מחשבה מתקתקת - ג'ון דיואי: עקרונות מרכזיים בתורתו ומחשבה מחודשת עליהם

מבוא לסדרה 'לגדל אדם'

רבים עברו במערכת החינוך הממסדית, ודרכם של רבים הצטלבה בה בשנית כאשר שלחו אליה את בנותיהם ובניהם. חלקם הגדול חש אי נחת מדרכיה של המערכת. לעתים מלווה תחושה זו בחשד שהמערכת אינה תורמת להתפתחות הילדות והילדים, ולעתים — בחשד שהיא אף פוגעת בהתפתחותם. לעתים תוהים בני האדם אם משהו חשוב השתבש, שעליו אינם יודעים להצביע, ואם ה'משהו' הזה קשור באופן עמום לדרך בה גודלו, לאמונות שהוטמעו בהם, לנורמות שהפנימו.

מהו הדבר הזה, שאובד יחד עם עקבותיו בדרכי החינוך הנפתלות? אימתי התחלפה התשוקה לגדל בני אדם בריאים, ביקורתיים, יצירתיים ומתפתחים בשאיפה לסגל ילדים חסרי אונים לדרישות המערכת? אימתי התחלפה התשוקה לבסס יחסי הורים־ילדים על דאגה, אהבה והיענות לצרכים אינדיבידואליים בתשוקה לגדל 'חכמים' 'מצטיינים' ו'ממושמעים'? אימתי הפך הריגול אחר ילדים בעזרת מחשבים ומצלמות לסמן של ביטחון ואחריות? אימתי התחילו לזהות במערכת את מה שניתן למדוד בחינוך עם חינוך? על שאלות אלו ננסה להשיב בסדרה זו, תוך שנצביע על נתיב הצמיחה האבוד שנותר, כך מסתבר, גלוי למי שמוכן להתבונן בו.

סדרה זו נכתבה עבור אלו המחפשים אחר הדרך האבודה לצמוח, ולגדל ילדים חושבים, ביקורתיים, יצירתיים, בעלי יכולות אמפתיות לאהוביהם ולזרים, והמבקשים את הטוב לעצמם ולזולתם. נביא בסדרה זו רעיונות מרכזיים במחשבת החינוך המודרני ובסוציולוגיה המודרנית למען יוכלו הורים, צעירים ומבוגרים, לקחת על עצמם את האחריות המקצועית לגידול ילדיהם ולגידול עצמם.

סדרה זו מיועדת למי שמעוניינת ומעוניין להשיב למסגרות החיים את החופש, השמחה, הסקרנות והאינטלקט, וליהנות מהם. סדרה זו לא מיועדת למי שחש שבסך־הכול, להוציא קלקולים בני תיקון, מערכת החינוך תורמת להתפתחות כישורים חשובים אצל האדם הגדל בה. סדרה זו לא מיועדת להורים ומורים החשים כי הדרך הנכונה לגלות אחריות לחינוך הילדים היא ללחוץ עליהם להתאים עצמם לדרישות המערכת, ולהבטיח את הסיגול בעזרת מעקב צמוד ועונשים. נבקש כאן את סליחתם של אלו, ונסב את תשומת לבם לכך שעדיף להם לסגור את הספר כאן, שכן אין בו דבר עבורם.

הרציונל מאחורי הפרויקט שלנו הוא התובנה שלאדם אחראי אין ברירה כיום, אלא לקחת את האחריות לגידול ילדיו ולגידול עצמו, על עצמו (ומתחושה שייתכן שהתפתחות זו היא, בסופו של דבר, חיובית). הניסיון שלנו מלמד אותנו שהשיח החינוכי בארץ ובעולם התדלדל משאלות הנוגעות למהות החינוך ומטרותיו, מהדרכים לחשוב על הפעולה החינוכית ומהיכולת לקשור בין הצורך בגידולו של אדם לצורך בחברה דמוקרטית. כתוצאה מכך, פרחי הוראה לא מקבלים הכשרה המאפשרת להם להתייצב מול תלמידים בגילאים השונים כאנשי חינוך (דבר שאותו חשים הורים רבים). התכנים המחייבים פרח הוראה לחשוב על החינוך כעל ספֵרה לגידולו של אדם הולכים ונעלמים מתכניות ההכשרה, וחשיבותם אינה נתפסת עוד כמובהקת. גם כאשר לומדים פרחי הוראה טקסטים העוסקים בחשיבה, הם אינם עוסקים בשאלה כיצד ניתן להבין באמצעותם את הפעולה החינוכית או את מטרותיה, ובדרך־כלל הם אינם מסוגלים לחשוב באמצעותה על חייהם האישיים ועל מטרותיהם החינוכיות. אנו רואים את התדרדרות הדמוקרטיה בעולם המערבי כתוצר של התדלדלות השיח החינוכי מיסודות אלו. בפרויקט המוצע כאן כוונתנו לתרום במידת מה לאיזון התהליכים הנ״ל.

