סיפורים פטרבורגיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורים פטרבורגיים
מכר
מאות
עותקים
סיפורים פטרבורגיים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סיפורים פטרבורגיים

4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניקולאי וסילייביץ' גוגול (ברוסית: Никола́й Васи́льевич Го́голь;‏ 20 במרץ 1809 – 21 בפברואר‏‏ 1852) היה סופר ומחזאי רוסי יליד אוקראינה, מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים.

תקציר

רבים רואים בניקולאי ואסילייביץ' גוגול את גדול כותבי הפרוזה הרוסית בכל הזמנים ("כולנו יצאנו מבין קפלי האדרת של גוגול", אומרים שאמר דוסטוייבסקי; ונאבוקוב קרא לו "גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקירבה עד היום"). ספר זה מביא את כל הסיפורים הפטרבורגיים של גוגול, שנכתבו במשך שבע שנים, בשנות השלושים של המאה ה-19. "האדרת" ו"האף" הכלולים בו (יחד עם "רשימותיו של מטורף", "שדירת נייבסקי" ו"הדיוקן") הם לא רק פיסגת יצירתו של גוגול, אלא הם גם מיצירות הספרות החשובות שנכתבו אי-פעם. הגרוטסקה הגוגולית, תערובת של אימה, צחוק ואבסורד, חוגגת כאן במלוא פראותה. פטרבורג התעתועית הפרטית שלו, שבה כל הקצוות פרומים, מוקמת כאן על הנייר, מתמסמסת שוב ושוב, ומיד מוטלאת בטלאי, ובמיוחד כשאין לטלאי במה להיאחז, כשכבר קשה לדלות משם איזה דבר שלא השתבשה צורתו, שהרי בלילה – השד עצמו מדליק את הפנסים רק כדי להאיר הכל באור האשליה. פטרבורג זו, יותר משהיא עיר ריאלית היא עולם מנופץ להמון רסיסים, שעורבבו "בלי תבונה". כל המישמועים שמספקים אנשיה, ושמספק המספר, וגם אלה שהוסיפו מבקרים וקוראים במשך 150 שנה, אינם אלה נפילה בפחים של "כאילו" ושל "אחיזת עיניים". בקפיצה גדולה מגשר גוגול בין הסיפור הרומאנטי נוסח הופמן לבין קאפקא והפוסט-מודרניזם. מבין קפלי האדרת שלו יצא לא רק דוסטוייבסקי, אלא גם חלק ניכר מן הפרוזה המודרנית – קאפקא, נאבוקוב, מארקס, סאראמאגו, לנדולפי ורבים אחרים. תרגומה העדכני של נילי מירסקי הוא חגיגה מיוחדת בפני עצמה. הנוסח הראשון של הסיפור "הדיוקן", שפורסם לראשונה ב-1835 בספרו של גוגול 'ערבסקות', מופיע באנתולוגיה 'שבעה סיפורי דיוקן'. גוגול כתב את הסיפור מחדש ופרסם את הנוסח המאוחר ב-1842, במהדורת כתביו המקובצים. נוסח אחרון זה מופיע בקובץ 'סיפורים פטרבורגיים'.

פרק ראשון

האדרת

בלישכה... אבל מוטב לא להגיד באיזו לישכה. כל אותן הלשכות, הגדודים, המישרדים - הקיצור, כל הרשויות והשירותים למיניהם - אין רגזנים מהם בעולם. היום כבר רואה כל אדם פרטי את עלבונו כאילו הוא עלבון החברה כולה. מספרים על ראש־מישטרה פלוני, איני זוכר של איזו עיר, ששלח לא מכבר כתב־בקשה ובו הוא מוכיח בעליל כי תקנות המדינה מתפוררות, וכי שמו המקודש שלו נישא לגמרי לשווא. ולראָיה צירף כרך עצום של איזה ספר רומאנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו ראש־מישטרה, לעיתים אף שיכור כלוט. ובכן, כדי להימנע מאי־נעימויות למיניהן, מוטב שנקרא ללישכה שמדובר בה לישכה אחת. ובכן, בלישכה אחת עבד פקיד אחד, פקיד שאין לומר עליו כי הצטיין מאוד במשהו: קטן קומה, מחוטט במקצת, אדמוני במקצת, ולמראית עין אף סומא במקצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צידי לחייו, וגון פניו מה שקרוי מוּכּה־טחורים... מה לעשות! אשם בזה אקלימה של פטרבורג. אשר לדרגתו (שכן אצלנו יש לציין קודם כל את הדרגה), הוא היה מה שקרוי יועץ־טיטוּלארי נצחי, תואר שכידוע כבר התלוצצו והתבדחו עליו לשובע סופרים שונים שעשו להם מינהג נאה, להתנפל על אלה שנבצר מהם לנשוך. שם־משפחתו של אותו פקיד היה בַּשְׁמאצְ׳קין. עצם השם די בו ללמד שהוא נגזר אי־פעם מ״בַּשְׁמאק״;* אבל מתי, באיזה זמן ובאיזה אופן נגזר מ׳׳בַּשׁמאק״ - על כך אין יודעים ולא כלום. גם האב, גם הסב, ואפילו הגיס וכל הבשמאצ׳קינים עד האחרון שבהם התהלכו במגפיים דווקא, ורק הקפידו להחליף את הסוליות שלוש פעמים בשנה. שמו היה אַקאקי אַקאקייֶביץ׳. אפשר שלקורא יירָאה השם הזה משונה ומופלג קצת, כאילו טרחו הרבה לחפשו, אך נקל להוכיח שלא חיפשו אחריו כלל, אלא שמאליהן נצטרפו מיני נסיבות שכאלה, שלא היה אפשר כלל לקרוא לו בשם אחר; וכך היה המעשה: אַקאקי אַקאקייֶביץ׳ נולד בלילה, אם הזיכרון אינו מטעה פה, אור ליום העשרים ושלושה במארס. האֵם המנוֹחה, רעייתו של פקיד ואשה הגונה מאוד, התקינה עצמה לטבול את התינוק כדת וכדין. היא עדיין שכבה על המיטה אל מול הדלת ומימינה עמד הסנדק, אדם מופלג במעלות, איוואן איוואנוביץ׳ יֶרוֹשְׁקין, ראש־אגף בסנאט, ולידו הסנדקית, רעיית קצין־הרובע, צדקת שמעטות כמותה, אָרינָה סֶמיוֹנוֹבנָה בֶּלוֹבְּריוּשְׁקוֹבָה. הציעו לפני היולדת שלושה שמות, שתבחר אחד מהם כראות עיניה: מוֹקִי, סוֹסִי, או שתקרא לילוד על שמו של הקדוש־המעונה חוֹזְדַאזַאט. ״לא,״ אמרה המנוחה בלבה, ״מיני שמות שכאלה!״ כדי לרצותה דיפדפו בלוח־השנה ופתחו במקום אחר; ושוב יצאו שלושה שמות: טְריפילי, דוּלָא וּוַארַאחַאסִי. ״הרי זה עונש מן השמיים,״ אמרה הזקנה: ״איזה מין שמות אלה, כל ימי חיי לא שמעתי כמותם. לוּ היה לפחות וַארַאדַאט או וַארוּךְ, מילא. אבל טְריפילי וּוַארַאחַאסִי!״ הפכו עוד דף - ויצאו: פַּאווסִיקַאחִי וּוַאחְטִיסִי. ״נו, אני כבר רואה,״ אמרה הזקנה, ״זה הגורל שלו, מן־הסתם. אם כך, מוטב כבר שיתקרא כמו אבא שלו. האבא היה אקאקי, שיהיה גם הבן אקאקי.״ וככה בא לעולם אקאקי אקאקייביץ׳. התינוק נטבל, ובשעת מעשה בכה ועיווה את פניו כל־כך, כאילו כבר ידע בחוש שסופו להיות יועץ־טיטוּלארי. כך נתגלגלו איפוא הדברים. ולא סיפרנו זאת אלא בשביל שייווכח הקורא בעצמו שהיה פה כורח מוחלט, ולתת לו שם אחר לא היה אפשר בשום אופן.
[* "נעל" ברוסית]
מתי ובאיזה זמן בא אל אותה לישכה ומי הביאוֹ לשם - זאת לא זכר שום איש. כל כמה שהתחלפו שם המנהלים והממונים למיניהם, נראה הוא עצמו יושב שם כל הימים באותו המקום ובאותה התנוחה ובאותה המישׂרה, מישׂרת פקיד לענייני לבלרות; עד שלבסוף באו לידי מסקנה שכך מן־הסתם כבר יצא מבטן אמו, מוכן וערוך, במיקטורן־השׂרד ובקרחת לראשו. בלישכה לא נהגו בו כבוד כלל. השוערים לא זו בלבד שלא קמו ממקומם כשעבר על־פניהם, הם אף לא העיפו בו מבט, כאילו זבוב מצוי הוא שפרח לו בפרוזדור. הממונים התהלכו עמו במין עריצות קרה. איזה עוזר של ראש־האגף היה תוקע לו את הניירות היישר מתחת לאפו, ואפילו לא אמר לו ״תעתיק״, או ״הנה לפניך פרשה קטנה וחביבה״, או איזו מלה של נעימות, כנהוג במישרדים מתוקנים. והוא היה לוקח את הדפים בלא לשאת עיניו מהם לראות מיהו הנותן ואם מורשה הוא לכך: היה לוקח ומייד מתחיל להעתיק. הפקידים הצעירים ליגלגו עליו והיתלו בו כיד השנינה המישרדית הטובה עליהם, והיו מספרים בפניו מיני מעשיות שחיברו על־אודותיו; על בעלת־ביתו, ישישה בת שבעים, סיפרו שהיא מכה אותו, היו שואלים מתי יתחתנו זה עם זה סוף־סוף, היו משליכים פיסות־נייר על ראשו ואומרים ״שלג יורד״. אבל אקאקי אקאקייביץ׳ לא השיב להם אפילו מלה אחת, כאילו לא היה שם שום איש מלבדו; הדבר אף לא השפיע על עבודתו כלל: בתוך כל המהומה לא נפלה בכתיבתו אף שגיאה אחת. ורק כשלא יכול עוד לשאת את הלצון, כשהיו דוחפים אותו במרפקו ומפריעים לו במלאכתו, היה אומר: ״הניחו לי, למה אתם עולבים בי ככה?״ ומשהו מוזר היה אצור במלים האלה ובקול שנאמרו בו. נשמע בו איזה דבר המעורר רחמים בלב, עד שאיש צעיר אחד, שהחל לעבוד שם לא מכבר, ואף הוא כאחרים הירשה לעצמו ללגלג עליו, נעצר פתאום כאילו ננעצה בו סכין, ומכאן ואילך כמו השתנה הכל לנגד עיניו ולבש פנים אחרות. איזה כוח שלא מן העולם הזה הדפוֹ פתאום מעל עמיתיו, שהתוודע אליהם בחושבו אותם לאנשים מהוגנים ונאורים. ועוד ימים רבים אחר־כך, ברגעים העליזים ביותר, היה מופיע לנגד עיניו הפקיד קטן־הקומה עם הקרחת שבמצחו, ובפיו המלים הפולחות את הלב: ״הניחו לי, למה אתם עולבים בי ככה,״ - ובמלים הפולחות האלה הצטלצלו מלים אחרות: ״הלוא אחיך אני.״ והצעיר המיסכן היה מליט פניו בידיו, ועוד פעמים הרבה נזדעזע אחר־כך בימי חלדו, בראותו כמה לא־אנושי יכול בן־אנוש להיות, כמה גסות אכזרית חבויה מתחת לעידוני הנאוֹרוּת וההשכלה, ואפילו, שומו שמיים, מתחת לחזותו של אדם המוחזק אציל וישר־דרך.
ספק אם יש בעולם עוד מי שחי כולו בשירות מישׂרתו כמוהו. לא די לומר עליו: הוא שירת מתוך שקדנות - לא, הוא שירת מתוך אהבה. שם, במלאכת ההעתקה, נשקף אליו איזה עולם רבגוני ונעים משלו. עונג היה שפוך לו על פניו; כמה מן האותיות היו חביבותיו, וכל אימת שהגיע אליהן לא ידע את נפשו: הוא גם ציחקק, גם קרץ בעיניו, גם נעזר בתנועת שפתיו, עד שניתן כמדומה לקרוא מעל פניו כל אות ואות שחקק קולמוסו. אילו גמלו לו לפי מידת שקידתו, אפשר שהיה מגיע לתמהונו שלו אפילו למעלת יועץ־מדיני. אבל כל עמלו לא הנחיל לו, כמאמר עמיתיו הבדחנים, אלא סרט בלולאה מלפנים וטחורים מאחור. בעצם אין לומר שאיש לא נתן דעתו עליו. מנהל אחד, שבטוב־לבו ביקש לגמול לו על שירותו הממושך, הורה להפקיד בידיו עיסוק נכבד יותר מן ההעתקה הרגילה; דהיינו הוא הצטווה להתקין, על־פי תיק ערוך ומוכן, איזה מיסמך שיישלח אל לישכה אחרת; לא היה עליו אלא לשנות את הכותרת ולהחליף פה ושם את הפעלים מגוף ראשון לשלישי. מלאכה זו ייגעה אותו כל־כך שהוא הזיע כולו, שיפשף את מצחו ולבסוף אמר: ״לא, מוטב שתתנו לי להעתיק משהו.״ מאותו היום ואילך שוב לא נתנו לו אלא להעתיק בלבד. וחוץ מן ההעתקה, כמדומה, לא היה לו בעולמו כלום. על לבושו לא חשב כלל: מיקטורן־השרד שלו לא היה ירוק, אלא בעל איזה צבע אדמדם־קמחי. צווארונו היה צר ונמוך כל־כך, עד שצווארו, אף שלא היה ארוך כלל, נראה מופלג באורכו בהזדקרו מן הצווארון, ממש כצווארם של חתולי הגבס הקטנים, המטלטלים ראשם לעשרותיהם על ראשי הרוכלים הנוכרים שברוסיה. ותמיד היה משהו נדבק אל מיקטורנו: אניץ של קש, או חוט כלשהו. נוסף על כך, בלכתו ברחוב היה לו כישרון מיוחד להזדמן אל מתחת לחלון דווקא ברגע שהשליכו בעדו כל מיני אשפה, ועל כן נשא תמיד על כובעו קליפות אבטיחים ומלונים ועוד מיני פסולת כיוצא באלה. אף פעם אחת בחייו לא שם לבו לנעשה ומתחולל יומיום ברחוב, שלא כדרך עמיתו, הפקיד הצעיר, אשר דבר לא יחמוק ממבטו החודר, הממולח, והוא יבחין אפילו מי במידרכה שמנגד נפרמה לו רצועה בשולי המיכנס - מה שמעלה תמיד גיחוך ערמומי על שפתיו.
ואילו אקאקי אקאקייביץ׳, גם כשהסתכל באיזה דבר, לא ראה בַּכּל אלא את שורותיו הנקיות, הסדורות בכתב־יד נאה, ורק אם אירע וזרבוב של סוס הגיח פתאום אין יודע מניין ונשען לו על הכתף, פולט מנחיריו משב רוח עז אל לחיו, רק אז השגיח פתאום שלא באמצע השורה הוא עומד, אלא באמצע הרחוב. בבואו הביתה היה יושב מייד אל השולחן, גומע בחופזה את חמיצת־הכרוב שלו ואוכל נתח בשר עם בצל, בלי להשגיח כלל בטעמם, בולע הכל, לרבות הזבובים וכל מה שזימן לו אלוהים באותה שעה. כשהרגיש שקיבתו מתחילה לתפוח היה קם מן השולחן, מוציא את קסת הדיו ויושב להעתיק את המיסמכים שהביא הביתה. אם לא היה לו מיסמך להעתיקו, היה מתקין לו בכוונה העתק משלו, להנאתו בלבד, ובעיקר אם התייחד המיסמך לא ביפי סגנונו, אלא בכתובת הרשומה עליו, של איזו אישיות חדשה או נכבדה.
גם בשעה ששמיה האפורים של פטרבורג כבר מתעמעמים לגמרי, וכל עַם הפקידים כבר כילה את ארוחתו ואכל לשובע, איש איש כפי יכולתו, לפי המשכורת ושגיונות הלב; בשעה שכל אחד ואחד כבר הספיק לנוח מחריקת הקולמוסים בלישכה ומן ההתרוצצויות והעיסוקים הדחופים, שלו ושל זולתו, ומכל מה שמקבל עליו מרצונו, אף למעלה מן הצורך, אדם שאינו מוצא מנוח לנפשו; בשעה שהפקידים נחפזים להוציא את שארית יומם על הנאות: הממולח יותר אץ־רץ לתיאטרון, האחר יוצא אל הרחוב לזון עיניו בשמלות נחמדות, השלישי - למסיבת־רעים, לבטל זמנו ולהפריח מחמאות באוזני איזו עלמת־חן, כוכבת חוג קטן של פקידים, ויש אף כאלה - והם הרוב - ההולכים בפשטות אל עמיתם אשר בקומה השלישית או הרביעית, בדירה של שני חדרים לא גדולים עם פרוזדור או מיטבח ועם מיני משׂכיות שבאופנה, כגון מנורה או איזה חפץ נאה אחר שעלה בקורבנות מרובים, בוויתורים על ארוחות ועל טיולים של ערבית: הקיצור, אפילו בשעה שכל הפקידים כבר נפוצו בין הדירות הקטנות של עמיתיהם, לנהל שם מערכה סוערת של ויסט, והם כבר לוגמים תה מכוסות של זכוכית ומקנחים ברקיקים של פרוטה, שואפים עשן ממיקטרותיהם הארוכות, ואגב חלוקת הקלפים מספרים איזה דבר רכילות שהתגלגל אליהם מן החברה הגבוהה ואיש רוסי לא יוותר עליו בשום פנים ואופן ובשום מצב, וגם אם יקרה המיקרה ולא ימצאו שום עניין להסיח בו, הרי ישובו ויספרו את הבדיחה הנצחית על המפקד שבאו להודיעו כי נכרת זנב הסוס באנדרטה של פַאלקוֹנֶה* - הקיצור, גם כשהכל נושאים נפשם לשעשועים, אין אקאקי אקאקייביץ׳ מבקש לו שום שעשוע. איש לא יכול לומר שראה אותו אי־פעם באיזו מסיבה. מִשֶׁכָּתב ושירבט די שובעו היה שוכב לישון, מחייך מראש למחשבה על יום המחר: מה יזמן לו אלוהים להעתיק למחרת? ככה, על מי־מנוחות, התנהלו להם חייו של אדם שידע לשמוח בחלקו גם במשכורת של ארבע־מאות לשנה, ומן־הסתם היו מוסיפים להתנהל כך עד זיקנה ושיבה, אילולא היו פגעים שונים ומשונים זרועים על דרך־חייהם של יועצים - ולא של יועצים־טיטולאריים בלבד, אלא גם של יועצי־סתרים ויועצים־בפועל ויועצי־חצר ושאר יועצים למיניהם, לרבות אלה שאינם משיאים עצה לאיש ואף אינם נוטלים עצה משום אדם.
[* מי שהקים את האנדרטה הנודעת של פטר הגדול בפטרבורג.]
אוייב מר יש בפטרבורג לכל מי ששכרו ארבע־מאות לשנה או כיוצא בזה. אוייב זה אינו אלא הכפור הצפוני שלנו, אף שיש האומרים כי יפה הוא מאוד לבריאות. בתשע בבוקר, היינו בשעה שהרחובות מתמלאים אנשים העושים דרכם אל הלשכות, הוא מתחיל לצבוט צביטות עזות, מעקצצות, בכל החוטמים כולם ללא הבחנה, עד שהפקידים המיסכנים שוב אינם יודעים לאן יתחבו אותם. בשעה זו, כשגם בעלי הדרגות הבכירות חשים כאב במצחם מחמת הכפור ועיניהם נמלאות דמעות, נותרים לא אחת היועצים־הטיטולאריים המיסכנים חסרי מגן מכל וכל. אין להם הצלה אלא לרוץ באדרותיהם הדקיקות העלובות דרך חמישה או שישה רחובות, ואחר־כך לקפוץ מרגל לרגל בתא־השוער עד שיפשירו כל כשרונותיהם שקפאו בדרך וכל המיומנויות הנחוצות להם לעבודתם. זה זמן־מה חש אקאקי אקאקייביץ׳ שהצינה החלה להציק לו ביתר שאת, כמדומה, בכתפיים ובגב, אף־על־פי שהתאמץ ככל שיכול להחיש צעדיו בעשותו את דרך יומו. לבסוף עלה בדעתו לבדוק, שמא טמון הקילקול באדרתו. הוא בחן אותה בביתו יפה־יפה, ומצא ששניים או שלושה מקומות, ודווקא בגב ובכתפיים, היו לכברה ממש: האריג נשחק עד שנעשה שקוף, וגם הביטנה התפוררה. וזאת לדעת, שגם אדרתו של אקאקי אקאקייביץ׳ שימשה לפקידים מטרה לחיצי לעגם: הם אף שללו ממנה את התואר הנכבד אדרת וכינו אותה ״מעילון״. ואומנם היתה מותקנת בצורה משונה: צווארונה הלך הלוך וקטון משנה לשנה, מאחר ששימש להטלאת חלקיה האחרים. במעשה ההטלאה עצמו לא ניכרה כלל אומנותו של חייט, הכל נראה מגושם וכעוּר. כשראה במה דברים אמורים גמר אקאקי אקאקייביץ׳ בלבו שצריך להביא את האדרת אל פֶּטרוֹביץ׳ החייט, המתגורר אי־שם בקומה הרביעית של הכניסה האחורית, ואף־על־פי שהוא שתום עין וכל פרצופו מכוסה חטטים, הריהו מתעסק בהצלחה ידועה בתיקון מכנסיים ופראקים של פקידים ושאר אנשים, כמובן רק בשעה שאינו שתוי ואינו הוגה בעיסוקים אחרים כלשהם. חייט זה אין שום טעם כמובן להרחיב עליו את הדיבור, אך הואיל וכבר נהוג אצלנו שאופיה של כל דמות ודמות בסיפור יתואר במדוקדק, הרי אין מה לעשות: יעלה ויבוא לכאן גם פטרוביץ׳. בתחילה התקרא פשוט גריגורי והיה צמית של איזה אדון; התחילו לקרוא לו פטרוביץ׳ מיום שקיבל תעודת־שיחרור והחל לשתות לשוכרה בחגים למיניהם, תחילה בחגים הגדולים ואחר־כך בלא שום הבחנה, בכל יום שסומן בו צלב בלוח־השנה. מצד זה היה נאמן למסורת אבותיו, וכשהתווכח עם אשתו היה מכנה אותה ״חילונית״ ו״גרמניה״. וכיוון שכבר הזכרנו את אשתו, מן הראוי שנאמר גם עליה כמה מלים; אלא שלמרבה הצער אין יודעים עליה הרבה לבד מזה שיש לו לפטרוביץ׳ אשה, והיא אפילו חובשת שביס לראשה ולא מיטפחת; אך ביופיה, כמדומה, לא יכלה להתפאר כלל; כשפגשו בה, מכל מקום, היו רק חיילי הגווארדיה לבדם מציצים אל מתחת לשביסה, קורצים בשפמם ופולטים איזה צליל משונה.
