סיפורים מן הפרובינציה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורים מן הפרובינציה
מכר
מאות
עותקים
סיפורים מן הפרובינציה
מכר
מאות
עותקים

סיפורים מן הפרובינציה

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏‏) נולד בטָגַנרוֹג שבדרום רוסיה. סבו היה איכר צמית, שהצליח לקנות את חירותו וחירות בני ביתו בכסף. אביו, שהיה סוחר זעיר, עקר ב-1876 עם בני המשפחה למוסקבה, אך צ'כוב נשאר בטגנרוג לסיים את לימודיו בגימנסיה והצטרף אל משפחתו ב-1879, עם כניסתו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד כשהיה סטודנט החל לכתוב סיפורים היתוליים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת הומוריסטיים בחתימה "צ'כונטה". גם לאחר שהוסמך כרופא לא עסק צ'כוב במקצועו, אלא הקדיש את כל עיתותיו לכתיבה. ב-1886 ראה אור קובץ סיפוריו הראשון וזכה להצלחה גדולה; אך כבר באותה שנה החל צ'כוב להשתחרר מן הסגנון ההיתולי והגס במקצת שסיגל לו בהשפעת כתבי העת ההומוריסטיים והתחיל שוקד על ליטוש הפרוזה המעודנת ורבת־הניואנסים המייחדת את סגנונו הבשל. ב-1890 יצא צ'כוב למסע (שהיה קשה ואף מסוכן בימים ההם) לאי האסירים סָחָלין, ופרסם את רשמיו בספר תיעודי מזעזע האי סחלין. ב-1891 קנה לו צ'כוב אחוזה במליכוֹבוֹ, מדרום למוסקבה, והתיישב בה עם הוריו, אחותו ואחיו הצעיר. כאן כתב את הטובים שבסיפוריו. ב-1897 אילצה אותו מחלת השחפת שלקה בה לעזוב את מליכובו ולהתגורר במקומות היפים לבריאותו: עד יום מותו הוא התגורר לסירוגין בחצי האי קרים ובנאות מרפא בצרפת ובגרמניה. בשנים האחרונות לחייו כתב את מחזותיו הנודעים ("בת שחף", "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "גן הדובדבנים", ראו אור בתרגומו של אברהם שלונסקי, עם עובד, 1969) והעלה אותם על בימת התיאטרון האמנותי המוסקבאי בשיתוף פעולה עם הבמאי הדגול ק"ס סטניסלבסקי. צ'כוב מת ב-2.7.1904 בבאדנוַיילר שבגרמניה. כמעט כל מחזותיו ורבים מסיפוריו תורגמו לעברית.

תקציר

ב'סיפורים מן הפרובינציה' נאספו כמה מן הפנינים היותר נדירות ביצירתו של צ'כוב, בתרגום מופת של נילי מירסקי. חלק מסיפורים אלה מתורגם לעברית לראשונה, וכולם יש בהם כדי לחשוף מאחורי החיוך הסלחני והרחום של מחברם ציניות מרה , ואפילו רשעות. באותן דמויות עצמן חושף צ'כוב מניעים נחותים וגעגועים נאצלים כאחד . הכיסופים הם ספק מין שקר עצמי של נפש נבובה, ספק כיסופיו האותנטיים של מי שנכשל בהגשמתם שלא באשמתו. מדובר לאו דווקא בסתירות שבנפש האדם, אלא באפשרויות סותרות לנמק את המתרחש בנפשו. רוב רובן של הדמויות אינן יודעות מה מניע אותן באמת: שוב ושוב מציג צ'כוב את התנהגותן, את רגשותיהן ואת הרהוריהן כפועל-יוצא של אימפולסים עיוורים ושל דחפים סתומים, הנובעים על-פי רוב מלחצים נפשיים או גופניים עלובים למדי. ואף-על-פי שצ'כוב מרבה להציג דמויות השואפות להגיע לתיקון חייהן, ואף חולמות על תיקון העולם, אין להגיגים הנעלים או לרגשות הנאצלים ערך משל עצמם, אלא הם "סימפטומים" – אם של מחלה כלשהי ואם של איזה מצב פיסיולוגי או פסיכולוגי, המשתנה תדיר בהתאם לתנודות המתחוללות "בחוץ". הם תלויים לחלוטין בנסיבות חיצוניות מקריות ובשינויים טריוויאליים בסביבה הפיסית. את דמויותיו מתאר צ'כוב בעיקר באמצעות תנודות-נפש זעירות, תחושות רגעיות ומצבי-רוח חולפים. נקודת המוצא עוברת מן המציאות ה"אובייקטיבית" אל תכניה המרצדים והמתחלפים בלי-הרף של התודעה האנושית. תיאוריו מעוררים בקורא אירוניה, אך בצידה חמלה: בתוך העליבות הנלעגת של המצבים האנושיים מבליח רגע אשלייתי של חסד. לספר נוספה אחרית דבר מאת נילי מירסקי.