תחושתנו היא כי הולכות ומתדלדלות גם אפשרויותיה של האקדמיה לגדל חוקרים חושבים וביקורתיים, שכן המדדים לקידום חוקרים הופכים יותר כמותיים ופחות איכותיים. מרבים לדבר במסגרותיה על 'העשור האבוד' (שהפך במרוצת הזמן לשני עשורים), אך המודעות לאובדן לא מניעה שיח בוער על מעמד הידע הנוצר בתנאים אלו ולא על הוואקום שנוצר בחברה הדמוקרטית שוחרת השלום עם הצטמצמות אחד המוסדות המרכזיים מבין המוסדות שהיו אמורים לשמור על אופייה. כבודה של האקדמיה במקומו מונח, אך אנו חשים שהזמנים בשלים להוצאת השיח האקדמי אל מחוץ לגבולותיה — אל אלו שמחפשים שינוי במרחבים הציבוריים ובבית פנימה. אנו חשים שהזמן בשל להענקת כלים נחוצים לנזקקים לשירותיו של הידע האנושי, לעשות בו שימוש חופשי בשוק המחשבה ובשוק הרעיונות, ותוך כדי כך גם לדרבן את החוקרים בשדה החינוך לשוב ולמקד את השיח החינוכי בשאלות מהותיות לחברה הדמוקרטית.

כדי להשיג מטרה זו אנו עורכים את הסדרה כך שתישא הן את הפוטנציאל לעורר מחדש את השאלות המהותיות לשיח החינוכי והן אופי שיאפשר לכל פרח הוראה, לכל מורה ולאנשי חינוך, כמו גם להורים ולאנשים החפצים בשינוי חברתי, לעשות בה שימוש. מסיבה זו אנו עורכים אותה כך שתתאים לקהלים שונים. אנו מכוונים לשפה פשוטה, להצגת הרעיונות העומדים בבסיס התיאוריות מראשיתם, ולדיונים מעמיקים יותר, המבוססים על ההסבר הפשוט המובא בהתחלה.

סדרה זו היא סדרת מבוא. משמעות הדבר היא שמתורתו של כל הוגה המוצג בה נביא רעיונות מרכזיים, אך בשום פנים ואופן לא את כל ההגות. כל־אחד מן ההוגים וההוגות שנביא כאן כתב ספרים רבים ומאמרים רבים, רבים מכדי שנוכל להקיף במסגרת זו. במסגרת זו נביא סוגיות מרכזיות, שיש באפשרותן להאיר על היחס של הקורא והקוראת אל המציאות בה הם חיים, ואשר הטיפול בהן מתלכד לכלל אמירה ברורה וקוהרנטית, חוצה גבולות וזמנים, כמו גם תחומי ידע, אודות המעשה החינוכי. ההצבעה על התובנות המשותפות של פילוסופים, פסיכולוגים ואנשי חינוך בזמנים שונים, ובמקומות שונים בעולם, בנוגע לדרכים לגידולו של אדם היא תרומתנו לשיח האקדמי בשדה החינוך.

אנו מתחייבים לכך שהדברים שנביא כאן אינם סותרים רבדים אחרים בעבודותיהם של ההוגים, או לפחות למאמץ עילאי להגיע למצב זה. כוונתנו אינה 'לשפוך חומרים' אל מוחם של הקוראים, ולא להציף אותם בפרטים ביבליוגרפיים רבים, אלא לפתוח בפניהם דרכים למחשבה, באמצעות היכרות עם טקסטים קנוניים שעיצבו את תפיסות החינוך במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. עם סיום הקריאה בספרינו לא תוכל הקוראת, ולא יוכל הקורא, לנפנף בבקיאות יוצאת דופן בכתביו של הוגה זה או אחר, אך אנו בהחלט מקווים שהם יוכלו לרכוש עמדות חדשות ותובנות חדשות בנוגע לאופן הנכון לגדל ילדים ולגדל את עצמם. יחד עם זאת, אנו מציגים בפני הקוראים דלתות שונות לרעיונות שעיצבו את התקופה המודרנית והפוסטמודרנית, אשר בדרכים אליהן הן מובילות יוכלו הקוראים ללכת בכוחות עצמם.

