חז"ל עכשיו

מבוא: 

חז״ל, קוביות לֶגו וארון הספרים שלנו

 

בראשית היו הסיפורים.

סיפורים שהועברו בעל־פה מהורים לילדים, מזקנים לצעירים, ממנהיגים לקהל המאזינים שלהם. סיפורים על בריאת העולם, על בריאת האדם, על אבות ואימהות האומה העברית ועל תולדות בני־ישראל והעמים שמסביבם. עם חלוף השנים, חלק מהסיפורים הללו קיבלו מעמד קנוני והפכו למיתוסים מכוננים ולסיפורים מקודשים בעיני החברה. בשלב כלשהו הוחלט גם להעלות אותם על הכתב, ובהמשך הם כונסו לקורפוס אחד בן כ״ד ספרים, שאנחנו קוראים לו היום התנ״ך או המקרא.

חתימת המקרא לא היתה סוף פסוק ביצירת התרבות העברית. מתקופת בית שני נותרה כמות גדולה של כתבים שלא נכללו בכתבי הקודש, המכונים ״ספרים חיצוניים״ (מכיוון שהם חיצוניים לתנ״ך, בעצם), ואחריהם נוצרו עוד ספרים רבים מסוגים שונים. את האנשים שהקדישו את מרב זמנם ללימוד ולפירוש הכתבים הקדומים, החלה החברה לכנות בשם ״חכמים״. חלקם היו חכמים מקצועיים, כאלו שתורתם אומנותם — רבנים, דיינים, מורים ומחנכים. אחרים היו בעלי מלאכה, סוחרים ואיכרים, שעסקו בלימוד רק באופן חלקי בשעות הפנאי. מי שבאו ללמוד בבתי הספר של המורים הללו קיבלו את הכינוי ״תלמידי חכמים״. בימי הביניים נתקבע להם הכינוי חז״ל: חכמינו זכרם לברכה.

החכמים האלה ותלמידיהם, שפעלו בערך מן המאה הראשונה ועד למאה השישית לספירה, אחראים ליצירת ספרות ענפה הקרויה בשם הכולל ספרות חז״ל. בניגוד לספרות המקראית, שכבר היתה כתובה באותה עת (ומכאן הכינוי שלה בפיהם: ״תורה שבכתב״), ספרות חז״ל נשתמרה במשך דורות כתורה שבעל־פה (תושב״ע) והועלתה על הכתב רק בשלב מאוחר. רובה נוצרה תוך לימוד של פסוקי התורה וסוגיות שונות הנובעות מהם. את פעולת הלימוד הזו מכנים בשם מדרש, שכן היא דורשת (כלומר: מחפשת) משמעות חדשה בתוך הפסוקים, ולא רק מפרשת אותם כפשוטם. בתי הספר שבהם פעלו הדרשנים כונו בתי מדרש.

שני חיבורים העומדים במרכז הספרות שנוצרה בבתי המדרש בתקופת חז״ל הם המשנה והתלמוד. המשנה נערכה בידי רבי יהודה הנשיא בארץ־ישראל, כפי הנראה בסביבות שנת 220 לספירה. מדובר בספר שמכנס הלכות (״משניות״) לפי נושאים, ואלו ערוכים בשישה סדרים, שכל אחד מהם מחולק למסכתות. המסכתות מחולקות לפרקים וכל פרק, כאמור, מחולק למשניות (בדומה לאופן שבו כל פרק בתנ״ך מחולק לפסוקים). ״משנה״, אם כך, הוא גם שמו של הספר השלם, אך גם השם שבו מכנים את היחידות הקטנות ביותר המרכיבות את השלם הזה.