פרק ראשון

בביקעה

הכפר אוּקְליֶיֶבוֹ שכן בביקעה, ומצד הכביש ותחנת־הרכבת לא נראו בו אלא מיגדל־הפעמונים של בית־היראה וארובות בתי־החרושת לאריגים. בכל פעם שהיו עוברי־אורח שואלים מהו הכפר הזה, השיבו להם:
״זה אותו כפר עצמו, שהדְיַאקוֹן* אכל שם בשעת הלוויה את כל ביצי־הדגים.״
[* העוזר לכומר]
היה מעשה ובסעודת־הבראה אצל החרשתן קוֹסטיוּקוֹב, בין מיני המטעמים, ראה הדיאקון הישיש צינצנת של ביצי־דגים והתחיל זולל אותן בשקיקה; דחקו אותו בצלעותיו, משכו בשרוולו, אבל הוא כמו קפא על מושבו מעוצם התענוג: לא חש ולא הרגיש כלום, ורק הוסיף לאכול. את כל ביצי־הדגים כילה, אף שהיו בה באותה צינצנת כארבע ליטראות. ימים רבים עברו מאז, הדיאקון מת זה כבר, אך ביצי־הדגים לא נשכחו מלב. אם מחמת דלות החיים במקום הזה, ואם מפני שלא השכילו הבריות לתת דעתם על שום עניין אחר מלבד מעשה פעוט זה שאירע לפני עשר שנים, על־כל־פנים לא נמצא שום מעשה אחר הראוי לספרו על הכפר אוקלייבו.
חולי הקדחת לא סר משם, ואפילו בקייץ היה המקום מלא כולו רפש טובעני, וביחוד מתחת לגדרות שעצי־ערבה זקנים רכונים מעליהן ונותנים צל רחב. כל הימים עמד באוויר ריח של פסולת־תעשיה ושל חומצה, שהשתמשו בה לעיבוד הכותנה. בתי־החרושת - שלושה לאריגים ואחד לעורות - עמדו לא בכפר עצמו, אלא הרחק בפאתיו. לא גדולים היו, ובכולם גם יחד עבדו כארבע־מאות פועלים, לא יותר. בשל בית־החרושת לעורות היו מי הנחל מעלים צחנה תדיר; האחו היה מזוהם ונגוע מן הפסולת, בהמתם של האיכרים לקתה בחולי הסיבירי, וניתנה הוראה לסגור את בית־החרושת. למראית־עין אומנם סגרוהו, אך בחשאי הוסיפו לעבוד שם, בידיעת מפקח־המישטרה והרופא המחוזי, שהחרשתן היה משלם להם עשרה רובל בחודש לאיש. בכל הכפר כולו היו רק שני בתים ראויים לשמם, עשויים אבן ומקורים ברזל; באחד ישבו פקידי הרשות המקומית, ובאחר - בניין של שתי קומות הניצב מול בית־היראה ממש - התגורר ציבוקין, גריגורי פטרוב, קרתן מן האפיפאניים*
[* כת דתית]
היתה לו לגריגורי חנות־מכולת, אבל לצורכי הסוואה בלבד; לאמיתו של דבר היה סוחר בוודקה, בבקר, בעורות, בחיטה, בחזירים - בכל הבא אל היד; כשנדרשו, דרך משל, נוצות־עורב לכובעי־נשים בחוץ־לארץ, היה מרוויח עליהן שלושים קופייקות לזוג; הוא קנה יערות לכריתה, הילווה כספים בריבית - קיצורו של דבר, היה זקן ממולח וזריז.