כשעלה במדרגות המוליכות אל פטרוביץ׳, אשר היו, אם להודות על האמת, מוצפות כולן מים ושופכין וספוגות אותו ריח כוהל הצורב את העיניים ונודף כידוע בלי חשׂך בגרמי־המעלות האחוריים של כל הבתים בפטרבורג - כשעלה במדרגות כבר שקל אקאקי אקאקייביץ׳ בדעתו, כמה ידרוש ממנו פטרוביץ׳, וגמר בינו לבינו שלא ישלם לו יותר משני רובלים. הדלת היתה פתוחה, שכן עקרת־הבית בישלה איזה דג והעלתה במיטבה עשן רב כל־כך, עד שלא היה אפשר לראות אפילו את המקקים. אקאקי אקאקייביץ׳ עבר את המיטבח בלי שתשגיח בו אפילו עקרת־הבית עצמה, ולבסוף נכנס אל החדר וראה את פטרוביץ׳ יושב על שולחן עץ רחב, לא־צבוע, ורגליו משׂוכלות תחתיו כרגלי פאשה תורכי. כמינהג החייטים היושבים אל מלאכתם, היו רגליו יחפות. וקודם־כל הזדקרה לעין הבוהן, הידועה יפה־יפה לאקאקי אקאקייביץ׳, וציפורנה המעוקמת עבה ונוקשה כשריון של צב. על צווארו של פטרוביץ׳ היתה תלויה פקעת של משי וחוטים, ועל ברכיו מיני סמרטוטים. כבר שלוש דקות היה עמל להשחיל חוט בקוף המחט ולא הצליח, שעל כן התקצף מאוד על האפלולית ואפילו על החוט עצמו, ורטן בחצי קול: ״לא נכנס, הטינופת; הרגת אותי, נבֵלה שכמוך!״ לא נעים היה לו לאקאקי אקאקייביץ׳ על שבא דווקא ברגע שפטרוביץ׳ מתקצף: נוח היה לו להזמין דבר־מה אצל פטרוביץ׳ שעה שרוחו של הלה כבר נתעודדה מעט במשקה, או כמו שהיתה אומרת אשתו: ״הוודקה כבר נשפכת ממנו, מהשֵׁד סתום־העין.״ במצב זה היה פטרוביץ׳ נוח לרצות ואף נתן הנחה בחפץ־לב, ולא עוד אלא שהיה קד קידה ואומר תודה. אומנם, אחר־כך היתה באה אשתו ומייבבת לך שבעלה השתכר, משמע, ומשום כך גם הסכים לעבוד בחצי־חינם, אבל על־פי־רוב היית מוסיף פרוטה אחת, וחסל סדר תשלום. ואילו עכשיו היה פטרוביץ׳ פיכח, כמדומה, ומשום כך גם עיקש, ערל־לב, שׂשׂ כולו לתקוע לך השד יודע איזה מחיר. אקאקי אקאקייביץ׳ חש בזה וכבר היה מוכן ומזומן לפזר רגליו, כמו שאומרים, אבל איחר את המועד. פטרוביץ׳ צימצם לעומתו את עינו היחידה ונעץ בו מבט חודר, ואקאקי אקאקייביץ׳ פלט על כורחו: ״שלום לך, פטרוביץ׳!״ - ״השלום והברכה עליך, אדון,״ אמר פטרוביץ׳ והפזיל עינו אל ידיו של אקאקי אקאקייביץ׳, לראות מה שלל הביא עמו.
״הנה באתי אליך, פטרוביץ׳, כלומר...״ וזאת לדעת, שאקאקי אקאקייביץ׳ היה מתבטא על־פי־רוב במלות־יחס ובתוארי־פועל, ואף בחלקי־דיבר שאין להם שום משמעות כלל. אם היה העניין סבוך מאוד, אף נהג שלא לסיים את המישפט כל עיקר, עד שתכופות היה פותח במלים: ״זה באמת ממש ככה, כלומר...״ ואחר־כך לא כלום, ואף הוא עצמו היה שוכח, בחושבו שכבר אמר הכל.
״במה העניין?״ שאל פטרוביץ׳ ואגב כך סקר בעינו היחידה את כל מיקטורן־השרד שלו כולו, החל בצווארון וכלה בשרוולים ובגב ובקפלים ובלולאות, שהיו ידועים לו כולם יפה־יפה, הואיל והיו מעשה ידיו שלו. כך דרכם של חייטים; זה הדבר הראשון שיעשו בעת פגישה.
״והרי אני, פטרוביץ׳, כלומר... האדרת, משמע, האריג... אתה רואה, בכל שאר המקומות הוא חזק לגמרי, רק שיש עליו קצת אבק, ונדמה כאילו הוא יָשָׁן כביכול, אבל הוא חדש, ורק במקום אחד הנה הוא קצת ככה... בגב, והנה גם פה, הכתף הזאת נשחקה קצת, והנה גם פה קצת, בכתף הזאת - אתה רואה, זה הכל. אפילו אין פה הרבה עבודה...״
פטרוביץ׳ לקח את המעילון, פרש אותו תחילה על השולחן, סקרוֹ בעיון שעה ארוכה, נד בראשו, שלח ידו אל החלון לקחת את קופסת־הטבק העגולה שדיוקן של איזה גנראל מצוייר עליה, לא ידוע בדיוק מי, כי מקום הקלסתר נוּקב באצבע ואחר־כך הודבקה עליו פיסת־נייר רבועה. לאחר שהריח מעט טבק מתח פטרוביץ׳ את המעילון על שתי ידיו ובחנוֹ אל מול האור, ושוב הניד בראשו. אחר־כך הפכו וביטנתו כלפי חוץ ושוב הניד בראשו, הסיר שוב את המיכסה עם הגנראל המודבק בנייר, פיטם נחיריו בטבק, סגר את הקופסה ושב והחביאה, ולבסוף אמר:
״לא, אי אפשר לתקן. טוּאָלֶט מזופת!״
לשמע הדברים האלה נצבט לבו של אקאקי אקאקייביץ׳. ״למה אי אפשר, פטרוביץ׳?״ אמר, מחנן קולו כמעט כילד קטן. ״הלוא רק הכתפיים נשחקו קצת: ואתה, הרי יש לך ודאי איזה פיסות־בד...״
״כן־כן, פיסות־בד אפשר למצוא, פיסות כבר תימצֵאנה,״ אמר פטרוביץ׳. ״אבל לתפור אי אפשר. כל העסק רקוב לגמרי: רק תיגע בו במחט, והכל יתמסמס.״
״שיתמסמס לו, ואתה מייד תטליא עליו טלאי.״
״והלוא אין על מה לשים את הטלאי, אין לו במה להיאחז, נחוצה לו מישענת רחבה מדי. האריג הזה רק נקרא בשם אריג: רק תנשוב עליו קצת רוח והוא יתפורר מייד.״
״נו, אתה כבר תחזק אותו. באמת איך זה ככה דבר שכזה, משמע...״
״לא,״ אמר פטרוביץ׳ בפסקנות. ״אי אפשר לעשות כלום. העסק אבוד לגמרי. ואתה, כשיגיעו הימים הקרים של החורף, מוטב שתעשה לך ממנה חותלות, כי הגרב לא מחמם. זו המצאה שהמציאו הגרמנים, כדי שיוכלו לגרוף יותר כסף (פטרוביץ׳ אהב לעקוץ את הגרמנים בכל שעת־כושר); ומה שנוגע לאדרת - נראה שתצטרך לתפור לך חדשה.״
לשמע המלה ״חדשה״ חשכו עיניו של אקאקי אקאקייביץ׳, וכל מה שהיה בחדר הסתחרר לנגדו. הוא לא ראה בבהירות אלא את הגנראל שקלסתרו מודבק בנייר על מיכסה קופסת־הטבק של פטרוביץ׳. ״איך זה ככה, חדשה?״ אמר כאילו הוא שרוי עדיין בחלום. ״והרי גם כסף אין לי לזה.״
״כן, חדשה,״ אמר פטרוביץ׳ בשלווה פראית.
״נו, ואם הייתי צריך חדשה, איך היא תהיה ככה, כלומר...״
״כלומר, כמה היא תעלה?״
״כן.״
״תצטרך לשים שלוש פעמים חמישים ואפילו יותר,״ אמר פטרוביץ׳ וקפץ שפתיו בחשיבות. הוא אהב מאוד לעשות רושם על שומעיו במיני זיקוקין־די־נור, אהב להדהימם פתאום ומייד להפזיל מבט אל האיש הנדהם ולראות איזה פרצוף יעשה לשמע דבריו.
״מאה ותמישים רובל בעד אדרת!״ צעק אקאקי אקאקייביץ׳ האומלל - צעק אולי לראשונה בחייו, שכן הצטיין תמיד בקולו החרישי.
״כן, אדוני,״ אמר פטרוביץ׳. ״והכל תלוי גם בטיב האדרת. אם תרפד את הצווארון בפרוות־נמיה, ותוסיף ברדס על ביטנה של משי, תוכל להגיע גם למאתיים.״
״אנא, פטרוביץ׳,״ חינן קולו אקאקי אקאקייביץ׳, שלא שמע ולא רצה לשמוע את דבריו של פטרוביץ׳ ואת כל זיקוקיו. ״תקן אותה איכשהו, שאשתמש בה לפחות עוד קצת.״
״לא ולא. גם העבודה תהיה לשווא, גם הכסף יבוזבז לחינם,״ אמר פטרוביץ׳, ואחרי הדברים האלה יצא אקאקי אקאקייביץ׳ מלפניו בנפש רצוצה לגמרי. ואילו פטרוביץ׳ עמד אחרי צאתו עוד שעה ארוכה, קפץ שפתיו בחשיבות ולא חזר לעבודתו, שבע־רצון על שהיטיב לשמור על כבודו, וגם את אמנות־החייטים לא הפקיר.
בצאתו לרחוב היה אקאקי אקאקייביץ׳ כשרוי בחלום. ״הרי זה מין עסק שכזה...״ אמר בינו לבינו. ״ואני אפילו לא חשבתי שיכול לצאת ככה, כלומר...״ ולאחר ששתק איזה זמן, הוסיף ואמר: ״ובכן, ככה זה! הנה מה שיצא לבסוף, ואני ממש לא יכולתי אפילו לשער שככה יהיה.״ אחר־כך שתק שוב שעה ארוכה, ולבסוף אמר: ״ובכן, זה ככה! ממש עניין לא־צפוי בשום פנים ואופן, משמע... ממש בשום פנים ואופן... מין פרשה שכזאת!״ וכשכילה את דבריו פנה ללכת, אך במקום לעשות דרכו הביתה פנה אל הכיוון ההפוך ולא חש בזה כלל. בלכתו נתקל בו מנקה־ארובות ובצידו המזוהם השחיר לו את כל כתפו; דלי שלם של סיד נשפך עליו ממרומי בית ההולך ונבנה. אך הוא לא השגיח כלל בכל אלה, ורק אחר־כך, כשנתקל פתאום בשומר שאַלתו ניצבת לידו והוא עומד ובוזק לו מתוך קרן־הטבק שלו על אגרופו המיובל - רק אז התנער מעט, ואף זאת רק משום שהשומר פנה אליו ואמר: ״מה אתה נדחף לי ישר לתוך הלוע, אין לך מידרכה?״ - הדבר הניעו להביט על סביבותיו ולשים פניו הביתה. רק עתה החל לאסוף את מחשבותיו, ראה נכוחה את מצבו והתחיל מסיח עם עצמו, לא כמקודם, למקוטעין, אלא מתוך גילוי־לב וישוב־הדעת, כדבֵּר עם רֵע נבון, שאפשר להסיח עמו על עניינים הקרובים אל הלב באמת. ״לא, לא,״ אמר אקאקי אקאקייביץ׳. ״עכשיו אין שום טעם לדבר עם פטרוביץ׳: הוא עכשיו ככה, כלומר... נראה שאשתו הקניטה אותו במשהו. ואני מוטב שאבוא אליו ביום א׳ בבוקר: לאחר השבת יהיה מנומנם ופוזל, ויצטרך ללגום קצת כדי להתנער, אלא שאשתו לא תיתן לו כסף, ואז אתחוב אני איזו פרוטה לכפו, וככה, משמע... והוא, משמע, כבר יהיה חביב יותר, ואז האדרת, ככה, כלומר...״ כך היה אקאקי אקאקייביץ׳ דן בינו לבינו, ורוחו נתעודדה; הוא חיכה ליום א׳ הבא, ואך ראה מרחוק שאשתו של פטרוביץ׳ יוצאת מן הבית, מייד בא ועמד לפניו. ואכן, לאחר השבת פזלה עינו של פטרוביץ׳ פזילה יתירה, ראשו שח ארצה וכל־כולו היה אחוז תנומה: ואולם למרות כל אלה, אך שמע במה דברים אמורים, ומייד כמו אחזוֹ השֵׁד: ״אי אפשר,״ אמר. ״תואיל בטובך להזמין לך חדשה.״ אותו רגע נזדרז אקאקי אקאקייביץ׳ ותחב לו פרוטה בכפו. ״רב תודות, אדון, אני אחזק לי קצת את הלב, לחייךָ,״ אמר פטרוביץ׳. ״אבל מה שנוגע לאדרת, אל תטרח יותר: היא לא שווה יותר כלום. ואדרת חדשה אני כבר אתפור לך לתפארת, ועל זה נתקע כף.״
אקאקי אקאקייביץ׳ עוד ניסה לדבר על לבו בעניין התיקון, אבל פטרוביץ׳ לא שעה לו ואמר: ״אדרת חדשה אתפור לך ויהי מה, תואיל להיות סמוך ובטוח, וגם על הכוחות לא נחוס. ואפשר אפילו שתהיה עשויה לפי האופנה האחרונה, שהצווארון יתרכס בקרסים של כסף מתחת לפרווה.״
כאן ראה אקאקי אקאקייביץ׳ שלא יוכל לפטור עצמו מאדרת חדשה, ורוחו נפלה כליל. וכי איך זה ככה, במה יוכל לעשותה, ומניין לו הכסף לזה? אומנם, אפשר היה לסמוך במידת־מה על המענק לרגל החג הבא, אבל הכסף הזה כבר הובא בחשבון מזמן והוקצב מראש. היה עליו לקנות לו מכנסיים חדשים, לפרוע חוב ישן לסנדלר שהתקין לו חרטומים חדשים למגפיים ישנים, וכן צריך היה להזמין אצל התופרת שלוש כותנות ושני זוגות לבנים מאֵלה שאין זה נאה לנקוב את שמם בדפוס - הקיצור, כל הכסף כבר נועד להוצאות, ואפילו יהיה המנהל נדיב ורב־חסד כל־כך שבמקום מענק של ארבעים רובל יקצוב לו ארבעים־וחמישה או חמישים, הרי גם אז לא תישארנה בידיו אלא אי־אלה פרוטות, שלגבי הון התועפות הנחוץ לאדרת תהיינה כטיפה בים. אף־על־פי שידע, כמובן, שפטרוביץ׳ נכנסת בו לעיתים רוח־שטות והוא תוקע פתאום השד יודע איזה מחיר מפולפל, עד שאפילו אשתו אינה יכולה להתאפק והיא צועקת לעברו: ״השתגעת לגמרי, טיפש! פעם הוא עובד בחינם, ופעם נכנס בו השד לתבוע יותר ממה שהוא שווה בעצמו!״ אף־על־פי שידע, כמובן, שפטרוביץ׳ יתרצה לעשות לו אדרת גם בשמונים רובל - אף־על־פי־כן ובכל־זאת, מניין יקח את שמונים הרובל האלה? את החצי עוד אפשר למצוא; החצי כבר יימצֵא, ואולי אפילו קצת יותר: אבל איפה ישיג את החצי השני?... אבל קודם צריך הקורא לדעת מניין בא החצי הראשון. מינהג היה לו לאקאקי אקאקייביץ׳, להפריש מכל רובל שהוציא פרוטה אחת ולטומנה בתיבה קטנה, נעולה במפתח, וחריץ במיכסהָ להטיל בעדו את המעות. כל חצי שנה היה בודק את מטבעות הנחושת שנצטברו ומחליפן במטבעות של כסף. כך עשה זה ימים רבים, וכעבור שנים אחדות כבר צבר לו יותר מארבעים רובל. חצי הסכום היה איפוא בידו; אבל היכן ישיג את החצי השני? היכן ימצא עוד ארבעים רובל? חשב וחשב אקאקי אקאקייביץ׳ ולבסוף החליט שצריך יהיה להפחית את ההוצאות הרגילות לפחות למשך שנה: לבטל את שתיית התה בערבים, לא להדליק נרות בערבים, ואם יצטרך לעשות משהו, ילך אל חדרה של בעלת־הבית ויעבוד לאור הנר שלה: בלכתו ברחובות יפסע פסיעות קלות וזהירות על אבני המירצפת, כמעט על קצות האצבעות, וכך לא תשתחקנה סוליותיו מהר מדי; ימעט ככל האפשר למסור את בגדיו לכביסה, וכדי שלא יתבלו, ימהר להסירם מעליו עם שובו הביתה ויישב לו בחלוקו לעורו, חלוק כותנה ישן נושן, שאפילו הזמן עצמו חס עליו ולא פגע בו לרעה.
יש להודות על האמת, שבתחילה התקשה אקאקי אקאקייביץ׳ להסכין עם הצימצומים הללו, אבל אחר־כך התרגל איכשהו והכל הלך למישרין; הוא אף למד לרעוב בערבים, ולעומת זאת היה זן ומפרנס את רוחו, מכוון לבו אל האידיאה הנצחית של האדרת הנכונה לו; מכאן ואילך נעשו חייו כמו מלאים יותר, כאילו נשא לו אשה, כאילו ישב עוד אדם עמו, כאילו לא היה עוד לבדו, אלא איזו רעיה נעימה ניאותה לעשות עמו את דרך חייו - ורעיה זו לא היתה אלא אותה אדרת רפודה מוֹךְ עבה, שביטנתה חזקה ואינה עשויה להתבלות. הוא נעשה כמו זריז יותר, ואפילו תקיף ונמרץ יותר באופיו, כאדם שכבר הציב לו מטרה ברורה לנגד עיניו. מקלסתר־פניו וממעשיו נעלמו מאליהם כל היסוס, כל פיקפוק - הקיצור, כל מה שהיה בו מן הרפיסות ומן הפסיחה על שתי הסעיפים. לפרקים היתה אש ניצתת בעיניו, ובראשו אפילו חלפו מחשבות חצופות ונועזות מאין כמותן: ואולי בכל־זאת ירפד את הצווארון בפרוות־נמיה? כשהירהר בזה כמעט שבא לידי פיזור־נפש. פעם אחת, כשהעתיק את אחד המיסמכים, כמעט שנפלה אצלו שגיאה, והוא קרא כמעט בקול: ״אוּ״ והצטלב. מדי חודש בחודשו היה נפגש לפחות פעם אחת עם פטרוביץ׳, לגלגל שיתה על־אודות האדרת - איפה מוטב לקנות את האריג, ובאיזה צבע, ובאיזה מחיר, והיה חוזר הביתה שבע־רצון תמיד, אף כי מוטרד מעט, ואומר בלבו שלבסוף יבוא יום וכל זה ייקָנה, והאדרת היֹה תהיה. הדברים התגלגלו אף מהר מכפי שציפה. בניגוד לכל המשוער קצב המנהל לאקאקי אקאקייביץ׳ לא ארבעים או ארבעים־וחמישה, אלא לא פחות משישים רובל טבין ותקילין. האם ניחש בלבו שאקאקי אקאקייביץ׳ זקוק לאדרת, ושמא אירע כך באקראי, מכל מקום נפלו לידו עשרים רובל יתירים. הדבר החיש את כל המעשה. עוד חודשיים־שלושה של תענית - ובידי אקאקי אקאקייביץ׳ אכן הצטברו כשמונים רובלים. לבו, השוקט בדרך־כלל, התחיל פועם בעוז. בו־ביום הלך עם פטרוביץ׳ לעשות קניות. קנו אריג משובח מאוד - ואין שום תימה בזה, שהרי כבר הירהרו בדבר חצי שנה מראש, וכמעט לא עבר חודש שלא הלכו אל החנויות לבחון את המחירים. אפילו פטרוביץ׳ עצמו אמר, שאריג טוב מזה אין בעולם כלל. לביטנה בחרו בַּד־קוֹלֶנקוֹר, אבל משובח וחזק כל־כך, עד שלדברי פטרוביץ׳ היה טוב אפילו ממֶשי, ואף נחמד יותר למראה ונוצץ יותר. פרוות־נמיה לא קנו, שכן היתה יקרה מדי, ובמקומה בחרו בפרוות־החתול המשובחת ביותר שהיתה בחנות - חתול שממרחק־מה נראה כנמיה לכל דבר.
שבועיים תמימים שקד פטרוביץ׳ על האדרת, שכן צריך היה להכליב ולאחות הרבה, ואילמלא כן היה מכלה את מלאכתו קודם. בשכר עבודתו לקח שנים־עשר רובלים - פחות מזה לא היה אפשר בשום אופן: הכל היה תפור יפה־יפה על משי, בתַכים כפולים זעירים, ואחר־כך עבר פטרוביץ׳ במו שיניו על כל תך ותך וטבע בו מיני צורות. זה היה... קשה לדייק ולומר באיזה יום, אך מן־הסתם לא היה לו לאקאקי אקאקייביץ׳ בחייו יום מאושר וחגיגי יותר מזה שבו הביא לו פטרוביץ׳ סוף־סוף את האדרת. עם בוקר הביא אותה, סמוך לשעה שצריך היה ללכת אל הלישכה. בשום זמן אחר לא היתה האדרת באה כל־כך בעיתהּ, שכן כבר התחילו ימים של כפור עז, והצינה אף עמדה להתגבר, כמדומה. פטרוביץ׳ הופיע והאדרת בידו, כיאה לחייט מעולה. על פניו היתה נסוכה ארשת חשיבות שאקאקי אקאקייביץ׳ עוד לא ראה כמוה. דומה שחש בכל מאודו כי עשה מעשה רב, ואף גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש. הוא הוציא את האדרת מתוך מיטפחת־האף שבה היתה צרורה: המיטפחת חזרה זה עתה מידי הכובסת; רק אחר־כך קיפל אותה פטרוביץ׳ וטמנהּ בכיסו, לשימוש. משהוציא את האדרת הסתכל בה בגאווה יתירה, החזיקה בשתי ידיו, ובזריזות יתירה הטילה על כתפיו של אקאקי אקאקייביץ׳; אחר־כך משך בה מאחור והחליקהּ כלפי מטה; אחר־כך עטף בה את אקאקי אקאקייביץ׳ מתוך נוחות ורווחה. אקאקי אקאקייביץ׳, איש בשנות העמידה, ביקש לנסות את השרוולים; פטרוביץ׳ עזר לו ללבוש את האדרת גם בשרווליה, ונמצא שגם השרוולים עשויים כראוי. הקיצור, התברר שהאדרת כולה כפתור ופרח. פטרוביץ׳ לא החמיץ את שעת־הכושר ואמר כי רק משום שהוא מתגורר בלא שלט וברחוב קטן, ואף מכיר את אקאקי אקאקייביץ׳ זה ימים ושנים, רק משום כך הוא מסתפק במחיר זול שכזה; ואילו בשדירת נייֶבסקי, רק בעד העבודה היו לוקחים ממנו שבעים וחמישה רובל. אקאקי אקאקייביץ׳ לא רצה להתעמק בדבר עם פטרוביץ׳, ומה גם שהתיירא מפני סכומי־העתק שהיה הלה מפליג בהם כדי לזרות חול בעיני הבריות. הוא פרע את החשבון, הודה לו, ומייד יצא באדרתו החדשה והלך אל הלישכה. פטרוביץ׳ יצא אחריו, נעמד ברחוב, ועוד שעה ארוכה השקיף מרחוק על האדרת; אחר־כך הלך בכוונה הצידה, פנה אל סימטה עקלקלת, וחזר במרוצה אל הרחוב כדי לשוב ולהביט באדרת שלו מצידה האחר, הווה אומר היישר מלפנים.
