ולגבלס אין אפילו אחת.
המילים המקוריות של ״להיטלר יש רק ביצה אחת״, אוגוסט 1939 בקירוב, מיוחסות לטוֹבּי אוֹבּראיין, קצין העיתונות של ״המועצה הבריטית״.
החבֵרה האנגלייה של היטלר
יוּניטי מיטפוֹרד הייתה אישה כעורה, שיניה קלוקלות וכרסה עגלגלה. אבל המראה המשונה שלה לא הטריד אותה כלל. היא ידעה שאם תשמיע את דעותיה בגלוי ירבו סיכוייה ללכוד את גבר חלומותיה יותר מאשר אם תציג את גופה לראווה.
בקיץ 1934 נסעה יוניטי למינכן בתקווה לפגוש את האליל שלה, אדולף היטלר. אף על פי שהיה הפיהרר של גרמניה לא היה קשה לראותו בציבור, כי האיש אכל באותם בתי קפה ומסעדות מדי יום ביומו.
כשנודע ליוניטי שלעתים קרובות הוא אוכל את ארוחת הצהריים במסעדת ״אוֹסטֶרייה בוואריה״ החלה גם היא לאכול שם. היא עשתה כמיטב יכולתה למשוך את תשומת לבו, אבל עשרה חודשים עברו עד שהזמין היטלר סוף־סוף את הנערה האנגלייה העקשנית אל שולחנו. השניים שוחחו במשך חצי שעה ועד מהרה נוכחו לדעת שהם נפשות תאומות.
״זה היה [היום] הנפלא והנהדר ביותר בחיי,״ כתבה יוניטי אל אביה. ״אני מאושרת כל כך עד שבכלל לא היה אכפת לי למות. אני חושבת שאני הבחורה הכי בת מזל בעולם. בעיני הוא האדם הדגול ביותר בכל הזמנים.״
היטלר גמל לה באותה מידה. בייחוד התרגש משמה האמצעי של יוניטי, וַלקירי. והוא הוקסם משנודע לו שסבה של יוניטי הוא שתרגם את יצירותיו האנטישמיות של יוּסטון סטיוארט צ'מבּרליין, אחד הסופרים החביבים עליו.
היטלר החל להיפגש יותר ויותר עם ידידתו האנגלייה בהירת השיער, למורת רוחה הרבה של חברתו ה״רשמית״, אווה בראון. ״היא ידועה בשם ה'וולקיריה' וגם נראית ככה, כולל הרגליים שלה,״ כתבה אווה בראון בבוז ביומנה. ״אני, פילגשו של האיש הגדול ביותר בגרמניה ובעולם כולו, אני יושבת כאן ומחכה והשמש לועגת לי מבעד לשמשות החלון.״
עכשיו הוצגה יוניטי לפני אנשי חוגו הפנימי של היטלר. בייחוד טובים היו קשריה עם יוליוס שטרַייכֶר הבריון, המוציא לאור של העיתון האנטישמי הארסי דֶר שטירמֶר.
כשכתבה יוניטי מאמר גינוי גזעני חריף ביותר כנגד היהודים ביקש שטרייכר את רשותה להדפיס אותו בעיתונו. בקשתו החמיאה לה. ״לאנגלים אין מושג על הסכנה היהודית,״ כך נפתח מאמרה. ״היהודים הגרועים ביותר שלנו פועלים רק מאחורי הקלעים. אנחנו חושבים בשמחה על היום שנוכל לומר - אנגליה לאנגלים! יהודים החוצה! הייל היטלר!״ ובסיום כתבה, ״אנא, פרסמו את שמי המלא, אני רוצה שכולם ידעו שאני שונאת יהודים.״
היטלר היה מרוצה כל כך ממה שכתבה יוניטי עד שהעניק לה סיכת זהב בצורת צלב קרס והקצה לה תא פרטי במשחקים האולימפיים בברלין בשנת 1936.
עכשיו נמנתה יוניטי עם חבריו האינטימיים של הפיהרר. היא ביקרה אצלו פעמים רבות ולא חדלה להביע את הערצתה כלפיו. הוא היה מוקסם ממנה לא פחות - ב-1938 אפילו הציע לה דירה במינכן. היו לה תקוות גדולות לתפוס את מקומה של אווה בראון בלבו.
