סודות ובגידות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודות ובגידות
הוספה למועדפים

סודות ובגידות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

איל מגד (נולד ב־1948) הוא סופר ומשורר ישראלי.

למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך בקול ישראל.
בתחילת שנות השבעים החל לפרסם שירה, ובמהלך שנות השבעים והשמונים הוציא עשרה קובצי שירים. בשנות ה-90 החל לכתוב רומנים.
בשנת 2004 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

נושאים

תקציר

סודות מונגוליה, הרומן עטור השבחים של איל מגד - בלבוש חדש. סלומון ריפקינד, מהגר עשיר והרפתקן שהגיע מרוסיה אחרי המהפכה וירד כאן מנכסיו, אינו מוצא את מקומו, לא במשפחתו ולא בארץ החדשה. על רקע הדרמות הגדולות המתחוללות באירופה שבין שתי מלחמות העולם, בארץ ישראל המנדטורית ובמדינה בראשיתה, מתרחשת הדרמה הפרטית של סלומון ריפקינד, אדם הצועד בין חורבות חייו, גופו ונשמתו ספוגים טעם מר של כשלונות, אכזבות וכאב.

פרק ראשון

1930

1

הוא הרגיש את הרעב הישן מתעורר. לא רעב נעים, שלפני ארוחה שמבטיחה להשביע, אלא רעב מתוח, מפוחד. כאילו הוא אסיר שיצא לחופשי ומכרסם בו הספק אם בכלל היה שווה להשתחרר. הרכבת מווינה עברה על פני נהר שחור, שמשתי גדותיו בתים אפלים, ומייד עצרה בתחנה. הנסיעה נגמרה לו מהר מדי, כמו שינה שלא הרגה את העייפות. הוא היה מוכן שהיא תימשך עוד כמה שעות, או אפילו ימים, להצמיד את העיניים לחלון ולראות את החיים בלי להיעצר, אבל על השלט המואר היה כתוב: פראג - וישהרד, וכאן היה עליו לרדת.
סלומון גרר את המזוודה במהירות אל דלת הקרון שנפתחה מבחוץ, וכשפגשו רגליו את הקרקע הביט סביבו והופתע עד כמה כפרית התחנה הזאת: בית עץ לבן עם עמודי עץ מגולפים בוקע מתוך שפעת שיחים. אבל זה היה רק צד אחד של המסילה. כי כשפנה לצאת מצא את עצמו בתוך ארמון. התחנה עצמה היתה ארמון מוזנח, עם טיח מתקלף, ומבעד לליכלוך אפשר היה להבחין בגילופי הכרכובים, בתבליטים של סמלי אצולה על הקירות. הרהור מר עבר בו, שהמראה הזה משקף את חיי הנישואים שלו, שבהם דהתה תפארתה של המלכה בגלל המלך העני שלה. הוא חצה את המבנה בריצה כמעט, ממהר לברוח משם, ויצא אל רחוב חשוך. מכאן היה עליו ללכת איזה מרחק עד שיגיע אל הדירה שאותה שכרו עבורו למשך שהותו בעיר.
היה ברור שירד בתחנה צדדית, שלפני התחנה הראשית, ושאין זה מרכז העיר, ובכל זאת כבר השתלטו עליו אכזבה וייאוש. זאת לא היתה פראג שציפה למצוא. הלילה העצים את העזובה ואת הבדידות, ובבת אחת נמחקה העיר שבדמיון והשתלטה העיר האמיתית. החלום שזהר בזהב התעורר לחיים אפורים, ואצלו החיים זהרו, איך תמיד הוא שוכח, רק כשהיה מאוהב. ועוד היה מופתע, שבאירופה הוא כבר לא מרגיש בבית. כבר ממבט ראשון העיר נראתה לו זרה ומאיימת. הלילה שחור מדי, שקט מדי, ריק מדי. בבת אחת התגעגע לרחוב שלו בתל אביב.
