הפלא של אנה

הנסיעה לא הייתה גרועה יותר משציפתה. רכבת מלונדון לליברפול; מעבורת הלילה לדבלין; רכבת יום ראשון אטית מערבה, לעיירה בשם אַתְ'לוֹן.

עגלון חיכה לה בתחנה. ״גברת רייט?״

לִיבּ הכירה אירים רבים, חיילים כולם. אבל זה היה לפני שנים, וכעת הייתה צריכה להתאמץ כדי להבין את דברי העגלון.

הוא נשא את ארגז המסעות שלה אל מה שכינה ״עגלת הטיולים״. שימוש אירי אופייני במונח הלא מתאים: איש לא היה מטייל להנאתו בכרכרה הפשוטה הזאת. ליב ישבה על הספסל היחיד שבמרכזה, מגפיה מתנדנדים בקרבה רבה מדי לגלגל הימני. היא פתחה את מטרייתה בעלת שלד המתכת כדי להגן על עצמה מהדלף הטורדני. לפחות הנסיעה באוויר הצח הייתה טובה מישיבה בקרון הרכבת המחניק.

בצדו האחר של הספסל ישב העגלון, רכון לפנים, גבו כמעט נוגע בשלה. הוא הניף את השוט וקרא, ״קדימה, עכשיו!״

הסוס המדובלל התחיל לפסוע בעצלתיים.

האנשים המעטים שראו על הדרך הסלולה המובילה לאת'לון נראו חיוורים וחולניים, תופעה שליב ייחסה לתזונה המבוססת ברובה על תפוחי אדמה ומעט מאוד דברים אחרים. אולי התזונה הזאת אחראית גם לחסרון השיניים בפיו של העגלון.

הוא העיר משהו על המת.

״סליחה?״

״המרכז המת, גברת.״

ליב המתינה להסבר בעודה נאחזת בספסל כנגד טלטולי העגלה.

העגלון הצביע כלפי מטה. ״כאן זה בדיוק האמצע של המדינה.״

שדות מישוריים מפוספסים עלווה כהה. מרחבי כבול חומים־אדמדמים; האם ביצות הכבול לא ידועות כמפיצות מחלות? פה ושם שרידים אפורים של בית, כמעט ירוקים מטחב. ליב לא ראתה שום דבר שאפשר לתארו כציורי. החלק האמצעי של אירלנד היה הערוץ שבו נקווים הנוזלים, העיגול הקטן במרכזה של צלחת תחתית.

עגלת הטיולים סטתה מהדרך הראשית אל שביל חצץ צר יותר. נקישות הגשם הקלות על בד המטרייה שלה נהפכו לתיפוף רציף. בקתות ללא חלונות; ליב דמיינה משפחה מצטופפת בתוך כל אחת מהן יחד עם בעלי החיים שלה, תופסת מחסה מהגשם.

מפעם לפעם התפצל מהשביל משעול שהתפתל לעבר ערבוביית גגות של בתי כפר כלשהו. אבל התברר שאף אחד מהם אינו הכפר הנכון. ליב הייתה צריכה לשאול את העגלון מלכתחילה כמה זמן תארך הנסיעה הזאת. היא לא עשתה זאת כעת מחשש שתשובתו תהיה, עוד דרך ארוכה לפנינו.

האחות הראשית בבית החולים לא אמרה לה הרבה מעבר לכך שדרושה אחות מנוסה לעבודה פרטית, למשך שבועיים. הוצאות המחיה והנסיעה לאירלנד ובחזרה יכוסו במלואן, בתוספת שכר יומי. ליב לא ידעה דבר על בני משפחת או'דונל, אך הייתה בטוחה שהם בעלי אמצעים ואנשי העולם הגדול אם הביאו מאנגליה אחות ברמה גבוהה יותר מאלה המצויות בארצם. רק עתה עלה בדעתה לתהות איך הם יודעים שהמטופל יזדקק לשירותיה במשך שבועיים בדיוק, לא יום אחד פחות או יותר. אולי ליב רק מחליפה זמנית של אחות אחרת.

כך או כך, ישלמו לה בעין יפה על טרחתה, וגם החידוש שבדבר מוסיף עניין. בבית החולים, הידע המקצועי של ליב עורר תרעומת לא פחות משזכה להערכה, ורק כישוריה הבסיסיים ביותר נדרשו למילוי תפקידה: האכלה, החלפת תחבושות, סידור מיטות.

היא כבשה את הדחף לתחוב יד מתחת לשכמייה ולהוציא את שעונה. זה לא יעביר את הזמן מהר יותר ומי הגשם עלולים לחדור לתוכו ולקלקל את המנגנון.

עוד בקתה חסרת גג הופיעה עכשיו במרחק־מה מהדרך. הגמלונים שנותרו על קירותיה הזדקרו לשמים כאצבע מאשימה. העשבים עדיין לא הצליחו לכסות את החורבה הזאת. ליב ראתה בחטף ערימה שחורה מבעד לפתח פעור בצורת דלת; מכאן שהשריפה התחוללה לפני זמן לא רב (אבל איך משהו יכול בכלל להתלקח בארץ ספוגת המים הזאת?). אף אחד לא טרח לפנות את קורות הגג המפוחמות, שלא לדבר על קירוי הבית מחדש. האם הדעה הרווחת שהאירים אינם חובבי שיפוצים נכונה?

אישה חובשת מצנפת מזוהמת ניצבה בצד הדרך, וחבורת ילדים הסתתרה במשוכת השיחים מאחוריה. שקשוק גלגלי הכרכרה הביא אותם בריצה עם כפות ידיים קעורות מונפות אל על, כאילו הם מבקשים לאסוף בהן את הגשם. ליב הסבה את עיניה במבוכה.

