקות ברכילות. מוסיקה קלאסית החלה להתנגן מתוך ביתם של השכנים. המוסיקה נעמה לה כל כך, גופה שקע בתוך הכיסא המשרדי והיא סובבה אותו מצד אל צד.
"איזה צרות יש לך?" שמעה לפתע את קולו של נמרוד בעלה שנכנס לחדר, מהודר ומדיף בושם.
"אה, אה, כלום, סתם דיברתי עם עצמי," השיבה לו. "כבר זמן רב לא כתבתי במקומון," החליטה לספר לו על הרהורי לבה לבסוף.
"יש לי עכשיו פגישה עם אלי טמפלר מהנדל"ן, הוא נהנה לקרוא אותך, ובטח שם לב לכך שלא כתבת כבר זמן רב," אמר, לקח את כף ידה ונשק עליה קלות.
"אני צריכה שתקנה לי כמה דברים לארוחה היום בערב," אמרה ורשמה לו על דף. נמרוד קיפל את הרשימה, טחב אותה לתוך הכיס האחורי של מכנסיו ויצא מהבית. הוא התיישב במכונית הספורט שלו והחל לנסוע כשמרפק ידו מונח על החלון וכף ידו מחליקה על שערו, ואז נזכר ששכח לקחת ממשרדו שבכרמל את הצ'ק שקיבל מאיש העסקים מנצרת, שעמו סגר על עסקה ליצור שוקולדים לכמה ממדינות המפרץ הפרסי, ונסע לשם. כמנהגו, גם הפעם, כשנכנס למשרדו, נעצר לרגע והביט שוב בציור שצייר לפני כמה שנים, בחוג לציור שהשתתף בו, ושמשמש עבורו קמע להצלחתו: ציור מצבעי שמן של ספינה השטה בים סוער. הציור מסמל את עולמו, ים העסקים המפתיע והסוער, שבו הוא מנווט את גורלו ואת גורל עובדיו על פני הגלובוס. הוא ניגש לשולחנו, פתח את המגירה וגילה להפתעתו שהצ'ק איננו. הוא הניח את ידו על מצחו וניסה להיזכר היכן הניח אותו אתמול לאחר הפגישה. "הנחתי אותו פה," מלמל לעצמו כי חשב שכך עשה, ובאצבעותיו הזיז את הניירות השוכבים בתוך המגירה, אבל גם אז לא ראה אותו. לבסוף שלף את המגירה ושפך את תוכנה על השולחן. פניו החווירו ולבו הלם בגופו כשגילה שהצ'ק נעלם. הוא התהלך במשרדו אובד עצות, ושכח שפניו היו מועדות למקום אחר בכלל. הטלפון צלצל בתוך כיסו. "זה אלי טמפלר מחפש אותי, הוא בטח חושב שהברזתי לו," אמר לעצמו כשידו מכסה את פניו ושלף את הנייד מכיס מכנסיו.
"אלי, אני לא יכול לבוא, מצטער, אני במשרד, יש לי איזו בעיה."
"איזו בעיה? אני כבר הגעתי ומחכה לך בבית הקפה."
"מאוחר יותר אספר לך," השיב לו נמרוד, נסער כולו, וניתק את השיחה. הוא סידר את הניירת מחדש בתוך המגירה והחזירה למקום. עליי להתקשר לאיש העסקים, ליידע אותו על המקרה, ולבקש ממנו שיבטל את הצ'ק. הוא יצא ממשרדו מבוהל ומבויש כאחד. אולי אחפש אותו בבית, בכיס של החולצה שלבשתי אתמול, לפני שאני ממהר לבטלו. הוא התייחד שוב עם מחשבותיו ואחר כך שב לביתו. בדרך עבר במכולת וקנה לנירית את מצרכיה. רגע לפני שיצא ממכוניתו, פתח את תא המסמכים שמתחת למשענת שבין שני המושבים כדי להוציא את יומנו, וכשפתח אותו, גילה את הצ'ק. הוא התקשר לאלי טמפלר וסיפר לו מה קרה, והם צחקו ושמחו שכך זה נגמר. כשיצא מתוך המעלית, שמע את צחוקה של נירית שהתערבב ברעש הטלוויזיה.
