חיסול ממוקד | שב"כ - המבצעים הגדולים

 

קורה ובקהילות הכי דתיות ויראות האלוהים, מתחוללות שערוריות העלולות לגרום לאלימות ולמוות.

שכונת זיתון, הגדולה ביותר בדרום רצועת עזה, שכונה מוסלמית אדוקה, נצרה בקרבה סודות רבים. במבנה מוסווה היטב, בפאתי השכונה, שכנה סדנת מחרטות גדולה שבה ייצרו אנשי חמאס רקטות קסאם. באזור מרוחק התאמנו יחידות צבאיות של חמאס ונחפרו מנהרות קשר. בבית מבודד היה ממוקם משרדו של השייח' אחמד יאסין, מנהיג חמאס. החצרות והסככות שימשו לא פעם מסתור לילדים שהשליכו אבנים וחפצים אחרים על המכוניות הישראליות שחלפו בדרך סלאח א־דין. ובמהלך האינתיפאדה השנייה רדפו כוחות צה״ל אחרי יחידות מחבלים בסמטאות הצרות והעקלקלות של השכונה.

אולם השכונה לא היתה מודעת לעוד אחד מהסודות, ואולי המסעיר ביותר שבהם: פרשת האהבים שניהלה רים סאלח בת ה־21, אשת פארוק (שם בדוי), מפקד זיתון מטעם חמאס - עם מפקדו נביל (השם בדוי), מפקד חמאס בכל דרום הרצועה. רים היתה בחורה נאה, אם לשני ילדים, והיתה מסוחררת לחלוטין מהרומן הלוהט בינה ובין נביל.

אלא שפארוק, הבעל, היה חשדן ופיקח, והוא גילה את הקשר הסודי בין אשתו למפקדו. הוא הפתיע אותה, הטיח בה האשמות בוטות, הכה אותה קשות, ולבסוף היא נשברה והודתה במעשה. עכשיו הלך פארוק לפגישה עם מפקדו נביל. הפגישה בין השניים החלה בצעקות ואיומים, אך בהדרגה נרגעה רוחם, והם ישבו יחד וטיכסו עצה איך לנהוג באישה הבוגדת, שהרי ברור היה להם כי אם יש להאשים מישהו במה שקרה - האישה תמיד אשמה. בתום שיחה ארוכה סיכמו שניהם שהדרך הטובה ביותר לסיים את הסכסוך ביניהם היא לחסל את הבוגדת. האישה תשלם את המחיר, הסכימו שני הגברים, בכך שתישלח לפיגוע התאבדות.

עד אותו יום לא שיגר חמאס מעולם מחבלת מתאבדת למשימה כלשהי, הרחוב העזתי וגם פעילי חמאס התנגדו בתוקף לשיגור נשים לפיגועי התאבדות. כדי להפר את האיסור הזה היה על נביל ופארוק לקבל אישור מהסמכות העליונה בחמאס - השייח' יאסין. השניים באו אליו וסיפרו לו, מבלי להיכנס לפרטי הרומן, על האישה שמשרכת דרכיה ולא מתנהגת על פי כללי האסלאם. יאסין שמע ופסק, כי מותר לה להפוך למתאבדת. בכך יצר תקדים שאישה מוסלמית יכולה להתאבד.

וכך היתה רים למתאבדת הראשונה של חמאס. היא קיבלה את גזר הדין בהכנעה מוחלטת. כנראה הבינה שאין לה דרך אחרת, אלא להשלים עם הגזירה. היא עברה הכשרה במתקני חמאס ובמסגד שבו התפללה. כשחשו מפעיליה שהיא מוכנה למשימה, הסיעו אותה למטה חמאס, שם הלבישו אותה בבגדי מתאבדת - חיג'אב לראשה, סרטים עם פסוקי קוראן על המצח והחזה, אפוד האמור להכיל את חגורת הנפץ; תקעו קלצ'ניקוב חדיש בידה האחת וספר קוראן בידה השנייה, והעמידו אותה מול קיר מחופה ביריעות ירוקות, זרועות סמלי חמאס ופסוקים מהקוראן. כך צולמה ה״שאהידית״ הטרייה לסרט הווידיאו המסורתי שיופץ לאחר התאבדותה. בקטע אחר של הסרטון, שביטא את הציניות של משלחיה, הופיעה כשהיא אוחזת בידיה את בנה הקטן, גם הוא עוטה סרט ירוק על ראשו ומנופף בדגם של טיל. בסרטון הווידיאו הכריזה רים: ״תמיד רציתי להיות האישה הראשונה שמבצעת פיגוע התאבדות, כשחלקים מגופתי יעופו באוויר. זוהי המשאלה היחידה שאני יכולה לבקש מאלוהים.״

בבוקר ה־14 בינואר 2004 הוציאה רים אל הפועל את התוכנית שרקחו הבעל והמאהב. המאהב הלביש על האישה הצעירה את חגורת הנפץ; ואילו הבעל הסיע אותה למחסום ארז. היא הגיעה למעבר ארז כשהיא צולעת. היא סיפרה לחיילים שברגלה יש פלטינה ולכן היא לא יכולה לעבור את גלאי המתכות, כי הוא צפוי לצפצף. היא גם פרצה בבכי מעושה, כדי לשכנע את הציונים שאכן יש מתכת בגופה. הבודק אִפשר לה להיכנס ולעבור בידוק ידני. הבודקת יצאה לרגע, להביא כפפה שבה תמשש את גופה של האישה, ורים הפעילה את חגורת הנפץ. בפיצוץ האדיר נהרגו שלושה חיילי צה״ל ואזרח, ועוד תשעה נפצעו.