אבל לפחות, חשב, מתנשף על מדרגות אינסופיות שהובילו אל הרחוב שלו בדרך קיצור שמישהו הראה לו, השתחררתי. למרות שהשאיר את מינה בארץ, והשד יודע מה היא תעולל שם בלעדיו, הרגיש שנחלץ מהמועקה שתמיד רובצת על השהות שלהם יחד, הוא והיא והילדה. נכון שתמיד הוא רגיל לברוח מהן לפרדס, לקום מוקדם בבוקר ולצאת לאוטובוס עוד לפני שהן מתעוררות, ולחזור בערב רגע לפני שהיא משכיבה את דינה לישון, אבל אלה חופשות קצרות לעומת החופש הגדול שבו זכה עכשיו.
כמעט לא נשאר לו אוויר כשהתקדם עם המזוודה צמוד לקיר גבוה שנמשך לאורך הרחוב. הוא ניחש שאלה הן חומות הגן הבוטני. במכתב בו תוארה הדירה צויינה קרבתה אל הגן הבוטני החדש, אבל כשקרא אותו בדרך לפרדס, באוטובוס מראשון לנטעים, ראה בדמיונו אור גדול ולא אפלה כזאת. התכלת הים תיכונית הטעתה אותו. הוא ראה את עצמו באירופה קיצית, פותח חלון אל בוסתן שטוף שמש שממנו מזדקר צריח של כנסייה עתיקה. כל פרט ופרט במכתב עורר בו תקווה, כמו גם מיקומו של הבית באזור המכונה הרובע החדש, שנטע אשליה שמדובר בהתחדשות, באדם חדש. או יותר נכון במי שהוא היה פעם, לפני הנפילה, צעיר עשיר ברוסיה, שידע לסנוור בחיזוריו, להסתיר את עצמו מעיני האהובה ולהשאיר רק את הזוהר. את הצעיר ההוא הספיק סלומון לשכוח, כמו ששכח איך נראית עיר גדולה.
החומה נגמרה בקרן רחובות ועל השלט הקבוע בבית שניצב מולו היה כתוב קתרינסקה, כמו שחשב. הוא חצה את הכביש וגם המספר התאים. זה הבית. משך במצילה, שמע צעדים במדרגות ואשה גבוהה, כבת חמישים, פתחה לו את הדלת. ״אתה מר ריפקינד,״ אמרה בתקיפות, כמו פקודה, והוא אישר ועלה בעקבותיה, החריקה מתחתיו מזכירה לו שכבר שנים לא דרך על רצפה מעץ.
בעלת הבית השאירה אותו בחדר שינה גדול, שהכיל בקלות מיטה זוגית רחבה, והזמינה אותו לתה במטבח. הוא התיישב על המיטה, קם כעבור רגע והתהלך בחדר בחוסר מנוחה, פתח את המזוודה והחל לפרוק אותה בתקווה שכך יפרוק גם את המתח שלו בפנים, אבל גם לפעולות הכי פשוטות לא היתה לו סבלנות. מאז שהוא חי בארץ, זו הפעם הראשונה שנמצא במה שהם קוראים חוץ לארץ, ועכשיו הבין למה. לארץ יש באמת חוץ. כי כשהיה מגיע ממוסקבה, נניח אפילו לפריז, מצא את עצמו באותו עולם. גם אם התחולל שינוי בצורות, בצבעים, בריחות, זו היתה אירופה. מחוז אחר של אותה ארץ. עכשיו, אחרי שש שנים במזרח, בפלשתינה, הרגיש שעבר לעולם אחר. אפילו החשמליות המתרוצצות עם הזרוע שלהן קשורה לשמים היו חיזיון מוזר. ולא זו בלבד, אלא שיצא מתחום השפעתה של מינה. אבל הופתע לגלות, שמהפחד האוחז בו בנוכחותה נפל לתוך פחד אחר.