בינתיים עוררה התנהגותה את חשדותיו של השירות החשאי הבריטי. בייחוד חשש גאי לידֶל, ראש אֶם־אַיי-5, מיחסיה הקרובים עם היטלר, ונראה לו שהידידות הזאת מצדיקה את העמדתה לדין באשמת בגידה במדינה.
יוניטי סירבה לעזוב את גרמניה, אפילו אחרי הכרזת המלחמה של בריטניה ב-3 בספטמבר 1939. אבל רוחה הייתה מדוכדכת מאוד בשל המאורעות, ובעיקר בשל השפעתם על יחסיה עם היטלר.
היא הלכה אל הגן האנגלי במינכן, קירבה אל ראשה אקדח שקתו מעוטרת באם הפנינה שנתן לה היטלר, ולחצה על ההדק.
היא נפצעה קשה, ולמרבה הפלא נשארה בחיים. תחילה אושפזה במינכן (היטלר שילם את החשבונות), ובסופו של דבר הועברה לשווייץ. כשהתאוששה קצת טסה דֶבּרה, אחותה, לבּרן כדי להחזירה הביתה, לאנגליה.
״לא היינו מוכנים למה שמצאנו: האישה ששכבה במיטה הייתה חולה אנושה. היא איבדה שנים־עשר קילוגרמים ממשקלה והייתה כל־כולה עיניים ענקיות ושיער סבוך שלא נגעו בו מאז חדר הכדור לגולגולתה.״
מה שקרה אחר כך עודנו אפוף מסתורין. לפי הדוח הרשמי היא נלקחה אל בית המשפחה בסווינבּרוּק שבאוקספורדשייר. עם הזמן למדה ללכת, אבל מעולם לא החלימה לגמרי, ונפטרה לבסוף ב-1948, מדלקת קרום המוח שגרם הקליע שבמוחה.
אבל יש גם סיפור מרתק יותר על שיבתה לאנגליה. השמועות, שמעולם לא אומתו, אומרות שיוניטי נלקחה לבית חולים פרטי ליולדות באוקספורד, ושם, בחשאיות גמורה, ילדה את פרי אהבתה להיטלר.
האישה שטענה זאת, ואל האן, היא אחייניתה של המנהלת לשעבר של בית החולים, בטי נורטון. בטי סיפרה את הסיפור לאחותה וזו סיפרה אותו לבתה ואל.
אם אמת הדבר ייתכן בהחלט שילדו של היטלר עודנו בחיים והוא גר אי שם באנגליה.
אבל העובדות לאשורן לא ייוודעו לעולם: בטי נורטון מתה לפני זמן רב ובית החולים ליולדות לא הקפיד על רישום התינוקות שנולדו בזמן המלחמה.
אחיינו האמריקני של היטלר
הוא שמר על זהותו בסוד עד יום מותו. לאיש משכניו בפֶּטצ'וֹג שבלונג איילנד לא היה מושג שוויליאם סטיוארט יוסטון הוא לאמיתו של דבר ויליאם היטלר, ואיש לא ידע שדודו היה הפיהרר של גרמניה הנאצית.
רק זמן רב אחרי מותו של ויליאם ב-1987 יצאה לאור האמת על זהותו. אבל נותרו כמה שאלות בלא מענה, וגם בניו, ששלושה מהם עדיין חיים ומתגוררים באמריקה, לא ידעו להשיב עליהן.
סיפורו של ויליאם מתחיל בליוורפול האדוארדית, לשם עבר אחיו למחצה של היטלר, אַלוֹיס, ב-1911. אלויס נשא לאישה את אהובתו ילידת אירלנד, בריג'יט דוֹלינג, ולא עבר זמן רב עד שנולד לשניים בן. שמו היה ויליאם והשכנים כינו אותו ״פּאדי״ היטלר.
ב-1914 עזב אלויס את אשתו ובנו וחזר לגרמניה. עשור שלם חלף עד שחידש את קשריו עם בריג'יט, וכשעשה זאת ביקש ממנה שתרשה לוויליאם לנסוע לגרמניה.