בתוך כך היה אקאקי אקאקייביץ׳ עושה דרכו וכל רגשותיו חוגגים. בכל רגע ורגע חש בעליל שאדרת חדשה לו על כתפיו, ופעמים אחדות אפילו הצטחק מרוב נחת. ואכן, שתי זכיות נפלו בחלקו: האחת - שחָם לו, והאחרת שטוב ונעים לו. לדרך לא שם לב כלל, ופתאום נמצא עומד בלישכה. בתא־השוער פשט מעליו את האדרת, סקר אותה מכל צדדיה, והפקידהּ בידי השוער לשמירה מיוחדת. אין לדעת איך פשטה השמועה פתאום בכל רחבי הלישכה, שאקאקי אקאקייביץ׳ יש לו אדרת חדשה, והמעילון שוב אינו קיים כלל. בו ברגע באו כולם במרוצה אל תא־השוער, לראות את האדרת החדשה של אקאקי אקאקייביץ׳. החלו לברך אותו ולאחל לו מיני איחולים, והוא - תחילה רק עמד וחייך, ואחר־כך אפילו נכלם. ושעה שהקיפוהו כולם ואמרו שאת האדרת החדשה יש לחנוך במשקה, ומכל־מקום עליו להזמין את כולם למסיבת־רֵעים, איבד אקאקי אקאקייביץ׳ את עשתונותיו כליל, ושוב לא ידע מה יעשה, מה ישיב להם ובאיזו אמתלה יתחמק. כעבור רגעים אחדים אף עמד בלחיים סמוקות והתחיל טוען מתוך מידה של תמימות שהאדרת אינה חדשה כלל, שאין זה אלא סתם ככה, שאין זו אלא אדרתו הישנה. לבסוף עמד אחד הפקידים, ולא פקיד סתם אלא עוזר של ראש־האגף, ומן־הסתם כדי להראות שאין בו גאווה כלל והוא מתרועע גם עם נחותים ממנו, פתח ואמר: ״שיהיה כך, אני אעשה מסיבה במקום אקאקי אקאקייביץ׳, וכולכם מוזמנים אלי הערב לכוס תה: היום, כמו בכוונה, יש לי יום־הולדת.״ כדרכו של עולם, הזדרזו הפקידים ובירכו את עוזר ראש־האגף, וקיבלו ברצון את הצעתו. אקאקי אקאקייביץ׳ כבר ביקש להתחמק באיזו תואנה, אך הכל טענו שאין זה מן הנימוס, שזו בושה וחרפה ממש, והוא לא יכול לסרב עוד בשום פנים. בעצם, אחר־כך אף נעם לו הדבר, שכן נזכר שכך תהיה לו הזדמנות להתהלך באדרתו החדשה גם לעת ערב. כל היום ההוא היה לו לאקאקי אקאקייביץ׳ כמין חג גדול של התעלוּת. הוא חזר הביתה בלב מלא אושר, פשט את אדרתו ותלה אותה בזהירות על הקיר, ולאחר ששב וזן עיניו באריג ובביטנה, הוציא בכוונה, לשם השוואה, את המעילון הישן, שכבר התפורר לגמרי. הוא העיף בו מבט ואפילו פרץ בצחוק: איזה הבדל עצום! ועוד שעה ארוכה בעת הארוחה היה שב ומצטחק בכל פעם שנזכר במצבו של אותו מעילון. הוא אכל מתוך עליצות, ובתום הארוחה לא ישב להעתיק ולא התעסק במיסמכים, אלא התפנק לו במיטתו עד רדת החשיכה. אחר־כך קם והתלבש בלי שהיות יתירות, הניח על כתפיו את האדרת ויצא.
היכן בדיוק התגורר אותו פקיד בעל המסיבה לא נוכל לומר, למרבה הצער: הזיכרון התחיל בוגד בנו, וכל מה שיש בה בפטרבורג, כל הרחובות והבתים התמזגו והתערבבו בראשנו כל־כך, שכבר קשה לדלות משם איזה דבר שלא השתבשה צורתו. כך או כך, מכל מקום ברור שאותו פקיד התגורר באחד הרבעים היותר מכובדים של העיר, הווה אומר רחוק למדי ממעונו של אקאקי אקאקייביץ׳. תחילה היה על אקאקי אקאקייביץ׳ לעבור אי־אלה רחובות שוממים שתאורתם קלושה, אך ככל שקרב אל דירתו של הפקיד הלכו הרחובות ומלאו חיים ותנועה, והאור בהם גבר. הולכי־רגל חלפו על־פניו לעיתים קרובות יותר, וביניהם גם גברות הדורות בלבושן, ועל בגדי הגברים החלו להיראות גם צווארונים של ביבר; נתמעטו ה״וַאנקוֹת״* על מיזחלות־העץ המרושתות שלהם עם המסמרים הקטנים המוזהבים, והיפוכו של דבר, נתרבו הרכָּבים המטורזנים שכובעי פרווה ארגמניים לראשיהם ומיזחלותיהם מצופות לאכּה ומכוסות פרוות־דובים, וכירכרות הדורות נישאו ביעף וגלגליהן חורקים בשלג. אקאקי אקאקייביץ׳ הסתכל בכל אלה כבדבר חידוש. זה לו שנים אחדות שלא יצא בערבים אל הרחוב. הוא נעמד לפני חלון־ראווה מואר והביט בסקרנות באיזו תמונה ובה אשה נאה למראה החולצת את נעלה ואגב־כך מערטלת את הרגל כולה, שאינה כעורה כלל וכלל; ומאחרי גבה, מפתח החדר הסמוך, משרבב ראשו איזה גבר עם זקנקני־לחיים וציצת־שיער נוסח ספרד על סנטרו. אקאקי אקאקייביץ׳ ניענע בראשו והצטחק, ואחר־כך פנה והמשיך דרכו. מדוע הצטחק ככה, האם מפני שנתקל בדבר שלא היה מוּכּר לו כלל ואף־על־פי־כן משתמר בלבו של כל אדם איזה חוש כלפיו, ושמא חשב לו, בדומה להרבה פקידים אחרים, כדלקמן: ״נו, נו, הצרפתים האלה! מה יש פה לדבר, אם הם כבר רוצים משהו ככה, אז הנה כבר ממש ככה...״ ואולי גם את הדברים האלה לא חשב - הרי אי אפשר להיכנס לתוך נשמתו של אדם ולדעת כל מה שהוא חושב.
[* כינוי לעגלונים מבני הצמיתים.]
לבסוף הגיע אל ביתו של עוזר ראש־האגף. עוזר ראש־האגף חי ברווחה גדולה: גרם־המעלות היה מואר בפנס, הדירה היתה בקומה השניה. כשנכנס לחדר־המבוא ראה אקאקי אקאקייביץ׳ על הריצפה טורים־טורים של ערדליים. ביניהם, בטבור החדר, עמד מיחם, מזמזם ופולט ענני־קיטור. על הקירות היו תלויות אדרות ושכמיות למיניהן, קצתן אף מעוטרות בצווארונים של ביבר או בחפתים של קטיפה. מעבר לקיר עלו קולות המולה ודיבור, שנצטללו פתאום ונתבהרו שעה שנפתחה הדלת ומשרת יצא משם ובידו טס עם כוסות מרוקנות, קנקן שמנת וסלסלה של רקיקים. נראה בעליל שהפקידים באו לפני שעה ארוכה וכבר שתו כוס ראשונה של תה. אקאקי אקאקייביץ׳ תלה את אדרתו ונכנס אל החדר, ובאחת נתהבהבו מול עיניו נרות ופקידים ומיקטרות ושולחנות־קלפים, ובאוזניו עלתה וגאתה מכל עבר המולת דיבורים עמומה, ורעש כיסאות נעתקים ממקומם. הוא נעמד במבוכה באמצע החדר, תוהה וחוכך בדעתו מה יעשה. ואולם הכל כבר השגיחו בו וקידמו את פניו בקריאות צהלה, ומייד חשו אל חדר־המבוא ושבו ותלו עיניהם באדרתו. אקאקי אקאקייביץ׳ התבלבל קצת, אך בהיותו אדם תמים ובר־לבב לא יכול שלא לשמוח בראותו שהכל משבחים את האדרת. אחר־כך, אין צריך לומר, עזבוהו הכל לנפשו, גם אותו גם את אדרתו, וכמינהגו של עולם פנו אל השולחנות המיועדים למישחק הוויסט. כל אלה, כל הרעש והדיבורים והמון האנשים, היו זרים ומוזרים לאקאקי אקאקייביץ׳. הוא לא ידע מה יעשה ואנה יוליך את ידיו ואת רגליו ואת כל גופו; לבסוף ישב אל אחד השולחנות, הציץ בקלפים, העיף מבט בפניו של זה ובפניו של זה, וכעבור זמן־מה החל לפהק, להשתעמם - ומה גם שכבר הגיעה השעה שרגיל היה לשכב לישון. הוא ביקש להיפרד מעל המארח, אבל לא נתנו לו ללכת ואמרו שלכבוד המלבוש החדש עליהם לשתות שמפאניה ויהי מה. כעבור שעה הגישו את ארוחת־הערב - תחמיץ של ירקות, בשר־עגל קר, פשטידה, עוגיות ושמפאניה. את אקאקי אקאקייביץ׳ אילצו לשתות שני גביעים, ומשכילה אותם חש והנה גברה השימחה בחדר; ואף־על־פי־כן לא יכול בשום אופן לשכוח שהשעה כבר שתים־עשרה, והגיעה העת לשוב הביתה. כדי שלא יעלה בדעת בעל־הבית לעכב בעדו יצא מן החדר בלאט, חיפש בחדר־המבוא את אדרתו ולמגינת־לבו מצאה מוטלת על הריצפה, ניער אותה והסיר מעליה כל גרגר של אבק, עטף בה את כתפיו וירד במדרגות אל הרחוב.
בחוץ עוד היה הכל מואר. כמה חנויות של סידקית, מאלה המשמשות כמין בית־ועד תמידי למשרתים ולשאר אנשים, היו פתוחות: האחרות, שהיו סגורות, נסתננה מהן אף־על־פי־כן רצועה ארוכה של אור מבעד לחריץ הדלת, והעידה שעדיין היו בהן מבקרים, משרתות ומשרתים שמן־הסתם עוד לא כילו את שיחתם ואת דיבוריהם, בעוד אדוניהם המשתאים תוהים לאן זה הלכו והיכן נעלמו. אקאקי אקאקייביץ׳ הלך ורוחו טובה עליו, ואף כמעט שהחל לרוץ פתאום, אין יודע למה, אחרי איזו גברת שחלפה על־פניו כברק וכל איבר מאיבריה מלא תנועה תוזזת. אבל הוא חזר בו מייד והוסיף ללכת חרש־חרש כמקודם, ואף השתומם בעצמו על דהרה זו שלא ידע את פישרה. עד מהרה השתרעו לפניו אותם הרחובות השוממים, שגם לאור היום אין בהם כדי לשמח את הלב, ולא כל שכן בערב. עכשיו נראו ריקים ונידחים אף יותר: הפנסים נתמעטו - דומה שהתחילו מקמצים בשמן למאור; הופיעו בתים של עץ, גדרות; בשום מקום לא נראתה נפש חיה; רק השלג ניצנץ ברחובות, והשחירו בעצב בקתות נמוכות שנרדמו בתריסים מוגפים. הוא קרב והלך אל המקום שהרחוב נפתח שם אל כיכר אינסופית, אשר הבתים שמעֶברהּ האחֵר נראים אך בקושי לעין, וכל מראיה כישימון נורא.
במרחק, האלוהים יודע איפה, ריצד אור באיזו סוכה שנראתה כעומדת בקצה העולם. עליצותו של אקאקי אקאקייביץ׳ נתמעטה משום־מה. הוא פנה אל הכיכר ועל כורחו ניעור בו איזה פחד סתום, כאילו ניבא לו לבו איזו רעה. הוא הביט לאחוריו ולצדדים: ממש כאילו ים על סביבותיו. ״לא, מוטב שלא אסתכל,״ אמר בלבו והוסיף ללכת בעיניים עצומות; כשחזר ופקחן, לראות מתי יגיע אל קצה הכיכר, ראה פתאום והנה עומדים מולו, לפני אפו ממש, כמה אנשים בעלי שפם - אילו אנשים, זאת לא יכול להבחין בשום אופן. עיניו חשכו ולבו פירכס בחזהו. ״אבל האדרת הזאת היא שלי!״ אמר אחד מהם בקול רועם ותפס בצווארונו. אקאקי אקאקייביץ׳ ביקש לצעוק ״הצילו!״, אך האחֵר הניף לו אל מול פיו ממש אגרוף שגודלו כגולגולת של פקיד, ואמר: ״הנה, רק תנסה לצרוח!״ - אקאקי אקאקייביץ׳ לא הרגיש אלא שפושטים מעליו את האדרת ובועטים בו בתנופת ברך, והוא נפל על השלג אפיים ארצה ושוב לא הרגיש כלום. כעבור דקות אחדות התנער וקם על רגליו, אך איש לא היה שם עוד. עתה חש כי קר שם בכיכר הפתוחה ואדרתו איננה, הוא החל לצעוק, אבל קולו אף לא התכוון, כמדומה, להגיע אל קצה הכיכר. בלב נואש, בלא לחדול מצעקותיו, החל לרוץ לאורך הכיכר היישר אל הסוכה, ששומר ניצב לידה שעוּן על אלתו, משקיף בסקרנות, כמדומה, כמבקש לדעת מדוע, לכל השדים, רץ אליו אדם מרחוק וצורח. בהגיעו אליו התחיל אקאקי אקאקייביץ׳ צועק עליו בגרון נשנק, למה זה הוא ישן ככה ואינו משגיח כלל ואינו רואה איך שודדים אדם. השומר נענה ואמר שלא ראה כלום, שראה איך עוצרים אותו שני אנשים בכיכר, אבל חשב לתומו שידידיו הם; ושבמקום לגדף לחינם מוטב לו שילך מחר אל מפקח־המישטרה, והלה כבר ימצא מי גזל את האדרת. אקאקי אקאקייביץ׳ הגיע במרוצה לביתו וצורתו פרועה ומסוכסכת כולה: השערות המעטות שעדיין צמחו לו על רקותיו ועל עורפו נתפרעו לגמרי; צלעותיו וחזהו וכל מכנסיו היו מכוסים שלג. הישישה בעלת־ביתו שמעה דפיקה נוראה על הדלת, קפצה בחופזה מעל מיטתה, ובנעל אחת לרגלה חשה לפתוח, ידה האחת מהדקת את שולי כותונתה אל חזהּ מחמת הצניעות; ואולם בפותחה נרתעה לאחוריה למראהו של אקאקי אקאקייביץ׳. כשסיפר לה מה אירע ספקה הישישה כפיה ואמרה שיש ללכת היישר אל קצין־המישטרה, כי שוטר־הרובע רק יבלבל את המוח ויפריח הבטחות ולא יעשה כלום, ולכן מוטב ללכת ישר אל הקצין, שהיא אפילו מכירה אותו, הואיל ואָנָה, הנערה הפינית ששימשה טבחית בביתה, הלכה עכשיו לשמש אומנת בבית הקצין, והיא עצמה רואה אותו לעיתים קרובות כשהוא עובר בכירכרתו ליד ביתה, וכמו כן הוא הולך כל יום־ראשון לכנסיה להתפלל, ואגב תפילה הוא מסתכל על כולם בפנים צוהלות, וכל מעשיו מעידים עליו, משמע, שאיש טוב הוא. לשמע הדברים האלה פנה אקאקי אקאקייביץ׳ ושירך רגליו בעצב אל חדרו, ואיך עבר עליו שם הלילה, זאת יתאר לו כל מי שיכול להעמיד עצמו ולוּ לרגע במקום חברו.
השכם בבוקר קם והלך אל הקצין: אבל אמרו לו שהלה ישן; חזר ובא בעשר - ושוב אמרו לו: ״ישן.״ חזר ובא באחת־עשרה - ואמרו: ״הקצין לא בבית;״ בא לעת צהריים - אבל הלבלרים בחדר־המבוא לא נתנו לו להיכנס בשום אופן וביקשו בכל תוקף לדעת באיזה עניין בא, ולשם איזה צורך, ומה אירע, עד שלבסוף עמד אקאקי אקאקייביץ׳ וגמר בלבו להראות תקיפות ולו פעם אחת בחייו, ופסק נחרצות שעליו לראות את הקצין פנים אל פנים, ושלא יעזו לעכב בעדו, שכן בא מן הלישכה בעניין ממלכתי, והוא עוד יגיש תלונה נגדם, או־אז ילמדוּ לקח. על הדברים האלה לא העזו הלבלרים להשיב כלום, ואחד מהם הלך לקרוא לקצין. משום־מה הקשיב הלה לסיפור על שוד האדרת בצורה משונה מאין כמותה. במקום לתת דעתו על עיקר המעשה, החל לחקור את אקאקי אקאקייביץ׳: למה זה חזר לביתו בשעה מאוחרת כל־כך, וכלום לא נכנס אל איזה בית בלתי מהוגן - עד שנבוך אקאקי אקאקייביץ׳ והתבלבל לגמרי, ויצא מעל פניו בלי לדעת אם יינָקטו אמצעים בעניין האדרת, אם לאו. כל אותו היום לא הלך אל הלישכה (מיקרה אחד ויחיד בחייו). למחרת הופיע שם חיוור כולו, לבוש במעילון הישן, שנראה עתה עגמומי ועלוב עוד יותר. אומנם, נמצאו פקידים שלא נמנעו גם כאן מלהלעיג על אקאקי אקאקייביץ׳, אך הסיפור על שוד האדרת נגע ללבם של רבים. מייד נמנו וגמרו לערוך מגבית למענו, אך לא אספו אלא סכום של מה־בכך, שכן גם בלאו־הכי כבר פיזרו הפקידים ממון רב שעה שקיבלו עליהם להזמין תמונת־דיוקן של המנהל ולקנות איזה ספר לפי המלצתו של ראש־האגף, שהיה ידידו של המחבר - ובכן, לא נאסף שם אלא סכום של מה־בכך. פלוני שנכמר בו לבו ביקש לעזור לאקאקי אקאקייביץ׳ לפחות בעצה טובה, ואמר לו שילך לא אל שוטר־הרובע, שכן אומנם אפשר שהלה, מרצונו לשאת חן בעיני הממונים, ימצא איכשהו את האדרת, אבל בין כך ובין כך תישאר זו בידי המישטרה אם לא יביא אקאקי אקאקייביץ׳ ראיות חותכות לבעלותו עליה; ועל כן ייטיב לעשות אם יפנה אל אדם חשוב אחד, ואותו אדם חשוב ישא ויתן עם הרשויות הנוגעות בדבר ויזרז את ההליכים. באין ברירה שינס אקאקי אקאקייביץ׳ מותניו והלך אל האדם החשוב. מה תואר ומה מישׂרה היו לו לאדם החשוב אין איש יודע עד היום. וזאת לדעת, שאותו אדם חשוב נעשה אדם חשוב אך לא מכבר, ועד אז היה אדם לא חשוב. בעצם, גם עתה לא הוחזקה מישׂרתו חשובה לעומת מישׂרות אחרות חשובות ממנה לאין ערוך. אבל תמיד יימצֵא איזה חוג אנשים שהמוחזק לא־חשוב בעיני אחרים יהיה חשוב דיו בעיניהם. אותו האיש, אגב, השתדל להרבות את חשיבותו בדרכים אחרות למיניהן, כגון שתיקֵן תקנה כי הפקידים הזוטרים יקבילו את פניו על גרם־המעלות בבואו אל המישרד; וכי לא יעז שום אדם להיכנס אליו סתם כך, אלא שיתנהל הכל על־פי סדר חמור שבחמורים: הרֶגיסטראטוֹר־הקוֹלֶגי יודיע למזכיר־הפלך, מזכיר־הפלך - למזכיר־הטיטוּלארי, או למישהו כיוצא בו, ורק אחר־כך יגיע העניין לידיו שלו. שכן רוּס* הקדושה פשׂה בה נגע החיקוי, הכל עושים מעשה קוף ומחקים את הממונים עליהם. ואף מספרים על יועץ־טיטולארי פלוני שנתמנה מנהל של איזו לישכה לא גדולה, ומייד היקצה לעצמו חדר נפרד וקרא לו ״חדר הרָשוּת״ והעמיד אצל דלתו מיני זקיפים בצווארונים אדומים ובמכנסי פאר, שהיו אוחזים בכף־המנעול ופותחים את הדלת לפני כל הבא, אף ש״חדר הרשות״ היה בו מקום אך בקושי לשולחן־כתיבה רגיל. מינהגו והליכותיו של האדם החשוב היו מיושבים ואומרי הדר, אך לא מורכבים ביותר. עיקר העיקרים של שיטתו היתה החוּמרה. ״חומרה וחומרה - ושוב חומרה,״ היה שגור בפיו תמיד, ועם המלה האחרונה היה נותן בפני איש שיחו מבט של חשיבות יתירה; אף־על־פי שבעצם לא היה בזה שום צורך, שכן כל תריסר הפקידים של מנגנון־הרשות שבלישכה היו שרויים ממילא באימה הראויה: אך ראוהו מרחוק, מייד היו מניחים את מלאכתם ונעמדים בזקיפת הגֵו ובמיתוח זרועות עד שעבר המנהל את החדר. שיחתו עם הכפופים לו היתה כולה חומרה, ולרוב הצטמצמה בשלושה מישפטים: ״איך אתה מעז? אתה יודע עם מי אתה מדבר? הבנת לפני מי אתה עומד?״ בעומק לבו היה בעצם אדם טוב, נוח לידידיו ושׂשׁ לעשות להם נחת; אלא שהתואר גנראל** שיבש עליו את דעתו. משזכה לתואר גנראל נתבלבל משום־מה, איבד את עשתונותיו ושוב לא ידע מה יעשה. כל עוד ישב עם השווים לו בדרגה היה אדם ראוי, אדם מהוגן מאוד, ומבחינות רבות אף אדם לא טיפש כלל; אבל אך נקלע לחברה שהיו בה אנשים נמוכים ממנו ולו בדרגה אחת - ישמור אותנו אלוהים! יושב היה ושותק, ומצבו מעורר רחמים ממש, ומה גם שהוא עצמו חש כל העת שיכול היה לבלות את זמנו בנועם רב שבעתיים. לפעמים ניבט מעיניו חשק עז להצטרף לאיזו שיחה מעניינת, לאיזו חבורה, אך מייד מנעה בעדו המחשבה: כלום לא יהיה בזה משום מחילה על כבודו, משום פשטות־הליכות יתירה, כלום לא יגרע הדבר מחשיבותו? ומתוך שיקולים שכאלה נשאר שרוי תמיד באותו מצב של שתיקה, ורק מפעם לפעם נפלטו מפיו מיני צלילים בני הברה אחת, ובשל כך יצא לו שם של אדם משעמם מאין כמותו.