החינוך היה, מראשית דרכו באתונה של אפלטון, ועדיין הנו, מעשה פוליטי. מערכת החינוך היא זו שמגדלת את אזרחי העתיד, והיא עושה זאת כאשר היא נוגעת בסוגיות פוליטיות במפורש, וכאשר היא נמנעת מלהציג אותן בגלוי. כל תוכן שנבחר במערכת, כל הכרעה באיזה גיל ללמד ומה ללמד בו, הם בעלי משמעות בעיצוב דמותו של האזרח לעתיד. מסיבה זו לא נכסה בסדרה זו על המעשה הפוליטי: לא בזה ששזור בחינוך אותו אנו מבקרים ולא בזה שעל אפשרויותיו אנו מצביעים. גם על עמדותינו שלנו לא נכסה: אנו נמצאים בצד החפץ בחברה פלורלית, סובלנית, פתוחה, שוחרת שלום ושוויונית. אנו סוברים שחינוך הוא חינוך הומניסטי רק משעה שהוא מקדם מאפיינים אלו של האופי האנושי. סמכותנות, הסתגרות, גזענות, ועוינות כלפי האחר הן תכונות ששליטים יכולים לפתח אצל נתיניהם בעזרת מומחים, אך הן תתפתחנה באופן הטוב ביותר, ללא עזרת מומחים, בחברה שבה הבורות שליטה. הסובלנות, הפתיחות לאחר, היכולת להגיע לשלום עם שכנים עוינים, כמו גם הרצון להגיע לכך, היכולת להיאבק על חיים דמוקרטיים ושוויוניים — אלו לא יצלחו באופן נרחב ללא חינוך הולם. עמדתנו היא שלא החינוך לציות לסמכות הוא חינוך הומניסטי, אלא הפיתוח הסובלני, האִטי והמקצועי של היכולת לסרב, לבקר ולהתנגד הוא זה שראוי לתואר; לא הטמעת הנאמנות למולדת ראויה להיקרא חינוך, אלא פיתוח היכולת לבקר אותה, להיאבק על דרכה ולמשוך את הנאמנות ממנה כשהמצב מחייב. מסיבות אלו גם חינוך וגם אי־חינוך הם מעשים פוליטיים: בורות חותרת תחת הדמוקרטיה ומכרסמת במעמדה, חינוך הומניסטי מחזק אותה ומסכן את השליטים החפצים בניצול העם למטרותיהם. אין אמצע: כל ויתור על הצד הדמוקרטי מקנה נקודות זכות לצד שכנגד. אין עמדות מחוץ למשחק הפוליטי בשדה החינוך. הסדרה הזו מיועדת לשוחרי הדמוקרטיה.

אחרון, ולא חביב: רצח העם המתועש שידעה אירופה, מולדתו של החינוך ההומניסטי, במאה העשרים עומד כתאורת רקע לספרים בסדרה זו. הציווי 'לא עוד' עומד בבסיס הביקורת והחשיבה המחודשת שלנו על ההגות החינוכית שקדמה לו ומכוון אותה. אנו מנסים לגייס את מחשבת העבר אל סוגיות בהווה, וההווה שלנו הוא ההווה שלאחר רצח העם המתועש. כך נתייחס אליו בסדרה זו.

אחרון חביב ומסכם: באחד הקורסים שהוקדשו לפילוסופיה של החינוך פגשנו סטודנטית חרוצה ובלתי מתפשרת בהתעקשותה להבין. במשך כל הקורס היא עמדה על דעתה שהיא לא מקבלת 'כלים מעשיים' מהקורס, למרות תחושתה שמשהו חשוב מתרחש בו. היא ביטאה תסכול קשה שנגרם לה, לטענתה, מכך שלא הבינה דברים בסיסיים, משום שלא הבינה מה הם אמורים לומר לה. ביום המבחן המסכם ניגשנו אליה ושאלנו איך היא מסכמת את הקורס. ״מצוין,״ השיבה. ״בשבוע האחרון הבנתי משהו: בעקבות הקורס, למדתי לחשוב על המציאות. אני כבר לא מאזינה לחדשות באותה הדרך, ולא קוראת עיתונים באותה הדרך. אני מבינה את החיים אחרת.״ את החוויה הזו, אליה נחשפנו מעשרות ומאות תלמידים שלמדו אצלנו במשך השנים, אנו מבקשים להנחיל לקוראים רבים ככל האפשר. את הסדרה אנו מקדישים באהבה רבה לכל תלמידינו שהשכילו אותנו, ביקשו חומרים כתובים להמשך הדרך והניחו את היסודות לרעיון כתיבת הסדרה.

תודה לשירלי שיינמן על קריאתה המדוקדקת והערותיה לנוסחים המוקדמים של ספר זה. כמו כן, תודתינו נתונה למרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, לבית הספר לחינוך ולעומד בראשו, פרופ' דוד חן, ולמכון לאחריות אזרחית, אשר המחויבות האקדמית והערכית העמוקה שלהם לחינוך, אפשרו את הוצאת הפרויקט הזה אל הפועל.

ענת רימון אור ויוסי ארגמן, 2016