ב-1929 יצא ויליאם לביקור קצר אצל אביו, וארבע שנים אחר כך חזר לשם, הפעם לזמן ממושך הרבה יותר. עכשיו קיווה להפיק תועלת ממעמדו של דודו, קנצלר גרמניה.
תחילה סידר לו היטלר משרה זמנית בבנק, וכעבור זמן השיג לו עבודה במפעל למכוניות. העבודה הזאת הייתה שנואה על ויליאם. שוב ושוב הפציר בדודו שימצא לו עבודה טובה יותר, אבל היטלר סירב לסייע עוד לאחיינו, ובסופו של דבר אפילו הורה להשעות אותו מעבודתו; ויליאם הואשם שניסה למכור מכוניות למען רווח אישי.
מפעם לפעם עוד הוסיף ויליאם להיפגש עם היטלר, אבל אדולף חדל להיות הדוד הידידותי משכבר. ״לעולם לא אשכח את הפעם האחרונה ששלח לקרוא לי,״ כתב ויליאם. ״הוא היה במצב רוח אלים כשהגעתי, פסע הלוך ושוב ונופף בשוט עשוי מעור סוס ... הוא צעק והטיח בי עלבונות כאילו הוא נושא נאום פוליטי. האלימות הנקמנית שלו באותו היום עוררה בי חששות לביטחוני הפיזי.״
ויליאם הבין שהגיעה השעה לעזוב את גרמניה, ובפברואר 1939 הפליג לארצות הברית.
עם פרוץ המלחמה יצא ויליאם למסע הרצאות בארצות הברית ובו הוקיע את אורח החיים הבזבזני והראוותני של דודו הפיהרר. ״לא זו בלבד שלא גינה פזרנות ראוותנית,״ סיפר ויליאם לשומעיו, ״אלא היה מקיף את עצמו בפאר ובמותרות יותר מכל קַייזר אחר לפניו. כדי לקשט את לשכת הקנצלר שלו בברלין נבזזו מכל המוזיאונים בגרמניה שטיחים, שטיחי קיר וציורים שערכם לא יסולא בפז.״
כשהצטרפה אמריקה למלחמה כתב ויליאם לנשיא רוזוולט וביקש את רשותו להתגייס לצבא ארצות הברית. המכתב הועבר אל האף־בי־איי, וזה אישר שהוא ראוי לשרת. ״שמח לראותך, היטלר. שמי הֶס,״ אמר הקצין שגייס אותו, לדברי אחד העיתונים.
אחרי המלחמה פתח ויליאם מעבדה רפואית שניתחה דגימות דם לבתי חולים. משהחלו משפטי נירנברג ניסה להתנתק לגמרי מן הקשר עם היטלר. הוא שינה את שמו לוויליאם סטיוארט יוסטון והתיישב עם אשתו בלונג איילנד. נולדו להם ארבעה בנים, ושלושה מהם עודם בחיים.
ויליאם הלך לעולמו ב-1987 ונקבר לצד אמו באנונימיות. כאן היה הסיפור בא אל קצו לולא עיתונאי אמריקני אחד, דייוויד גרדנר שמו, שהחל לחקור את משפחת היטלר. בסופו של דבר הגיע גרדנר אל סיפורו המוזר של ויליאם היטלר וגילה שכמה מצאצאי משפחת היטלר חיים, בריאים ושלמים ומתגוררים באמריקה.
המשפחה טוענת בתוקף שוויליאם שנא את היטלר עד יום מותו, ומציינת בגאווה את שירותו הצבאי שאין בו רבב בזמן המלחמה, כשנלחם נגד גרמניה הנאצית.
אבל שתי תעלומות עדיין לא נפתרו. האחת - למה בחר ויליאם היטלר לשנות את שמו לסטיוארט יוסטון, שם דומה כל כך לשמו של הסופר האנטישמי שהיה חביבו של אדולף היטלר, יוסטון סטיוארט צ'מברליין?
והתעלומה האחרת - למה נתן ויליאם לבנו הבכור, אלכסנדר, את השם האמצעי אדולף?
כשהיטלר לקח קוקאין
ההזרקות החלו מיד אחרי ארוחת הבוקר. משסיים היטלר לאכול את קערית שיבולת השועל ושמן הפשתה היה מזמן אליו את רופאו האישי, תיאודור מוֹרֶל.