כלי התקשורת ושופרות התעמולה של חמאס פצחו בשירי הלל למתאבדת הגיבורה, ואישים רמי־מעלה ברשות הפלסטינית ובמדינות ערב השכנות דקלמו את דברי השבח המסורתיים והאשימו את ישראל באחריות למותה של הצעירה. אלא שפרטים אחדים הגיעו לידיעת השב״כ וחיל המודיעין; דוברי צה״ל פטרו בביטול את ההאשמות ששפכו דוברי חמאס על ישראל, וגילו שהמחבלת ה״גיבורה״ למעשה אולצה להתאבד כי בגדה בבעלה. היא נאלצה להקריב את עצמה, הוסיפו קציני צה״ל, ״כדי לטהר את שמה ואת כבוד משפחתה.״ הם גם ידעו שהמאהב והבעל רקמו יחד את ההתאבדות.

הפיגוע במחסום ארז היה הקש ששבר את גב הגמל. בשב״כ הכירו היטב את הבעל הנבגד, פארוק, שזה מכבר היה מבוקש על ארגון פעולות חבלה נגד ישראל. עתה החליט ראש השב״כ, אבי דיכטר, לנקום על הפיגוע הקשה במעבר ארז ולחסל את פארוק, שהקריב את אשתו למען שלום בית בחמאס. אבל כיצד יתגברו על שומרי הראש המקיפים את רב־המחבלים, כיצד יחדרו לבית המסתור, כיצד יגנו על הצוותים המבצעיים? לפני שהוחלט כיצד לפעול, נערכה בדיקה יסודית של התיק האישי של פארוק. מה היתה נקודת התורפה באופיו? בדיקה מדוקדקת של דוחות מודיעין והערכות פסיכולוגיות הצביעו על בדידותו של פארוק, שנזקק מאוד לחברת אישה. למשפחתו המורחבת של פארוק היתה בדידותו ידועה, וכולם הבינו את כמיהתו להתחתן שוב.

והנה, באחד הימים קיבל פארוק קריאה טלפונית. קול אשה פנה אליו בערבית. הוא לא ידע שבקצה הקו היתה קצינת שב״כ יהודייה, דוברת ערבית רהוטה, שהתחזתה בפניו לערביה בשם לטיפה; היא סיפרה לו שהיא רווקה, וחלומה הגדול הוא לעזור לחמאס. פארוק האמין לה וסיפר לה שהתאלמן בנסיבות מצערות והוא ישמח להיות אתה בקשר. שיחות הטלפון ביניהם הלכו והתחממו והפכו לאישיות. הוא גילה בה ענין רב ואף רמז לה על אפשרות לחתונה, על אף שלא פגש אותה מקודם.

הרומן הטלפוני הפך לסוער ולוהט. ״לטיפה״ סיפרה לפארוק שאביה הוא סוחר עשיר מאד שמרבה לשלוח משאיות עם סחורות לרצועת עזה. בשלב הזה היא התחילה לשלוח לו מתנות אישיות. הוא הודה לה והתלונן בפניה שקר לו מאד בעזה באותם ימי חורף. תוך ימים ספורים הגיעה אליו מתנתה: חליפת ״טרנינג״ חמה. הוא הודה לה במלים נרגשות, אך ציין שלא נוח לו לעמוד מול אנשיו בטרנינג חדש וחם, בעוד הם רועדים מקור. בלי להניד עפעף הודיעה לו לטיפה שהנושא יטופל, ושלחה לו חליפות טרנינג עבור כל צוותו. היא סיפרה לו שלאביה קל לשלוח חבילות לעזה בגלל עסקיו; והוסיפה שאביה שמח מאד לעזור לו ולחבריו בחמאס. פארוק התלהב מאד מהקשר עמה. קרוביו, שבביתם התגורר, עקבו בתקוה אחרי הקשרים המתהדקים בינו לבין חברתו החדשה. אולי סוף סוף יתחתן וישכח את רים.

שיחותיו הפרטיות עם לטיפה הפכו אינטימיות ואף נועזות ביותר. ולבסוף הציע לה הגבר המאוהב נישואין. היא ביקשה לשקול ולהתיעץ עם אביה.

כעבור ימים אחדים היא התקשרה אתו, נרגשת, והודיעה לו שהיא מקבלת את הצעתו בברכת אביה. הוא סיפר על כך למשפחתו שהגיבה בשמחה. בעוד הוא רואה את החתונה המפוארת בעיני רוחו, היא בישרה לו שהיא עומדת לשלוח לו מתנה אינטימית, ביטוי לאהבתה אליו. זאת תהיה מתנה מיוחדת במינה, אמרה לו בקול מבויש, רק עבורו. אסור שזר, כל זר, יראה אותה. פארוק המתין בסקרנות למתנה. לטיפה ביקשה ממנו להתקשר עמה כשהמשלוח יגיע, כדי להנחות אותו איך להגיע לפריט האינטימי.

הקופסה הגדולה הגיעה באמצעות שליח צעיר. פארוק הסיר את האריזה לעיני כל משפחתו. המתנה היתה דגם מוקטן ויפהפה של מסגד אל אקצה, משוחזר לפרטיו, כולל הכיפה המוזהבת. פארוק ראה את הדגם הזה בחנויות של מתנות, וידע שמחירו גבוה מאד. למראה הדגם הנוצץ פרצו בני המשפחה בקריאות התפעלות. פארוק התקשר עם אהובתו כדי להודות לה.