[* שמה העתיק של רוסיה.]
[** דרגות הפקידים ברוסיה הצארית היו חופפות לדרגות הצבאיות.]
לפני אדם חשוב שכזה הופיע אקאקי אקאקייביץ׳ שלנו, הופיע בשעה שלא היתה שעת־כושר כלל ואף לא היתה יפה לו כל־עיקר, אף שיפה גם יפה היתה לאדם החשוב. האדם החשוב ישב לו בחדר־עבודתו וגילגל שיחה עליזה־שבעליזות עם מכר ותיק שבא העירה לא מכבר, רֵע ילדותו שלא ראהו זה כמה שנים. אותה שעה הודיעו לו שבא אליו איזה בַּשְׁמאצ׳קין. הוא שאל בקצרה: ״מי זה?״ והשיבו לו: ״איזה פקיד.״ - ״אה! הוא יכול לחכות, אין לי פנאי עכשיו,״ אמר האיש החשוב. וכאן מן הראוי לומר שהאיש החשוב שיקר בלא בושה: דווקא היה לו פנאי; הוא ורעו סחו זה לזה הכל כבר לפני שעה ארוכה, וזה שעה ארוכה נפלו בשיחתם שתיקות ארוכות, שבמהלכן היו רק טופחים קלות זה על שוקו של זה ומפטירים: ״ככה זה, איוואן אַבְּראמוֹביץ׳!״ - ״ככה וככה, סטפאן וַארְלאמוֹביץ׳!״ - ואף־על־פי־כן ציווה על הפקיד לחכות, כדי להראות לרעו, אשר פרש מן השירות לפני ימים רבים והשתקע בביתו שבכפר, כמה זמן נאלצים הפקידים להמתין לו בפרוזדור. לבסוף, מששוחחו דיים, ויתר על כן - מששתקו דיים ועישנו סיגריה בכורסאות הנוחות בעלות המיסעדים הנעים, עשה עצמו כנזכר פתאום ופנה אל המזכיר שנעמד אצל הפתח ומיסמכים בידו: ״כן, הרי עומד שם כמדומה איזה פקיד. תגיד לו להיכנס.״ בראותו את דמותו הענוותנית של אקאקי אקאקייביץ׳ ואת מיקטורן־השרד הבלה שלו פנה אליו פתאום ושאל ״מה רצונך?״ באותו קול נחרץ ונוקשה אשר עמל לסגל לו בבדידות חדרו, אל מול המראָה, שבוע ימים לפני שקיבל את מישרתו החדשה ואת תואר הגנראל. אקאקי אקאקייביץ׳, שהקדים וחש בעוד מועד את מורך־הלב הראוי, התבלבל ונבוך קצת, וכמיטב יכולתו, וככל שהתירה לו חירות לשונו, ותוך שימוש תכוף אף יותר מתמיד בתיבת ״ככה...״, עמד והסביר כי היתה לו, משמע, אדרת חדשה לגמרי, אשר נשדדה מידו באכזריות לא אנושית, ועתה הוא פונה אליו שיואיל, ככה, להשתדל למענו אצל האדון ראש־המישטרה, או אצל מישהו כיוצא בו, וימצא, משמע, את האדרת. הליכות שכאלה נראו לגנראל, לא ברור למה, כחסרות דרך־ארץ. ״מה אתה חושב לך, אדוני הנכבד,״ אמר בנימה מקוטעת, ״אינך יודע מהו הסֵדר? לאן אתה נדחק? אינך מכיר את הנוהלים? קודם־כל היה עליך להגיש בקשה במישרד; זו היתה מגיעה אל ראש־האגף, אל מנהל־המחלקה, אחר־כך היתה נמסרת לידי המזכיר, והמזכיר כבר היה מעביר אותה אלי...״
״אבל, הוד מעלתך,״ אמר אקאקי אקאקייביץ׳ והשתדל לאזור את כל טיפת עוז־הרוח שהיה בו, ובה־בשעה חש שהוא מוצף נחשול נורא של זיעה, ״העזתי להטריח את הוד מעלתך, משום שהמזכירים, ככה... אי אפשר לסמוך עליהם...״
״מה, מה, מה?״ אמר האדם החשוב. ״מניין זה צלחה עליך הרוח הזאת? מניין באו לך רעיונות שכאלה? איזו מין מרדנות פשטה לה פתאום בקרב הצעירים כנגד הממונים והשליטים?!״ האדם החשוב לא השגיח, כמדומה, שאקאקי אקאקייביץ׳ כבר נצברו לו בחשבונו חמישים שנה ויותר, הווה אומר שאם אפשר היה בכלל לקרוא לו צעיר, הרי זה באופן יחסי בלבד, דהיינו ביחס למי שכבר מלאו לו שבעים. ״האם אתה יודע עם מי אתה מדבר? הבנת לפני מי אתה עומד? הבנת זאת? הבנת? אני שואל אותך.״ וכאן רקע האדם החשוב ברגלו והרים את קולו כל־כך, שגם איש אחר תחת אקאקי אקאקייביץ׳ היה מתחלחל. לבו של אקאקי אקאקייביץ׳ גווע בקירבו, הוא התנודד, כל איבריו נזדעזעו ורגליו כשלו תחתיו. אילולא חשו אליו השומרים לתמוך בו, היה משתטח על הריצפה; הוציאוהו משם וגופו קופא כמעט. ואילו האדם החשוב, שמח על שהרושם שעשה אף עלה על המשוער, וכולו מבוסם מעצם המחשבה שמלה מפיו די בה להביא אדם לידי עילפון, הפזיל מבט אל רעו, לבחון איך נראה הדבר בעיניו, ולא בלי הנאה נוכח שגם הרֵע שרוי באיזה מצב מעורפל בתכלית, וסופו שהתחיל הוא עצמו מתמלא אימה.
איך ירד במדרגות, איך יצא אל הרחוב - מכל אלה לא זכר אקאקי אקאקייביץ׳ כלום. הוא לא חש לא את ידיו ולא את רגליו. מימיו לא ננזף ככה מפי גנראל, ומה גם גנראל זר. הוא הלך בסופת־השלג השורקת ברחובות, פיו פעור ורגליו ניגפות באבני המירצפת; כמינהג פטרבורג, נשבה בו הסופה מכל ארבע רוחות־השמיים, מכל הסימטאות. כהרף עין צבה גרונו, ובבואו הביתה שוב לא היה בכוחו להוציא הגה; כל גופו התנפח והוא נפל למישכב. מה רב לפעמים כוחה של נזיפה מפי הרָשוּת! למחרת תקפה עליו קדחת עזה. הודות לסיועו הנדיב של האקלים הפטרבורגי התפתח החולי מהר מן הצפוי, וכשבא הרופא ומישש את דופקו שוב לא מצא דבר לעשותו, ורק רשם לו רטיה חמה, כדי שלא להשאיר את החולה בלא עזרתה החנוּנה של חוכמת־הרפואה; אך בו־במקום הכריז שיקיץ עליו הקץ בתום יממה ומחצה. אחר־כך פנה אל בעלת־הבית ואמר: ״ואת, סבתא, אל תבזבזי זמן לריק, הזמיני לו כבר עכשיו ארון מעץ־אורן, כי עץ־אלון יהיה יקר מדי בשבילו.״ האם שמע אקאקי אקאקייביץ׳ את המלים האלה החורצות את גורלו, ואם שמע - האם נזדעזע בעטיין, האם צר היה לו על חייו העלובים - על כך אין יודעים ולא כלום, שכן שרוי היה כל העת בדימדומים של קדחת. מיני הזיות, האחת משונה מחברתה, ריחפו מולו בלי הרף: פעם ראה את פטרוביץ׳ והזמין אצלו אדרת עם כל מיני מלכודות לגנבים, אשר בדמיונו ארבו לו בלי הרף מתחת למיטה, וכל רגע היה קורא לבעלת־הבית שתבוא ותסלק גנב אחד אף מתחת לשמיכתו; פעם שאל למה זה תלוי מולו המעילון הישן, והרי יש לו אדרת חדשה; פעם נדמָה לו שהוא עומד לפני הגנראל ושומע את הנזיפה וממלמל: סליחה, הוד מעלתך! ופעם אף פצח בניבולי־פה ופלט מלים שאין הדעת סובלתן כלל, עד שבעלת־הבית הישישה אפילו הצטלבה, שכן מעודה לא שמעה מפיו דיבורים שכאלה, ומה גם שאותן מלים יצאו מפיו מייד לאחר הפְּנִיה ״הוד מעלתך״. אחר־כך התחיל משמיע מיני הבלים חסרי פשר, עד שלא היה אפשר להבין כלום; ורק זאת ניתן להבחין, שכל אותם מלים והגיגים מסוכסכים לא נסבו אלא על אותה אדרת עצמה. לבסוף נפח אקאקי אקאקייביץ׳ המיסכן את נשמתו. מטעם הרשויות לא באו להטביע חותמת לא על חדרו ולא על חפציו, ראשית מפני שלא היו לו יורשים, ושנית מפני שהירושה היתה זעומה עד מאוד, דהיינו קומץ נוצות־אווז, צרור גליונות נייר מישרדי לבן, שלושה זוגות גרביים, שניים־שלושה כפתורים שנשרו מן המכנסיים, ואותו מעילון ישן המוּכּר כבר לקורא. מי זכה בכל אלה, רק אלוהים יודע: אודה ואתוודה, מחבר הסיפור הזה לא התעניין בכך כלל. את אקאקי אקאקייביץ׳ הוליכו למנוחות וקָברו. ופטרבורג נותרה בלא אקאקי אקאקייביץ׳, כאילו אף לא היה בה מעולם. נעלם ונסתלק לו יצור שלא היה לו מי שיגונן עליו, שלא היה יקר לאיש ולאיש לא היה בו חפץ, אף לא לחוקר־הטבע, שאינו מחמיץ הזדמנות לנעוץ סיכה בזבוב מצוי ולהתבונן בו מבעד למיקרוסקופּ; יצור שנשא בהכנעה את לעגי הפקידים, ועני ממעשׂ ירד אל בור קברו - ואף־על־פי־כן, ולוּ בימיו האחרונים ממש, זכה להיבהוב של אורה בדמות האדרת שהרנינה לרגע את חייו העלובים, עד שנתרגשה עליו לבסוף הפורענות האיומה, כדרך שהיא פוקדת קיסרים וגדולי עולם... ימים אחדים לאחר מותו נשלח אליו שליח מטעם הלישכה ופקודה בפיו, שיתייצב שם תיכף ומייד, כי ככה ציווה המנהל; אבל השליח נאלץ לשוב ריקם ולהודיע כי הלה אינו יכול לבוא עוד, ועל השאלה ״למה?״ השיב במלים ״נו, ככה, כי הוא כבר מת, וקברו אותו לפני ארבעה ימים.״ כך נודע בלישכה על מותו של אקאקי אקאקייביץ׳, ולמחרת כבר ישב במקומו פקיד חדש, שקומתו גבוהה בהרבה וכתב־ידו שוב אינו ישר וזקוף כל־כך, אלא נטוי ומעוקם הרבה יותר.
ואולם, מי יכול היה לשער כי בזה לא תם סיפורו של אקאקי אקאקייביץ׳, וכי עוד נכונו לו כמה ימי חיים סוערים לאחר מותו, כמין תגמול על חייו שרישומם לא ניכר כלל? אבל כך אירע, וסיפורנו הדל זוכה במפתיע לסיום מן הסוג הפנטאסטי. שמועה נפוצה בפטרבורג פתאום, שליד גשר קַאלינְקין ואף הרחק ממנו התחיל מופיע בלילות איש מת בדמות פקיד המחפש איזו אדרת שנשדדה, ובתואנת האדרת השדוּדה הוא תולש מעל כתפי הבריות, בלא הבדלי דרגה ותואר, כל אדרת למיניהָ: של עור־חתול ושל ביבר ושל מוֹךְ, של פרוות שועלים ודובים וחורפנים - הקיצור, כל פרווה וכל עור למינהו שמצאו הבריות להחם בהם את עורם שלהם. פקיד מפקידי הלישכה ראה את המת במו עיניו ומייד הכיר בו את אקאקי אקאקייביץ׳; אלא שלמראהו נפלה עליו אימה גדולה כל־כך, שהוא עקר רגליו ונמלט משם כל עוד נפשו בו, ועל כן אף לא יכול היה להתבונן כראוי, ולא ראה אלא שהלה מאיים עליו באצבעו מרחוק. מכל עבר הגיעו בלי הרף תלונות, כי כתפיים וגבות, ולא רק של יועצים־טיטולאריים, אלא אפילו של יועצי־סתרים, מופקרים כליל לצינה בשל אותה תלישה לילית של אדרות. במישטרה ניתנה הוראה לתפוס את האיש המת ויהי מה, חי או מת, ולהענישו בכל חומר הדין, למען יראו ויירָאו - ובכך אפילו כמעט שהצליחו. שומר של אחד הרבעים, בסימטת קיריוּשְקין, כבר הצליח לתפוס את המת בצווארונו, בזירת הפשע ממש, שעה שעמד הלה לתלוש אדרת של צמר מעל כתפי איזה נגן־בדימוס, שהיה מנגן בחליל בשעתו. ומשתפס אותו בצווארונו נשא קולו והזעיק את שני עמיתיו וציווה עליהם להחזיק בו, בעוד הוא עצמו שולח ידו רק לרגע קט אל תוך מגפו, להוציא משם חריט של טבק לרענן בו מעט את חוטמו, שכבר קפא מקור בימי חלדו לא פחות משש פעמים; אך נראה שהטבק היה מן הסוג שאפילו איש מת נבצר ממנו לשאתו. השומר אטם באצבעו את נחירו הימני, ועד שהספיק לשאוף בשמאלי קמצוץ זעיר אחד, כבר עמד המת והתעטש עטישה עזה כל־כך, שהטבק ניתז על שלושתם וסימא את עיניהם כליל. ועוד הם נושאים את אגרופיהם לשפשף את עיניהם כבר נעלם המת ועקבותיו לא נודעו, עד ששוב לא ידעו אם היה בידיהם אם לאו. מכאן ואילך אחזה את השומרים יראה כזאת מפני המתים, עד שפחדו אפילו לתפוס את החיים, ורק היו צועקים אליהם מרחוק: ״היי, אתה, תסתלק משם!״ ואילו הפקיד המת התחיל מופיע גם מעבר לגשר קאלינקין ומפיל חיתתו על כל היראים ורכי־הלבב.
ואולם, היסחנו דעתנו לגמרי מאותו אדם חשוב, שלאמיתו של דבר יש מקום להניח כי הוא שגרם לו לסיפורנו, שדרך־אגב כולו אמת, שיפנה לעבר מה שלמעלה מן הטבע. קודם־כל, מצד האמת והצדק ראוי לומר, שזמן־מה לאחר שיצא מעל פניו אקאקי אקאקייביץ׳ הנזוף, הנדכא עד עפר, חש האדם החשוב משהו הדומה לחמלה. מידת הרחמים לא היתה זרה לו; לבו היה פתוח להרבה רחשים טובים, הגם שבדרך־כלל מנעה בעדם דרגתו מלהתגלות. כשיצא הרֵע הוותיק ממישרדו אף התחיל האיש מהרהר באקאקי אקאקייביץ׳ המיסכן. ומכאן ואילך ריחף לנגד עיניו כמעט יומיום אקאקי אקאקייביץ׳ החיוור, שלא עצר כוח לעמוד בנזיפה מטעם הרשות. זכרוֹ אף הטריד אותו כל־כך, שכעבור שבוע ימים קם ושלח אליו פקיד אחד, לשאול מה שלומו ומה היה לו, ושמא אפשר לעזור לו במשהו; וכשהודיעוהו כי אקאקי אקאקייביץ׳ מת מיתה חטופה בקדחת, אף ירדה עליו תדהמה, מצפונו הציק לו, וכל אותו היום היתה רוחו רעה עליו. כיוון שביקש להתבדר מעט ולהסיח דעתו מאותו עניין מעציב, הלך עם ערב אל בית ידיד מידידיו ומצא שם חבורה נאה, והעיקר - כולם שם היו בני אותה הדרגה כמעט, עד שמאום לא הפריעו לנהוג דרך חירות גמורה. הדבר השפיע השפעה מפליאה על הלך נפשו. הוא התרווח לו, הנעים שיח, הסביר פנים - הקיצור, בילה זמנו בנעימים. בשעת הסעודה שתה שתי כוסות שמפאניה, אשר כוחה יפה, כידוע, להרבות צהלה. השמפאניה עוררה בלבו כל מיני חשקים מפתיעים, כגון שגמר אומר לא לנסוע עדיין הביתה, אלא לסור אל גברת אחת ממכרותיו, קָרוֹלינה איוואנובנה - גברת שמוצאה גרמני, כמדומה, והוא רחש לה חיבה ורֵעוּת. יש לומר כי האדם החשוב כבר היה איש לא צעיר, בעל נאמן וראש־משפחה מכובד. שני בניו, שאחד מהם כבר שירת באיזו לישכה, ובתו החיננית בת השש־עשרה, שחוטמה כפוף מעט אך חמוד למראה, היו נכנסים אליו מדי יום לנשק את ידו ואומרים: ״bonjour, papa.״* רעייתו, אשה רעננה עדיין ולא מכוערת כלל, היתה מניחה לו לנשק תחילה את ידה, ואחר־כך היתה הופכת אותה לצידה האחר ומנשקת את ידו. אבל האדם החשוב, אף שהיה מרוצה בתכלית מעינוגי הקן המשפחתי, ראה למצוא לו ידידה ברובע אחר של העיר, לשם קיום יחסי רֵעוּת. ידידה זו כלל לא היתה יפה יותר או צעירה יותר מאשתו; אבל יש תמיהות שכאלה בעולם, ולא מענייננו לדון בהן. ובכן, האדם החשוב ירד במדרגות, ישב במיזחלת ואמר לרכב ״אל קרולינה איוואנובנה,״ ומייד התכרבל לו ברוב פאר באדרתו החמה והשתקע באותו הלך־נפש מענג שאין חביב ממנו על האדם הרוסי, הווה אומר שאתה עצמך אינך חושב על כלום, אבל המחשבות מזדחלות לראשך כמאליהן, האחת נעימה מחברתה, ואינך צריך אפילו לטרוח לרדוף אחריהן ולהשיגן. מדושן עונג כולו העלה בזכרונו את כל הרגעים העליזים שעברו עליו באותו הערב, את כל המלים שעוררו פרצי צחוק בחבורה הקטנה; על אחדות מהן אף חזר בלחש בינו לבינו, ומצא שהן מצחיקות כבתחילה, ועל כן אף לא ייפלא ששב ופרץ בצחוק מעומק הלב. אומנם לעיתים הפריעה לו הרוח העזה, אשר מפעם לפעם, אלוהים יודע מניין ומאיזו סיבה, היתה מסתערת לעומתו ומחתכת בפניו ומטיחה בהן גושי שלג, מנפחת את צווארון אדרתו כמין מיפרש או מטילה אותו פתאום על ראשו בכוח על־טבעי, עד שנאלץ לטרוח הרבה להיחלץ ממנו.
[* בוקר טוב, אבא. (צרפתית)]
פתאום חש האדם החשוב שמישהו תופס אותו בחוזקה בצווארונו. הוא הפך פניו וראה איש קטן קומה במיקטורן־שרד ישן ובלה, ולא בלי חלחלה הכיר בו את אקאקי אקאקייביץ׳. פני הפקיד היו חיוורות כשלג, וצורתו צורת מת גמור. אך חרדתו של האדם החשוב גברה לאין שיעור כשראה והנה מתעקם פיו של המת והוא משיב עליו הבל איום של קברים ואומר לו כדברים האלה: ״אה! הנה אתה, סוף־סוף! סוף־סוף הנה אני, ככה, תפסתי אותך בצווארון! את האדרת שלך אני צריך! בשביל האדרת שלי לא רצית לטרוח, וגם נזפת בי - עכשיו תן לי את שלך!״ האדם החשוב האומלל כמעט נפח את נפשו. אף שנהג תקיפות בלישכתו ובמעמד הכפופים לו בכלל, ואף שכל אדם שלא ראה אלא את דמותו ואת מראהו האומר תעוּזה היה אומר תמיד ״הו, איזה אופי תקיף!״ - הנה עתה, כמוהו כרבים שנתברכו במראה שכולו גבורה, נפלה עליו אימה כזאת, עד שבצדק התחיל חושש לאיזה התקף של חולי. הוא עצמו אף מיהר ושמט את אדרתו מעל כתפיו וקרא אל הרכָּב בקול לא לו: ״סע הביתה כחץ מקשת!״ לשמע הקול הזה, שאינו נשמע אלא ברגעי תירום, ולרוב אף מתלווה אליו משהו מוחשי הרבה יותר, צימצם הרכב, על כל צרה שלא תבוא, את ראשו בין כתפיו והניף את שוטו באוויר וטס כברק. לא עברו אלא שש דקות ועוד קצת, והאדם החשוב כבר עמד בפתח ביתו. חיוור, מבוהל ובלא אדרת הגיע למעונו שלו במקום למעונה של קרולינה איוואנובנה, גרר רגליו בדי עמל אל חדרו ושם עבר עליו הלילה מתוך בילבול גדול, עד שלמחרת בבוקר, בעת שתיית התה, אמרה לו בתו בלא עקיפין: ״אתה חיוור היום לגמרי, papa.״ אבל papa שתק ולא אמר כלום לאיש - לא מה אירע לו, לא היכן היה ולאן ביקש לנסוע. אותו מעשה הטביע בו חותם עמוק; שוב אף לא הירבה כל־כך לומר אל הכפופים לו: ״איך אתה מעז, האם אתה מבין לפני מי אתה עומד״; ואם בכל־זאת אמר כן, היה זה רק לאחר שהקדים ושאל במה העניין. אך המופלא מכל הוא שמכאן ואילך שוב לא הופיע הפקיד המת אפילו פעם אחת: נראה שאדרתו של הגנראל הלמה יפה את מידותיו; ועל־כל־פנים לא נשמע עוד בשום מקום שנתלשה איזו אדרת מעל כתפיו של מישהו. אומנם, הרבה אנשים חרוצים ועמלנים לא אבו להירגע בשום אופן וטענו שבקצווי העיר עוד נראה מפעם לפעם הפקיד המת. ואכן, שומר אחד מקוֹלוֹמְנָה ראה במו עיניו את רוח־הרפאים מגיח מעֵבר לאחד הבתים; אבל מאחר שהיה מטבעו אדם חסר־ישע במקצת, עד שפעם אף אירע לו מעשה וחזיר מצוי שהגיח במרוצה מאיזה בית הפילוֹ ארצה לקול צחוקם המתגלגל של הרכָּבים שעמדו מסביב, והוא עצמו, כיוון שצחקו לו ככה, גבה מכל אחד מהם פרוטה לטבק - ובכן, מאחר שהיה אדם חסר־ישע, לא עצר כוח לעכב בעדו, ורק הלך אחריו בחשיבה עד שהפך רוח־הרפאים את פניו ועמד מלכת ושאל: ״מה אתה רוצה?״ והניף מולו אגרוף שגם בין החיים לא תמצאו כמוהו. השומר הפטיר: ״שום דבר,״ ובו־ברגע שב על עקבותיו. ואולם רוח זה כבר היה גבה־קומה הרבה יותר ושפם־אדירים לו, ואחרי ששׂם פניו אל גשר אוֹבּוּחוֹב, כמדומה, צלל ונעלם בחשכת הלילה.

