המאבק לעצמאות של עמוס וחירות

פרק ראשון
בדיחה או מתיחה

הייתי צריכה לדעת שעם המזל שלי דווקא בשבוע המתוק הזה ייפול עלינו משהו מרגיז כל-כך. למה בדיוק היום, כאשר ההורים של יובל נמצאים בחו"ל, צריך היה לקלקל לנו את המסיבה המתמשכת הנפלאה? למה דווקא עכשיו הם החליטו לתפוס את המטפל הפיליפיני של סבא שלו כדי לגרשו מהארץ?
השיעור האחרון היום התבטל כי המורה לספורט יצא למילואים, כך שיצאתי מבית-הספר מוקדם מהרגיל. לא התחשק לי לנסוע ישר לביתו של יובל כמו שעשיתי כל השבוע, כי ידעתי שהוא עדיין לא הגיע הביתה. היום יש לו שבע שעות ואני שונאת להסתובב לבד בבית זר. אומנם הוא נתן לי מפתח, ויכולתי להגיע לשם כרגיל ולחכות עד שיחזור כדי שנאכל יחד צהריים, אבל היום משום מה התעורר בי געגוע לבית שלי. להתקלח במקלחת שלי, לחפוף ראש בשמפו שלי, ולקטוף מעל הוו שמאחורי דלת האמבטיה את החלוק הוורוד המחוספס שמחכה לי שם כמו כלב נאמן. להתעטף בו, ולא בחלוק המשי של אמא של יובל, ולהתכרבל מול הטלוויזיה לבדי. אפשיר לי במיקרו פיצה או נקניקיות, או שניצל בפיתה, כי בית זה בית, גם אם במקפיא שלנו אין מטעמים כמו אלה שהכינה אמא של יובל לפני נסיעתה.
עוד בטרם הספקתי לתקוע את המפתח בדלת שמעתי את הטלפון מצלצל בפנים.
זה היה יובל, והוא נשמע ממש בהיסטריה: "או! ברוך השם שאת עונה. יש לך הפסקה עכשיו? איפה את, לימור?" הוא נשמע נסער ומבולבל. אולי חשב שהוא תופס אותי בבית-הספר.
"אהבל! הרי אתה מצלצל הביתה, לא? גמרנו היום מוקדם ואני בבית. ואיפה אתה?"
"בדרך לראש פינה."
"קרה משהו לעמוס?" קטעתי אותו בבהלה.
"לא יודע. הוא נשמע די בסדר. לפני כמה דקות הוא טילפן. המטפל הפיליפיני שלו נתפס בידי משטרת ההגירה ועכשיו הוא לבד בבית. הוא לא מסוגל לקום בכוחות עצמו, אפילו לא בשביל לקחת לעצמו כוס מים. הגידי לי מה אני עושה עכשיו?!" יובל נשמע בהלם. אף פעם לא שמעתי אותו אובד עצות כל-כך.
"אני לא מבינה, הרי לג'ון היה רישיון עבודה!" גם אני הייתי המומה. "איך אפשר להשאיר את עמוס בלי מטפל, כאשר יש לו רגל שבורה? והבן-אדם זקן! איך אפשר להשאיר אותו ככה לבד?"
"באמת אי אפשר. לכן אני נוסע עכשיו לראש פינה! זה מה שאני עושה עכשיו..."
"איפה אתה ברגע זה?"
"כבר בדרך. אני במעלית, יורד לחנייה שלנו. רק רציתי להודיע לך, שלא תדאגי. ביי, תשמרי על עצמך, לימילי!" כך הוא אוהב לקרוא לי לפעמים, וגם אני אוהבת את זה.
"אתה לא נוסע לבד, יובלילי!" אמרתי בלי לחשוב אף רגע. "תעבור דרכי ואני מצטרפת אליך! תבוא לאסוף אותי!"
"את רצינית?!" הוא נדהם מן המחווה שלי. "אני לא בטוח שאחזור עוד היום, ומחר יש לך בית-ספר, לא?"
"יהיה בסדר. מזמן לא לקחתי יום מחלה. אתה בא לכאן. תבטיח!"
"רגע, אז את נוסעת איתי לראש פינה?" הוא עדיין התקשה להאמין למשמע אוזניו.
"למה לא?" עניתי בפשטות. "בשביל מה יש חברים?"
"את מהממת, לימילי!" הוא אמר והמיס את ליבי. "אני אצלך עוד מעט. חכי לי למטה. שלא אצטרך לחפש חנייה."
"תקשיב, יובל!" בבת-אחת נכנסתי לפעולה כאילו בלעתי כדור מרץ. "בינתיים אני מצלצלת אל אמא שלי. יכול להיות שהיא תוכל לעזור לשחרר את ג'ון. ספר לי בדיוק איך זה קרה? מה שם המשפחה של ג'ון?"