״זאת המתנה ששלחת לי?״ שאל. לטיפה ביקשה ממנו לקחת את המתנה לחדרו, שם איש מלבדו לא יראה אותה. הוא עשה כמצוותה, עלה במדרגות הבית לחדרו, והסתגר בפנים. ״אתה לבד?״ שאלה.

״לבד.״

״אתה מבטיח לי?״

״אני לבד״, הרגיע אותה.

״נעל את הדלת.״

״נעלתי.״

״טוב. תראה מה שתעשה עכשיו.״

היא הנחתה אותו לסובב את כיפת אל אקצה בניגוד לכיוון השעון. התברר שהיתה זו הברגה, ולאחר כמה סיבובים הוא הסיר את הכיפה - ונדהם.

מתחת לכיפה היה מונח זוג תחתונים נשיים מתחרה שחורה! נראה שהמלים נעתקו מפיו והוא לא היה מסוגל לדבר, עד כדי כך נדהם מההפתעה הנועזת. לטיפה המשיכה להנחות אותו. ״עכשיו תמשוך לאט את התחתונים החוצה.״

הוא עשה כדבריה. ״תמשוך אותם החוצה״, חזרה ולחשה בטלפון. ״זאת מתנתי לך. תוציא את התחתונים. תריח אותם. הם באים ממני.״

משיכה אחרונה. התחתונים ניתקו מ״אל אקצה״ והפעילו את המטען שהוטמן בקופסה. פיצוץ עז הרעיד את הבית, ופארוק קרס, עם ריח התחתונים המבושמים באפו. כך גם גילו אותו - בני משפחתו שמיהרו לחדרו - שרוע על הרצפה, מדמם, הטלפון הנייד מוטל בקרבתו, התחתונים השחורים עדיין לפותים בידו.

כך עבר פארוק לעולם שכולו טוב, שם (אולי) חיכתה לו רים סאלח, אשתו הצעירה ששלח אל מותה.

כעבור זמן, גם המאהב נביל, מפקד החמאס בדרום הרצועה, חוסל בנסיבות אחרות ומתוחכמות לא פחות.

***

זהותה של הסוכנת שנקמה בפארוק על מות רים סאלח נשארה שרויה בעלטה. הצלחתה לפתות את איש חמאס היתה חלק מתורה מתוחכמת, ״תורת הפיתוי״ שהתגבשה בשב״כ לאחר מלחמת ששת הימים. באותה תקופה נאלץ המודיעין הישראלי לפעול במציאות החדשה שנוצרה באזור. סוכני השב״כ, שעד כה פעלו בקרב ערביי מדינת ישראל, נאלצו לפתע להתמודד עם אוכלוסייה פלסטינית עוינת, שהחלה להתארגן לפעילות חבלנית נגד ישראל. ״תורת הפיתוי״ נועדה לתת מענה לשאלה: איך להפעיל לצדנו אדם ששונא אותנו וכל חלומו הוא לפגוע בנו? או איך לגרום לו לזנוח את אמצעי הביטחון והזהירות החיוניים להישרדותו - אם על ידי פעולת סוכנים ואם על ידי אמצעים טכנולוגיים - ולגרום לו להיחשף לידו הארוכה של השב״כ? מבצעים רבים של השב״כ היו מבוססים על מחקר מודיעיני מעמיק וניתוח פסיכולוגי שמטרתו אחת: לאתר את נקודת התורפה או החולשה באופיו של היעד, המיועד לגיוס או לחיסול, ולהשתמש בה כדי להכניעו. כך, קולה הסקסי של הסוכנת שהתחזתה לערבייה שלחשה מילות אהבה בטלפון לפארוק הצליח להתגבר על שומרי ראש, קירות, חדרי חדרים ומקומות מחבוא, ולהכות את פארוק במעוזו המוגן.

כך גם, על ידי ניצול קשר משפחתי, התגוללה פרשת ״המהנדס״.

***

״הלו, יחיא?״ שאל האב את בנו.

מעבר לקו היה שקט מהול ברעשי רקע.

האב ניסה שוב: ״יחיא?...? יחיא?...״

מעבר לקו - אין קול ואין עונה.

ואז נשמע צפצוף ארוך והקו נותק. זה היה ביום שישי, 5 בינואר 1996, בשעה 9:05.

האב, עבד אל־לטיף עיאש, שהתגורר בכפר ראפאת שבשומרון, רצה באותו יום לברך את בנו האהוב על הולדת נכדו לפני ימים אחדים. הסב הגאה, שלא ראה את בנו מאז שברח לעזה לפני חודשים אחדים, התאכזב מאוד שדווקא הפעם לא עלה בידו לדבר עם יחיא ולאחל לו מזל טוב.

יחיא עיאש היה אחד המחבלים המסוכנים ביותר שקמו לחמאס והיה אחראי לשורה של פיגועי התאבדות בערי ישראל שגרמו למותם של 82 בני אדם. ב־19 באוקטובר 1994 פוצץ עצמו מחבל מתאבד באוטובוס קו חמש בתל אביב. בפיצוץ, שאירע מטרים ספורים מכיכר דיזנגוף, נהרגו 22 איש ונפצעו יותר ממאה. שלושה ימים לאחר מכן כינס ראש הממשלה יצחק רבין, בלשכתו שבתל אביב, דיון מיוחד עם ראשי כל זרועות הביטחון כשעל סדר היום: איך עוצרים את סדרת הפיגועים של חמאס?