לא היה לו כוח להתרחץ, אף על פי שהיה מקומט ומזיע. הוא ניגש להשתין, וגם השירותים נראו משונים: מסדרון ארוך עם חלון שהשקיף על חצר אחורית מוקפת עצים גדולים ואפלים ובמרכזה מגרש טניס. הכול היה פתאום גדול עליו. כאילו נכנס לבגדים שפעם היה רגיל ללבוש וגילה שאינם מתאימים לו. הוא שטף שוב ושוב את פניו בכיור, מוחק את זכר המסע הארוך, והגיע למטבח. בחלון, מעל הגגות השכנים, אכן בלט צריח. לא מחודד, כרגיל, אלא מעוגל, וסלומון ציין לעצמו שהוא דומה למינארט יותר מאשר לכנסייה, לקודקודי המסגדים שמהם התפעל בקהיר. אבל גל הסיפוק מעושרם של הרשמים שצבר כתייר בעולם, התחלף בהרהור עכור על בית החרושת לסרדינים שירד לטמיון באלכסנדריה, ההון שהפסיד שם. בעודו מנסה להתעודד ממחשבה על העיסקה הטובה שיעשה עכשיו בפראג, שתפצה אותו על ההרפתקה ההרסנית במצרים, נכנסה בעלת הבית להכין לו משהו לשתות.
התה שהוגש לו היה חזק, שחור ממש, ולוהט כמו שהוא אוהב. סלומון חש את הצריבה בשפתיים וחייך. בעלת הבית החזירה לו חיוך, שדווקא העלה את זכר הארשת המסוייגת שמינה לובשת כשהיא תופסת אותו בסיפוקו, והוא אמר למארחת שלו, הפעם ברוסית, שרק ככה הוא יכול לשתות את התה, רותח. היא הבינה את הרוסית שלו וענתה לו בצ׳כית שזה מעיד שהוא סלאבי אמיתי, אם כי בעיניה הופיע ניצוץ חשדני וערמומי כשאמרה את זה. הוא שם לב ליופי הסלאבי בפנים שלה, מבטו שוטט על גופה וקלט את נדיבותו ואת מוצקות האיברים שהגיל לא ניכר בהם, ושאל את עצמו אם יש בעל בסביבה, או מישהו מלבדו, האפשרות שרק שניהם כאן הלהיבה אותו עד כדי כך שהיה צריך לכפות על עצמו ריסון, כדי לא להתייאש אחר כך אם המציאות תטפח על פניו.
מאחר שהיה עירני לגמרי, החליט להסתובב קצת בעיר. האשה הגישה לו מפתח לבית, הראתה לו את הכיוון הכללי למרכז, והוא שאל באופן מיוחד על או פלקו, בית המרזח המפורסם. היא הציצה בשעון הקיר, הנידה בראשה בספקנות ואמרה, הפעם בגרמנית, כאילו כדי להתרחק ולא להיות שותפה לדבר עבירה: זה ממש קרוב, צריך רק לחצות את קרלובו נמסטי ולפנות ברחוב השני ימינה, תוך עשר דקות אתה מגיע לשם. הוא שאל, כאילו בלצון, אם היא רוצה לבוא איתו, ומשהבחין ברתיעה מצידה טישטש את ההזמנה ופנה לצאת, מאוכזב, אבל ברחוב כבר התאושש, הצמא הדחוף לבירה ממריץ את הליכתו, התעכב רגע ליד חזית של כנסיית בארוק מדהימה ביופיה, אבל המשיך הלאה, מבטיח לחזור אליה מייד בבוקר.