"מה קרה שחזרת כל כך מהר?" שאלה אותו והקימה את גופה בעצלתיים מהספה כשראתה אותו נכנס.
"עזבי, מה זה חשוב, העיקר שאני פה איתך. כשיצאתי מהמעלית שמעתי אותך צוחקת," אמר, מבטל את שאלתה בידו.
"נמרוד, אולי תשכב קצת לנוח? שלא תהיה עייף היום בערב," הציעה לו בלי רצון לחפור.
"כן, זה מה שאעשה," אמר וניגש קודם לחדר עבודתו. הוא התיישב ורשם כמה דברים. כשסיים, פנה למחשב וגלש במדור הספורט וגם בעסקים וצרכנות. כתבה אזוטרית ושאפתנית, על עתידו של נמל חיפה ועל תכניותיה של העירייה להפוך אותו למקום שוקק חיים עם קניות ובילויים, כפי שנעשה בברצלונה, משכה את תשומת לבו. הוא כבר ראה בדמיונו איך הוא משתלב ברעיון הזה, שאולי לעולם לא ייצא אל הפועל, ורק יהיה, אולי, לנושא של שיחה בארוחת השבת היום. דמיונו וחלומותיו העסקיים עייפו אותו, ונשאו אותו על כפיהם היישר אל מיטתו המכוסה בסדינים צחורים. הוא מצא על הכר שלה את מגזין האופנה שלה, שאותו הוא אוהב לקרוא כשהיא לא רואה, מפני שלעגה לו פעם. וכשעיניו החלו להיעצם, השליך את המגזין לתוך סלסילת הנצרים. כשהתעורר לאחר כשעה, השתכר מריח המאפה שהתפזר בבית. הוא ראה את בגדיו המגוהצים תלויים על הידית של דלת הארון, והלך למטבח.
"זהו, הפרפר התעורר ובא בעקבות הריח," אמרה נירית.
"הפרפר בא לתפוס את הפרפרית," השיב לה, כרך את זרועותיו סביב גופה והודה לה על שגיהצה את בגדיו.
"שב ואכין לך קפה, אתה מזכיר לי עכשיו את הליצן מהנמל, בגלל השערות הפרועות שלך," אמרה.
"מי זה הליצן מהנמל?" שאל, מסדר את שערותיו, והתיישב על השרפרף.
"ההוא שהיה מסתובב עם העגלה ומוכר מלבי וסחלב. הוא היה מספר בדיחות והשיער שלו תמיד היה פרוע, זוכר אותו?"
"אהה, כן, אני זוכר אותו גם כאוהד הפועל חיפה. הוא תמיד אמר, 'אולי כשאני אמות הפועל חיפה תזכה באליפות'."
"הוא בטח מת, כי הפועל זכתה באליפות," אמרה באירוניה.
"נו, את עוד כועסת על עצמך שלא כתבת למקומון?" שאל אחרי שסיים לצחוק מתשובתה.
"אני מעדיפה לא לחשוב על זה," השיבה.
"את לא צריכה לייסר את עצמך, כי יש גם תקופות כאלה של יובש," אמר.
בשבע בערב הגיעו לביתם של אסנת ומני, חבריהם, ופגשו זוג נוסף שהוזמן. לאחר היכרות קצרה התקבצו שלושת הזוגות ליד השולחן, ומני ביקש מאבי לערוך קידוש. מיכל, רעייתו, הדליקה את הנרות. כשהתיישבו הזוגות לסעודה, החל אבי לספר על הטיול שעשו אתמול לראש פינה, שבסופו צפו בהופעת מוזיקה של נערים מחוננים.
"הייתם בראש פינה? אנחנו כבר זמן רב לא ביקרנו שם," אמרה אסנת.
"עשינו טיול ברגל. זה היה מדהים, הנוף הציורי הזה והסמטאות, ואחרי זה ההופעה המרגשת," הוסיפה מיכל.
"איזה שירים שרו?" שאלה נירית.
"שירי רוק ישראלי ולועזי של שנות השבעים והשמונים," השיב אבי.
"ואיך האוכל שהכנתי? אני לא שומעת מה דעתכם," שאלה אסנת.
"כששותקים אז זה סימן שהאוכל טעים," אמר נמרוד.