ראשי השב״כ סיפרו לרבין שערכו בדיקה בליסטית של שיירי חומר הנפץ מהפיגוע האחרון. ״גילינו את תביעות אצבעותיו של 'המהנדס',״ אמרו. ״המהנדס״ היה המומחה לחומרי נפץ של חמאס. אותו מומחה, יחיא עיאש שמו, היה מעורב גם בהכנת המטענים שהתפוצצו בפיגועי ההתאבדות בעפולה ובחדרה, בחודש אפריל אותה שנה. עיאש היה גם זה שיזם את החדרתם של מחבלים - מתאבדים, חגורים בחגורות נפץ, לתוך אוטובוסים אזרחיים, כדי להגדיל את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית ואת החרדה שהתעוררה בקרבה.

מי היה אותו עיאש? השב״כ מסר תמונה מלאה לראש הממשלה.

עיאש, יליד 1966, סיים את לימודי התיכון בהצטיינות והמשיך ללימודי הנדסה באוניברסיטת ביר זית שברמאללה. אירועי האינתיפאדה הראשונה קטעו את לימודיו, הוא ביקש להשלים אותם בירדן, אך השב״כ דחה את בקשתו. מאוכזב ומתוסכל, פנה לתחום חדש: הטרור. בתחילת 1992 גויס עיאש לחוליה הראשונה של גדודי עז א־דין אל־קאסם בשומרון, שם רתם את הידע המקצועי שלו להכנת מטעני נפץ מחומרים בסיסיים שאותם היה ניתן להשיג בשטחים.

באותה שנה כבר היה מעורב בניסיון לבצע פיגוע באמצעות מכונית תופת שהרכיב. המכונית נשלחה לפתח תקווה אבל נלכדה בדרכה אל היעד. ראשי חוליות אחרות של חמאס שמעו על יכולותיו של הכוכב העולה וגייסו אותו לשורותיהם. אך שמעו הגיע גם לסוכני השב״כ שצירפו אותו אל רשימת המבוקשים הבכירים. הם החלו לפשוט מדי פעם על ביתו בכפר ראפאת.

״משפחתו היתה משפחת חקלאים ענייה, שחיה בתנאים קשים,״ העיד יעקב פרי. ״האב היה אדם שתקן שהיה נתון לחלוטין למרותה של אשתו התוקפנית. היא נהגה לגנות ללא הרף את ישראל וממנה ירש יחיא את שנאתו למדינה.״

עיאש צבר ניסיון רב בהכנת מטענים ולמד גם להכין מטעני חבלה רבי־עוצמה שאותם הרכיב על חגורות הנפץ של המתאבדים. אך הוא לא הסתפק רק בצד הטכני של הכנת המטענים; הוא ידע להשתמש בכריזמה שלו כדי לגייס מתאבדים, לשכנע אותם לצאת לפיגועים ואף להסביר להם כיצד לפוצץ את עצמם בצורה שתגרום למספר הנפגעים הגדול ביותר. המתאבדים שגייס היו ברובם עניים, חסרי השכלה, ללא עתיד ותקווה. הם חלמו להפוך ל״שאהידים״ ולזכות ב־72 הבתולות שממתינות להם בגן עדן.

רבין הקשיב לדיווחים, תוך שהוא מעשן בשרשרת ומציג לנוכחים שאלות על עיאש. ניכר בו שהוא עצבני ומוטרד מאוד מפעילותו של ״המהנדס״. בחדר שרר מתח רב מלווה בתחושה של אכזבה על כי לא עלה בידי כוחות הביטחון לתפוס את האיש.

לפתע פנה ראש הממשלה ליעקב פרי, ראש השב״כ, ואמר לו: ״אני רוצה שתביאו לי את יחיא עיאש!״ שקט הושלך בחדר והעיניים של ראשי זרועות הביטחון הופנו לעבר פרי. הוא ידע שזו משימה קשה מאוד; כל צמרת הארגון תצטרך להתמקד במחבל שהצליח, עד כה, להסתתר ואף לשטות בסוכני השב״כ וביחידות צה״ל. משאבים רבים הוקצו זה מכבר כדי ללכוד אותו. כל חייל, כל קצין שהסתובב באותה עת ברחבי הגדה, החזיק בכיסו את תמונתו של ״המהנדס״. כל רכזי השב״כ הפעילו את כל הסוכנים והמקורות כדי לתפוס אותו. אבל ללא הצלחה.

עיאש ידע להסתתר ולחמוק כצל מידי רודפיו. מדי לילה שינה מיקום וברח למחבוא אחר. את רוב לילותיו בילה בפרדסים, בוואדיות, במערות ובבתים נטושים. הוא נזהר מאוד שלא להשתמש בטלפונים והקיף עצמו בפעילים שכל אחד מהם ידע עליו רק את רסיס המידע ההכרחי לצרכיו. גם האוכלוסייה המקומית הגישה לו את מלוא הסיוע מתוך הערצה לגיבור החדש שנולד.

פעם אחר פעם חמק יחיא ממארבים שהציבו לו יחידות צה״ל. אפילו לוחמי סיירת מובחרת שנשלחו, על פי מידע מודיעיני אמין, לעצור אותו באחד הכפרים בגדה, נכשלו במשימתם. הלוחמים סיפרו שכאשר הגיעו לבית המסתור של עיאש מצאו את מיטתו כשהיא ״עדיין חמה״. הוא הצליח להימלט דקות ספורות קודם לכן. אולי היה זה בזכות חושיו המחודדים, ואולי מפני שהוזהר מבעוד מועד על ידי תושבים מקומיים שהבחינו בתנועת הסיירת. לאחר הלילה ההוא, ביוני 1995, ״המהנדס״ נעלם ולא נראה יותר בשטחי הגדה.