המהירות שבה הריק לתוכו כוס אחר כוס מהבירה השחורה המשיכה להפתיע אותו גם כשהרגיש שתוי, יושב צפוף על ספסל, בין הצחוקים הגסים והשירה, צופה בעיניים עייפות בשני המנגנים המתנועעים בין השולחנות הארוכים עם האקורדיון והטרומבון שלהם, לבושי מדים מרופטים של הצבא הקיסרי, והוא צעיר בחמש עשרה שנה, במלחמה, שוחר את קרבתם של חיילים שבאו מהחזיתות המתמוטטות, כדי לשמוע פרטים אמיתיים על מה שמתרחש. התקופה ההיא התקרבה והתרחקה, רגע היתה בהישג יד, ורגע בגלגול אחר. כשרק הצ׳כית הסתננה לאוזניו מבעד לגרמנית, הוא היה ביער של אבא, וכשגברה הגרמנית, חזר הנה. הוא שאל את עצמו איפה יותר טוב ומייד ענה, שם הייתי לפני מינה. זה מה שקובע. אצלו הספירה היתה לפני מינה ואחרי מינה. אבל מה זה אומר בדיוק? על מה היה מוותר? אפילו בכוס המרה שקירב ללא הרף לפיו תפס קצה של טעם מתוק. הוא ידע מהתחלה, גם כשהעניק לה את כל המתיקות שהיה יכול, שהחיים איתה יהיו מרים. הוא קיווה אז, שכל המרורים ייבלעו בחיים המתוקים שיהיו להם. הוא ריכך אותה בתכשיטים, לקח אותה למסעדות מפוארות במוסקבה ולבתי מלון בקווקז, אבל היא לא הפסיקה להיות קשה. לא פעם, כשהפנתה לו עורף, היה אומר לה את זה: אני מרכך אותך כל הזמן, ואת ממשיכה להיות קשה. אחרי המלחמה, כשהיה צריך להחליט לאן לברוח עם הכסף, שבלעדיו אי אפשר היה לפייס אותה, היא אמרה ליטא והוא אמר פלשתינה. בנמל, ביפו, כשהתיישבה בין הארגזים, מכה עליהם באגרופים ובוכה, מסרבת לזוז משם, היתה לו הרגשה, שעדיין מציקה לו, שאולי היא צדקה. נכון שהצליח להתגבר על התבוסתנות שלה בכוח ההחלטה כאן אני אעשה עסקים, ובמהירות הבזק קנה פרדס ומגרשים, בנה בית בלב העיר, והיה נדמה שהוא זה שצדק, אבל גם אז הפנים של מינה המשיכו להיות קשים, ובמשך הזמן מצא את עצמו יותר ויותר עומד בפתח חדר השינה הנפרד שלה, כשנרדמה בחולצה קלה ותחתונים בחום אחר הצהריים, מרכז את מבטו ברגליה הלבנות, המלאות, המשוכלות אל בטנה, בישבנה המופנה אליו, ובלי שתרגיש מקיים איתה, בינו לבינו, את היחסים שמנעה ממנו.
הדם עלה לו לראש, כשראה את התמונה הזאת. איך הוא עומד בפתח וגונב ממנה בשנתה את מה שסירבה לתת לו כשהיתה ערה. הוא כבר היה שיכור ונשבע להתנקם בה, אבל מייד נתקף פיק ברכיים כשחשב על הדרכים שבהן היא יכולה עכשיו להתנקם בו. על הפשע שעשה כשתקע אותה בחור נידח, רחוק מהעולם. על זה שהוא לא גבר ונכנע כל פעם מחדש לאחים שלו. על החובות והעיקולים שהופכים את החיים שלהם לגיהנום. בשבועות הארוכים שבהם ייעדר היא תוכל לשחרר את כל הקיטור שהצטבר אצלה. כשדינה תבלה על שפת הים עם המטפלת, היא תזמין אליה את הדוקטור המלוקק ההוא, זה שתמיד מתחבא מאחורי הגב שלה, הוא יחביא את האופנוע בחצר באחד העם, ילך ברגל למונטיפיורי, בחדר המדרגות האפלולי יצית סיגרייה ויעלה בצעדים חרישיים לדירתם. שם הוא יכניס לה דרך תחתוני המשי הוורודים, את מה שבעלה מכניס לה רק בדמיון.