1842

ניקולאי וסילייביץ' גוגול (ברוסית: Никола́й Васи́льевич Го́голь;‏ 20 במרץ 1809 – 21 בפברואר‏‏ 1852) היה סופר ומחזאי רוסי יליד אוקראינה, מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים.

עוד על הספר

סיפורים פטרבורגיים ניקולאי ו. גוגול

האדרת

בלישכה... אבל מוטב לא להגיד באיזו לישכה. כל אותן הלשכות, הגדודים, המישרדים - הקיצור, כל הרשויות והשירותים למיניהם - אין רגזנים מהם בעולם. היום כבר רואה כל אדם פרטי את עלבונו כאילו הוא עלבון החברה כולה. מספרים על ראש־מישטרה פלוני, איני זוכר של איזו עיר, ששלח לא מכבר כתב־בקשה ובו הוא מוכיח בעליל כי תקנות המדינה מתפוררות, וכי שמו המקודש שלו נישא לגמרי לשווא. ולראָיה צירף כרך עצום של איזה ספר רומאנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו ראש־מישטרה, לעיתים אף שיכור כלוט. ובכן, כדי להימנע מאי־נעימויות למיניהן, מוטב שנקרא ללישכה שמדובר בה לישכה אחת. ובכן, בלישכה אחת עבד פקיד אחד, פקיד שאין לומר עליו כי הצטיין מאוד במשהו: קטן קומה, מחוטט במקצת, אדמוני במקצת, ולמראית עין אף סומא במקצת, קרחת לא גדולה על מצחו, קמטים משני צידי לחייו, וגון פניו מה שקרוי מוּכּה־טחורים... מה לעשות! אשם בזה אקלימה של פטרבורג. אשר לדרגתו (שכן אצלנו יש לציין קודם כל את הדרגה), הוא היה מה שקרוי יועץ־טיטוּלארי נצחי, תואר שכידוע כבר התלוצצו והתבדחו עליו לשובע סופרים שונים שעשו להם מינהג נאה, להתנפל על אלה שנבצר מהם לנשוך. שם־משפחתו של אותו פקיד היה בַּשְׁמאצְ׳קין. עצם השם די בו ללמד שהוא נגזר אי־פעם מ״בַּשְׁמאק״;* אבל מתי, באיזה זמן ובאיזה אופן נגזר מ׳׳בַּשׁמאק״ - על כך אין יודעים ולא כלום. גם האב, גם הסב, ואפילו הגיס וכל הבשמאצ׳קינים עד האחרון שבהם התהלכו במגפיים דווקא, ורק הקפידו להחליף את הסוליות שלוש פעמים בשנה. שמו היה אַקאקי אַקאקייֶביץ׳. אפשר שלקורא יירָאה השם הזה משונה ומופלג קצת, כאילו טרחו הרבה לחפשו, אך נקל להוכיח שלא חיפשו אחריו כלל, אלא שמאליהן נצטרפו מיני נסיבות שכאלה, שלא היה אפשר כלל לקרוא לו בשם אחר; וכך היה המעשה: אַקאקי אַקאקייֶביץ׳ נולד בלילה, אם הזיכרון אינו מטעה פה, אור ליום העשרים ושלושה במארס. האֵם המנוֹחה, רעייתו של פקיד ואשה הגונה מאוד, התקינה עצמה לטבול את התינוק כדת וכדין. היא עדיין שכבה על המיטה אל מול הדלת ומימינה עמד הסנדק, אדם מופלג במעלות, איוואן איוואנוביץ׳ יֶרוֹשְׁקין, ראש־אגף בסנאט, ולידו הסנדקית, רעיית קצין־הרובע, צדקת שמעטות כמותה, אָרינָה סֶמיוֹנוֹבנָה בֶּלוֹבְּריוּשְׁקוֹבָה. הציעו לפני היולדת שלושה שמות, שתבחר אחד מהם כראות עיניה: מוֹקִי, סוֹסִי, או שתקרא לילוד על שמו של הקדוש־המעונה חוֹזְדַאזַאט. ״לא,״ אמרה המנוחה בלבה, ״מיני שמות שכאלה!״ כדי לרצותה דיפדפו בלוח־השנה ופתחו במקום אחר; ושוב יצאו שלושה שמות: טְריפילי, דוּלָא וּוַארַאחַאסִי. ״הרי זה עונש מן השמיים,״ אמרה הזקנה: ״איזה מין שמות אלה, כל ימי חיי לא שמעתי כמותם. לוּ היה לפחות וַארַאדַאט או וַארוּךְ, מילא. אבל טְריפילי וּוַארַאחַאסִי!״ הפכו עוד דף - ויצאו: פַּאווסִיקַאחִי וּוַאחְטִיסִי. ״נו, אני כבר רואה,״ אמרה הזקנה, ״זה הגורל שלו, מן־הסתם. אם כך, מוטב כבר שיתקרא כמו אבא שלו. האבא היה אקאקי, שיהיה גם הבן אקאקי.״ וככה בא לעולם אקאקי אקאקייביץ׳. התינוק נטבל, ובשעת מעשה בכה ועיווה את פניו כל־כך, כאילו כבר ידע בחוש שסופו להיות יועץ־טיטוּלארי. כך נתגלגלו איפוא הדברים. ולא סיפרנו זאת אלא בשביל שייווכח הקורא בעצמו שהיה פה כורח מוחלט, ולתת לו שם אחר לא היה אפשר בשום אופן.
[* "נעל" ברוסית]
מתי ובאיזה זמן בא אל אותה לישכה ומי הביאוֹ לשם - זאת לא זכר שום איש. כל כמה שהתחלפו שם המנהלים והממונים למיניהם, נראה הוא עצמו יושב שם כל הימים באותו המקום ובאותה התנוחה ובאותה המישׂרה, מישׂרת פקיד לענייני לבלרות; עד שלבסוף באו לידי מסקנה שכך מן־הסתם כבר יצא מבטן אמו, מוכן וערוך, במיקטורן־השׂרד ובקרחת לראשו. בלישכה לא נהגו בו כבוד כלל. השוערים לא זו בלבד שלא קמו ממקומם כשעבר על־פניהם, הם אף לא העיפו בו מבט, כאילו זבוב מצוי הוא שפרח לו בפרוזדור. הממונים התהלכו עמו במין עריצות קרה. איזה עוזר של ראש־האגף היה תוקע לו את הניירות היישר מתחת לאפו, ואפילו לא אמר לו ״תעתיק״, או ״הנה לפניך פרשה קטנה וחביבה״, או איזו מלה של נעימות, כנהוג במישרדים מתוקנים. והוא היה לוקח את הדפים בלא לשאת עיניו מהם לראות מיהו הנותן ואם מורשה הוא לכך: היה לוקח ומייד מתחיל להעתיק. הפקידים הצעירים ליגלגו עליו והיתלו בו כיד השנינה המישרדית הטובה עליהם, והיו מספרים בפניו מיני מעשיות שחיברו על־אודותיו; על בעלת־ביתו, ישישה בת שבעים, סיפרו שהיא מכה אותו, היו שואלים מתי יתחתנו זה עם זה סוף־סוף, היו משליכים פיסות־נייר על ראשו ואומרים ״שלג יורד״. אבל אקאקי אקאקייביץ׳ לא השיב להם אפילו מלה אחת, כאילו לא היה שם שום איש מלבדו; הדבר אף לא השפיע על עבודתו כלל: בתוך כל המהומה לא נפלה בכתיבתו אף שגיאה אחת. ורק כשלא יכול עוד לשאת את הלצון, כשהיו דוחפים אותו במרפקו ומפריעים לו במלאכתו, היה אומר: ״הניחו לי, למה אתם עולבים בי ככה?״ ומשהו מוזר היה אצור במלים האלה ובקול שנאמרו בו. נשמע בו איזה דבר המעורר רחמים בלב, עד שאיש צעיר אחד, שהחל לעבוד שם לא מכבר, ואף הוא כאחרים הירשה לעצמו ללגלג עליו, נעצר פתאום כאילו ננעצה בו סכין, ומכאן ואילך כמו השתנה הכל לנגד עיניו ולבש פנים אחרות. איזה כוח שלא מן העולם הזה הדפוֹ פתאום מעל עמיתיו, שהתוודע אליהם בחושבו אותם לאנשים מהוגנים ונאורים. ועוד ימים רבים אחר־כך, ברגעים העליזים ביותר, היה מופיע לנגד עיניו הפקיד קטן־הקומה עם הקרחת שבמצחו, ובפיו המלים הפולחות את הלב: ״הניחו לי, למה אתם עולבים בי ככה,״ - ובמלים הפולחות האלה הצטלצלו מלים אחרות: ״הלוא אחיך אני.״ והצעיר המיסכן היה מליט פניו בידיו, ועוד פעמים הרבה נזדעזע אחר־כך בימי חלדו, בראותו כמה לא־אנושי יכול בן־אנוש להיות, כמה גסות אכזרית חבויה מתחת לעידוני הנאוֹרוּת וההשכלה, ואפילו, שומו שמיים, מתחת לחזותו של אדם המוחזק אציל וישר־דרך.
ספק אם יש בעולם עוד מי שחי כולו בשירות מישׂרתו כמוהו. לא די לומר עליו: הוא שירת מתוך שקדנות - לא, הוא שירת מתוך אהבה. שם, במלאכת ההעתקה, נשקף אליו איזה עולם רבגוני ונעים משלו. עונג היה שפוך לו על פניו; כמה מן האותיות היו חביבותיו, וכל אימת שהגיע אליהן לא ידע את נפשו: הוא גם ציחקק, גם קרץ בעיניו, גם נעזר בתנועת שפתיו, עד שניתן כמדומה לקרוא מעל פניו כל אות ואות שחקק קולמוסו. אילו גמלו לו לפי מידת שקידתו, אפשר שהיה מגיע לתמהונו שלו אפילו למעלת יועץ־מדיני. אבל כל עמלו לא הנחיל לו, כמאמר עמיתיו הבדחנים, אלא סרט בלולאה מלפנים וטחורים מאחור. בעצם אין לומר שאיש לא נתן דעתו עליו. מנהל אחד, שבטוב־לבו ביקש לגמול לו על שירותו הממושך, הורה להפקיד בידיו עיסוק נכבד יותר מן ההעתקה הרגילה; דהיינו הוא הצטווה להתקין, על־פי תיק ערוך ומוכן, איזה מיסמך שיישלח אל לישכה אחרת; לא היה עליו אלא לשנות את הכותרת ולהחליף פה ושם את הפעלים מגוף ראשון לשלישי. מלאכה זו ייגעה אותו כל־כך שהוא הזיע כולו, שיפשף את מצחו ולבסוף אמר: ״לא, מוטב שתתנו לי להעתיק משהו.״ מאותו היום ואילך שוב לא נתנו לו אלא להעתיק בלבד. וחוץ מן ההעתקה, כמדומה, לא היה לו בעולמו כלום. על לבושו לא חשב כלל: מיקטורן־השרד שלו לא היה ירוק, אלא בעל איזה צבע אדמדם־קמחי. צווארונו היה צר ונמוך כל־כך, עד שצווארו, אף שלא היה ארוך כלל, נראה מופלג באורכו בהזדקרו מן הצווארון, ממש כצווארם של חתולי הגבס הקטנים, המטלטלים ראשם לעשרותיהם על ראשי הרוכלים הנוכרים שברוסיה. ותמיד היה משהו נדבק אל מיקטורנו: אניץ של קש, או חוט כלשהו. נוסף על כך, בלכתו ברחוב היה לו כישרון מיוחד להזדמן אל מתחת לחלון דווקא ברגע שהשליכו בעדו כל מיני אשפה, ועל כן נשא תמיד על כובעו קליפות אבטיחים ומלונים ועוד מיני פסולת כיוצא באלה. אף פעם אחת בחייו לא שם לבו לנעשה ומתחולל יומיום ברחוב, שלא כדרך עמיתו, הפקיד הצעיר, אשר דבר לא יחמוק ממבטו החודר, הממולח, והוא יבחין אפילו מי במידרכה שמנגד נפרמה לו רצועה בשולי המיכנס - מה שמעלה תמיד גיחוך ערמומי על שפתיו.
ואילו אקאקי אקאקייביץ׳, גם כשהסתכל באיזה דבר, לא ראה בַּכּל אלא את שורותיו הנקיות, הסדורות בכתב־יד נאה, ורק אם אירע וזרבוב של סוס הגיח פתאום אין יודע מניין ונשען לו על הכתף, פולט מנחיריו משב רוח עז אל לחיו, רק אז השגיח פתאום שלא באמצע השורה הוא עומד, אלא באמצע הרחוב. בבואו הביתה היה יושב מייד אל השולחן, גומע בחופזה את חמיצת־הכרוב שלו ואוכל נתח בשר עם בצל, בלי להשגיח כלל בטעמם, בולע הכל, לרבות הזבובים וכל מה שזימן לו אלוהים באותה שעה. כשהרגיש שקיבתו מתחילה לתפוח היה קם מן השולחן, מוציא את קסת הדיו ויושב להעתיק את המיסמכים שהביא הביתה. אם לא היה לו מיסמך להעתיקו, היה מתקין לו בכוונה העתק משלו, להנאתו בלבד, ובעיקר אם התייחד המיסמך לא ביפי סגנונו, אלא בכתובת הרשומה עליו, של איזו אישיות חדשה או נכבדה.
גם בשעה ששמיה האפורים של פטרבורג כבר מתעמעמים לגמרי, וכל עַם הפקידים כבר כילה את ארוחתו ואכל לשובע, איש איש כפי יכולתו, לפי המשכורת ושגיונות הלב; בשעה שכל אחד ואחד כבר הספיק לנוח מחריקת הקולמוסים בלישכה ומן ההתרוצצויות והעיסוקים הדחופים, שלו ושל זולתו, ומכל מה שמקבל עליו מרצונו, אף למעלה מן הצורך, אדם שאינו מוצא מנוח לנפשו; בשעה שהפקידים נחפזים להוציא את שארית יומם על הנאות: הממולח יותר אץ־רץ לתיאטרון, האחר יוצא אל הרחוב לזון עיניו בשמלות נחמדות, השלישי - למסיבת־רעים, לבטל זמנו ולהפריח מחמאות באוזני איזו עלמת־חן, כוכבת חוג קטן של פקידים, ויש אף כאלה - והם הרוב - ההולכים בפשטות אל עמיתם אשר בקומה השלישית או הרביעית, בדירה של שני חדרים לא גדולים עם פרוזדור או מיטבח ועם מיני משׂכיות שבאופנה, כגון מנורה או איזה חפץ נאה אחר שעלה בקורבנות מרובים, בוויתורים על ארוחות ועל טיולים של ערבית: הקיצור, אפילו בשעה שכל הפקידים כבר נפוצו בין הדירות הקטנות של עמיתיהם, לנהל שם מערכה סוערת של ויסט, והם כבר לוגמים תה מכוסות של זכוכית ומקנחים ברקיקים של פרוטה, שואפים עשן ממיקטרותיהם הארוכות, ואגב חלוקת הקלפים מספרים איזה דבר רכילות שהתגלגל אליהם מן החברה הגבוהה ואיש רוסי לא יוותר עליו בשום פנים ואופן ובשום מצב, וגם אם יקרה המיקרה ולא ימצאו שום עניין להסיח בו, הרי ישובו ויספרו את הבדיחה הנצחית על המפקד שבאו להודיעו כי נכרת זנב הסוס באנדרטה של פַאלקוֹנֶה* - הקיצור, גם כשהכל נושאים נפשם לשעשועים, אין אקאקי אקאקייביץ׳ מבקש לו שום שעשוע. איש לא יכול לומר שראה אותו אי־פעם באיזו מסיבה. מִשֶׁכָּתב ושירבט די שובעו היה שוכב לישון, מחייך מראש למחשבה על יום המחר: מה יזמן לו אלוהים להעתיק למחרת? ככה, על מי־מנוחות, התנהלו להם חייו של אדם שידע לשמוח בחלקו גם במשכורת של ארבע־מאות לשנה, ומן־הסתם היו מוסיפים להתנהל כך עד זיקנה ושיבה, אילולא היו פגעים שונים ומשונים זרועים על דרך־חייהם של יועצים - ולא של יועצים־טיטולאריים בלבד, אלא גם של יועצי־סתרים ויועצים־בפועל ויועצי־חצר ושאר יועצים למיניהם, לרבות אלה שאינם משיאים עצה לאיש ואף אינם נוטלים עצה משום אדם.
[* מי שהקים את האנדרטה הנודעת של פטר הגדול בפטרבורג.]
אוייב מר יש בפטרבורג לכל מי ששכרו ארבע־מאות לשנה או כיוצא בזה. אוייב זה אינו אלא הכפור הצפוני שלנו, אף שיש האומרים כי יפה הוא מאוד לבריאות. בתשע בבוקר, היינו בשעה שהרחובות מתמלאים אנשים העושים דרכם אל הלשכות, הוא מתחיל לצבוט צביטות עזות, מעקצצות, בכל החוטמים כולם ללא הבחנה, עד שהפקידים המיסכנים שוב אינם יודעים לאן יתחבו אותם. בשעה זו, כשגם בעלי הדרגות הבכירות חשים כאב במצחם מחמת הכפור ועיניהם נמלאות דמעות, נותרים לא אחת היועצים־הטיטולאריים המיסכנים חסרי מגן מכל וכל. אין להם הצלה אלא לרוץ באדרותיהם הדקיקות העלובות דרך חמישה או שישה רחובות, ואחר־כך לקפוץ מרגל לרגל בתא־השוער עד שיפשירו כל כשרונותיהם שקפאו בדרך וכל המיומנויות הנחוצות להם לעבודתם. זה זמן־מה חש אקאקי אקאקייביץ׳ שהצינה החלה להציק לו ביתר שאת, כמדומה, בכתפיים ובגב, אף־על־פי שהתאמץ ככל שיכול להחיש צעדיו בעשותו את דרך יומו. לבסוף עלה בדעתו לבדוק, שמא טמון הקילקול באדרתו. הוא בחן אותה בביתו יפה־יפה, ומצא ששניים או שלושה מקומות, ודווקא בגב ובכתפיים, היו לכברה ממש: האריג נשחק עד שנעשה שקוף, וגם הביטנה התפוררה. וזאת לדעת, שגם אדרתו של אקאקי אקאקייביץ׳ שימשה לפקידים מטרה לחיצי לעגם: הם אף שללו ממנה את התואר הנכבד אדרת וכינו אותה ״מעילון״. ואומנם היתה מותקנת בצורה משונה: צווארונה הלך הלוך וקטון משנה לשנה, מאחר ששימש להטלאת חלקיה האחרים. במעשה ההטלאה עצמו לא ניכרה כלל אומנותו של חייט, הכל נראה מגושם וכעוּר. כשראה במה דברים אמורים גמר אקאקי אקאקייביץ׳ בלבו שצריך להביא את האדרת אל פֶּטרוֹביץ׳ החייט, המתגורר אי־שם בקומה הרביעית של הכניסה האחורית, ואף־על־פי שהוא שתום עין וכל פרצופו מכוסה חטטים, הריהו מתעסק בהצלחה ידועה בתיקון מכנסיים ופראקים של פקידים ושאר אנשים, כמובן רק בשעה שאינו שתוי ואינו הוגה בעיסוקים אחרים כלשהם. חייט זה אין שום טעם כמובן להרחיב עליו את הדיבור, אך הואיל וכבר נהוג אצלנו שאופיה של כל דמות ודמות בסיפור יתואר במדוקדק, הרי אין מה לעשות: יעלה ויבוא לכאן גם פטרוביץ׳. בתחילה התקרא פשוט גריגורי והיה צמית של איזה אדון; התחילו לקרוא לו פטרוביץ׳ מיום שקיבל תעודת־שיחרור והחל לשתות לשוכרה בחגים למיניהם, תחילה בחגים הגדולים ואחר־כך בלא שום הבחנה, בכל יום שסומן בו צלב בלוח־השנה. מצד זה היה נאמן למסורת אבותיו, וכשהתווכח עם אשתו היה מכנה אותה ״חילונית״ ו״גרמניה״. וכיוון שכבר הזכרנו את אשתו, מן הראוי שנאמר גם עליה כמה מלים; אלא שלמרבה הצער אין יודעים עליה הרבה לבד מזה שיש לו לפטרוביץ׳ אשה, והיא אפילו חובשת שביס לראשה ולא מיטפחת; אך ביופיה, כמדומה, לא יכלה להתפאר כלל; כשפגשו בה, מכל מקום, היו רק חיילי הגווארדיה לבדם מציצים אל מתחת לשביסה, קורצים בשפמם ופולטים איזה צליל משונה.