ואמנם, כשעיאש חש שהחבל הולך ומתהדק סביבו, הוא ברח מהגדה לרצועת עזה בארגז של משאית ירקות. הוא הגיע לעיירה בית לאהיא, שם חבר לאנשי חמאס. שם גם פגש את מוחמד דף הצעיר, שיהפוך בהמשך לתלמידו המצטיין בכל הקשור לטרור. בעזה, שכבר לא היתה בשליטת ישראל אלא עברה לידי הרשות הפלסטינית, היה לעיאש הרבה יותר קל להסתתר, ואילו לשב״כ היה קשה יותר לאתרו ולחסלו. ממקום מסתורו הוא המשיך להפעיל בגדה חוליות טרור שביצעו פיגועי התאבדות קשים בערי ישראל.

במרס 1995 סיים יעקב פרי את תפקידו כראש השב״כ. לימים הודה שאחד הכישלונות שנשא עמו היה הכישלון ללכוד את עיאש. במקומו מינה רבין את כרמי גילון.

כובד האחריות של המצוד אחר עיאש נפל על כתפי גילון. בפגישות השבועיות ביניהם שאל אותו רבין שוב ושוב מה קורה במבצע ללכידת עיאש. איך מתקדם המצוד? שאל. יש מידע חדש? הוא עדיין בגדה או ברח לעזה? רבין רצה תוצאות מיידיות. הוא רצה בחיסולו המיידי של רב־המחבלים הזה. הוא גם לא הותיר ספק שהוא מאוכזב מכך שעיאש עדיין מתהלך חופשי.

״מאז כניסתי לתפקיד,״ סיפר גילון, ״החלטתי לנהל את המבצע באופן אישי. הייתי הולך לישון עם יחיא עיאש וקם איתו בבוקר. הפיגועים הקשים שהוא עמד מאחוריהם גרמו לי לפתח אליו יחס אישי עמוק. אני לא יכול לומר ששנאתי אותו, אבל ידעתי שעד שלא נעצור אותו, הוא יהרוג עוד ועוד ישראלים ודמם יהיה על ראשנו. היתה בשב״כ קבוצה שלמה של אנשים שלא עשו מאומה פרט לעיסוקם ברב־מחבלים הזה.״

בצר לו פנה כרמי גילון לערפאת, ששלט בעזה, ״יחיא עיאש נמצא אצלך,״ אמר לו. ״אני מבקש שתסגיר אותו.״ ערפאת היתמם: ״באמת? לא ידעתי, אני אבדוק...״ אחרי שלושה ימים חזר גילון לערפאת שאמר לו: ״בדקתי, הוא בסודן... הוא בסודן... הוא ברח לסודן...״ ראש השב״כ, שידע בוודאות שעיאש נמצא בעזה ושערפאת משקר לו, סיפר לראש הממשלה על תשובתו. רבין הנסער נסע לפגוש את ערפאת במחסום ארז והחל לצרוח עליו: ״אני יודע שהוא אצלך, ואם אתה לא תמצא אותו ותסגיר לנו אותו, אני מפרק את כל ההסכם הזה ואני מכניס את עזה למצור!״ אבל ערפאת נשאר בשלו: ״הוא בסודן, בסודן, בסודן...״

עיאש הפך עד מהרה לגיבור לאומי פלסטיני. בכל הזמן הזה הוא לא הפסיק לייצר חומרי נפץ ולהכין מטעני חבלה עבור המתאבדים. השב״כ כבר היה נואש עד כדי כך שהיה מוכן להפסיק את המצוד אחריו תמורת עזיבתו את רצועת עזה. הצעה ברוח זו הועברה למוחמד דחלאן, ראש המודיעין המסכל של הרשות הפלסטינית בעזה, אבל עיאש דחה אותה.

״לי לא היה אכפת,״ אומר כרמי גילון, ״אם ערפאת יעצור אותו או יגלה אותו ללוב או למיאמי, העיקר שהאיש לא ייגע בחומרי נפץ ויפסיק לעשות פיגועים, כיוון שהוא היה האויב המסוכן ביותר שלנו בתולדות הטרור האנטי־ישראלי.״

לשב״כ לא נותרה ברירה אלא להיפטר מעיאש בכוחות עצמו. ״המהנדס״ הבין כי ישראל מנהלת נגדו מצוד נרחב ולכן הגביר את אמצעי הזהירות: החליף דירות מסתור, נמנע מלהשתמש בטלפונים או באמצעי תקשורת אחרים ולא סמך על איש מלבד שני מקורבים שהיו אנשי הקשר שלו לעולם החיצון. מנגד, גם השב״כ הגביר את הלחץ, וסוכניו ברצועת עזה עסקו אך ורק בניסיון לאתר אותו. מלחמת מוחות של ממש התנהלה בין הצדדים, מעין משחק שחמט לחיים או למוות. המידע שזרם למטה השב״כ הוביל לכמה ניסיונות ליירט את עיאש. כוחות צה״ל כמעט תפסו אותו, במבצע שתוכנן לפרטי פרטיו, אבל הוא, עם החוש השישי שלו, הצליח לחמוק להם מבין האצבעות.