התלמוד מתבסס על המשנה ולמעשה מכיל אותה בתוכו. יש בידינו כיום שני תלמודים: התלמוד הירושלמי שנערך בארץ־ישראל בסביבות שנת 400 לספירה, ושמטעמים היסטוריים (שלא נוכל לפרטם כאן) כמעט ולא השפיע על הספרות העברית שנוצרה לאחר תקופת חז״ל; והתלמוד הבבלי, שנערך בבבל בשנת 500 לספירה לערך, וקיבל במהלך ימי הביניים מעמד קנוני חסר תקדים. שני התלמודים בנויים בצורה דומה: בראש כל קטע תלמודי תצוטט משנה קצרה, ואחריה תבוא הגמרא: ויכוחים, דיונים ופרשנויות של חכמים המתייחסים לאותה משנה. אגב, המונח ״גמרא״ הפך במשך הזמן למילה נרדפת לתלמוד בשלמותו.1 לאחר שיסתיים הדיון במשנה הראשונה, תובא המשנה הבאה אחריה על פי הסדר הכרונולוגי ובעקבותיה שוב גמרא (ויכוחים, פירושים, הלכות וכדומה כמוסבר לעיל). ליחידה כזו של משנה+גמרא נהוג לקרוא ״סוגיה תלמודית״. בתוך כך ישולבו בסוגיה בדרך כלל גם אינספור עניינים אחרים, כגון אמרות חוכמה, פתגמים, תיאורים של מנהגים עממיים ואגדות היסטוריות. כחלק מהגמרא מובאים גם סיפורים על החכמים עצמם ועל החיים שלהם, של משפחותיהם, של שכניהם ושל בני העמים שבתוכם חיו ופעלו. סיפור כזה נהוג לכנות בשם ״מעשה חכמים״, כיוון שהוא מתמקד בדרך כלל באירוע ספציפי (מעשה) שקרה לחכם זה או אחר, ובדרך ההתמודדות של אותו חכם עם המציאות. דרך זו אמורה ללמד אותנו משהו על אופן ההתנהגות הרצוי, על פי תפיסת עולמם של החכמים.

קבוצה גדולה נוספת של כתבים שנותרו מאותה תקופה הם מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. בעוד המשנה והתלמוד נערכו על פי עיקרון מארגן נושאי, המדרשים נערכו על פי עיקרון מארגן צורני־טכני: סדר הפסוקים בתנ״ך. המדרשים הללו יביאו את החומרים שלהם בהתייחס לפסוקי המקרא שאותם הם מפרשים, ולכן אם נרצה לחפש חומר מדרשי הנוגע לחג הפסח, לדוגמה, נפנה למדרש שמות רבה, מדרש אגדה שבו נאסף חומר דרשני על פסוקי ספר שמות המקראי, המספר את סיפורו של משה ואת סיפור יציאת מצרים, או למכילתא — מדרש הלכה שבו נאספו הלכות הקשורות בסיפור המקראי הזה.2 במידה שנרצה ללמוד על בריאת העולם או על סיפור גן עדן, נחפש את דברי החכמים שנאספו במדרש בראשית רבה, הדורשים את פסוקי ספר בראשית, וכן הלאה.3

מעשה חכמים עשוי להופיע בכל אחד מהספרים שהזכרתי לעיל — המשנה, התלמוד, מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה — כחלק מהשיח ההלכתי, כהמשך לפרשנות של פסוק מקראי או כהשתלשלות אסוציאטיבית של הדיון הדרשני. במסגרת מחקר אקדמי יש חשיבות רבה להקשר שבו מופיע כל סיפור כזה, אולם לענייננו כאן נזכיר את ההקשר רק במידה שיש בו צורך מהותי להבנת ההתרחשות הסיפורית.

***

גדלתי בקיבוץ במזרח הכנרת. למדתי בבית ספר חילוני, שמושגי היהדות נלמדו בו ברוח פלורליסטית. בשיעורי תנ״ך אפשר היה לערער על פעולות הדמויות המקראיות, ובכלל זה על פעולותיה של הדמות הקרויה בשם ״אלוהים״. החגים היהודיים נחגגו בקיבוץ ברוב טקס, אך הטקסים הללו לבשו בדרך כלל אופי חקלאי, והתמקדו בקשר אל האדמה ואל עונות השנה יותר מאשר בקשר אל הכתבים המסורתיים. ההגדה של פסח, למשל, נערכה מחדש ושולבו בה קטעים מהספרות העברית החדשה, שירי אביב ופריחה ועוד. בתיכון היה אמנם במערכת שיעור בשם תושב״ע, אבל הוא לא הותיר בי רושם מיוחד. אם למדנו שם משהו מספרות חז״ל, סביר להניח שהיתה זו גירסה מעובדת מתוך ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי.4 מיותר לומר שאז, מעולם עוד לא ראיתי דף גמרא במו עיני.

הפגישה שלי עם התלמוד התרחשה די במקרה. בגיל 22 התחלתי ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, וכמו כל תלמיד שנה א' חויבתי לקחת קורס מכינה לתלמוד ותרגיל בקריאת מדרשי אגדה. בשיעור הראשון הרגשתי מבוכה עצומה: המרצה הקריאה טקסט קצר בן כמה שורות; המילים אמנם היו בעברית וכל אחת מהן בנפרד היתה ברורה לגמרי, אלא שביחד — הכול נשמע כמו סינית... לא הבנתי כלום! איך זה יכול להיות? הרי זה בעברית! למה אני לא מצליחה להבין את זה? משיעור לשיעור, לאט לאט, התחילה המנגינה להתבהר. החיבורים של מילים למשפטים ושל משפטים לסיפורים התחילו להיפתח בפני, ומצאתי את עצמי לוקחת עוד ועוד קורסים במדור ההוא בחוג לספרות שנראה לי קודם מיותר לחלוטין: המדור לספרות האגדה והמדרש.

