במקום הקדמה
קוראים לי לימור. כשהייתי ילדה, לא אהבתי את השם הזה. בעיקר בגלל שהיינו שלוש לימוריות באותה הכיתה. הייתה לימור הגדולה (כל מי שמכיר אותי יודע שזאת לא אני), ולימור משהו שאני כבר לא זוכרת, ואני. לימורי. או לימור הקטנה.
כבר אז נשבעתי שלילדים שלי אתן שמות מקוריים, לא כאלה שיש שלושה או ארבעה כאלו בכיתה. ואז... אז התחתנתי עם כהן. כמה נורא! ממישהי שמנסה לברוח משמות נפוצים מדי, להיתקע עם כהן בתור שם משפחה!
לפני כמה שנים עברתי איזו פרוצדורה כירורגית. הם לא קוראים לזה ניתוח, כי זה קטן מאוד. פרוצדורה. ככה הרופאים מכנים את זה.
נחרדתי לגלות שבחדר הניתוח הצמוד אליי, מאושפזת עוד לימור כהן שעוברת את אותה הפרוצדורה. אללי! עד להרדמה לא הפסקתי למלמל: אני לימור טל כהן, אני לימור טל כהן!!! יש לי גם שם שני... מספר תעודת הזהות שלי הוא... ואז נרדמתי.
***
הספר הזה נכתב במשך עשור. התחלתי בכתיבתו עוד לפני שהיו לי ילדים. שלל נסיבות עצרו את הכתיבה למשך עשר שנים ואז נפרץ הסכר.
החלטתי לכתוב כדי להשאיר משהו אחרי לכתי. אבי כותב ספרים ומאמרים לרוב. אמי יוצרת שלל חפצים במלאכת יד שמלווים אותי כל חיי. ומה אני אשאיר אחריי?
בחרתי להשאיר ספר של סיפורים. רובם אינם אמתיים. חלקם מכילים גרעין של אמת. וכולם מהווים שביל ישיר ללבי.
***