פריצת הדרך במצוד אחרי עיאש נולדה דווקא הרחק מעזה, בשומרון, מזרחה ממקום המסתור שלו. במשך חודשים האזינו סוכני השב״כ לטלפון בבית הוריו של יחיא, בכפר ראפאת שבגדה. הוא אמנם צלצל אליהם כמה פעמים ושוחח עם אשתו ועם הוריו, אבל מכיוון שידע שהטלפון בבית נמצא תחת האזנה מיהר לסיים את השיחות כדי שלא יאוכנו. יותר מכול התגעגע עיאש לאשתו הצעירה ולבנו הקטן. השיחות האלה, שנמשכו שבועות אחדים, היו קצרות מאוד ובהן הביעו הצדדים געגועים ותקווה להיפגש בקרוב. היו אלה השיחות המשעממות ביותר בעולם.

ואז הבזיק רעיון מקורי במוחו של אחד הסוכנים שהאזינו לשיחות: אם יחיא כל כך מתגעגע לאשתו ולילד וכל כך רוצה להיפגש איתם, אז למה לא לאפשר לו זאת? למה לא להתיר לאשתו ולבנו בן השלוש לעבור לרצועת עזה ושם לעקוב אחריהם, בהנחה שבשלב מסוים יובילו את העוקבים אל המבוקש?

כרמי גילון אהב את הרעיון והוחלט להוציאו אל הפועל. כדי לשכנע את המשפחה לעבור לעזה עצר השב״כ את אמו של המהנדס, עיישה, הדמות הדומיננטית במשפחה, לכמה ימים. כוונת המעצר היתה להפחיד בכך את אשתו ולדרבן אותה לברוח מהגדה אל בעלה בעזה. ואכן, מעצר האם הסעיר את יחיא והפחיד מאוד את אשתו. משיחות הטלפון המצותתות שקיימו השניים התברר שהיא חוששת מאוד שיעצרו גם אותה. יחיא ניסה להרגיע אותה והבטיח לה ש״יהיה בסדר״.

מבחינת גורמי המודיעין, המשמעות היתה שהמלכודת מתחילה לפעול ושחמאס ינסה להבריח את האישה והילד לרצועה. אך המשימה לא היתה פשוטה, כי הדרך מהגדה לעזה היתה רצופה מחסומים של צה״ל. לכן לקח זמן רב, ארבעה חודשים, עד שסייעני חמאס הצליחו להבריח את האישה והילד לרצועה.

בחודש מרס 1995 הגיעו לשב״כ דיווחים ראשונים, שהאישה ובנה נראו ברצועת עזה. כעבור ימים אחדים דווח שהם שכרו דירה בבית לאהיא. סוכני השב״כ החלו לעקוב אחריהם בתקווה ש״יוציאו את העכבר מהחור״. בינתיים הם גילו שאשתו של עיאש בהיריון ואף ביקרה אצל גינקולוג. המסקנה מכך היתה שהשניים מתראים. אבל כל המעקבים אחר האישה לא הניבו את התוצאה המיוחלת. עיאש היה זהיר וחכם מכדי לחשוף את עצמו.

אבל בשב״כ לא התכוונו להרים ידיים. הנחת העבודה היתה כי יחיא נמצא גם הוא בעיירה, לא רחוק מאשתו, ולכן סביר להניח שהוא מסתתר אצל איש חמאס שגר בקרבת מקום. כדי לאתר את האיש הזה שלפו אנשי המודיעין את תמונת המחזור של עיאש מאוניברסיטת ביר זית והחלו לאתר סטודנטים שלמדו איתו וחזרו לרצועה. אחד השמות שעלה היה של אוסמה כמאל חמאד, בן גילו של עיאש, פעיל חמאס, שהתגורר בבית הוריו, במרחק 1,200 מטר מביתם השכור של אשת ״המהנדס״ ובנו. החוקרים העריכו שיחיא מתגורר עם אוסמה או בסביבתו הקרובה. מאוחר יותר התברר להם שאשתו מבקרת לעתים קרובות בביתו של אוסמה.

עכשיו התחילו סוכני השב״כ לחפש קשר לאוסמה ואז גילו כי דודו, כמאל חמאד, הוא קבלן מצליח מאוד ברצועת עזה ואף קנה נכסים בישראל. הוא דיבר עברית שוטפת, נסע במכונית ב־מ־וו 100 מפוארת ברחבי הרצועה ובתחומי ישראל וניהל קשרים עם אנשי עסקים פלסטינים וישראלים כאחד.

הדוד העשיר חי ברמת חיים גבוהה מאוד ופרנס היטב את שלוש נשותיו ו־18 ילדיו. הוא נהג ללון לעתים קרובות בבתי מלון בתל אביב ואף יצא רבות לחו״ל. בשב״כ העריכו שבאמצעות לחץ כלכלי הוא יוביל אותם לאוסמה ומשם תהיה הדרך לעיאש קצרה.

ואז קיבלו סוכני השב״כ ״ידיעת זהב״ שקירבה אותם עוד יותר ל״מהנדס״. מהמידע עלה כי גבר מזוקן הדומה לעיאש מתגורר בחדר צדדי, בביתו של אוסמה. כינויו של איש המסתורין הזה היה ״חסאן אבו מוחמד״ והוא מעולם לא עזב את הבית באור יום וגם לא דרך הדלת הראשית. בשלב זה נשקלה האפשרות לשלוח יחידה של צה״ל למקום ולחסל את יחיא עיאש בקרב פנים אל פנים, אך בגלל מורכבות העניין והרגישות אל מול הרשות הפלסטינית, ההצעה נדחתה.