שתיקתם של הסועדים נמשכה, ורק כלי האוכל המשיכו להתנגן ברקע. כשהסתיימה הארוחה, הודיע מני לנשים שהגברים הם אלה שיעסקו בניקיון ובסידור, ושהן יכולות לגשת לסלון. שירתם של הגברים בזמן עבודתם התערבבה בתוך שיחת הנשים שמדי פעם העלו חיוך על פניהן. בסוף עבודתם שבו הגברים אל נשותיהם, כשעל כפות ידיו של מני מונח מגש כסף ועליו שתייה חמה, והם התענגו על פאי האגסים שאפתה נירית. לקראת חצות פרשו הזוגות אל ביתם.
צינת הבוקר שחדרה מהחלון העירה את נמרוד בעדינות משנתו. הוא שלח את ידו הצידה כדי ללטפה ומישש רק את השמיכה. כשהקים את גופו, גילה שנירית אינה לצדו. הוא הסיר מעליו את השמיכה בבהילות ויצא לסלון, ואז גילה שהנייד שלו זרוק על הכורסה. כשהרים אותו גילה הודעה מלינה, שותפתו הסלובקית לעסקים, וכך היה כתוב, "תתקשר אליי דחוף ביותר, ורצוי שתנהג בחוכמה." נמרוד שפשף את עיניו כדי להסיר מהן את קורי השינה. מה כבר קרה? ניסה להבין כשהוא לבד בביתו. הוא התקשר לביתה של לינה שבברטיסלאבה.
"אתה לבד?" שאלה אותו.
"כן," השיב לה.
"גיליתי שאני בהריון, עשיתי בדיקה," אמרה לו.
נמרוד שאף אוויר לתוך חזהו, ולא ידע מה לומר.
"את בטוחה?" שאל כשהתעשת קצת.
"כן, נמרוד, אתה הכנסת אותי להריון. לא שכבתי מאז עם אף גבר," אמרה לו בקולה השלו.
"ומה את חושבת לעשות עם זה?" שאל.
דלת הבית נפתחה ונטרקה בכעס. "כרגע אני מנתק," אמר ללינה. נירית הביטה בראשו המורכן אל תוך ידו ובעיניו העצומות. "לך ללינה שלך," אמרה לו.
"נירית, הכנסתי את לינה להריון," אמר לה בלי להביט בה, כי הבין שאין לו מה להסתיר ממנה.
"יש לך כמה ימים לאסוף את הדברים שלך ולעוף מפה," אמרה לו ונכנסה לחדר השינה. הוא קם ונכנס אחריה.
"שלא תעז להתקרב אליי בכלל," אמרה לו. הוא הניח את ידו על גבה.
"תעיף את היד שלך ממני ותסתלק מפה, לך תמשיך להזדיין עם לינה, ואחרי זה תיכנס למיטה איתי. אתם הגברים, אין לכם בושה," אמרה בחמת זעם.
בצעדים מבוישים יצא מן החדר, כשבגדיו מתחת לבית שחיו. לאחר כחצי שעה יצא ונסע ליערות הכרמל. הוא התיישב על ספסל. רוח קרירה נשבה. הוא התקשר ללינה כדי לסיים את השיחה. לינה הבהירה לו שאינה מתכוונת לבצע הפלה, ושהיא מצפה ממנו לקבל אחריות. מצפונו לא אפשר לו לדרוש זאת ממנה. הוא החליט בתוכו שעליו להכיר במעשהו, ולהיות שותף שלה, כי עימותים עמה עלולים להשליך על השותפות המוצלחת שלהם בעולם העסקי. בסוף השיחה אמר לה שהוא יעמוד לצדה. הוא שב לביתו שהפך הבוקר לזמני. ככל שחלפו השעות ראה איך נירית מתרחקת ממנו. עכשיו הוא נמצא בתוך ספינתו, בלב הסערה, מחפש מחדש חוף מבטחים לעגון בו. הגלים כבר יישאו אותו לאן שיישאו.

עוד על הספר

אישה במונגוליה עודד פולקביץ
פרק 1
 
בעודה יושבת בחדר עבודתה ולוגמת מהתה החם, החל מצפונה לייסר אותה שוב על שלא העלתה גם הפעם דבר פרי עטה למקומון חיפה היוצא בסוף השבוע.