איל מגד (נולד ב־1948) הוא סופר ומשורר ישראלי.

למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך בקול ישראל.
בתחילת שנות השבעים החל לפרסם שירה, ובמהלך שנות השבעים והשמונים הוציא עשרה קובצי שירים. בשנות ה-90 החל לכתוב רומנים.
בשנת 2004 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

עוד על הספר

נושאים

סודות ובגידות איל מגד

1930

1

הוא הרגיש את הרעב הישן מתעורר. לא רעב נעים, שלפני ארוחה שמבטיחה להשביע, אלא רעב מתוח, מפוחד. כאילו הוא אסיר שיצא לחופשי ומכרסם בו הספק אם בכלל היה שווה להשתחרר. הרכבת מווינה עברה על פני נהר שחור, שמשתי גדותיו בתים אפלים, ומייד עצרה בתחנה. הנסיעה נגמרה לו מהר מדי, כמו שינה שלא הרגה את העייפות. הוא היה מוכן שהיא תימשך עוד כמה שעות, או אפילו ימים, להצמיד את העיניים לחלון ולראות את החיים בלי להיעצר, אבל על השלט המואר היה כתוב: פראג - וישהרד, וכאן היה עליו לרדת.
סלומון גרר את המזוודה במהירות אל דלת הקרון שנפתחה מבחוץ, וכשפגשו רגליו את הקרקע הביט סביבו והופתע עד כמה כפרית התחנה הזאת: בית עץ לבן עם עמודי עץ מגולפים בוקע מתוך שפעת שיחים. אבל זה היה רק צד אחד של המסילה. כי כשפנה לצאת מצא את עצמו בתוך ארמון. התחנה עצמה היתה ארמון מוזנח, עם טיח מתקלף, ומבעד לליכלוך אפשר היה להבחין בגילופי הכרכובים, בתבליטים של סמלי אצולה על הקירות. הרהור מר עבר בו, שהמראה הזה משקף את חיי הנישואים שלו, שבהם דהתה תפארתה של המלכה בגלל המלך העני שלה. הוא חצה את המבנה בריצה כמעט, ממהר לברוח משם, ויצא אל רחוב חשוך. מכאן היה עליו ללכת איזה מרחק עד שיגיע אל הדירה שאותה שכרו עבורו למשך שהותו בעיר.
היה ברור שירד בתחנה צדדית, שלפני התחנה הראשית, ושאין זה מרכז העיר, ובכל זאת כבר השתלטו עליו אכזבה וייאוש. זאת לא היתה פראג שציפה למצוא. הלילה העצים את העזובה ואת הבדידות, ובבת אחת נמחקה העיר שבדמיון והשתלטה העיר האמיתית. החלום שזהר בזהב התעורר לחיים אפורים, ואצלו החיים זהרו, איך תמיד הוא שוכח, רק כשהיה מאוהב. ועוד היה מופתע, שבאירופה הוא כבר לא מרגיש בבית. כבר ממבט ראשון העיר נראתה לו זרה ומאיימת. הלילה שחור מדי, שקט מדי, ריק מדי. בבת אחת התגעגע לרחוב שלו בתל אביב.
אבל לפחות, חשב, מתנשף על מדרגות אינסופיות שהובילו אל הרחוב שלו בדרך קיצור שמישהו הראה לו, השתחררתי. למרות שהשאיר את מינה בארץ, והשד יודע מה היא תעולל שם בלעדיו, הרגיש שנחלץ מהמועקה שתמיד רובצת על השהות שלהם יחד, הוא והיא והילדה. נכון שתמיד הוא רגיל לברוח מהן לפרדס, לקום מוקדם בבוקר ולצאת לאוטובוס עוד לפני שהן מתעוררות, ולחזור בערב רגע לפני שהיא משכיבה את דינה לישון, אבל אלה חופשות קצרות לעומת החופש הגדול שבו זכה עכשיו.
כמעט לא נשאר לו אוויר כשהתקדם עם המזוודה צמוד לקיר גבוה שנמשך לאורך הרחוב. הוא ניחש שאלה הן חומות הגן הבוטני. במכתב בו תוארה הדירה צויינה קרבתה אל הגן הבוטני החדש, אבל כשקרא אותו בדרך לפרדס, באוטובוס מראשון לנטעים, ראה בדמיונו אור גדול ולא אפלה כזאת. התכלת הים תיכונית הטעתה אותו. הוא ראה את עצמו באירופה קיצית, פותח חלון אל בוסתן שטוף שמש שממנו מזדקר צריח של כנסייה עתיקה. כל פרט ופרט במכתב עורר בו תקווה, כמו גם מיקומו של הבית באזור המכונה הרובע החדש, שנטע אשליה שמדובר בהתחדשות, באדם חדש. או יותר נכון במי שהוא היה פעם, לפני הנפילה, צעיר עשיר ברוסיה, שידע לסנוור בחיזוריו, להסתיר את עצמו מעיני האהובה ולהשאיר רק את הזוהר. את הצעיר ההוא הספיק סלומון לשכוח, כמו ששכח איך נראית עיר גדולה.