ידיעה נוספת, מעניינת לא פחות, שהגיעה היתה שיחיא מתגעגע מאוד לאביו שנשאר בגדה. עיאש לא דיבר מעולם בטלפון סלולרי, ואביו נהג להתקשר אליו לטלפון הקווי בבית אוסמה. אבל השב״כ החל לשבש את השיחות בטלפון הקווי הזה; רעשים והפסקות בלתי־פוסקים הפכו את השימוש בו לכמעט בלתי־אפשרי.

כל העת המשיך רבין לדרוש בשלומו של ״המהנדס״ ולתהות למה עדיין לא חוסל. אך בעוד רבין חולם על חיסולו של עיאש, הצליח מתנקש יהודי, יגאל עמיר, לרצוח אותו. ראש הממשלה שנרצח לא יזכה לראות את המרדף אחרי עיאש מגיע לסיומו.

למרות המשבר שפקד את השב״כ בעקבות כישלון האבטחה שאפשר את רצח רבין, לא הרפה כרמי גילון מהמצוד אחרי עיאש. הוא החליט לא להתפטר מתפקידו, עד שלא ישלים את המשימה ויביא לרבין ז״ל ״מתנת פרידה״ - חיסול ״המהנדס״.

משחק השחמט בין השב״כ לבין יחיא עיאש נמשך: הקבלן כמאל חמאד זומן בידי ״אנשי עסקים״ יהודים לפגישה בלובי של בית מלון בתל אביב, שם המתינו לו סוכני שב״כ. הם רצו להגיע דרכו אל אוסמה. כדי להרגיע אותו אמרו לו שזה מפגש רגיל שהם מקיימים עם אנשי עסקים פלסטינים רבים, אבל בקשה אחת בכל זאת היתה להם ממנו.

״אתה יודע,״ אמרו לו, ״יש לך במשפחה כבשה שחורה אחת, אוסמה, בן אחותך. יש לו כל מיני רעיונות בראש (הכוונה היתה לקשריו של אוסמה עם חמאס). פעילותו מסכנת פיזית אותך ואת בני משפחתך והוא עלול לפגוע בעסקים שלך. אנחנו חושבים שאם תהיה לו פרנסה טובה, לא יהיה לו זמן לשטויות גם אם הוא איש חמאס. אז למה שלא תעסיק אותו אצלך?״

הקבלן חשש שאם לא יסייע לשב״כ, הדבר עלול לפגוע בעסקיו. לכן הוא הסכים. רגע לפני הפרידה הוסיף סוכן השב״כ בקשה נוספת: האם יוכל כמאל חמאד לרכוש לאחיינו טלפון נייד? הקבלן תמה - לשם מה הטלפון? סוכן השב״כ השיב שכך הם ידעו אם הוא באמת עובד או ממשיך ב״שטויות״ שלו. ״ואם לא אכפת לך, אחרי שאתה קונה לו את הטלפון אנחנו מבקשים לדעת מה המספר שלו.״ הדוד המבוהל הסכים.

בימים שלאחר מכן ניגש הקבלן לחנות ברצועה ורכש טלפון של חברת פלאפון הישראלית, שמספרו 050-507497. את המכשיר העניק לאחיינו אוסמה, שזה עתה מונה, במפתיע, למנהל הפרויקטים שלו ברצועה. אוסמה היה בטוח שהטלפון נקנה באקראי בעזה ושלא היה סיכוי כי הגיע לידיים ישראליות. לכן בטח בו לחלוטין, וכך עשה גם עיאש. אנשי השב״כ החלו להאזין לטלפון של אוסמה, ואף התקשרו מעת לעת לדודו כדי לספר על כך ולדווח שהאחיין אכן זנח את פעילותו בחמאס. מדי פעם אף ביקשו מהקבלן שיעביר להם את הטלפון לצורך ״תיקונים״. כמאל חמאד, שלא שיער שהוא חלק מתוכנית רחבה ומורכבת, פעל על פי הוראותיהם ולקח לעתים את הטלפון מאחיינו ל״תיקון״; וכעבור זמן קצר החזיר אותו.

המעקב אחרי עיאש התקרב לנקודה קריטית. בלשכתו של כרמי גילון התקיימו מפגשים יומיים ובהם נטלו חלק ראשי אגפים וגם מפקד היחידה המבצעית נדב ארגמן, לימים ראש השב״כ. ימים אחדים לפני הולדת בנו של עיאש שוב ביקשו את הפלאפון של אוסמה לתיקונים. הפעם החזירו אותו לקבלן כשבתוכו מוטמנים חמישים גרם חומר נפץ. היתה זו כמות קטנה שיכולה להרוג אדם רק אם היא מופעלת סמוך לראשו. את הפצצה הקטנה היה אפשר להפעיל בשלט רחוק, באמצעות כלי טיס, על פי פקודה ממטה השב״כ בתל אביב.

עכשיו היה צריך לדאוג שהמכשיר יגיע לעיאש, ולוודא שאכן ״המהנדס״ מדבר בו ולא אוסמה. ביום שישי, ה־25 בדצמבר 1995, ילדה הישאם עיאש בן בבית החולים שאפי בעזה. להזדמנות הזאת חיכו בשב״כ חודשים רבים. כל צמרת השב״כ נכנסה לכוננות ועקבה במתח רב אחר הדיווחים מעזה. בינתיים, המבצע התקדם כמתוכנן.