"איזה צרות יש לי," אמרה לעצמה, בשעה שאצבעה מגוללת את דף אתר האינטרנט מטה אל הכתבות העוסקות ברכילות. מוסיקה קלאסית החלה להתנגן מתוך ביתם של השכנים. המוסיקה נעמה לה כל כך, גופה שקע בתוך הכיסא המשרדי והיא סובבה אותו מצד אל צד.
"איזה צרות יש לך?" שמעה לפתע את קולו של נמרוד בעלה שנכנס לחדר, מהודר ומדיף בושם.
"אה, אה, כלום, סתם דיברתי עם עצמי," השיבה לו. "כבר זמן רב לא כתבתי במקומון," החליטה לספר לו על הרהורי לבה לבסוף.
"יש לי עכשיו פגישה עם אלי טמפלר מהנדל"ן, הוא נהנה לקרוא אותך, ובטח שם לב לכך שלא כתבת כבר זמן רב," אמר, לקח את כף ידה ונשק עליה קלות.
"אני צריכה שתקנה לי כמה דברים לארוחה היום בערב," אמרה ורשמה לו על דף. נמרוד קיפל את הרשימה, טחב אותה לתוך הכיס האחורי של מכנסיו ויצא מהבית. הוא התיישב במכונית הספורט שלו והחל לנסוע כשמרפק ידו מונח על החלון וכף ידו מחליקה על שערו, ואז נזכר ששכח לקחת ממשרדו שבכרמל את הצ'ק שקיבל מאיש העסקים מנצרת, שעמו סגר על עסקה ליצור שוקולדים לכמה ממדינות המפרץ הפרסי, ונסע לשם. כמנהגו, גם הפעם, כשנכנס למשרדו, נעצר לרגע והביט שוב בציור שצייר לפני כמה שנים, בחוג לציור שהשתתף בו, ושמשמש עבורו קמע להצלחתו: ציור מצבעי שמן של ספינה השטה בים סוער. הציור מסמל את עולמו, ים העסקים המפתיע והסוער, שבו הוא מנווט את גורלו ואת גורל עובדיו על פני הגלובוס. הוא ניגש לשולחנו, פתח את המגירה וגילה להפתעתו שהצ'ק איננו. הוא הניח את ידו על מצחו וניסה להיזכר היכן הניח אותו אתמול לאחר הפגישה. "הנחתי אותו פה," מלמל לעצמו כי חשב שכך עשה, ובאצבעותיו הזיז את הניירות השוכבים בתוך המגירה, אבל גם אז לא ראה אותו. לבסוף שלף את המגירה ושפך את תוכנה על השולחן. פניו החווירו ולבו הלם בגופו כשגילה שהצ'ק נעלם. הוא התהלך במשרדו אובד עצות, ושכח שפניו היו מועדות למקום אחר בכלל. הטלפון צלצל בתוך כיסו. "זה אלי טמפלר מחפש אותי, הוא בטח חושב שהברזתי לו," אמר לעצמו כשידו מכסה את פניו ושלף את הנייד מכיס מכנסיו.
"אלי, אני לא יכול לבוא, מצטער, אני במשרד, יש לי איזו בעיה."
"איזו בעיה? אני כבר הגעתי ומחכה לך בבית הקפה."
"מאוחר יותר אספר לך," השיב לו נמרוד, נסער כולו, וניתק את השיחה. הוא סידר את הניירת מחדש בתוך המגירה והחזירה למקום. עליי להתקשר לאיש העסקים, ליידע אותו על המקרה, ולבקש ממנו שיבטל את הצ'ק. הוא יצא ממשרדו מבוהל ומבויש כאחד. אולי אחפש אותו בבית, בכיס של החולצה שלבשתי אתמול, לפני שאני ממהר לבטלו. הוא התייחד שוב עם מחשבותיו ואחר כך שב לביתו. בדרך עבר במכולת וקנה לנירית את מצרכיה. רגע לפני שיצא ממכוניתו, פתח את תא המסמכים שמתחת למשענת שבין שני המושבים כדי להוציא את יומנו, וכשפתח אותו, גילה את הצ'ק. הוא התקשר לאלי טמפלר וסיפר לו מה קרה, והם צחקו ושמחו שכך זה נגמר. כשיצא מתוך המעלית, שמע את צחוקה של נירית שהתערבב ברעש הטלוויזיה.