"אין לי מושג! אני משתגע מזה, לא מבין איך זה יכול להיות. סבא נשמע נורא. אף פעם לא שמעתי אותו כל-כך מבוהל!"
"אז ספר לי בדיוק. מה הוא אמר לך? אני צריכה קצת פרטים בשביל שאמא שלי תוכל להתחיל לטפל בזה."
"ג'ון יצא לקנות מצרכים לארוחת הצהריים, הוא יצא רק לכמה דקות, וסבא נשאר בבית ונימנם מול הטלוויזיה. כשהתעורר ראה שעברו שעתיים וג'ון עדיין לא חזר. הוא התחיל לדאוג ובעוד הוא מנסה לשער לאן נעלם המטפל שלו, צילצל הטלפון וג'ון מודיע לו בבכי שהוא נמצא בניידת של משטרת ההגירה..."
"נשמע נורא דבילי. בטח איזו טעות. אבל אמא שלי תפתור את זה תיק-תק," הבטחתי.
"אילו ההורים שלי היו בארץ זה לא היה קורה... וביום שני יש לי מועד ב' של בחינת בגרות בלשון שאני לא יכול לפספס הפעם!" יובל נשמע ממש מיואש.
"תקשיב, יובל. אתה תיגש לבחינה הזאת, ואתה תחזור הביתה עוד הערב!" ניסיתי לעודד אותו. "אל תיכנס עכשיו למתח, כי אם ג'ון לא יחזור עוד היום אני אשאר עם עמוס."
"בחייך! את מקסימה, לימי! אבל תדעי שזה לא פשוט. הוא אפילו לא יכול להגיע לשירותים. תחשבי על זה!"
"די, אל תאיים עלי," עניתי. "אין לי בעיה עם זה. אני אשמח לטפל בעמוס כמה שיהיה צורך. הלוואי שלי היה סבא כמוהו."
"בעצם הרי הוא כמעט היה סבא שלך," הזכיר לי יובל והפריח נשיקה בטלפון. "את יודעת שאני אוהב אותך נורא?"
"גם אני," מיצמצתי שלוש נשיקות. "ועכשיו נתק כבר. די! תן לי להתקשר לאמא שלי. תראה שיהיה בסדר. יש לה קשרים במשרד הפנים. היא עובדת במשרד עורכי דין שמטפלים בטעויות כאלה בכל יום. אין לי ספק שהיא תסדר את זה."
הוא לא ניתק ושמעתי אותו מתניע את המכונית, ואז חזר אלי עם רעיון חדש: "את יודעת מה? זה גדול עלינו. לא מתאים לי להיות בייבי סיטר לסבא שלי. זה גם לא עסק בשבילך. אני מצלצל להורים שייקחו מיד טיסה חזרה הביתה!"
"די! באמת יובל! אל תיכנס לפאניקה. תן לי רגע לדבר עם אמא שלי," אמרתי בטון הכי רגוע שיכולתי לגייס. "למה לך להפחיד סתם את ההורים שלך. ואתה אפילו לא יודע מה בדיוק קורה בראש פינה. ואולי ג'ון ישתחרר תוך יום יומיים וסתם תקלקל להוריך את החופשה. וחוץ מזה אתה יודע איזה בלגן זה לשנות מועד של טיסה? זה עולה ים של כסף!"
"הכסף זו לא בעיה אצלנו, את יודעת את זה. לא כשצריך משהו בשביל סבא שלי."
"אבל אנחנו נפסיד כמה ימים של להיות ביחד... תחשוב על זה, יובל. למה להזעיק אותם לפני שניסינו להסתדר בעצמנו, ולפני שבכלל ראינו מה קורה שם?"
"את צודקת, כרגיל," הוא נרגע מעט. "צלצלי לאמא שלך ואני בדרך אלייך! תרדי למטה בעוד עשר דקות."
"או-קיי, אז שחרר לי את הטלפון!" שלחתי לו עוד שלוש נשיקות.
אמא שלי אשפית כשצריך לסדר עניינים. אומנם לא ידעתי למסור לה פרטים על ג'ון, פרט לכך שהוא נתפס בראש פינה, ושהוא המטפל של עמוס הלפגוט, אבל היא אמרה שאין צורך להתרגש. הם יבדקו, ואם אומנם לג'ון יש רישיון עבודה בארץ אין סיבה שימשיכו להחזיק אותו במעצר.
בינתיים תחבתי לפי פרוסת שניצל שהפשרתי דקה במיקרו וקינחתי ב"פסק זמן" ובדיאט קולה, וכאשר יובל הגיע הייתי מוכנה ויצאנו לדרך.