שני בנים היו לו. הבכור, אניסים, שירת במישטרה, באגף הבילוש, ולא בא הביתה אלא לעיתים רחוקות. הצעיר, סטפאן, פנה לעסקי המיסחר והיה עוזר לאביו, אך לעזרה של ממש לא ציפו ממנו כלל, שכן חלוש בגופו היה וחירש; אשתו אקסיניה, אשה יפה וחטובת־איברים, שבחגים היתה מתהדרת תמיד במיגבעת ובשמשיה, נהגה להשכים קום ולאחר לעלות על מישכבה, וכל הימים היתה מתרוצצת כה וכה, שולי חצאיותיה אסופים לה בידה ומפתחותיה מקרקשים, והיא ממהרת פעם אל האסם, פעם אל המרתף, פעם אל החנות, וציבוקין הזקן מביט בה בשעת מעשה בעיניים שמחות שגיצים מתלקחים בהן, ומצטער בלבו על שלא לבנו הבכור נישאה אשה זו אלא לצעיר דווקא, לחירש, שהבנתו ביופיין של נשים מועטה, כמדומה.
כל ימיו היה הזקן איש־משפחה מסור; לא היה בעולם דבר חביב עליו יותר מבני־משפחתו, ויותר מכולם אהב את בנו בכורו, הבלש, ואת כלתו. אך נישאה אקסיניה לחירש ומייד נתגלתה כאשת־עסקים ממולחת: כעבור ימים מעטים כבר ידעה למי אפשר למכור בהקפה ולמי אי־אפשר, היתה מחזיקה את המפתחות ברשותה ולא מסרה אותם אפילו בידי בעלה, היתה מקשקשת בזריזות בטבעות החשבוניה, סוקרת את שיני הסוסים כמוז׳יק ממש, וכל העת היה צחוקה מתגלגל וקולה מצטלצל ברמה; ותעשה אקסיניה מה שתעשה, תאמר מה שתאמר, הזקן היה מתמוגג למראיה תמיד וממלמל בינו לבינו:
״איזו כלונת־חמודונת! יפהפיה שלי, יונתי...״
אלמן היה, אך שנה לאחר נישואי בנו לא התאפק ונשא לו אשה אף הוא. במרחק שלושים ורסטאות* מאוקלייבו מצאו לו אשה רווקה בת־טובים, וארווארה ניקולאייבנה שמה, כבר לא צעירה, אבל יפה ובעלת־צורה. אך קבעה את מושבה בחדרון שבדיוטה העליונה ומייד נמלא הבית אורה, משל באו וקבעו זגוגיות חדשות בכל חלונותיו. מנורות־הקודש הפיצו אורן, השולחנות נתכסו מפות צחורות כשלג, בחלונות וערוגות־הגינה צצו פרחים אדומי־עין, ובעת הארוחות שוב לא אכלו כולם מקערה אחת, אלא לפני כל אחד ואחד הועמדה צלחת משלו. וארווארה ניקולאייבנה היתה מחייכת מתוך חביבות ונועם, ודומה היה שחיוך נסוך על הבית כולו ועל כל אשר בו. אל החצר התחילו נכנסים ובאים קבצנים ונוודים וצלייניות, שקודם לכן לא נראו שם מעולם. מתחת לחלונות עלו סלסולי התחנונים של נשות אוקלייבו, ועמם קול שיעולם המתחטא של המוז׳יקים החלושים, התשושים מסביאה, שפוטרו מבית־החרושת בעוון שיכרות. וארווארה היתה מסייעת להם בכסף ובלחם ובבגדים ישנים, ולימים, משנתערתה בבית, אף התחילה לוקחת במשיכה מן החנות. פעם אחת ראה אותה החירש מסלקת משם שתי אונקיות של תה, ולא ידע את נפשו מרוב מבוכה.