"מה קרה שחזרת כל כך מהר?" שאלה אותו והקימה את גופה בעצלתיים מהספה כשראתה אותו נכנס.
"עזבי, מה זה חשוב, העיקר שאני פה איתך. כשיצאתי מהמעלית שמעתי אותך צוחקת," אמר, מבטל את שאלתה בידו.
"נמרוד, אולי תשכב קצת לנוח? שלא תהיה עייף היום בערב," הציעה לו בלי רצון לחפור.
"כן, זה מה שאעשה," אמר וניגש קודם לחדר עבודתו. הוא התיישב ורשם כמה דברים. כשסיים, פנה למחשב וגלש במדור הספורט וגם בעסקים וצרכנות. כתבה אזוטרית ושאפתנית, על עתידו של נמל חיפה ועל תכניותיה של העירייה להפוך אותו למקום שוקק חיים עם קניות ובילויים, כפי שנעשה בברצלונה, משכה את תשומת לבו. הוא כבר ראה בדמיונו איך הוא משתלב ברעיון הזה, שאולי לעולם לא ייצא אל הפועל, ורק יהיה, אולי, לנושא של שיחה בארוחת השבת היום. דמיונו וחלומותיו העסקיים עייפו אותו, ונשאו אותו על כפיהם היישר אל מיטתו המכוסה בסדינים צחורים. הוא מצא על הכר שלה את מגזין האופנה שלה, שאותו הוא אוהב לקרוא כשהיא לא רואה, מפני שלעגה לו פעם. וכשעיניו החלו להיעצם, השליך את המגזין לתוך סלסילת הנצרים. כשהתעורר לאחר כשעה, השתכר מריח המאפה שהתפזר בבית. הוא ראה את בגדיו המגוהצים תלויים על הידית של דלת הארון, והלך למטבח.
"זהו, הפרפר התעורר ובא בעקבות הריח," אמרה נירית.
"הפרפר בא לתפוס את הפרפרית," השיב לה, כרך את זרועותיו סביב גופה והודה לה על שגיהצה את בגדיו.
"שב ואכין לך קפה, אתה מזכיר לי עכשיו את הליצן מהנמל, בגלל השערות הפרועות שלך," אמרה.
"מי זה הליצן מהנמל?" שאל, מסדר את שערותיו, והתיישב על השרפרף.
"ההוא שהיה מסתובב עם העגלה ומוכר מלבי וסחלב. הוא היה מספר בדיחות והשיער שלו תמיד היה פרוע, זוכר אותו?"
"אהה, כן, אני זוכר אותו גם כאוהד הפועל חיפה. הוא תמיד אמר, 'אולי כשאני אמות הפועל חיפה תזכה באליפות'."
"הוא בטח מת, כי הפועל זכתה באליפות," אמרה באירוניה.
"נו, את עוד כועסת על עצמך שלא כתבת למקומון?" שאל אחרי שסיים לצחוק מתשובתה.
"אני מעדיפה לא לחשוב על זה," השיבה.
"את לא צריכה לייסר את עצמך, כי יש גם תקופות כאלה של יובש," אמר.
בשבע בערב הגיעו לביתם של אסנת ומני, חבריהם, ופגשו זוג נוסף שהוזמן. לאחר היכרות קצרה התקבצו שלושת הזוגות ליד השולחן, ומני ביקש מאבי לערוך קידוש. מיכל, רעייתו, הדליקה את הנרות. כשהתיישבו הזוגות לסעודה, החל אבי לספר על הטיול שעשו אתמול לראש פינה, שבסופו צפו בהופעת מוזיקה של נערים מחוננים.
"הייתם בראש פינה? אנחנו כבר זמן רב לא ביקרנו שם," אמרה אסנת.
"עשינו טיול ברגל. זה היה מדהים, הנוף הציורי הזה והסמטאות, ואחרי זה ההופעה המרגשת," הוסיפה מיכל.
"איזה שירים שרו?" שאלה נירית.