כשעלה במדרגות המוליכות אל פטרוביץ׳, אשר היו, אם להודות על האמת, מוצפות כולן מים ושופכין וספוגות אותו ריח כוהל הצורב את העיניים ונודף כידוע בלי חשׂך בגרמי־המעלות האחוריים של כל הבתים בפטרבורג - כשעלה במדרגות כבר שקל אקאקי אקאקייביץ׳ בדעתו, כמה ידרוש ממנו פטרוביץ׳, וגמר בינו לבינו שלא ישלם לו יותר משני רובלים. הדלת היתה פתוחה, שכן עקרת־הבית בישלה איזה דג והעלתה במיטבה עשן רב כל־כך, עד שלא היה אפשר לראות אפילו את המקקים. אקאקי אקאקייביץ׳ עבר את המיטבח בלי שתשגיח בו אפילו עקרת־הבית עצמה, ולבסוף נכנס אל החדר וראה את פטרוביץ׳ יושב על שולחן עץ רחב, לא־צבוע, ורגליו משׂוכלות תחתיו כרגלי פאשה תורכי. כמינהג החייטים היושבים אל מלאכתם, היו רגליו יחפות. וקודם־כל הזדקרה לעין הבוהן, הידועה יפה־יפה לאקאקי אקאקייביץ׳, וציפורנה המעוקמת עבה ונוקשה כשריון של צב. על צווארו של פטרוביץ׳ היתה תלויה פקעת של משי וחוטים, ועל ברכיו מיני סמרטוטים. כבר שלוש דקות היה עמל להשחיל חוט בקוף המחט ולא הצליח, שעל כן התקצף מאוד על האפלולית ואפילו על החוט עצמו, ורטן בחצי קול: ״לא נכנס, הטינופת; הרגת אותי, נבֵלה שכמוך!״ לא נעים היה לו לאקאקי אקאקייביץ׳ על שבא דווקא ברגע שפטרוביץ׳ מתקצף: נוח היה לו להזמין דבר־מה אצל פטרוביץ׳ שעה שרוחו של הלה כבר נתעודדה מעט במשקה, או כמו שהיתה אומרת אשתו: ״הוודקה כבר נשפכת ממנו, מהשֵׁד סתום־העין.״ במצב זה היה פטרוביץ׳ נוח לרצות ואף נתן הנחה בחפץ־לב, ולא עוד אלא שהיה קד קידה ואומר תודה. אומנם, אחר־כך היתה באה אשתו ומייבבת לך שבעלה השתכר, משמע, ומשום כך גם הסכים לעבוד בחצי־חינם, אבל על־פי־רוב היית מוסיף פרוטה אחת, וחסל סדר תשלום. ואילו עכשיו היה פטרוביץ׳ פיכח, כמדומה, ומשום כך גם עיקש, ערל־לב, שׂשׂ כולו לתקוע לך השד יודע איזה מחיר. אקאקי אקאקייביץ׳ חש בזה וכבר היה מוכן ומזומן לפזר רגליו, כמו שאומרים, אבל איחר את המועד. פטרוביץ׳ צימצם לעומתו את עינו היחידה ונעץ בו מבט חודר, ואקאקי אקאקייביץ׳ פלט על כורחו: ״שלום לך, פטרוביץ׳!״ - ״השלום והברכה עליך, אדון,״ אמר פטרוביץ׳ והפזיל עינו אל ידיו של אקאקי אקאקייביץ׳, לראות מה שלל הביא עמו.
״הנה באתי אליך, פטרוביץ׳, כלומר...״ וזאת לדעת, שאקאקי אקאקייביץ׳ היה מתבטא על־פי־רוב במלות־יחס ובתוארי־פועל, ואף בחלקי־דיבר שאין להם שום משמעות כלל. אם היה העניין סבוך מאוד, אף נהג שלא לסיים את המישפט כל עיקר, עד שתכופות היה פותח במלים: ״זה באמת ממש ככה, כלומר...״ ואחר־כך לא כלום, ואף הוא עצמו היה שוכח, בחושבו שכבר אמר הכל.
״במה העניין?״ שאל פטרוביץ׳ ואגב כך סקר בעינו היחידה את כל מיקטורן־השרד שלו כולו, החל בצווארון וכלה בשרוולים ובגב ובקפלים ובלולאות, שהיו ידועים לו כולם יפה־יפה, הואיל והיו מעשה ידיו שלו. כך דרכם של חייטים; זה הדבר הראשון שיעשו בעת פגישה.
״והרי אני, פטרוביץ׳, כלומר... האדרת, משמע, האריג... אתה רואה, בכל שאר המקומות הוא חזק לגמרי, רק שיש עליו קצת אבק, ונדמה כאילו הוא יָשָׁן כביכול, אבל הוא חדש, ורק במקום אחד הנה הוא קצת ככה... בגב, והנה גם פה, הכתף הזאת נשחקה קצת, והנה גם פה קצת, בכתף הזאת - אתה רואה, זה הכל. אפילו אין פה הרבה עבודה...״
פטרוביץ׳ לקח את המעילון, פרש אותו תחילה על השולחן, סקרוֹ בעיון שעה ארוכה, נד בראשו, שלח ידו אל החלון לקחת את קופסת־הטבק העגולה שדיוקן של איזה גנראל מצוייר עליה, לא ידוע בדיוק מי, כי מקום הקלסתר נוּקב באצבע ואחר־כך הודבקה עליו פיסת־נייר רבועה. לאחר שהריח מעט טבק מתח פטרוביץ׳ את המעילון על שתי ידיו ובחנוֹ אל מול האור, ושוב הניד בראשו. אחר־כך הפכו וביטנתו כלפי חוץ ושוב הניד בראשו, הסיר שוב את המיכסה עם הגנראל המודבק בנייר, פיטם נחיריו בטבק, סגר את הקופסה ושב והחביאה, ולבסוף אמר:
״לא, אי אפשר לתקן. טוּאָלֶט מזופת!״
לשמע הדברים האלה נצבט לבו של אקאקי אקאקייביץ׳. ״למה אי אפשר, פטרוביץ׳?״ אמר, מחנן קולו כמעט כילד קטן. ״הלוא רק הכתפיים נשחקו קצת: ואתה, הרי יש לך ודאי איזה פיסות־בד...״
״כן־כן, פיסות־בד אפשר למצוא, פיסות כבר תימצֵאנה,״ אמר פטרוביץ׳. ״אבל לתפור אי אפשר. כל העסק רקוב לגמרי: רק תיגע בו במחט, והכל יתמסמס.״
״שיתמסמס לו, ואתה מייד תטליא עליו טלאי.״
״והלוא אין על מה לשים את הטלאי, אין לו במה להיאחז, נחוצה לו מישענת רחבה מדי. האריג הזה רק נקרא בשם אריג: רק תנשוב עליו קצת רוח והוא יתפורר מייד.״
״נו, אתה כבר תחזק אותו. באמת איך זה ככה דבר שכזה, משמע...״
״לא,״ אמר פטרוביץ׳ בפסקנות. ״אי אפשר לעשות כלום. העסק אבוד לגמרי. ואתה, כשיגיעו הימים הקרים של החורף, מוטב שתעשה לך ממנה חותלות, כי הגרב לא מחמם. זו המצאה שהמציאו הגרמנים, כדי שיוכלו לגרוף יותר כסף (פטרוביץ׳ אהב לעקוץ את הגרמנים בכל שעת־כושר); ומה שנוגע לאדרת - נראה שתצטרך לתפור לך חדשה.״
לשמע המלה ״חדשה״ חשכו עיניו של אקאקי אקאקייביץ׳, וכל מה שהיה בחדר הסתחרר לנגדו. הוא לא ראה בבהירות אלא את הגנראל שקלסתרו מודבק בנייר על מיכסה קופסת־הטבק של פטרוביץ׳. ״איך זה ככה, חדשה?״ אמר כאילו הוא שרוי עדיין בחלום. ״והרי גם כסף אין לי לזה.״
״כן, חדשה,״ אמר פטרוביץ׳ בשלווה פראית.
״נו, ואם הייתי צריך חדשה, איך היא תהיה ככה, כלומר...״
״כלומר, כמה היא תעלה?״
״כן.״
״תצטרך לשים שלוש פעמים חמישים ואפילו יותר,״ אמר פטרוביץ׳ וקפץ שפתיו בחשיבות. הוא אהב מאוד לעשות רושם על שומעיו במיני זיקוקין־די־נור, אהב להדהימם פתאום ומייד להפזיל מבט אל האיש הנדהם ולראות איזה פרצוף יעשה לשמע דבריו.
״מאה ותמישים רובל בעד אדרת!״ צעק אקאקי אקאקייביץ׳ האומלל - צעק אולי לראשונה בחייו, שכן הצטיין תמיד בקולו החרישי.
״כן, אדוני,״ אמר פטרוביץ׳. ״והכל תלוי גם בטיב האדרת. אם תרפד את הצווארון בפרוות־נמיה, ותוסיף ברדס על ביטנה של משי, תוכל להגיע גם למאתיים.״
״אנא, פטרוביץ׳,״ חינן קולו אקאקי אקאקייביץ׳, שלא שמע ולא רצה לשמוע את דבריו של פטרוביץ׳ ואת כל זיקוקיו. ״תקן אותה איכשהו, שאשתמש בה לפחות עוד קצת.״
״לא ולא. גם העבודה תהיה לשווא, גם הכסף יבוזבז לחינם,״ אמר פטרוביץ׳, ואחרי הדברים האלה יצא אקאקי אקאקייביץ׳ מלפניו בנפש רצוצה לגמרי. ואילו פטרוביץ׳ עמד אחרי צאתו עוד שעה ארוכה, קפץ שפתיו בחשיבות ולא חזר לעבודתו, שבע־רצון על שהיטיב לשמור על כבודו, וגם את אמנות־החייטים לא הפקיר.
בצאתו לרחוב היה אקאקי אקאקייביץ׳ כשרוי בחלום. ״הרי זה מין עסק שכזה...״ אמר בינו לבינו. ״ואני אפילו לא חשבתי שיכול לצאת ככה, כלומר...״ ולאחר ששתק איזה זמן, הוסיף ואמר: ״ובכן, ככה זה! הנה מה שיצא לבסוף, ואני ממש לא יכולתי אפילו לשער שככה יהיה.״ אחר־כך שתק שוב שעה ארוכה, ולבסוף אמר: ״ובכן, זה ככה! ממש עניין לא־צפוי בשום פנים ואופן, משמע... ממש בשום פנים ואופן... מין פרשה שכזאת!״ וכשכילה את דבריו פנה ללכת, אך במקום לעשות דרכו הביתה פנה אל הכיוון ההפוך ולא חש בזה כלל. בלכתו נתקל בו מנקה־ארובות ובצידו המזוהם השחיר לו את כל כתפו; דלי שלם של סיד נשפך עליו ממרומי בית ההולך ונבנה. אך הוא לא השגיח כלל בכל אלה, ורק אחר־כך, כשנתקל פתאום בשומר שאַלתו ניצבת לידו והוא עומד ובוזק לו מתוך קרן־הטבק שלו על אגרופו המיובל - רק אז התנער מעט, ואף זאת רק משום שהשומר פנה אליו ואמר: ״מה אתה נדחף לי ישר לתוך הלוע, אין לך מידרכה?״ - הדבר הניעו להביט על סביבותיו ולשים פניו הביתה. רק עתה החל לאסוף את מחשבותיו, ראה נכוחה את מצבו והתחיל מסיח עם עצמו, לא כמקודם, למקוטעין, אלא מתוך גילוי־לב וישוב־הדעת, כדבֵּר עם רֵע נבון, שאפשר להסיח עמו על עניינים הקרובים אל הלב באמת. ״לא, לא,״ אמר אקאקי אקאקייביץ׳. ״עכשיו אין שום טעם לדבר עם פטרוביץ׳: הוא עכשיו ככה, כלומר... נראה שאשתו הקניטה אותו במשהו. ואני מוטב שאבוא אליו ביום א׳ בבוקר: לאחר השבת יהיה מנומנם ופוזל, ויצטרך ללגום קצת כדי להתנער, אלא שאשתו לא תיתן לו כסף, ואז אתחוב אני איזו פרוטה לכפו, וככה, משמע... והוא, משמע, כבר יהיה חביב יותר, ואז האדרת, ככה, כלומר...״ כך היה אקאקי אקאקייביץ׳ דן בינו לבינו, ורוחו נתעודדה; הוא חיכה ליום א׳ הבא, ואך ראה מרחוק שאשתו של פטרוביץ׳ יוצאת מן הבית, מייד בא ועמד לפניו. ואכן, לאחר השבת פזלה עינו של פטרוביץ׳ פזילה יתירה, ראשו שח ארצה וכל־כולו היה אחוז תנומה: ואולם למרות כל אלה, אך שמע במה דברים אמורים, ומייד כמו אחזוֹ השֵׁד: ״אי אפשר,״ אמר. ״תואיל בטובך להזמין לך חדשה.״ אותו רגע נזדרז אקאקי אקאקייביץ׳ ותחב לו פרוטה בכפו. ״רב תודות, אדון, אני אחזק לי קצת את הלב, לחייךָ,״ אמר פטרוביץ׳. ״אבל מה שנוגע לאדרת, אל תטרח יותר: היא לא שווה יותר כלום. ואדרת חדשה אני כבר אתפור לך לתפארת, ועל זה נתקע כף.״
אקאקי אקאקייביץ׳ עוד ניסה לדבר על לבו בעניין התיקון, אבל פטרוביץ׳ לא שעה לו ואמר: ״אדרת חדשה אתפור לך ויהי מה, תואיל להיות סמוך ובטוח, וגם על הכוחות לא נחוס. ואפשר אפילו שתהיה עשויה לפי האופנה האחרונה, שהצווארון יתרכס בקרסים של כסף מתחת לפרווה.״
כאן ראה אקאקי אקאקייביץ׳ שלא יוכל לפטור עצמו מאדרת חדשה, ורוחו נפלה כליל. וכי איך זה ככה, במה יוכל לעשותה, ומניין לו הכסף לזה? אומנם, אפשר היה לסמוך במידת־מה על המענק לרגל החג הבא, אבל הכסף הזה כבר הובא בחשבון מזמן והוקצב מראש. היה עליו לקנות לו מכנסיים חדשים, לפרוע חוב ישן לסנדלר שהתקין לו חרטומים חדשים למגפיים ישנים, וכן צריך היה להזמין אצל התופרת שלוש כותנות ושני זוגות לבנים מאֵלה שאין זה נאה לנקוב את שמם בדפוס - הקיצור, כל הכסף כבר נועד להוצאות, ואפילו יהיה המנהל נדיב ורב־חסד כל־כך שבמקום מענק של ארבעים רובל יקצוב לו ארבעים־וחמישה או חמישים, הרי גם אז לא תישארנה בידיו אלא אי־אלה פרוטות, שלגבי הון התועפות הנחוץ לאדרת תהיינה כטיפה בים. אף־על־פי שידע, כמובן, שפטרוביץ׳ נכנסת בו לעיתים רוח־שטות והוא תוקע פתאום השד יודע איזה מחיר מפולפל, עד שאפילו אשתו אינה יכולה להתאפק והיא צועקת לעברו: ״השתגעת לגמרי, טיפש! פעם הוא עובד בחינם, ופעם נכנס בו השד לתבוע יותר ממה שהוא שווה בעצמו!״ אף־על־פי שידע, כמובן, שפטרוביץ׳ יתרצה לעשות לו אדרת גם בשמונים רובל - אף־על־פי־כן ובכל־זאת, מניין יקח את שמונים הרובל האלה? את החצי עוד אפשר למצוא; החצי כבר יימצֵא, ואולי אפילו קצת יותר: אבל איפה ישיג את החצי השני?... אבל קודם צריך הקורא לדעת מניין בא החצי הראשון. מינהג היה לו לאקאקי אקאקייביץ׳, להפריש מכל רובל שהוציא פרוטה אחת ולטומנה בתיבה קטנה, נעולה במפתח, וחריץ במיכסהָ להטיל בעדו את המעות. כל חצי שנה היה בודק את מטבעות הנחושת שנצטברו ומחליפן במטבעות של כסף. כך עשה זה ימים רבים, וכעבור שנים אחדות כבר צבר לו יותר מארבעים רובל. חצי הסכום היה איפוא בידו; אבל היכן ישיג את החצי השני? היכן ימצא עוד ארבעים רובל? חשב וחשב אקאקי אקאקייביץ׳ ולבסוף החליט שצריך יהיה להפחית את ההוצאות הרגילות לפחות למשך שנה: לבטל את שתיית התה בערבים, לא להדליק נרות בערבים, ואם יצטרך לעשות משהו, ילך אל חדרה של בעלת־הבית ויעבוד לאור הנר שלה: בלכתו ברחובות יפסע פסיעות קלות וזהירות על אבני המירצפת, כמעט על קצות האצבעות, וכך לא תשתחקנה סוליותיו מהר מדי; ימעט ככל האפשר למסור את בגדיו לכביסה, וכדי שלא יתבלו, ימהר להסירם מעליו עם שובו הביתה ויישב לו בחלוקו לעורו, חלוק כותנה ישן נושן, שאפילו הזמן עצמו חס עליו ולא פגע בו לרעה.
יש להודות על האמת, שבתחילה התקשה אקאקי אקאקייביץ׳ להסכין עם הצימצומים הללו, אבל אחר־כך התרגל איכשהו והכל הלך למישרין; הוא אף למד לרעוב בערבים, ולעומת זאת היה זן ומפרנס את רוחו, מכוון לבו אל האידיאה הנצחית של האדרת הנכונה לו; מכאן ואילך נעשו חייו כמו מלאים יותר, כאילו נשא לו אשה, כאילו ישב עוד אדם עמו, כאילו לא היה עוד לבדו, אלא איזו רעיה נעימה ניאותה לעשות עמו את דרך חייו - ורעיה זו לא היתה אלא אותה אדרת רפודה מוֹךְ עבה, שביטנתה חזקה ואינה עשויה להתבלות. הוא נעשה כמו זריז יותר, ואפילו תקיף ונמרץ יותר באופיו, כאדם שכבר הציב לו מטרה ברורה לנגד עיניו. מקלסתר־פניו וממעשיו נעלמו מאליהם כל היסוס, כל פיקפוק - הקיצור, כל מה שהיה בו מן הרפיסות ומן הפסיחה על שתי הסעיפים. לפרקים היתה אש ניצתת בעיניו, ובראשו אפילו חלפו מחשבות חצופות ונועזות מאין כמותן: ואולי בכל־זאת ירפד את הצווארון בפרוות־נמיה? כשהירהר בזה כמעט שבא לידי פיזור־נפש. פעם אחת, כשהעתיק את אחד המיסמכים, כמעט שנפלה אצלו שגיאה, והוא קרא כמעט בקול: ״אוּ״ והצטלב. מדי חודש בחודשו היה נפגש לפחות פעם אחת עם פטרוביץ׳, לגלגל שיתה על־אודות האדרת - איפה מוטב לקנות את האריג, ובאיזה צבע, ובאיזה מחיר, והיה חוזר הביתה שבע־רצון תמיד, אף כי מוטרד מעט, ואומר בלבו שלבסוף יבוא יום וכל זה ייקָנה, והאדרת היֹה תהיה. הדברים התגלגלו אף מהר מכפי שציפה. בניגוד לכל המשוער קצב המנהל לאקאקי אקאקייביץ׳ לא ארבעים או ארבעים־וחמישה, אלא לא פחות משישים רובל טבין ותקילין. האם ניחש בלבו שאקאקי אקאקייביץ׳ זקוק לאדרת, ושמא אירע כך באקראי, מכל מקום נפלו לידו עשרים רובל יתירים. הדבר החיש את כל המעשה. עוד חודשיים־שלושה של תענית - ובידי אקאקי אקאקייביץ׳ אכן הצטברו כשמונים רובלים. לבו, השוקט בדרך־כלל, התחיל פועם בעוז. בו־ביום הלך עם פטרוביץ׳ לעשות קניות. קנו אריג משובח מאוד - ואין שום תימה בזה, שהרי כבר הירהרו בדבר חצי שנה מראש, וכמעט לא עבר חודש שלא הלכו אל החנויות לבחון את המחירים. אפילו פטרוביץ׳ עצמו אמר, שאריג טוב מזה אין בעולם כלל. לביטנה בחרו בַּד־קוֹלֶנקוֹר, אבל משובח וחזק כל־כך, עד שלדברי פטרוביץ׳ היה טוב אפילו ממֶשי, ואף נחמד יותר למראה ונוצץ יותר. פרוות־נמיה לא קנו, שכן היתה יקרה מדי, ובמקומה בחרו בפרוות־החתול המשובחת ביותר שהיתה בחנות - חתול שממרחק־מה נראה כנמיה לכל דבר.
שבועיים תמימים שקד פטרוביץ׳ על האדרת, שכן צריך היה להכליב ולאחות הרבה, ואילמלא כן היה מכלה את מלאכתו קודם. בשכר עבודתו לקח שנים־עשר רובלים - פחות מזה לא היה אפשר בשום אופן: הכל היה תפור יפה־יפה על משי, בתַכים כפולים זעירים, ואחר־כך עבר פטרוביץ׳ במו שיניו על כל תך ותך וטבע בו מיני צורות. זה היה... קשה לדייק ולומר באיזה יום, אך מן־הסתם לא היה לו לאקאקי אקאקייביץ׳ בחייו יום מאושר וחגיגי יותר מזה שבו הביא לו פטרוביץ׳ סוף־סוף את האדרת. עם בוקר הביא אותה, סמוך לשעה שצריך היה ללכת אל הלישכה. בשום זמן אחר לא היתה האדרת באה כל־כך בעיתהּ, שכן כבר התחילו ימים של כפור עז, והצינה אף עמדה להתגבר, כמדומה. פטרוביץ׳ הופיע והאדרת בידו, כיאה לחייט מעולה. על פניו היתה נסוכה ארשת חשיבות שאקאקי אקאקייביץ׳ עוד לא ראה כמוה. דומה שחש בכל מאודו כי עשה מעשה רב, ואף גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש. הוא הוציא את האדרת מתוך מיטפחת־האף שבה היתה צרורה: המיטפחת חזרה זה עתה מידי הכובסת; רק אחר־כך קיפל אותה פטרוביץ׳ וטמנהּ בכיסו, לשימוש. משהוציא את האדרת הסתכל בה בגאווה יתירה, החזיקה בשתי ידיו, ובזריזות יתירה הטילה על כתפיו של אקאקי אקאקייביץ׳; אחר־כך משך בה מאחור והחליקהּ כלפי מטה; אחר־כך עטף בה את אקאקי אקאקייביץ׳ מתוך נוחות ורווחה. אקאקי אקאקייביץ׳, איש בשנות העמידה, ביקש לנסות את השרוולים; פטרוביץ׳ עזר לו ללבוש את האדרת גם בשרווליה, ונמצא שגם השרוולים עשויים כראוי. הקיצור, התברר שהאדרת כולה כפתור ופרח. פטרוביץ׳ לא החמיץ את שעת־הכושר ואמר כי רק משום שהוא מתגורר בלא שלט וברחוב קטן, ואף מכיר את אקאקי אקאקייביץ׳ זה ימים ושנים, רק משום כך הוא מסתפק במחיר זול שכזה; ואילו בשדירת נייֶבסקי, רק בעד העבודה היו לוקחים ממנו שבעים וחמישה רובל. אקאקי אקאקייביץ׳ לא רצה להתעמק בדבר עם פטרוביץ׳, ומה גם שהתיירא מפני סכומי־העתק שהיה הלה מפליג בהם כדי לזרות חול בעיני הבריות. הוא פרע את החשבון, הודה לו, ומייד יצא באדרתו החדשה והלך אל הלישכה. פטרוביץ׳ יצא אחריו, נעמד ברחוב, ועוד שעה ארוכה השקיף מרחוק על האדרת; אחר־כך הלך בכוונה הצידה, פנה אל סימטה עקלקלת, וחזר במרוצה אל הרחוב כדי לשוב ולהביט באדרת שלו מצידה האחר, הווה אומר היישר מלפנים.