מרוב חיפזון שכחתי בבית את הנייד שלי, וטילפנתי אל אמא מהנייד של יובל. הסתבר שהיא כבר הספיקה לברר שקרה דבר די פשוט: תוקף הרישיון שהיה לג'ון פג, ונראה שעמוס שכח לדאוג שיחדשו אותו. אמא התקשרה מיד גם למחלקת הרווחה בראש פינה והבטיחו לשלוח אל עמוס עובד סוציאלי. לאחר שיוודאו שבגלל מצב בריאותו הוא אינו מסוגל לטפל בעצמו, ישחררו את ג'ון ואז נוכל לחזור הביתה.
"בינתיים אני סומכת עלייך שתטפלי בו כמו שצריך, יחד עם יובל," אמרה אמא. "ואם תזדקקי לעזרה, הוראות לבישול או משהו כזה, את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך, בקצה הנייד. תודה לאל על מי שהמציא את הטלפון הסלולארי..." היא הוסיפה, ולהפתעתי לא נשמעה כועסת כלל על הפסד ימי הלימודים. נראה שקצת שמחה אפילו, והבטיחה לתת לי פתק למזכירות שההיעדרות מבית-הספר היא באישור שלה.
"חשוב לעזור לאדם בצרה. זה לא פחות חיוני לפיתוח אישיותך מכל מה שתלמדי בכיתה מחר. מה שאני מבקשת הוא רק שתדאגי להשלים את החומר, מתוקה שלי. ותשמרו על עצמכם בנסיעה. אל תעקפו בפראות, ואל תטוסו. המהירות היא מהשטן, את זוכרת, כן?" היא הפריחה לי נשיקה בטלפון. "וד"ש ליובל, ותזכירי גם לו שמוטב לאבד רגע אחד בחיים מאשר לאבד את כל החיים ברגע אחד. ותמסרי גם לעמוס ד"ש ממני. אני מקווה שהוא זוכר שנפגשנו בתל-אביב, אצל ההורים של יובל. עמוס ממש מקסים. צלול כל-כך בגילו... היה תענוג לדבר איתו. מגיע לו שיטפלו בו כמו שצריך."
"אמא שלי עלא-כיפאק," התרווחתי בהקלה, פושטת זרוע להקיף את כתפו של יובל ולהטות אותו אלי. "ואנחנו הרווחנו טיול נחמד לגליל. מה רע? לא מגיע לנו לנוח קצת מהלימודים?"
"הייתי מעדיף לעשות את זה אחרי הבחינות," הוא הניח כף יד חמה על ברכי. "ואת יודעת מה? לא אתפלא אם כל העניין הוא מין בדיחה שסידר לנו סבא שלי. הוא יודע להיות שובב כשבא לו."
"למה אתה מתכוון? שכלל לא תפסו את ג'ון?"
"סת-ם סת-ם," יובל צחק, והבנתי שגם הוא עובד עלי. "אולי הוא בעצמו נתן לג'ון יום חופש והזמין אותי לבוא ולטפל בו קצת. הוא יודע שאבא ואמא בחו"ל."
"זה לא יכול להיות, יובל," מחיתי. "עמוס בן-אדם הגון. אני לא מאמינה שהוא ישקר כך, ועוד לנכד שלו."
"אם כך את חושבת סימן שאת לא ממש מכירה אותו," הזכיר לי יובל. "זה דווקא כן מתאים לעמוס לעשות מתיחה וזה לא קשור להגינות. לא שמעת איך הוא הבריח לארץ רכבת שלמה של תחמושת מתחת לאף של האנגלים?"
"לא, לא שמעתי. ספר לי על זה!"
"הוא יספר לך בעצמו. את צריכה רק לבקש. הוא מת לספר על התעלולים שעשה כשהיה צעיר. ואת יודעת מה? יש לו ראש שובב, ולא אתפלא אם זו היתה הדרך שלו להזעיק אותנו. בא לו לדבר קצת עם מי שמוכן תמיד לשמוע. והפעם גם אני עושה לו הפתעה, נכון?"
"איזו הפתעה?"
"את היא ההפתעה! הוא לא תיאר לעצמו שאני אביא גם אותך!"
"מה פתאום? הוא בקושי מכיר אותי. הרי נפגשנו רק פעם אחת!"
"אבל אני מספר לו עלייך המון," הוא התוודה פתאום. "עמוס יודע שנתתי לך לקרוא ביומן שלו, ושאנחנו נהנים ממנו יחד. אין דבר שישמח אותו יותר מאשר לפגוש מי שמוכן להקשיב לסיפורי הזיכרונות שלו. התלונות היחידות שהוא משמיע לעיתים הן שכל החברים שלו כבר מתו, ושהצעירים היום לא רוצים לשמוע מה שיש לו לספר. אני סומך עלייך, לימור, שתדעי לדובב אותו."