באותן שנים זכיתי ללמוד מפי מורים מרשימים שהשפיעו על עצם הבחירה שלי בתחום: גלית חזן־רוקם לימדה אותי לקרוא מדרש דרך משקפי הפולקלור והספרות העממית, ולחקור את הספרות העברית מתוך הסתכלות רחבה על התרבויות השכנות שבתוכן פעלו יוצריה; אביגדור שנאן ויעקב אלבוים הוכיחו לי איש בדרכו כי אין סתירה בין אמונה דתית לבין מחקר אקדמי דקדקני ובלתי מתפשר של ״ארון הספרים היהודי״, על כל מדפיו ומגירותיו; דינה שטיין, המרצה שהקריאה את הסיפור התלמודי הראשון ההוא, שנשמע לי אז כמו סינית, סימנה עבורי את דרך הביקורתיות ואת האפשרות של אישה דעתנית להרגיש בת־בית בעולמם של חז״ל; עוזי פוקס מהחוג לתלמוד ידע להנגיש כל דף גמרא ולחשוף את הגיונו הפנימי של הפלפול התלמודי, עד שאחרון התלמידים בכיתה יראה ויבין אותו בבהירות; ושולמית אליצור, בהתלהבות ובנמרצות שלה, הדביקה גם אותי בחידק האהבה לכתבי יד עתיקים. מעל לכול למדתי מהם שגם בעידן הדמוקרטיזציה של הידע והנגישות החופשית למקורות מידע, אין תחליף ללמידה שבעל־פה מפי מורים מעולים עם ניצוץ בעיניים.

סיימתי תואר ראשון בחוג לספרות עברית. כשהגיע הזמן לבחור התמחות לתואר שני, הכיוון כבר היה ברור. בעבודת התזה ערכתי מהדורה של מדרש ימי־ביניימי בשם מדרש עשרת הדיברות. במהלך כמה חודשים ביליתי במרתף החשוך של המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בגבעת רם, קוראת כתבי יד במשך שעות, בוחרת את הטובים שבהם, מעתיקה למחשב ומפענחת את דבריהם של אנשים שסיפרו סיפורים בעברית לפני יותר מאלף שנים. המהדורה יצאה לאור כעבור כמה שנים בזכות סיועו של פרופ' עלי יסיף מאוניברסיטת תל אביב, ה־מומחה בימינו לספרות הימי־ביניימית העברית, שהגיש אותה לסדרת 'דורות' המכובדת של הוצאת מוסד ביאליק.5 בעבודת הדוקטורט, שנכתבה בהנחיית פרופ' גלית חזן־רוקם, עסקתי בסיפורים עבריים שעלו על הכתב בימי הביניים והגיעו לידינו כשהם משולבים בתוך קובצי סיפורים מסוגים שונים, ובדקתי את השאלה איך קרה שהסיפורים הללו הפכו בהדרגה להיות ארוכים הרבה יותר ממה שהורגלנו אליו בספרות העברית בתקופות קודמות.6 בין לבין נולדו ילדי, ובמקביל לכתיבת הדוקטורט כתבתי גם מדריך הנקה, שנכתב מנקודת מבט לא־מקצועית של אמא בתחילת דרכה, ובתוכו שילבתי קטעי ספרות ממדרשי חז״ל ומהספרות העברית בת זמננו עם עצות מעשיות ומחשבות על הורות.7

***

במשך השנים לימדתי קורסים שונים על ספרות חז״ל ועל הספרות העברית בימי הביניים באוניברסיטה העברית בירושלים, במכללת אחווה שבדרום, בסמינר הקיבוצים בתל אביב ובמוסדות אקדמיים נוספים ברחבי הארץ. פגשתי מאות סטודנטים — נשים, גברים, חילונים, דתיים, יהודים, נוצרים, מוסלמים, צעירים ומבוגרים. עבור רובם, השיעורים הללו היו פגישה בלתי אמצעית ראשונה עם הספרות העברית הקדומה, מאז הלימודים בתיכון לקראת בחינת הבגרות בתנ״ך. רבים מהם הגיעו לשיעורים הראשונים בגישה אדישה במקרה הטוב ובגישה עוינת במקרה הפחות טוב: ״למה מחייבים אותנו ללמוד את הסיפורים היהודיים/הדתיים האלה? זו כפייה דתית! זה לא מעניין אותנו בכלל! זה לא רלוונטי לחיים שלנו!״