בתוך כך היה אקאקי אקאקייביץ׳ עושה דרכו וכל רגשותיו חוגגים. בכל רגע ורגע חש בעליל שאדרת חדשה לו על כתפיו, ופעמים אחדות אפילו הצטחק מרוב נחת. ואכן, שתי זכיות נפלו בחלקו: האחת - שחָם לו, והאחרת שטוב ונעים לו. לדרך לא שם לב כלל, ופתאום נמצא עומד בלישכה. בתא־השוער פשט מעליו את האדרת, סקר אותה מכל צדדיה, והפקידהּ בידי השוער לשמירה מיוחדת. אין לדעת איך פשטה השמועה פתאום בכל רחבי הלישכה, שאקאקי אקאקייביץ׳ יש לו אדרת חדשה, והמעילון שוב אינו קיים כלל. בו ברגע באו כולם במרוצה אל תא־השוער, לראות את האדרת החדשה של אקאקי אקאקייביץ׳. החלו לברך אותו ולאחל לו מיני איחולים, והוא - תחילה רק עמד וחייך, ואחר־כך אפילו נכלם. ושעה שהקיפוהו כולם ואמרו שאת האדרת החדשה יש לחנוך במשקה, ומכל־מקום עליו להזמין את כולם למסיבת־רֵעים, איבד אקאקי אקאקייביץ׳ את עשתונותיו כליל, ושוב לא ידע מה יעשה, מה ישיב להם ובאיזו אמתלה יתחמק. כעבור רגעים אחדים אף עמד בלחיים סמוקות והתחיל טוען מתוך מידה של תמימות שהאדרת אינה חדשה כלל, שאין זה אלא סתם ככה, שאין זו אלא אדרתו הישנה. לבסוף עמד אחד הפקידים, ולא פקיד סתם אלא עוזר של ראש־האגף, ומן־הסתם כדי להראות שאין בו גאווה כלל והוא מתרועע גם עם נחותים ממנו, פתח ואמר: ״שיהיה כך, אני אעשה מסיבה במקום אקאקי אקאקייביץ׳, וכולכם מוזמנים אלי הערב לכוס תה: היום, כמו בכוונה, יש לי יום־הולדת.״ כדרכו של עולם, הזדרזו הפקידים ובירכו את עוזר ראש־האגף, וקיבלו ברצון את הצעתו. אקאקי אקאקייביץ׳ כבר ביקש להתחמק באיזו תואנה, אך הכל טענו שאין זה מן הנימוס, שזו בושה וחרפה ממש, והוא לא יכול לסרב עוד בשום פנים. בעצם, אחר־כך אף נעם לו הדבר, שכן נזכר שכך תהיה לו הזדמנות להתהלך באדרתו החדשה גם לעת ערב. כל היום ההוא היה לו לאקאקי אקאקייביץ׳ כמין חג גדול של התעלוּת. הוא חזר הביתה בלב מלא אושר, פשט את אדרתו ותלה אותה בזהירות על הקיר, ולאחר ששב וזן עיניו באריג ובביטנה, הוציא בכוונה, לשם השוואה, את המעילון הישן, שכבר התפורר לגמרי. הוא העיף בו מבט ואפילו פרץ בצחוק: איזה הבדל עצום! ועוד שעה ארוכה בעת הארוחה היה שב ומצטחק בכל פעם שנזכר במצבו של אותו מעילון. הוא אכל מתוך עליצות, ובתום הארוחה לא ישב להעתיק ולא התעסק במיסמכים, אלא התפנק לו במיטתו עד רדת החשיכה. אחר־כך קם והתלבש בלי שהיות יתירות, הניח על כתפיו את האדרת ויצא.
היכן בדיוק התגורר אותו פקיד בעל המסיבה לא נוכל לומר, למרבה הצער: הזיכרון התחיל בוגד בנו, וכל מה שיש בה בפטרבורג, כל הרחובות והבתים התמזגו והתערבבו בראשנו כל־כך, שכבר קשה לדלות משם איזה דבר שלא השתבשה צורתו. כך או כך, מכל מקום ברור שאותו פקיד התגורר באחד הרבעים היותר מכובדים של העיר, הווה אומר רחוק למדי ממעונו של אקאקי אקאקייביץ׳. תחילה היה על אקאקי אקאקייביץ׳ לעבור אי־אלה רחובות שוממים שתאורתם קלושה, אך ככל שקרב אל דירתו של הפקיד הלכו הרחובות ומלאו חיים ותנועה, והאור בהם גבר. הולכי־רגל חלפו על־פניו לעיתים קרובות יותר, וביניהם גם גברות הדורות בלבושן, ועל בגדי הגברים החלו להיראות גם צווארונים של ביבר; נתמעטו ה״וַאנקוֹת״* על מיזחלות־העץ המרושתות שלהם עם המסמרים הקטנים המוזהבים, והיפוכו של דבר, נתרבו הרכָּבים המטורזנים שכובעי פרווה ארגמניים לראשיהם ומיזחלותיהם מצופות לאכּה ומכוסות פרוות־דובים, וכירכרות הדורות נישאו ביעף וגלגליהן חורקים בשלג. אקאקי אקאקייביץ׳ הסתכל בכל אלה כבדבר חידוש. זה לו שנים אחדות שלא יצא בערבים אל הרחוב. הוא נעמד לפני חלון־ראווה מואר והביט בסקרנות באיזו תמונה ובה אשה נאה למראה החולצת את נעלה ואגב־כך מערטלת את הרגל כולה, שאינה כעורה כלל וכלל; ומאחרי גבה, מפתח החדר הסמוך, משרבב ראשו איזה גבר עם זקנקני־לחיים וציצת־שיער נוסח ספרד על סנטרו. אקאקי אקאקייביץ׳ ניענע בראשו והצטחק, ואחר־כך פנה והמשיך דרכו. מדוע הצטחק ככה, האם מפני שנתקל בדבר שלא היה מוּכּר לו כלל ואף־על־פי־כן משתמר בלבו של כל אדם איזה חוש כלפיו, ושמא חשב לו, בדומה להרבה פקידים אחרים, כדלקמן: ״נו, נו, הצרפתים האלה! מה יש פה לדבר, אם הם כבר רוצים משהו ככה, אז הנה כבר ממש ככה...״ ואולי גם את הדברים האלה לא חשב - הרי אי אפשר להיכנס לתוך נשמתו של אדם ולדעת כל מה שהוא חושב.
[* כינוי לעגלונים מבני הצמיתים.]
לבסוף הגיע אל ביתו של עוזר ראש־האגף. עוזר ראש־האגף חי ברווחה גדולה: גרם־המעלות היה מואר בפנס, הדירה היתה בקומה השניה. כשנכנס לחדר־המבוא ראה אקאקי אקאקייביץ׳ על הריצפה טורים־טורים של ערדליים. ביניהם, בטבור החדר, עמד מיחם, מזמזם ופולט ענני־קיטור. על הקירות היו תלויות אדרות ושכמיות למיניהן, קצתן אף מעוטרות בצווארונים של ביבר או בחפתים של קטיפה. מעבר לקיר עלו קולות המולה ודיבור, שנצטללו פתאום ונתבהרו שעה שנפתחה הדלת ומשרת יצא משם ובידו טס עם כוסות מרוקנות, קנקן שמנת וסלסלה של רקיקים. נראה בעליל שהפקידים באו לפני שעה ארוכה וכבר שתו כוס ראשונה של תה. אקאקי אקאקייביץ׳ תלה את אדרתו ונכנס אל החדר, ובאחת נתהבהבו מול עיניו נרות ופקידים ומיקטרות ושולחנות־קלפים, ובאוזניו עלתה וגאתה מכל עבר המולת דיבורים עמומה, ורעש כיסאות נעתקים ממקומם. הוא נעמד במבוכה באמצע החדר, תוהה וחוכך בדעתו מה יעשה. ואולם הכל כבר השגיחו בו וקידמו את פניו בקריאות צהלה, ומייד חשו אל חדר־המבוא ושבו ותלו עיניהם באדרתו. אקאקי אקאקייביץ׳ התבלבל קצת, אך בהיותו אדם תמים ובר־לבב לא יכול שלא לשמוח בראותו שהכל משבחים את האדרת. אחר־כך, אין צריך לומר, עזבוהו הכל לנפשו, גם אותו גם את אדרתו, וכמינהגו של עולם פנו אל השולחנות המיועדים למישחק הוויסט. כל אלה, כל הרעש והדיבורים והמון האנשים, היו זרים ומוזרים לאקאקי אקאקייביץ׳. הוא לא ידע מה יעשה ואנה יוליך את ידיו ואת רגליו ואת כל גופו; לבסוף ישב אל אחד השולחנות, הציץ בקלפים, העיף מבט בפניו של זה ובפניו של זה, וכעבור זמן־מה החל לפהק, להשתעמם - ומה גם שכבר הגיעה השעה שרגיל היה לשכב לישון. הוא ביקש להיפרד מעל המארח, אבל לא נתנו לו ללכת ואמרו שלכבוד המלבוש החדש עליהם לשתות שמפאניה ויהי מה. כעבור שעה הגישו את ארוחת־הערב - תחמיץ של ירקות, בשר־עגל קר, פשטידה, עוגיות ושמפאניה. את אקאקי אקאקייביץ׳ אילצו לשתות שני גביעים, ומשכילה אותם חש והנה גברה השימחה בחדר; ואף־על־פי־כן לא יכול בשום אופן לשכוח שהשעה כבר שתים־עשרה, והגיעה העת לשוב הביתה. כדי שלא יעלה בדעת בעל־הבית לעכב בעדו יצא מן החדר בלאט, חיפש בחדר־המבוא את אדרתו ולמגינת־לבו מצאה מוטלת על הריצפה, ניער אותה והסיר מעליה כל גרגר של אבק, עטף בה את כתפיו וירד במדרגות אל הרחוב.
בחוץ עוד היה הכל מואר. כמה חנויות של סידקית, מאלה המשמשות כמין בית־ועד תמידי למשרתים ולשאר אנשים, היו פתוחות: האחרות, שהיו סגורות, נסתננה מהן אף־על־פי־כן רצועה ארוכה של אור מבעד לחריץ הדלת, והעידה שעדיין היו בהן מבקרים, משרתות ומשרתים שמן־הסתם עוד לא כילו את שיחתם ואת דיבוריהם, בעוד אדוניהם המשתאים תוהים לאן זה הלכו והיכן נעלמו. אקאקי אקאקייביץ׳ הלך ורוחו טובה עליו, ואף כמעט שהחל לרוץ פתאום, אין יודע למה, אחרי איזו גברת שחלפה על־פניו כברק וכל איבר מאיבריה מלא תנועה תוזזת. אבל הוא חזר בו מייד והוסיף ללכת חרש־חרש כמקודם, ואף השתומם בעצמו על דהרה זו שלא ידע את פישרה. עד מהרה השתרעו לפניו אותם הרחובות השוממים, שגם לאור היום אין בהם כדי לשמח את הלב, ולא כל שכן בערב. עכשיו נראו ריקים ונידחים אף יותר: הפנסים נתמעטו - דומה שהתחילו מקמצים בשמן למאור; הופיעו בתים של עץ, גדרות; בשום מקום לא נראתה נפש חיה; רק השלג ניצנץ ברחובות, והשחירו בעצב בקתות נמוכות שנרדמו בתריסים מוגפים. הוא קרב והלך אל המקום שהרחוב נפתח שם אל כיכר אינסופית, אשר הבתים שמעֶברהּ האחֵר נראים אך בקושי לעין, וכל מראיה כישימון נורא.
במרחק, האלוהים יודע איפה, ריצד אור באיזו סוכה שנראתה כעומדת בקצה העולם. עליצותו של אקאקי אקאקייביץ׳ נתמעטה משום־מה. הוא פנה אל הכיכר ועל כורחו ניעור בו איזה פחד סתום, כאילו ניבא לו לבו איזו רעה. הוא הביט לאחוריו ולצדדים: ממש כאילו ים על סביבותיו. ״לא, מוטב שלא אסתכל,״ אמר בלבו והוסיף ללכת בעיניים עצומות; כשחזר ופקחן, לראות מתי יגיע אל קצה הכיכר, ראה פתאום והנה עומדים מולו, לפני אפו ממש, כמה אנשים בעלי שפם - אילו אנשים, זאת לא יכול להבחין בשום אופן. עיניו חשכו ולבו פירכס בחזהו. ״אבל האדרת הזאת היא שלי!״ אמר אחד מהם בקול רועם ותפס בצווארונו. אקאקי אקאקייביץ׳ ביקש לצעוק ״הצילו!״, אך האחֵר הניף לו אל מול פיו ממש אגרוף שגודלו כגולגולת של פקיד, ואמר: ״הנה, רק תנסה לצרוח!״ - אקאקי אקאקייביץ׳ לא הרגיש אלא שפושטים מעליו את האדרת ובועטים בו בתנופת ברך, והוא נפל על השלג אפיים ארצה ושוב לא הרגיש כלום. כעבור דקות אחדות התנער וקם על רגליו, אך איש לא היה שם עוד. עתה חש כי קר שם בכיכר הפתוחה ואדרתו איננה, הוא החל לצעוק, אבל קולו אף לא התכוון, כמדומה, להגיע אל קצה הכיכר. בלב נואש, בלא לחדול מצעקותיו, החל לרוץ לאורך הכיכר היישר אל הסוכה, ששומר ניצב לידה שעוּן על אלתו, משקיף בסקרנות, כמדומה, כמבקש לדעת מדוע, לכל השדים, רץ אליו אדם מרחוק וצורח. בהגיעו אליו התחיל אקאקי אקאקייביץ׳ צועק עליו בגרון נשנק, למה זה הוא ישן ככה ואינו משגיח כלל ואינו רואה איך שודדים אדם. השומר נענה ואמר שלא ראה כלום, שראה איך עוצרים אותו שני אנשים בכיכר, אבל חשב לתומו שידידיו הם; ושבמקום לגדף לחינם מוטב לו שילך מחר אל מפקח־המישטרה, והלה כבר ימצא מי גזל את האדרת. אקאקי אקאקייביץ׳ הגיע במרוצה לביתו וצורתו פרועה ומסוכסכת כולה: השערות המעטות שעדיין צמחו לו על רקותיו ועל עורפו נתפרעו לגמרי; צלעותיו וחזהו וכל מכנסיו היו מכוסים שלג. הישישה בעלת־ביתו שמעה דפיקה נוראה על הדלת, קפצה בחופזה מעל מיטתה, ובנעל אחת לרגלה חשה לפתוח, ידה האחת מהדקת את שולי כותונתה אל חזהּ מחמת הצניעות; ואולם בפותחה נרתעה לאחוריה למראהו של אקאקי אקאקייביץ׳. כשסיפר לה מה אירע ספקה הישישה כפיה ואמרה שיש ללכת היישר אל קצין־המישטרה, כי שוטר־הרובע רק יבלבל את המוח ויפריח הבטחות ולא יעשה כלום, ולכן מוטב ללכת ישר אל הקצין, שהיא אפילו מכירה אותו, הואיל ואָנָה, הנערה הפינית ששימשה טבחית בביתה, הלכה עכשיו לשמש אומנת בבית הקצין, והיא עצמה רואה אותו לעיתים קרובות כשהוא עובר בכירכרתו ליד ביתה, וכמו כן הוא הולך כל יום־ראשון לכנסיה להתפלל, ואגב תפילה הוא מסתכל על כולם בפנים צוהלות, וכל מעשיו מעידים עליו, משמע, שאיש טוב הוא. לשמע הדברים האלה פנה אקאקי אקאקייביץ׳ ושירך רגליו בעצב אל חדרו, ואיך עבר עליו שם הלילה, זאת יתאר לו כל מי שיכול להעמיד עצמו ולוּ לרגע במקום חברו.
השכם בבוקר קם והלך אל הקצין: אבל אמרו לו שהלה ישן; חזר ובא בעשר - ושוב אמרו לו: ״ישן.״ חזר ובא באחת־עשרה - ואמרו: ״הקצין לא בבית;״ בא לעת צהריים - אבל הלבלרים בחדר־המבוא לא נתנו לו להיכנס בשום אופן וביקשו בכל תוקף לדעת באיזה עניין בא, ולשם איזה צורך, ומה אירע, עד שלבסוף עמד אקאקי אקאקייביץ׳ וגמר בלבו להראות תקיפות ולו פעם אחת בחייו, ופסק נחרצות שעליו לראות את הקצין פנים אל פנים, ושלא יעזו לעכב בעדו, שכן בא מן הלישכה בעניין ממלכתי, והוא עוד יגיש תלונה נגדם, או־אז ילמדוּ לקח. על הדברים האלה לא העזו הלבלרים להשיב כלום, ואחד מהם הלך לקרוא לקצין. משום־מה הקשיב הלה לסיפור על שוד האדרת בצורה משונה מאין כמותה. במקום לתת דעתו על עיקר המעשה, החל לחקור את אקאקי אקאקייביץ׳: למה זה חזר לביתו בשעה מאוחרת כל־כך, וכלום לא נכנס אל איזה בית בלתי מהוגן - עד שנבוך אקאקי אקאקייביץ׳ והתבלבל לגמרי, ויצא מעל פניו בלי לדעת אם יינָקטו אמצעים בעניין האדרת, אם לאו. כל אותו היום לא הלך אל הלישכה (מיקרה אחד ויחיד בחייו). למחרת הופיע שם חיוור כולו, לבוש במעילון הישן, שנראה עתה עגמומי ועלוב עוד יותר. אומנם, נמצאו פקידים שלא נמנעו גם כאן מלהלעיג על אקאקי אקאקייביץ׳, אך הסיפור על שוד האדרת נגע ללבם של רבים. מייד נמנו וגמרו לערוך מגבית למענו, אך לא אספו אלא סכום של מה־בכך, שכן גם בלאו־הכי כבר פיזרו הפקידים ממון רב שעה שקיבלו עליהם להזמין תמונת־דיוקן של המנהל ולקנות איזה ספר לפי המלצתו של ראש־האגף, שהיה ידידו של המחבר - ובכן, לא נאסף שם אלא סכום של מה־בכך. פלוני שנכמר בו לבו ביקש לעזור לאקאקי אקאקייביץ׳ לפחות בעצה טובה, ואמר לו שילך לא אל שוטר־הרובע, שכן אומנם אפשר שהלה, מרצונו לשאת חן בעיני הממונים, ימצא איכשהו את האדרת, אבל בין כך ובין כך תישאר זו בידי המישטרה אם לא יביא אקאקי אקאקייביץ׳ ראיות חותכות לבעלותו עליה; ועל כן ייטיב לעשות אם יפנה אל אדם חשוב אחד, ואותו אדם חשוב ישא ויתן עם הרשויות הנוגעות בדבר ויזרז את ההליכים. באין ברירה שינס אקאקי אקאקייביץ׳ מותניו והלך אל האדם החשוב. מה תואר ומה מישׂרה היו לו לאדם החשוב אין איש יודע עד היום. וזאת לדעת, שאותו אדם חשוב נעשה אדם חשוב אך לא מכבר, ועד אז היה אדם לא חשוב. בעצם, גם עתה לא הוחזקה מישׂרתו חשובה לעומת מישׂרות אחרות חשובות ממנה לאין ערוך. אבל תמיד יימצֵא איזה חוג אנשים שהמוחזק לא־חשוב בעיני אחרים יהיה חשוב דיו בעיניהם. אותו האיש, אגב, השתדל להרבות את חשיבותו בדרכים אחרות למיניהן, כגון שתיקֵן תקנה כי הפקידים הזוטרים יקבילו את פניו על גרם־המעלות בבואו אל המישרד; וכי לא יעז שום אדם להיכנס אליו סתם כך, אלא שיתנהל הכל על־פי סדר חמור שבחמורים: הרֶגיסטראטוֹר־הקוֹלֶגי יודיע למזכיר־הפלך, מזכיר־הפלך - למזכיר־הטיטוּלארי, או למישהו כיוצא בו, ורק אחר־כך יגיע העניין לידיו שלו. שכן רוּס* הקדושה פשׂה בה נגע החיקוי, הכל עושים מעשה קוף ומחקים את הממונים עליהם. ואף מספרים על יועץ־טיטולארי פלוני שנתמנה מנהל של איזו לישכה לא גדולה, ומייד היקצה לעצמו חדר נפרד וקרא לו ״חדר הרָשוּת״ והעמיד אצל דלתו מיני זקיפים בצווארונים אדומים ובמכנסי פאר, שהיו אוחזים בכף־המנעול ופותחים את הדלת לפני כל הבא, אף ש״חדר הרשות״ היה בו מקום אך בקושי לשולחן־כתיבה רגיל. מינהגו והליכותיו של האדם החשוב היו מיושבים ואומרי הדר, אך לא מורכבים ביותר. עיקר העיקרים של שיטתו היתה החוּמרה. ״חומרה וחומרה - ושוב חומרה,״ היה שגור בפיו תמיד, ועם המלה האחרונה היה נותן בפני איש שיחו מבט של חשיבות יתירה; אף־על־פי שבעצם לא היה בזה שום צורך, שכן כל תריסר הפקידים של מנגנון־הרשות שבלישכה היו שרויים ממילא באימה הראויה: אך ראוהו מרחוק, מייד היו מניחים את מלאכתם ונעמדים בזקיפת הגֵו ובמיתוח זרועות עד שעבר המנהל את החדר. שיחתו עם הכפופים לו היתה כולה חומרה, ולרוב הצטמצמה בשלושה מישפטים: ״איך אתה מעז? אתה יודע עם מי אתה מדבר? הבנת לפני מי אתה עומד?״ בעומק לבו היה בעצם אדם טוב, נוח לידידיו ושׂשׁ לעשות להם נחת; אלא שהתואר גנראל** שיבש עליו את דעתו. משזכה לתואר גנראל נתבלבל משום־מה, איבד את עשתונותיו ושוב לא ידע מה יעשה. כל עוד ישב עם השווים לו בדרגה היה אדם ראוי, אדם מהוגן מאוד, ומבחינות רבות אף אדם לא טיפש כלל; אבל אך נקלע לחברה שהיו בה אנשים נמוכים ממנו ולו בדרגה אחת - ישמור אותנו אלוהים! יושב היה ושותק, ומצבו מעורר רחמים ממש, ומה גם שהוא עצמו חש כל העת שיכול היה לבלות את זמנו בנועם רב שבעתיים. לפעמים ניבט מעיניו חשק עז להצטרף לאיזו שיחה מעניינת, לאיזו חבורה, אך מייד מנעה בעדו המחשבה: כלום לא יהיה בזה משום מחילה על כבודו, משום פשטות־הליכות יתירה, כלום לא יגרע הדבר מחשיבותו? ומתוך שיקולים שכאלה נשאר שרוי תמיד באותו מצב של שתיקה, ורק מפעם לפעם נפלטו מפיו מיני צלילים בני הברה אחת, ובשל כך יצא לו שם של אדם משעמם מאין כמותו.
[* שמה העתיק של רוסיה.]
[** דרגות הפקידים ברוסיה הצארית היו חופפות לדרגות הצבאיות.]