״עונת הרעב,״ מלמל העגלון.

אבל זה אמצע הקיץ. איך יכול להיות מחסור במזון דווקא עכשיו?

מגפיה היו מרובבים בבוץ וברסיסי חצץ שהתיזו הגלגלים. לא פעם ולא פעמיים שקעה הכרכרה בשלולית עמוקה ונטתה על צדה, וליב נאלצה להיצמד לספסל בכל כוחה כדי לא להחליק ממנו.

עוד בקתות, חלקן עם שלושה או ארבעה חלונות. אסמים, דירים ורפתות. בית חווה בעל שתי קומות, ואחר כך עוד אחד. שני גברים מעמיסים עגלה. הם פנו להביט בהם, ואחד מהם אמר משהו לאחר. ליב השפילה את עיניה וסקרה את תלבושת המסע שלה: האם יש משהו מוזר בהופעתה? ואולי המקומיים סתם עצלנים, ומנצלים את ההזדמנות להפסיק לעבוד וללטוש עיניים בזרה מזדמנת.

במרחק־מה משם ניצב בניין מסויד בלבן בוהק, עם גג משופע שצלב מתנוסס בראשו, סימן לכנסייה קתולית. רק אחרי שהעגלון בלם את סוסו הבינה ליב שהם הגיעו לכפר, אם כי לפי הסטנדרטים האנגליים הוא לא היה יותר ממקבץ סתמי של בניינים עלובים למראה.

כעת היא הציצה בשעונה: כמעט תשע בערב, והשמש עדיין לא נטתה לשקוע. הסוס כופף את ראשו והתחיל ללעוס ציצת עשב. זהו כנראה רחובו היחיד של הכפר.

״את תשתכני בחנות החריפים.״

״סליחה?״

״אצל ראיין.״ העגלון רמז בראשו לעבר בניין משמאלם, נטול שלט או כל סימן זיהוי אחר.

זאת בוודאי טעות. כל איבריה של ליב היו נוקשים מהנסיעה הממושכת, והיא הרשתה לאיש לעזור לה לרדת. היא ניערה את המטרייה בזרוע פשוטה לפנים, קיפלה את האריג המדוּנג, סגרה את הרצועה המהדקת אותו. היא ניגבה את ידה בבטנת גלימתה לפני שנכנסה לחנות בעלת תקרת הקורות הנמוכה.

צחנת הכבול הבוער הִכתה באפה. לבד מהאש המתפצחת באח הענקית, האירו רק שתי מנורות את החדר באור קלוש. היא ראתה נערה מחזירה מְכל למקומו על מדף גבוה.

״ערב טוב,״ אמרה לה ליב. ״אני חושבת שהביאו אותי למקום הלא נכון.״

״את בטח האנגלייה,״ אמרה הנערה בקול קצת רם מדי, כאילו הייתה ליב כבדת שמיעה. ״שאביא לך ארוחת ערב לחדר האחורי?״

ליב משלה ברוחה. אם אין כאן אכסניה ראויה לשמה, ואם משפחת או'דונל לא יכולה או לא מוכנה לשכן בביתה את האחות ששכרה, כי אז שום תלונות לא יעזרו.

היא עברה בדלת שלצד האח ומצאה את עצמה בחדר קטן חסר חלונות, מרוהט בשני שולחנות. ליד אחד מהם ישבה נזירה שפניה מוסתרות כמעט לגמרי מאחורי השכבות המעומלנות של כיסוי הראש שלה. אם ליב נרתעה ברגע הראשון, זה רק משום שלא ראתה כיסוי ראש כזה כבר שנים; באנגליה הנזירות לא חובשות אותו מחשש לעורר רגשות אנטי־קתוליים. ״ערב טוב,״ אמרה בנימוס.

הנזירה הגיבה בקידה עמוקה. מי יודע, אולי חברות המסדר שלה מנועות מלדבר עם מי שאינו נמנה עם בני אמונתן, ואולי היא נדרה נדר של שתיקה?

ליב התיישבה ליד השולחן האחר בגבה אל הנזירה, והמתינה. קיבתה קרקרה - היא קיוותה שלא בקול רם מדי, ושהנזירה לא שמעה. מתחת לקפלי הגלימה השחורה שלה נשמעו נקישות חרישיות: חרוזי מחרוזת התפילה המפורסמת.

הנערה נכנסה סוף־סוף עם המגש, והנזירה הרכינה את ראשה ולחשה את ברכת המזון. ליב העריכה שהיא כבת ארבעים או חמישים, והיו לה עיניים בולטות במקצת וכפות ידיים גסות של איכרה.

הארוחה הייתה תערובת מוזרה של מנות: לחם שיבולת שועל, כרוב, דג כזה או אחר. ״האמת היא שציפיתי לקבל תפוחי אדמה,״ אמרה ליב לנערה.

״בשביל זה את צריכה לחכות עוד חודש.״

אה, עכשיו הבינה ליב מדוע זאת עונת הרעב של אירלנד - תפוחי האדמה נאספים רק בסתיו.

לכל האוכל היה טעם של כבול, אבל ליב רוקנה את צלחתה בנחרצות. מאז ימיה בבית החולים שהוקם בקסרקטין סְקוּטָארי באיסטנבול, שבו מנות האוכל שקיבלו האחיות היו קטנות בדיוק כמו של החיילים, היא לא הייתה מסוגלת לבזבז אפילו פירור.