עד לסוף הסמסטר רוב האדישים והעוינים שינו את עמדתם (אם כי לא כולם, יש להודות). הסיבה המרכזית לכך, למיטב הבנתי, היא שהצלחתי להראות להם עד כמה הסיפורים הללו כן יכולים להיות רלוונטיים לחיינו. זה תלוי בעיקר בדרך שבה נבחר ללכת כשאנחנו קוראים ומפרשים אותם. כמי שנכנסה לתוך ״ארון הספרים היהודי״ במקביל לגידול ילדים קטנים, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהארון הזה בנוי בעצם על עיקרון דומה לזה של בנייה בקוביות לֶגוֹ: חייבים תמיד להזיז את שורת הקוביות קצת הצִדה, אחרת הבניין נהיה לא יציב.

כמעט כל ילד שמתחיל לבנות בית מלֶגו בפעם הראשונה, מבין מהר מאוד שאם ישים את כל הקוביות זו מעל זו בטורים גבוהים, הקירות יתנדנדו והבית ייפול. בדיוק כך בנוי גם הבית של הספרות העברית: המשנה לא משננת את המקרא, אלא מפרשת אותו ומתאימה אותו לזמנה; התלמוד לא מצטט את המשנה כפשוטה, אלא פורס אותה לפרוסות, מנתח, מפרש ומדקדק בכל אותיותיה, תוך שהוא בוחן סוגיות ובעיות חדשות ומתווך בינה לבין בני תקופתו והבעיות העומדות על סדר יומם. וכך הלאה: כל דור מזיז את קוביות הלגו שלו צעד אחד ימינה או שמאלה, אחרת הבניין יתמוטט.8

***

חז״ל מכנים את התורה, גם את זו שבכתב וגם את זו שבעל־פה, ״דברי אלוהים חיים״. אני מעדיפה לבחון את שתיהן כדברי־אנשים־הכותבים־על־אלוהים. מה שמחזיק את דבריהם בחיים היא העובדה שבכל דור ודור נמצאים קוראים חדשים, שרואים את הסיפורים הללו כרלוונטיים לחייהם. כמחווה לספרו הנפלא של מאיר שלו, תנ״ך עכשיו, שסימן את הדרך לקריאה משוחררת ועכשווית בסיפורי המקרא, קריאה שמדגישה את הצדדים האקטואליים והפוליטיים של סיפורי התנ״ך ולא חוששת מלמצוא להם מקבילות בחיינו שלנו, קראתי לספר הזה חז״ל עכשיו.9 כמו בתנ״ך, גם בתלמודים ובמדרשים מסתתרות פנינים ספרותיות. צריך רק לדעת איך לפתוח את הצדפה הזו בעדינות ולהתבונן פנימה בזהירות.

מבין כל הסיפורים שלמדתי ולימדתי לאורך השנים, בחרתי כאן אחד־עשר שאני אוהבת במיוחד: סיפורים על בחירות משמעותיות שעשו חכמים בעומדם כמנהיגי ציבור (כגון רבן יוחנן בן זכאי בפרק 2, רבי יהושע בפרק 5, חוני המעגל בפרק 7 ורבי יהודה הנשיא בפרק 9), סיפורים על בחירות אמיצות שעשו חכמים בחייהם הפרטיים (כמו ריש לקיש בפרק 4, רבי אליעזר בפרק 6, חוני המעגל בפרק 8 ורבי שמעון בר יוחאי בפרק 10), וסיפורים על מערכות יחסים מורכבות שקיימו זה עם זה (רבי יוחנן ורב כהנא בפרק 3, רבי יוחנן וריש לקיש בפרק 4 ואלישע בן אבויה ורבי מאיר בפרק 11). בשני סיפורים מופיעות לצד החכמים גם דמויות מן המקרא — משה מבקר בבית מדרשו של רבי עקיבא (פרק 1) ואליהו הנביא מבקר בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא (פרק 9).