[* ורסטה - מידת־אורך רוסית ישנה, כ־1065 מ']
״אמא באה ולקחה לה שתי אונקיות של תה,״ הודיע לאביו. ״איפה לרשום אותן?״
הזקן לא ענה דבר ורק עמד לו שם, נתהרהר, הניד את גבותיו, ואחר־כך פנה ועלה אל חדרה של אשתו.
״וארווארושקה, אם נחוץ לך, יונתי, איזה דבר מן החנות,״ אמר לה בחיבה, ״קחי לך כל מה שאת רוצה. קחי לך לבריאות, אל תהססי.״
ולמחרת, כשעבר החירש במרוצה בחצר, קרא אליה בקול: ״אם את צריכה משהו, אמא, בואי וקחי לך!״
מעשי־הצדקה שלה היה בהם איזה דבר של חידוש, של שימחה וקלילות, ממש כמו במנורות־הקודש שלה ובפרחיה האדומים. ובפרוס ימי הצום, או בערב חגו של הקדוש המקומי, שנמשך שלושה ימים, שעה שהיו מוכרים למוז׳יקים בשר־כבוש שנתעפש וצחנתו כבר עזה כל־כך עד שקשה היה לעמוד ליד החבית, ושעה שהיו לוקחים בעבוט מן השיכורים את חרמשיהם ואת כובעיהם ואת מיטפחות־הראש של נשותיהם, ושעה שהיו פועלי ביתי החרושת מתגוללים ברפש ועשתונותיהם מדומדמים מחמת הוודקה הגרועה, ודומה היה שהחטא כבר מעובה ודחוס כל־כך עד שהוא תלוי באוויר כענן־ערפל - אותה שעה רווח מעט ללב מעצם המחשבה ששם, בבית, יושבת לה אשה שקטה המקפידה על הנקיות, ושום עסק אין לה לא עם הבשר הכבוש ולא עם הוודקה; בימים אלה של מועקה וערפל היתה פעולת מעשי־הצדקה שלה משולה לפעולת שסתום־הביטחון במכונה.
הימים בביתו של ציבוקין היו מלאי טרדות. השמש עוד לא עלתה ואקסיניה כבר היתה מזוררת־מנחררת אגב רחצה בפרוזדור, המיחם רתח במיטבה ושירקק בקול מבשר רעה. הזקן גריגורי פטרוב, במיקטורן שחור ארוך ובמכנסי כותנה ובמגפיים גבוהים מבריקים, כל־כולו קטן־קומה ונקי למשעי, היה מתהלך בחדרים ומנקש בעקביו כאותו חותן בזמר הידוע. פתחו את החנות. כשהאיר היום העמידו לפני פתח הבית כירכרת־מירוץ, והזקן היה עולה למעלה באון, מעשה בן־חיל, מושך את כובעו הגדול על אוזניו, ולמראהו לא היה איש מעלה בדעתו שכבר מלאו לו חמישים ושש. אשתו וכלתו יצאו ללוותו, ואותה שעה, בהיותו לבוש מיקטורן משובח ונקי, וסוס שחור כביר־מידות שמחירו שלוש־מאות רובל רתום לו לכירכרתו, לא אהב הזקן שיגשו אליו המוז׳יקים בבקשותיהם ובתלונותיהם; הוא שנא את המוז׳יקים וסלד מהם, ואם ראה איזה מוז׳יק עומד ומחכה לו בשער, היה מרים עליו קולו בחימה:
״מה נעמדת פה ככה? הסתלק!״
ואם היה זה פושט־יד, היה קורא אליו:
״אלוהים כבר יתן לך!״
וכך נסע לו לעסקיו. אשתו, בשימלה כהה ובסינר שחור, היתה מסדרת את החדרים או הולכת לעזור במיטבה. אקסיניה היתה מוכרת בחנות, ובחצר נשמעו צלצולי הבקבוקים והמטבעות, צלילי צחוקה וצעקותיה, וקולם של לקוחות נרגזים התובעים את עלבונם; ובה־בשעה ניכר בעליל שגם הסחר החשאי בוודקה כבר נמצא בעיצומו. החירש ישב בחנות אף הוא, או היה מטייל לו ברחוב בגילוי ראש, ידיו תחובות לו בכיסיו והוא משיט עיניו מתוך פיזור־נפש פעם לעבר הבקתות, פעם לעבר הרקיע. שש פעמים ביום ישבו בבית לשתות תה; ארבע פעמים ישבו לאכול. ולעת ערב ספרו את הפדיון היומי ורשמו בפינקס, ואחר־כך היו ישנים להם שנת־ישרים.