הרופא היה מפשיל את שרוול חולצתו של המטופל ומזריק לו קוקטיל יוצא דופן של סמים, שרבים מהם נחשבים כיום למסוכנים, ממכרים ולא־חוקיים.
יותר מתשע שנים היה הדוקטור מורל מזריק לו מדי יום ביומו אַמפֶטָמינים, בַּרבּיטוּרָטים ואוֹפּיאטים בכמויות אדירות כל כך עד שנודע בכינוי ״אמן הזריקות של הרייך״. בחוג הפנימי של היטלר היו מי שתהו אם אין הוא מנסה להרוג את הפיהרר.
אבל תיאודור מורל לא רצה לרצוח את היטלר; אדרבה, הוא היה מסור לו בלב ונפש. רופא האליל הזה, איש שמן במידה מופרזת, שריח גופו דוחה וצחנה קשה עולה מפיו, פגש את הפיהרר לראשונה במסיבה בבֶּרגהוֹף.
היטלר סבל זה כבר מבריאות לקויה - עוויתות קיבה, שלשולים וגזים כרוניים קשים כל כך שהיה עליו לעזוב את השולחן אחרי כל ארוחה כדי להשתחרר מכמויות עצומות של גזים.
מצבו הוחמר בשל התזונה החריגה שלו. ב-1931 החליט היטלר לחדול מאכילת בשר אחרי שהשווה אכילה של ירך חזיר לאכילת גופה של אדם. משום כך אכל כמויות גדולות של ירקות מימיים, מרוסקים או מעוכים. הדוקטור מורל ראה את היטלר אוכל ארוחת ירק שכזאת ואחר כך בדק את התוצאות. ״עצירות וכמות אדירה של גזים בדרגה שכמעט לא נתקלתי בה לפני לכן,״ כתב. הוא הבטיח לפיהרר שיש לו תרופות פלא שירפאו את כל תחלואיו.
תחילה רשם לו הרופא גלולות שחורות קטנות שנקראו ״גלולות נגד גזים של הדוקטור קיסטֶר״. היטלר בלע שש־עשרה מהן ביום, וכנראה לא ידע שהן מכילות סטריכנין. אמנם הגלולות הקלו את בעיית הגזים - באופן זמני - אבל קרוב לוודאי שהיו הגורם לפגיעה בכושר הריכוז שלו ולצבע עורו הצהבהב־החיוור בשנות חייו האחרונות.
אחר כך רשם לו מורל ״מוּטַפלוֹר״, תרופה המבוססת על חיידקי אִי קוֹלי, שייצבה עוד את קשיי העיכול של הפיהרר. ואכן, היטלר היה מרוצה כל כך מעבודתו של הרופא עד שהזמינו להצטרף לחוג הפנימי של העילית הנאצית. מאז ואילך היה מורל תמיד קרוב אל הפיהרר.
נוסף על עוויתות הקיבה סבל היטלר גם מחולשה ומחוסר יציבות בשעות הבוקר. כדי לטפל בכך הזריק לו מורל נוזל מימי שהיה רוקח מאבקה ששמר בתוך חפיסות של רדיד זהב. מעולם לא גילה מה היו המרכיבים הפעילים של התרופה הזאת, שנקראה ״ויטאמוּלטין״, אבל היא חוללה פלאים בכל פעם: בתוך דקות מעטות היה היטלר קם מן הספה והוא נמרץ ורענן.
ארנסט־גינתר שֶנק, רופא של האס־אס, החל לחשוד בתרופות הפלא של הדוקטור מורל והצליח להשיג חפיסה אחת של ״ויטאמולטין״. בבדיקת מעבדה התברר שהחומר הפעיל בה הוא אמפטמין.
כל עוד פעלו התרופות לא הוטרד היטלר ממה שנתן לו הרופא. בתוך זמן לא רב נהיה תלוי כל כך ב״ריפוי״ של מורל עד שהפקיד בידיו את הטיפול בכל ענייני הבריאות שלו, והתוצאות לאורך זמן היו הרסניות. בזמן שניהל את הפלישה לרוסיה הסובייטית הולעט היטלר בכשמונים סוגי תרופות, לרבות טסטוֹסטרון, אופּיאטים, סמי הרגעה וסמים משלשלים. מרשימותיו הרפואיות של מורל עולה שהוא רשם לו גם בּרביטוּרטים, מורפיום, זרע של פָּרים ופרוביוטיקה.