החומה נגמרה בקרן רחובות ועל השלט הקבוע בבית שניצב מולו היה כתוב קתרינסקה, כמו שחשב. הוא חצה את הכביש וגם המספר התאים. זה הבית. משך במצילה, שמע צעדים במדרגות ואשה גבוהה, כבת חמישים, פתחה לו את הדלת. ״אתה מר ריפקינד,״ אמרה בתקיפות, כמו פקודה, והוא אישר ועלה בעקבותיה, החריקה מתחתיו מזכירה לו שכבר שנים לא דרך על רצפה מעץ.
בעלת הבית השאירה אותו בחדר שינה גדול, שהכיל בקלות מיטה זוגית רחבה, והזמינה אותו לתה במטבח. הוא התיישב על המיטה, קם כעבור רגע והתהלך בחדר בחוסר מנוחה, פתח את המזוודה והחל לפרוק אותה בתקווה שכך יפרוק גם את המתח שלו בפנים, אבל גם לפעולות הכי פשוטות לא היתה לו סבלנות. מאז שהוא חי בארץ, זו הפעם הראשונה שנמצא במה שהם קוראים חוץ לארץ, ועכשיו הבין למה. לארץ יש באמת חוץ. כי כשהיה מגיע ממוסקבה, נניח אפילו לפריז, מצא את עצמו באותו עולם. גם אם התחולל שינוי בצורות, בצבעים, בריחות, זו היתה אירופה. מחוז אחר של אותה ארץ. עכשיו, אחרי שש שנים במזרח, בפלשתינה, הרגיש שעבר לעולם אחר. אפילו החשמליות המתרוצצות עם הזרוע שלהן קשורה לשמים היו חיזיון מוזר. ולא זו בלבד, אלא שיצא מתחום השפעתה של מינה. אבל הופתע לגלות, שמהפחד האוחז בו בנוכחותה נפל לתוך פחד אחר.
לא היה לו כוח להתרחץ, אף על פי שהיה מקומט ומזיע. הוא ניגש להשתין, וגם השירותים נראו משונים: מסדרון ארוך עם חלון שהשקיף על חצר אחורית מוקפת עצים גדולים ואפלים ובמרכזה מגרש טניס. הכול היה פתאום גדול עליו. כאילו נכנס לבגדים שפעם היה רגיל ללבוש וגילה שאינם מתאימים לו. הוא שטף שוב ושוב את פניו בכיור, מוחק את זכר המסע הארוך, והגיע למטבח. בחלון, מעל הגגות השכנים, אכן בלט צריח. לא מחודד, כרגיל, אלא מעוגל, וסלומון ציין לעצמו שהוא דומה למינארט יותר מאשר לכנסייה, לקודקודי המסגדים שמהם התפעל בקהיר. אבל גל הסיפוק מעושרם של הרשמים שצבר כתייר בעולם, התחלף בהרהור עכור על בית החרושת לסרדינים שירד לטמיון באלכסנדריה, ההון שהפסיד שם. בעודו מנסה להתעודד ממחשבה על העיסקה הטובה שיעשה עכשיו בפראג, שתפצה אותו על ההרפתקה ההרסנית במצרים, נכנסה בעלת הבית להכין לו משהו לשתות.
התה שהוגש לו היה חזק, שחור ממש, ולוהט כמו שהוא אוהב. סלומון חש את הצריבה בשפתיים וחייך. בעלת הבית החזירה לו חיוך, שדווקא העלה את זכר הארשת המסוייגת שמינה לובשת כשהיא תופסת אותו בסיפוקו, והוא אמר למארחת שלו, הפעם ברוסית, שרק ככה הוא יכול לשתות את התה, רותח. היא הבינה את הרוסית שלו וענתה לו בצ׳כית שזה מעיד שהוא סלאבי אמיתי, אם כי בעיניה הופיע ניצוץ חשדני וערמומי כשאמרה את זה. הוא שם לב ליופי הסלאבי בפנים שלה, מבטו שוטט על גופה וקלט את נדיבותו ואת מוצקות האיברים שהגיל לא ניכר בהם, ושאל את עצמו אם יש בעל בסביבה, או מישהו מלבדו, האפשרות שרק שניהם כאן הלהיבה אותו עד כדי כך שהיה צריך לכפות על עצמו ריסון, כדי לא להתייאש אחר כך אם המציאות תטפח על פניו.