"שירי רוק ישראלי ולועזי של שנות השבעים והשמונים," השיב אבי.
"ואיך האוכל שהכנתי? אני לא שומעת מה דעתכם," שאלה אסנת.
"כששותקים אז זה סימן שהאוכל טעים," אמר נמרוד.
שתיקתם של הסועדים נמשכה, ורק כלי האוכל המשיכו להתנגן ברקע. כשהסתיימה הארוחה, הודיע מני לנשים שהגברים הם אלה שיעסקו בניקיון ובסידור, ושהן יכולות לגשת לסלון. שירתם של הגברים בזמן עבודתם התערבבה בתוך שיחת הנשים שמדי פעם העלו חיוך על פניהן. בסוף עבודתם שבו הגברים אל נשותיהם, כשעל כפות ידיו של מני מונח מגש כסף ועליו שתייה חמה, והם התענגו על פאי האגסים שאפתה נירית. לקראת חצות פרשו הזוגות אל ביתם.
צינת הבוקר שחדרה מהחלון העירה את נמרוד בעדינות משנתו. הוא שלח את ידו הצידה כדי ללטפה ומישש רק את השמיכה. כשהקים את גופו, גילה שנירית אינה לצדו. הוא הסיר מעליו את השמיכה בבהילות ויצא לסלון, ואז גילה שהנייד שלו זרוק על הכורסה. כשהרים אותו גילה הודעה מלינה, שותפתו הסלובקית לעסקים, וכך היה כתוב, "תתקשר אליי דחוף ביותר, ורצוי שתנהג בחוכמה." נמרוד שפשף את עיניו כדי להסיר מהן את קורי השינה. מה כבר קרה? ניסה להבין כשהוא לבד בביתו. הוא התקשר לביתה של לינה שבברטיסלאבה.
"אתה לבד?" שאלה אותו.
"כן," השיב לה.
"גיליתי שאני בהריון, עשיתי בדיקה," אמרה לו.
נמרוד שאף אוויר לתוך חזהו, ולא ידע מה לומר.
"את בטוחה?" שאל כשהתעשת קצת.
"כן, נמרוד, אתה הכנסת אותי להריון. לא שכבתי מאז עם אף גבר," אמרה לו בקולה השלו.
"ומה את חושבת לעשות עם זה?" שאל.
דלת הבית נפתחה ונטרקה בכעס. "כרגע אני מנתק," אמר ללינה. נירית הביטה בראשו המורכן אל תוך ידו ובעיניו העצומות. "לך ללינה שלך," אמרה לו.
"נירית, הכנסתי את לינה להריון," אמר לה בלי להביט בה, כי הבין שאין לו מה להסתיר ממנה.
"יש לך כמה ימים לאסוף את הדברים שלך ולעוף מפה," אמרה לו ונכנסה לחדר השינה. הוא קם ונכנס אחריה.
"שלא תעז להתקרב אליי בכלל," אמרה לו. הוא הניח את ידו על גבה.
"תעיף את היד שלך ממני ותסתלק מפה, לך תמשיך להזדיין עם לינה, ואחרי זה תיכנס למיטה איתי. אתם הגברים, אין לכם בושה," אמרה בחמת זעם.
בצעדים מבוישים יצא מן החדר, כשבגדיו מתחת לבית שחיו. לאחר כחצי שעה יצא ונסע ליערות הכרמל. הוא התיישב על ספסל. רוח קרירה נשבה. הוא התקשר ללינה כדי לסיים את השיחה. לינה הבהירה לו שאינה מתכוונת לבצע הפלה, ושהיא מצפה ממנו לקבל אחריות. מצפונו לא אפשר לו לדרוש זאת ממנה. הוא החליט בתוכו שעליו להכיר במעשהו, ולהיות שותף שלה, כי עימותים עמה עלולים להשליך על השותפות המוצלחת שלהם בעולם העסקי. בסוף השיחה אמר לה שהוא יעמוד לצדה. הוא שב לביתו שהפך הבוקר לזמני. ככל שחלפו השעות ראה איך נירית מתרחקת ממנו. עכשיו הוא נמצא בתוך ספינתו, בלב הסערה, מחפש מחדש חוף מבטחים לעגון בו. הגלים כבר יישאו אותו לאן שיישאו.