התרופה המפתיעה ביותר שרשם הדוקטור מורל לפיהרר הייתה קוקאין. בגרמניה של שנות השלושים נעשה לעתים שימוש רפואי בקוקאין, אבל תמיד במינונים זעירים ובריכוז של פחות מאחוז אחד. מורל החל לתת לפיהרר קוקאין בטיפות עיניים. מכיוון שידע שהיטלר מצפה להטבה מידית אחרי נטילת תרופותיו הכניס לטיפות העיניים כמות קוקאין גדולה פי עשרה מן המקובל. ייתכן בהחלט שהמינון הגבוה הזה של קוקאין הוא שגרם להתנהגותו הפסיכוטית של היטלר בשנותיו האחרונות.
הפיהרר מצא שהקוקאין יעיל ביותר. ממטמון של מסמכים רפואיים שהתפרסם באמריקה ב-2012 (ובו דוח של ארבעים ושבעה עמודים שכתבו מורל ורופאים אחרים שטיפלו בפיהרר) עולה שעד מהרה החל היטלר ״להשתוקק״ לסם. זה היה סימן ברור שהוא מפתח התמכרות קשה. נוסף לטיפות העיניים החל גם להסניף אבקת קוקאין ״כדי לנקות את הסינוסים ולהרגיע את גרונו״.
הקוקאין אולי השרה תחושה טובה, אבל לא היה בו להמריץ את הדחף המיני החסר של הפיהרר. כדי להתגבר על המצב המביך הזה החל מורל לתת לו זריקות לחיזוק האון הגברי. אלה הכילו תמציות מבלוטות הערמונית של פרים צעירים. כמו כן רשם לו תרופה ששמה ״טֶסטוֹוִירוֹן״ המבוססת על טסטוסטרון. היטלר היה מקבל את הזריקה לפני בילוי הלילה עם אווה בראון.
השפעתם ארוכת הטווח של הסמים האלה, בייחוד של האמפטמינים, הייתה הגורם להתנהגות חסרת יציבות במידה גוברת והולכת. הביטוי הבולט ביותר לכך היה בפגישתם של היטלר ומוסוליני בצפון איטליה. היטלר השתדל לשכנע את מנהיג איטליה שלא להחליף צד במלחמה, ובתוך כך נעשה היסטרי ומשולח רסן. ״אנחנו בטוחים למדי שמורל נתן להיטלר גלולות כלשהן לפני פגישתו עם מוסוליני,״ כתב ריצ'רד אוואנס, היסטוריון הרייך השלישי. ״[הוא היה] כל־כולו נסער ונרגש, דיבר וליהג בלי הרף, ברור שהיה מסומם.״
כשהתקרבה המלחמה לסיומה היה מצב בריאותו של היטלר ירוד מאוד. בשל תלותו בזריקות הסמים היו זרועותיו מנוקבות כל כך עד שאווה בראון האשימה את מורל שהוא ״רופא אליל של הזרקות״. הוא הפך את היטלר למכור לסמים. אבל הערצת הגיבורים שרחש הרופא לפיהרר האהוב עליו נותרה בעינה, והוא נשאר לצדו בבונקר שלו בברלין כמעט עד הסוף.
הדוקטור מורל נתפס בידי האמריקנים זמן קצר אחרי נפילת הרייך השלישי ונחקר יותר משנתיים. אחד הקצינים שחקרו אותו סיפר שחוסר ההיגיינה האישית של הרופא עורר בו סלידה.
מורל לא הואשם בפשעי מלחמה ומת משבץ ב-1948, זמן מה אחרי ששוחרר מן הכלא. הוא השאיר אחריו מטמון של מחברות ובהן רישומים רפואיים החושפים את ההתמכרות היוצאת דופן של המטופל החביב עליו.
אירוני הדבר שהאיש שהופקד על בריאותו של היטלר תרם כנראה יותר מכל אדם אחר לשקיעתו.