מאחר שהיה עירני לגמרי, החליט להסתובב קצת בעיר. האשה הגישה לו מפתח לבית, הראתה לו את הכיוון הכללי למרכז, והוא שאל באופן מיוחד על או פלקו, בית המרזח המפורסם. היא הציצה בשעון הקיר, הנידה בראשה בספקנות ואמרה, הפעם בגרמנית, כאילו כדי להתרחק ולא להיות שותפה לדבר עבירה: זה ממש קרוב, צריך רק לחצות את קרלובו נמסטי ולפנות ברחוב השני ימינה, תוך עשר דקות אתה מגיע לשם. הוא שאל, כאילו בלצון, אם היא רוצה לבוא איתו, ומשהבחין ברתיעה מצידה טישטש את ההזמנה ופנה לצאת, מאוכזב, אבל ברחוב כבר התאושש, הצמא הדחוף לבירה ממריץ את הליכתו, התעכב רגע ליד חזית של כנסיית בארוק מדהימה ביופיה, אבל המשיך הלאה, מבטיח לחזור אליה מייד בבוקר.
המהירות שבה הריק לתוכו כוס אחר כוס מהבירה השחורה המשיכה להפתיע אותו גם כשהרגיש שתוי, יושב צפוף על ספסל, בין הצחוקים הגסים והשירה, צופה בעיניים עייפות בשני המנגנים המתנועעים בין השולחנות הארוכים עם האקורדיון והטרומבון שלהם, לבושי מדים מרופטים של הצבא הקיסרי, והוא צעיר בחמש עשרה שנה, במלחמה, שוחר את קרבתם של חיילים שבאו מהחזיתות המתמוטטות, כדי לשמוע פרטים אמיתיים על מה שמתרחש. התקופה ההיא התקרבה והתרחקה, רגע היתה בהישג יד, ורגע בגלגול אחר. כשרק הצ׳כית הסתננה לאוזניו מבעד לגרמנית, הוא היה ביער של אבא, וכשגברה הגרמנית, חזר הנה. הוא שאל את עצמו איפה יותר טוב ומייד ענה, שם הייתי לפני מינה. זה מה שקובע. אצלו הספירה היתה לפני מינה ואחרי מינה. אבל מה זה אומר בדיוק? על מה היה מוותר? אפילו בכוס המרה שקירב ללא הרף לפיו תפס קצה של טעם מתוק. הוא ידע מהתחלה, גם כשהעניק לה את כל המתיקות שהיה יכול, שהחיים איתה יהיו מרים. הוא קיווה אז, שכל המרורים ייבלעו בחיים המתוקים שיהיו להם. הוא ריכך אותה בתכשיטים, לקח אותה למסעדות מפוארות במוסקבה ולבתי מלון בקווקז, אבל היא לא הפסיקה להיות קשה. לא פעם, כשהפנתה לו עורף, היה אומר לה את זה: אני מרכך אותך כל הזמן, ואת ממשיכה להיות קשה. אחרי המלחמה, כשהיה צריך להחליט לאן לברוח עם הכסף, שבלעדיו אי אפשר היה לפייס אותה, היא אמרה ליטא והוא אמר פלשתינה. בנמל, ביפו, כשהתיישבה בין הארגזים, מכה עליהם באגרופים ובוכה, מסרבת לזוז משם, היתה לו הרגשה, שעדיין מציקה לו, שאולי היא צדקה. נכון שהצליח להתגבר על התבוסתנות שלה בכוח ההחלטה כאן אני אעשה עסקים, ובמהירות הבזק קנה פרדס ומגרשים, בנה בית בלב העיר, והיה נדמה שהוא זה שצדק, אבל גם אז הפנים של מינה המשיכו להיות קשים, ובמשך הזמן מצא את עצמו יותר ויותר עומד בפתח חדר השינה הנפרד שלה, כשנרדמה בחולצה קלה ותחתונים בחום אחר הצהריים, מרכז את מבטו ברגליה הלבנות, המלאות, המשוכלות אל בטנה, בישבנה המופנה אליו, ובלי שתרגיש מקיים איתה, בינו לבינו, את היחסים שמנעה ממנו.
הדם עלה לו לראש, כשראה את התמונה הזאת. איך הוא עומד בפתח וגונב ממנה בשנתה את מה שסירבה לתת לו כשהיתה ערה. הוא כבר היה שיכור ונשבע להתנקם בה, אבל מייד נתקף פיק ברכיים כשחשב על הדרכים שבהן היא יכולה עכשיו להתנקם בו. על הפשע שעשה כשתקע אותה בחור נידח, רחוק מהעולם. על זה שהוא לא גבר ונכנע כל פעם מחדש לאחים שלו. על החובות והעיקולים שהופכים את החיים שלהם לגיהנום. בשבועות הארוכים שבהם ייעדר היא תוכל לשחרר את כל הקיטור שהצטבר אצלה. כשדינה תבלה על שפת הים עם המטפלת, היא תזמין אליה את הדוקטור המלוקק ההוא, זה שתמיד מתחבא מאחורי הגב שלה, הוא יחביא את האופנוע בחצר באחד העם, ילך ברגל למונטיפיורי, בחדר המדרגות האפלולי יצית סיגרייה ויעלה בצעדים חרישיים לדירתם. שם הוא יכניס לה דרך תחתוני המשי הוורודים, את מה שבעלה מכניס לה רק בדמיון.