באותו לילה צלצל עיאש הנרגש לאביו מהטלפון הקווי שבבית אוסמה ובישר לו על הולדת נכדו החדש. סוכני השב״כ, שצותתו ברציפות למכשירי הטלפון בביתו של אוסמה ובבית משפחת אביו בכפר ראפאת שבגדה, קלטו את השיחה בין השניים ושיבשו אותה במכוון. הרעשים, הצלילים המקוטעים, האובדן הפתאומי של הקשר הפכו את השיחה לעינוי מתמשך. האב המתוסכל ביקש מבנו לשוחח עמו מטלפון אחר. יחיא, נרגש מהולדת בנו ולכן פחות זהיר, נתן לאב את מספר הטלפון הנייד של אוסמה והם קבעו לדבר ביום שישי הקרוב.

יום שישי הגיע. ועמו גם שעת המבחן של המבצע כולו. ראש השב״כ גילון ישב בחפ״ק על גבול הרצועה והמתין במתח רב לרגע הביצוע. הוא שוב נזכר ברבין שכל כך רצה בחיסולו של ״המהנדס״. סמוך לשעה תשע התקשר האב, כמוסכם, מביתו לטלפון הקווי בביתו של אוסמה. אוסמה ענה לטלפון. האב ביקש לדבר עם בנו. יחיא הגיע וענה לשיחה. בו ברגע החלו שיבושים חזקים בקו הטלפון. יחיא ביקש מאביו להתקשר למספר השני שנתן לו, לטלפון הסלולרי הממולכד. האב התקשר. עיאש ענה: ״אבא? זה אתה?״ המצותת זיהה את קולו בוודאות ודיווח על כך למפקדיו. ההוראה ניתנה ומישהו לחץ על הכפתור.

אבל דבר לא קרה. הפלאפון לא התפוצץ. תקלה! כל מה שנבנה במשך חודשים התמוטט ברגע, בשל כשל טכני קטן.

״זה היה נורא,״ העיד אבי דיכטר, שהיה אז ראש מרחב דרום. ״הבטתי סביבי וראיתי את פני האנשים שמילאו את חדר המבצעים של השב״כ, ולכולם היו פרצופים של תשעה באב. היתה תחושה קשה של אכזבה...״

לאחר ההלם הראשוני התכנסו האחראים למבצע לדיון ארוך, שהופסק רק בשל כניסת השבת. כל חלק בשרשרת ניסה להבין אם והיכן כשל. ברקע עמד גורם הזמן: במהלך השיחה ביניהם קבעו עיאש ואביו לדבר שוב בעוד שבוע. לאנשי השב״כ ניתנה הזדמנות שנייה.

כבר במוצאי שבת הגיע הטלפון הנייד מעזה בחזרה לידי השב״כ. אנשי החבלה בדקו את המכשיר והבינו שהיתה תקלה במטען. היא תוקנה והמכשיר הוחזר לעזה דרך הקבלן חמאד ומשם עשה את דרכו לאוסמה. איש לא חשד בדבר.

כעבור שבוע, שוב ביום שישי, נדרכה המערכת מחדש. רק שהפעם החליט גילון שלא להגיע לחפ״ק, כי אולי הוא מביא עמו את עין הרע. דיכטר ניסה להסביר לו שהכישלון הקודם לא היה תלוי בו, אבל גילון התעקש.

בבוקרו של ה־5 בינואר 1996 התקשר שוב אביו של עיאש לטלפון הקווי, שוב שיבשו המצותתים את הקו ושוב צלצל האב לטלפון הנייד. אוסמה ענה לשיחה והעביר את המכשיר לחברו הטוב. וברגע שאנשי השב״כ זיהו את קולו של יחיא - הם לחצו על הכפתור.

בבית נשמע רעש קל, כמו דלת נטרקת. איש לא שם לב לכך, גם לא אשתו ובנו של יחיא עיאש שהיו בקומה הראשונה. אחד מאנשי השב״כ שעקב אחר הפעולה פנה אל דיכטר. בקולו ניכרה אכזבה עמוקה. ״שוב נכשלנו״, אמר.

״אידיוט, הוא מת,״ גער בו דיכטר.

ואכן, מטען החבלה התפוצץ סמוך לאוזנו של יחיא עיאש והוא נפגע במקום. יעברו עוד שעות עד שחמאס יגלה: ״המהנדס״ חוסל.

גם במטה השב״כ לא ידעו אם הוא מת או לא, אבל ידעו שהטלפון התפוצץ. כל צמרת השב״כ ישבה והמתינה, במתח עצום, למידע ודאי שיגיע מבית לאהיא, שאכן יחיא עיאש מת. והמידע הזה הגיע רק כעבור שעות אחדות. כרמי גילון נחפז למשרד הביטחון, אל שמעון פרס, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא נכנס לחדרו ואמר לו: ״יחיא עיאש מת.״ באומרו זאת התפרק בלבו מטען של דריכות וחרדה שהלך וגדל במשך אותם חודשים רבים מאז שהבטיח ליצחק רבין להשלים את המשימה.

כעבור חודש יתפטר גילון מתפקידו על רקע כישלון השב״כ באבטחת רבין מפני רוצחו. יחליף אותו עמי אילון.

אוסמה וחמאד לא נפגעו על ידי חמאס. ליחיא עיאש נמצא מחליף - תלמידו וממשיך דרכו: איש הצללים מוחמד דף.