כל הסיפורים הללו נידונו כבר במאמרים ובספרי מחקר קודמים, ובחרתי להפנות למקצתם בסיום כל פרק, לטובת הקוראים שירצו להעמיק בלימוד עצמי של הסיפורים. מתוך המבחר הקיים, השתדלתי לבחור פירושים שמאירים את הסיפורים מנקודות מבט מגוונות (היסטוריות, ספרותיות, אישיות או עיבודים בדיוניים בני זמננו כאשר ישנם כאלה) ואף ציינתי בכמה מילים מה אופיו של כל טקסט. לעזרת המבקשים להרחיב עוד את ידיעותיהם בתחום, מעבר לעיסוק בסיפורים הנידונים בספר זה, מובאת בסוף הספר רשימת המלצות לקריאה נוספת.

הסיפורים יובאו כלשונם בדרך כלל, כפי שהם מופיעים במקורות המדרשיים, גם אם יש בהם טעויות וסטיות מן העברית התקנית, וזאת כדי לאפשר לקורא ״לשמוע״ את קולם האותנטי של החכמים. עם זאת, בספרות חז״ל נעשה שימוש בשתי שפות — עברית וארמית, וחלק מהסיפורים הנידונים כאן נשתמרו בתלמוד בשפה הארמית, או בערבוב של שתי השפות לסירוגין. כדי להקל על הקורא המודרני, שאינו בקי בשפה הארמית, הסיפורים מובאים כאן בתרגום לעברית (מלבד כמה מקרים שבהם יש חשיבות מיוחדת למקור הארמי, ואז יובאו המקור והתרגום זה לצד זה).10

***

לעולם האקדמי חוקים וכללים משלו, הן בנוגע לדרכי המחקר והן בנוגע לאופן הכתיבה, הניסוח והסגנון. הדבר גורם לספרים אקדמיים להיות לעתים בלתי נגישים עבור הציבור המשכיל הרחב, שאינו בקי ברזי הכתיבה האקדמית. על הבעיה הזו ניסיתי להתגבר בספר הנוכחי באמצעות כתיבה קולחת ונגישה, שבה אני מתנסה בשנים האחרונות בעיסוקי כעורכת עצמאית של ספרי עיון, בעיקר עבור הוצאת הספרים מודן, ובהשפעת העובדה שמזה חמש שנים אני כותבת בלוגים בפלטפורמות מקוונות ברשת.11 אני מקווה שבדרך זו אצליח להפוך את סיפורי התלמוד והמדרש לבני־בית גם בספרייתם ובלבם של קוראים שלא פגשו אותם בעבר.

הקריאה שלי בסיפורים היא קריאה איטית — צעד צעד, משפט משפט — ולכן לא תמצאו כאן את הסיפורים במלואם בתחילת כל פרק. הכוונה היא לצאת עם הקוראים למסע משותף. כמו בטיול בטבע, יש נקודות במסלול שבהן כדאי להתעכב, לעצור, לנשום. לא לרוץ הלאה לסוף הדרך. רק אחרי שצעדנו בשביל עד הסוף, אחרי שהכרנו כל פנייה וכל עיקול, נוכל להתבונן בסיפור בשלמותו. בסוף כל פרק יובא בדף נפרד הסיפור שאותו סיימנו לקרוא. כמחווה לדף הגמרא בעיצובו הרווח, הסיפור השלם עומד במרכז העמוד כשמסביבו שוליים רחבים.12 שם אתם מוזמנים לכתוב לעצמכם הערות, פירושים ומחשבות. שהרי את כל אחד מכם, הקוראים, הסיפור עשוי להוביל בשביל ייחודי משלו, בהתאם לתרמיל הציוד האישי שאתם סוחבים על גבכם.

ורגע לפני שאנחנו יוצאים למסע המשותף בשבילי הסיפורים התלמודיים, חשוב לי שנזכור: התלמוד הוא לא משהו שקוראים (כמו המקרא) או משננים (כמו המשנה). התלמוד הוא משהו שלומדים. ועדיף בחברותא (קבוצת למידה), תוך העלאת ביקורת ושאילת שאלות. לא לכל דבר יהיו תשובות. אולי להיפך: כראוי לחיבור המקדש את הדיאלוג, את הפלפול ואת הוויכוח, הסיפורים התלמודיים ישאירו אחריהם הרבה שאלות פתוחות. וזו כבר התחלה טובה. כי כל מורה טוב יודע, שבמקום שבו נולדת שאלה נפתח פתח קטן של רצון טוב וכמיהה ללימוד.

והרי זו מורשת חז״ל במיטבה: וכל השאר — צא ולמד!

או בארמית, שבה זה כמובן נשמע יותר טוב: ״ואידך — זיל גְמוֹר!״