לפני אדם חשוב שכזה הופיע אקאקי אקאקייביץ׳ שלנו, הופיע בשעה שלא היתה שעת־כושר כלל ואף לא היתה יפה לו כל־עיקר, אף שיפה גם יפה היתה לאדם החשוב. האדם החשוב ישב לו בחדר־עבודתו וגילגל שיחה עליזה־שבעליזות עם מכר ותיק שבא העירה לא מכבר, רֵע ילדותו שלא ראהו זה כמה שנים. אותה שעה הודיעו לו שבא אליו איזה בַּשְׁמאצ׳קין. הוא שאל בקצרה: ״מי זה?״ והשיבו לו: ״איזה פקיד.״ - ״אה! הוא יכול לחכות, אין לי פנאי עכשיו,״ אמר האיש החשוב. וכאן מן הראוי לומר שהאיש החשוב שיקר בלא בושה: דווקא היה לו פנאי; הוא ורעו סחו זה לזה הכל כבר לפני שעה ארוכה, וזה שעה ארוכה נפלו בשיחתם שתיקות ארוכות, שבמהלכן היו רק טופחים קלות זה על שוקו של זה ומפטירים: ״ככה זה, איוואן אַבְּראמוֹביץ׳!״ - ״ככה וככה, סטפאן וַארְלאמוֹביץ׳!״ - ואף־על־פי־כן ציווה על הפקיד לחכות, כדי להראות לרעו, אשר פרש מן השירות לפני ימים רבים והשתקע בביתו שבכפר, כמה זמן נאלצים הפקידים להמתין לו בפרוזדור. לבסוף, מששוחחו דיים, ויתר על כן - מששתקו דיים ועישנו סיגריה בכורסאות הנוחות בעלות המיסעדים הנעים, עשה עצמו כנזכר פתאום ופנה אל המזכיר שנעמד אצל הפתח ומיסמכים בידו: ״כן, הרי עומד שם כמדומה איזה פקיד. תגיד לו להיכנס.״ בראותו את דמותו הענוותנית של אקאקי אקאקייביץ׳ ואת מיקטורן־השרד הבלה שלו פנה אליו פתאום ושאל ״מה רצונך?״ באותו קול נחרץ ונוקשה אשר עמל לסגל לו בבדידות חדרו, אל מול המראָה, שבוע ימים לפני שקיבל את מישרתו החדשה ואת תואר הגנראל. אקאקי אקאקייביץ׳, שהקדים וחש בעוד מועד את מורך־הלב הראוי, התבלבל ונבוך קצת, וכמיטב יכולתו, וככל שהתירה לו חירות לשונו, ותוך שימוש תכוף אף יותר מתמיד בתיבת ״ככה...״, עמד והסביר כי היתה לו, משמע, אדרת חדשה לגמרי, אשר נשדדה מידו באכזריות לא אנושית, ועתה הוא פונה אליו שיואיל, ככה, להשתדל למענו אצל האדון ראש־המישטרה, או אצל מישהו כיוצא בו, וימצא, משמע, את האדרת. הליכות שכאלה נראו לגנראל, לא ברור למה, כחסרות דרך־ארץ. ״מה אתה חושב לך, אדוני הנכבד,״ אמר בנימה מקוטעת, ״אינך יודע מהו הסֵדר? לאן אתה נדחק? אינך מכיר את הנוהלים? קודם־כל היה עליך להגיש בקשה במישרד; זו היתה מגיעה אל ראש־האגף, אל מנהל־המחלקה, אחר־כך היתה נמסרת לידי המזכיר, והמזכיר כבר היה מעביר אותה אלי...״
״אבל, הוד מעלתך,״ אמר אקאקי אקאקייביץ׳ והשתדל לאזור את כל טיפת עוז־הרוח שהיה בו, ובה־בשעה חש שהוא מוצף נחשול נורא של זיעה, ״העזתי להטריח את הוד מעלתך, משום שהמזכירים, ככה... אי אפשר לסמוך עליהם...״
״מה, מה, מה?״ אמר האדם החשוב. ״מניין זה צלחה עליך הרוח הזאת? מניין באו לך רעיונות שכאלה? איזו מין מרדנות פשטה לה פתאום בקרב הצעירים כנגד הממונים והשליטים?!״ האדם החשוב לא השגיח, כמדומה, שאקאקי אקאקייביץ׳ כבר נצברו לו בחשבונו חמישים שנה ויותר, הווה אומר שאם אפשר היה בכלל לקרוא לו צעיר, הרי זה באופן יחסי בלבד, דהיינו ביחס למי שכבר מלאו לו שבעים. ״האם אתה יודע עם מי אתה מדבר? הבנת לפני מי אתה עומד? הבנת זאת? הבנת? אני שואל אותך.״ וכאן רקע האדם החשוב ברגלו והרים את קולו כל־כך, שגם איש אחר תחת אקאקי אקאקייביץ׳ היה מתחלחל. לבו של אקאקי אקאקייביץ׳ גווע בקירבו, הוא התנודד, כל איבריו נזדעזעו ורגליו כשלו תחתיו. אילולא חשו אליו השומרים לתמוך בו, היה משתטח על הריצפה; הוציאוהו משם וגופו קופא כמעט. ואילו האדם החשוב, שמח על שהרושם שעשה אף עלה על המשוער, וכולו מבוסם מעצם המחשבה שמלה מפיו די בה להביא אדם לידי עילפון, הפזיל מבט אל רעו, לבחון איך נראה הדבר בעיניו, ולא בלי הנאה נוכח שגם הרֵע שרוי באיזה מצב מעורפל בתכלית, וסופו שהתחיל הוא עצמו מתמלא אימה.
איך ירד במדרגות, איך יצא אל הרחוב - מכל אלה לא זכר אקאקי אקאקייביץ׳ כלום. הוא לא חש לא את ידיו ולא את רגליו. מימיו לא ננזף ככה מפי גנראל, ומה גם גנראל זר. הוא הלך בסופת־השלג השורקת ברחובות, פיו פעור ורגליו ניגפות באבני המירצפת; כמינהג פטרבורג, נשבה בו הסופה מכל ארבע רוחות־השמיים, מכל הסימטאות. כהרף עין צבה גרונו, ובבואו הביתה שוב לא היה בכוחו להוציא הגה; כל גופו התנפח והוא נפל למישכב. מה רב לפעמים כוחה של נזיפה מפי הרָשוּת! למחרת תקפה עליו קדחת עזה. הודות לסיועו הנדיב של האקלים הפטרבורגי התפתח החולי מהר מן הצפוי, וכשבא הרופא ומישש את דופקו שוב לא מצא דבר לעשותו, ורק רשם לו רטיה חמה, כדי שלא להשאיר את החולה בלא עזרתה החנוּנה של חוכמת־הרפואה; אך בו־במקום הכריז שיקיץ עליו הקץ בתום יממה ומחצה. אחר־כך פנה אל בעלת־הבית ואמר: ״ואת, סבתא, אל תבזבזי זמן לריק, הזמיני לו כבר עכשיו ארון מעץ־אורן, כי עץ־אלון יהיה יקר מדי בשבילו.״ האם שמע אקאקי אקאקייביץ׳ את המלים האלה החורצות את גורלו, ואם שמע - האם נזדעזע בעטיין, האם צר היה לו על חייו העלובים - על כך אין יודעים ולא כלום, שכן שרוי היה כל העת בדימדומים של קדחת. מיני הזיות, האחת משונה מחברתה, ריחפו מולו בלי הרף: פעם ראה את פטרוביץ׳ והזמין אצלו אדרת עם כל מיני מלכודות לגנבים, אשר בדמיונו ארבו לו בלי הרף מתחת למיטה, וכל רגע היה קורא לבעלת־הבית שתבוא ותסלק גנב אחד אף מתחת לשמיכתו; פעם שאל למה זה תלוי מולו המעילון הישן, והרי יש לו אדרת חדשה; פעם נדמָה לו שהוא עומד לפני הגנראל ושומע את הנזיפה וממלמל: סליחה, הוד מעלתך! ופעם אף פצח בניבולי־פה ופלט מלים שאין הדעת סובלתן כלל, עד שבעלת־הבית הישישה אפילו הצטלבה, שכן מעודה לא שמעה מפיו דיבורים שכאלה, ומה גם שאותן מלים יצאו מפיו מייד לאחר הפְּנִיה ״הוד מעלתך״. אחר־כך התחיל משמיע מיני הבלים חסרי פשר, עד שלא היה אפשר להבין כלום; ורק זאת ניתן להבחין, שכל אותם מלים והגיגים מסוכסכים לא נסבו אלא על אותה אדרת עצמה. לבסוף נפח אקאקי אקאקייביץ׳ המיסכן את נשמתו. מטעם הרשויות לא באו להטביע חותמת לא על חדרו ולא על חפציו, ראשית מפני שלא היו לו יורשים, ושנית מפני שהירושה היתה זעומה עד מאוד, דהיינו קומץ נוצות־אווז, צרור גליונות נייר מישרדי לבן, שלושה זוגות גרביים, שניים־שלושה כפתורים שנשרו מן המכנסיים, ואותו מעילון ישן המוּכּר כבר לקורא. מי זכה בכל אלה, רק אלוהים יודע: אודה ואתוודה, מחבר הסיפור הזה לא התעניין בכך כלל. את אקאקי אקאקייביץ׳ הוליכו למנוחות וקָברו. ופטרבורג נותרה בלא אקאקי אקאקייביץ׳, כאילו אף לא היה בה מעולם. נעלם ונסתלק לו יצור שלא היה לו מי שיגונן עליו, שלא היה יקר לאיש ולאיש לא היה בו חפץ, אף לא לחוקר־הטבע, שאינו מחמיץ הזדמנות לנעוץ סיכה בזבוב מצוי ולהתבונן בו מבעד למיקרוסקופּ; יצור שנשא בהכנעה את לעגי הפקידים, ועני ממעשׂ ירד אל בור קברו - ואף־על־פי־כן, ולוּ בימיו האחרונים ממש, זכה להיבהוב של אורה בדמות האדרת שהרנינה לרגע את חייו העלובים, עד שנתרגשה עליו לבסוף הפורענות האיומה, כדרך שהיא פוקדת קיסרים וגדולי עולם... ימים אחדים לאחר מותו נשלח אליו שליח מטעם הלישכה ופקודה בפיו, שיתייצב שם תיכף ומייד, כי ככה ציווה המנהל; אבל השליח נאלץ לשוב ריקם ולהודיע כי הלה אינו יכול לבוא עוד, ועל השאלה ״למה?״ השיב במלים ״נו, ככה, כי הוא כבר מת, וקברו אותו לפני ארבעה ימים.״ כך נודע בלישכה על מותו של אקאקי אקאקייביץ׳, ולמחרת כבר ישב במקומו פקיד חדש, שקומתו גבוהה בהרבה וכתב־ידו שוב אינו ישר וזקוף כל־כך, אלא נטוי ומעוקם הרבה יותר.
ואולם, מי יכול היה לשער כי בזה לא תם סיפורו של אקאקי אקאקייביץ׳, וכי עוד נכונו לו כמה ימי חיים סוערים לאחר מותו, כמין תגמול על חייו שרישומם לא ניכר כלל? אבל כך אירע, וסיפורנו הדל זוכה במפתיע לסיום מן הסוג הפנטאסטי. שמועה נפוצה בפטרבורג פתאום, שליד גשר קַאלינְקין ואף הרחק ממנו התחיל מופיע בלילות איש מת בדמות פקיד המחפש איזו אדרת שנשדדה, ובתואנת האדרת השדוּדה הוא תולש מעל כתפי הבריות, בלא הבדלי דרגה ותואר, כל אדרת למיניהָ: של עור־חתול ושל ביבר ושל מוֹךְ, של פרוות שועלים ודובים וחורפנים - הקיצור, כל פרווה וכל עור למינהו שמצאו הבריות להחם בהם את עורם שלהם. פקיד מפקידי הלישכה ראה את המת במו עיניו ומייד הכיר בו את אקאקי אקאקייביץ׳; אלא שלמראהו נפלה עליו אימה גדולה כל־כך, שהוא עקר רגליו ונמלט משם כל עוד נפשו בו, ועל כן אף לא יכול היה להתבונן כראוי, ולא ראה אלא שהלה מאיים עליו באצבעו מרחוק. מכל עבר הגיעו בלי הרף תלונות, כי כתפיים וגבות, ולא רק של יועצים־טיטולאריים, אלא אפילו של יועצי־סתרים, מופקרים כליל לצינה בשל אותה תלישה לילית של אדרות. במישטרה ניתנה הוראה לתפוס את האיש המת ויהי מה, חי או מת, ולהענישו בכל חומר הדין, למען יראו ויירָאו - ובכך אפילו כמעט שהצליחו. שומר של אחד הרבעים, בסימטת קיריוּשְקין, כבר הצליח לתפוס את המת בצווארונו, בזירת הפשע ממש, שעה שעמד הלה לתלוש אדרת של צמר מעל כתפי איזה נגן־בדימוס, שהיה מנגן בחליל בשעתו. ומשתפס אותו בצווארונו נשא קולו והזעיק את שני עמיתיו וציווה עליהם להחזיק בו, בעוד הוא עצמו שולח ידו רק לרגע קט אל תוך מגפו, להוציא משם חריט של טבק לרענן בו מעט את חוטמו, שכבר קפא מקור בימי חלדו לא פחות משש פעמים; אך נראה שהטבק היה מן הסוג שאפילו איש מת נבצר ממנו לשאתו. השומר אטם באצבעו את נחירו הימני, ועד שהספיק לשאוף בשמאלי קמצוץ זעיר אחד, כבר עמד המת והתעטש עטישה עזה כל־כך, שהטבק ניתז על שלושתם וסימא את עיניהם כליל. ועוד הם נושאים את אגרופיהם לשפשף את עיניהם כבר נעלם המת ועקבותיו לא נודעו, עד ששוב לא ידעו אם היה בידיהם אם לאו. מכאן ואילך אחזה את השומרים יראה כזאת מפני המתים, עד שפחדו אפילו לתפוס את החיים, ורק היו צועקים אליהם מרחוק: ״היי, אתה, תסתלק משם!״ ואילו הפקיד המת התחיל מופיע גם מעבר לגשר קאלינקין ומפיל חיתתו על כל היראים ורכי־הלבב.
ואולם, היסחנו דעתנו לגמרי מאותו אדם חשוב, שלאמיתו של דבר יש מקום להניח כי הוא שגרם לו לסיפורנו, שדרך־אגב כולו אמת, שיפנה לעבר מה שלמעלה מן הטבע. קודם־כל, מצד האמת והצדק ראוי לומר, שזמן־מה לאחר שיצא מעל פניו אקאקי אקאקייביץ׳ הנזוף, הנדכא עד עפר, חש האדם החשוב משהו הדומה לחמלה. מידת הרחמים לא היתה זרה לו; לבו היה פתוח להרבה רחשים טובים, הגם שבדרך־כלל מנעה בעדם דרגתו מלהתגלות. כשיצא הרֵע הוותיק ממישרדו אף התחיל האיש מהרהר באקאקי אקאקייביץ׳ המיסכן. ומכאן ואילך ריחף לנגד עיניו כמעט יומיום אקאקי אקאקייביץ׳ החיוור, שלא עצר כוח לעמוד בנזיפה מטעם הרשות. זכרוֹ אף הטריד אותו כל־כך, שכעבור שבוע ימים קם ושלח אליו פקיד אחד, לשאול מה שלומו ומה היה לו, ושמא אפשר לעזור לו במשהו; וכשהודיעוהו כי אקאקי אקאקייביץ׳ מת מיתה חטופה בקדחת, אף ירדה עליו תדהמה, מצפונו הציק לו, וכל אותו היום היתה רוחו רעה עליו. כיוון שביקש להתבדר מעט ולהסיח דעתו מאותו עניין מעציב, הלך עם ערב אל בית ידיד מידידיו ומצא שם חבורה נאה, והעיקר - כולם שם היו בני אותה הדרגה כמעט, עד שמאום לא הפריעו לנהוג דרך חירות גמורה. הדבר השפיע השפעה מפליאה על הלך נפשו. הוא התרווח לו, הנעים שיח, הסביר פנים - הקיצור, בילה זמנו בנעימים. בשעת הסעודה שתה שתי כוסות שמפאניה, אשר כוחה יפה, כידוע, להרבות צהלה. השמפאניה עוררה בלבו כל מיני חשקים מפתיעים, כגון שגמר אומר לא לנסוע עדיין הביתה, אלא לסור אל גברת אחת ממכרותיו, קָרוֹלינה איוואנובנה - גברת שמוצאה גרמני, כמדומה, והוא רחש לה חיבה ורֵעוּת. יש לומר כי האדם החשוב כבר היה איש לא צעיר, בעל נאמן וראש־משפחה מכובד. שני בניו, שאחד מהם כבר שירת באיזו לישכה, ובתו החיננית בת השש־עשרה, שחוטמה כפוף מעט אך חמוד למראה, היו נכנסים אליו מדי יום לנשק את ידו ואומרים: ״bonjour, papa.״* רעייתו, אשה רעננה עדיין ולא מכוערת כלל, היתה מניחה לו לנשק תחילה את ידה, ואחר־כך היתה הופכת אותה לצידה האחר ומנשקת את ידו. אבל האדם החשוב, אף שהיה מרוצה בתכלית מעינוגי הקן המשפחתי, ראה למצוא לו ידידה ברובע אחר של העיר, לשם קיום יחסי רֵעוּת. ידידה זו כלל לא היתה יפה יותר או צעירה יותר מאשתו; אבל יש תמיהות שכאלה בעולם, ולא מענייננו לדון בהן. ובכן, האדם החשוב ירד במדרגות, ישב במיזחלת ואמר לרכב ״אל קרולינה איוואנובנה,״ ומייד התכרבל לו ברוב פאר באדרתו החמה והשתקע באותו הלך־נפש מענג שאין חביב ממנו על האדם הרוסי, הווה אומר שאתה עצמך אינך חושב על כלום, אבל המחשבות מזדחלות לראשך כמאליהן, האחת נעימה מחברתה, ואינך צריך אפילו לטרוח לרדוף אחריהן ולהשיגן. מדושן עונג כולו העלה בזכרונו את כל הרגעים העליזים שעברו עליו באותו הערב, את כל המלים שעוררו פרצי צחוק בחבורה הקטנה; על אחדות מהן אף חזר בלחש בינו לבינו, ומצא שהן מצחיקות כבתחילה, ועל כן אף לא ייפלא ששב ופרץ בצחוק מעומק הלב. אומנם לעיתים הפריעה לו הרוח העזה, אשר מפעם לפעם, אלוהים יודע מניין ומאיזו סיבה, היתה מסתערת לעומתו ומחתכת בפניו ומטיחה בהן גושי שלג, מנפחת את צווארון אדרתו כמין מיפרש או מטילה אותו פתאום על ראשו בכוח על־טבעי, עד שנאלץ לטרוח הרבה להיחלץ ממנו.
[* בוקר טוב, אבא. (צרפתית)]
פתאום חש האדם החשוב שמישהו תופס אותו בחוזקה בצווארונו. הוא הפך פניו וראה איש קטן קומה במיקטורן־שרד ישן ובלה, ולא בלי חלחלה הכיר בו את אקאקי אקאקייביץ׳. פני הפקיד היו חיוורות כשלג, וצורתו צורת מת גמור. אך חרדתו של האדם החשוב גברה לאין שיעור כשראה והנה מתעקם פיו של המת והוא משיב עליו הבל איום של קברים ואומר לו כדברים האלה: ״אה! הנה אתה, סוף־סוף! סוף־סוף הנה אני, ככה, תפסתי אותך בצווארון! את האדרת שלך אני צריך! בשביל האדרת שלי לא רצית לטרוח, וגם נזפת בי - עכשיו תן לי את שלך!״ האדם החשוב האומלל כמעט נפח את נפשו. אף שנהג תקיפות בלישכתו ובמעמד הכפופים לו בכלל, ואף שכל אדם שלא ראה אלא את דמותו ואת מראהו האומר תעוּזה היה אומר תמיד ״הו, איזה אופי תקיף!״ - הנה עתה, כמוהו כרבים שנתברכו במראה שכולו גבורה, נפלה עליו אימה כזאת, עד שבצדק התחיל חושש לאיזה התקף של חולי. הוא עצמו אף מיהר ושמט את אדרתו מעל כתפיו וקרא אל הרכָּב בקול לא לו: ״סע הביתה כחץ מקשת!״ לשמע הקול הזה, שאינו נשמע אלא ברגעי תירום, ולרוב אף מתלווה אליו משהו מוחשי הרבה יותר, צימצם הרכב, על כל צרה שלא תבוא, את ראשו בין כתפיו והניף את שוטו באוויר וטס כברק. לא עברו אלא שש דקות ועוד קצת, והאדם החשוב כבר עמד בפתח ביתו. חיוור, מבוהל ובלא אדרת הגיע למעונו שלו במקום למעונה של קרולינה איוואנובנה, גרר רגליו בדי עמל אל חדרו ושם עבר עליו הלילה מתוך בילבול גדול, עד שלמחרת בבוקר, בעת שתיית התה, אמרה לו בתו בלא עקיפין: ״אתה חיוור היום לגמרי, papa.״ אבל papa שתק ולא אמר כלום לאיש - לא מה אירע לו, לא היכן היה ולאן ביקש לנסוע. אותו מעשה הטביע בו חותם עמוק; שוב אף לא הירבה כל־כך לומר אל הכפופים לו: ״איך אתה מעז, האם אתה מבין לפני מי אתה עומד״; ואם בכל־זאת אמר כן, היה זה רק לאחר שהקדים ושאל במה העניין. אך המופלא מכל הוא שמכאן ואילך שוב לא הופיע הפקיד המת אפילו פעם אחת: נראה שאדרתו של הגנראל הלמה יפה את מידותיו; ועל־כל־פנים לא נשמע עוד בשום מקום שנתלשה איזו אדרת מעל כתפיו של מישהו. אומנם, הרבה אנשים חרוצים ועמלנים לא אבו להירגע בשום אופן וטענו שבקצווי העיר עוד נראה מפעם לפעם הפקיד המת. ואכן, שומר אחד מקוֹלוֹמְנָה ראה במו עיניו את רוח־הרפאים מגיח מעֵבר לאחד הבתים; אבל מאחר שהיה מטבעו אדם חסר־ישע במקצת, עד שפעם אף אירע לו מעשה וחזיר מצוי שהגיח במרוצה מאיזה בית הפילוֹ ארצה לקול צחוקם המתגלגל של הרכָּבים שעמדו מסביב, והוא עצמו, כיוון שצחקו לו ככה, גבה מכל אחד מהם פרוטה לטבק - ובכן, מאחר שהיה אדם חסר־ישע, לא עצר כוח לעכב בעדו, ורק הלך אחריו בחשיבה עד שהפך רוח־הרפאים את פניו ועמד מלכת ושאל: ״מה אתה רוצה?״ והניף מולו אגרוף שגם בין החיים לא תמצאו כמוהו. השומר הפטיר: ״שום דבר,״ ובו־ברגע שב על עקבותיו. ואולם רוח זה כבר היה גבה־קומה הרבה יותר ושפם־אדירים לו, ואחרי ששׂם פניו אל גשר אוֹבּוּחוֹב, כמדומה, צלל ונעלם בחשכת הלילה.

1842