כל שלושת בתי־החרושת לאריגים באוקלייבו ומעונות בעליהם - החרימינים הבכירים, החרימינים הצעירים וקוסטיוקוב - היו מקושרים זה אל זה בטלפון. העבירו קו־טלפון גם אל לישכת הרשות המקומית, אבל שם יצא המכשיר מכלל שימוש במהרה, מאחר שהתחיל שורץ פישפשים ומקקים. ראש הלישכה היה עם־הארץ גמור; במיסמכים שמילא נהג לפתוח כל מלה ומלה באות־רבתי, אך כשהתקלקל הטלפון אמר:
״כן, עכשיו יהיה לנו קצת קשה פה בלי הטלפון.״
כל הימים היו החרימינים הבכירים מתדיינים לפני הערכאות עם החרימינים הצעירים, ולעיתים היו גם הצעירים מתקוטטים בינם לבין עצמם ופונים אל הערכאות, ואז היה בית־החרושת שלהם שובת מעבודה חודש או חודשיים, עד ששבו והתפייסו זה עם זה - וכל אלה היו מקור שעשועים לבני אוקלייבו, שכן כל קטטה וקטטה גררה עמה הרבה להג ולשון־הרע. בחגים היו קוסטיוקוב והחרימינים הצעירים עורכים טיולי־מרוצים באוקלייבו, והיו נישאים בדהרה בחוצות ודורסים את העגלים הרכים. אקסיניה, לבושה הדר ומרשרשת בחצאיותיה המעומלנות, היתה יוצאת אל הרחוב ומטיילת אילך ואילך בסמוך לחנות, והחרימינים הצעירים היו שולחים זרועותיהם ותופסים בה, להסיעה עמם בעל־כורחה, כביכול. אז היה גם ציבוקין הזקן יוצא לטייל בכירכרתו, להציג לראווה את סוסו החדש, ולוקח עמו את וארווארה.
בערב, עם תום המרוצים, כששכבו הכל לישון, היו קולות נגינה של מפוחית יקרה עולים מחצרם של החרימינים הצעירים, ובלילות ירח היה הלב נחרד ומתמלא שימחה לשמע הצלילים האלה, ואוקלייבו לא דמתה עוד לחור נידח.

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏‏) נולד בטָגַנרוֹג שבדרום רוסיה. סבו היה איכר צמית, שהצליח לקנות את חירותו וחירות בני ביתו בכסף. אביו, שהיה סוחר זעיר, עקר ב-1876 עם בני המשפחה למוסקבה, אך צ'כוב נשאר בטגנרוג לסיים את לימודיו בגימנסיה והצטרף אל משפחתו ב-1879, עם כניסתו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד כשהיה סטודנט החל לכתוב סיפורים היתוליים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת הומוריסטיים בחתימה "צ'כונטה". גם לאחר שהוסמך כרופא לא עסק צ'כוב במקצועו, אלא הקדיש את כל עיתותיו לכתיבה. ב-1886 ראה אור קובץ סיפוריו הראשון וזכה להצלחה גדולה; אך כבר באותה שנה החל צ'כוב להשתחרר מן הסגנון ההיתולי והגס במקצת שסיגל לו בהשפעת כתבי העת ההומוריסטיים והתחיל שוקד על ליטוש הפרוזה המעודנת ורבת־הניואנסים המייחדת את סגנונו הבשל. ב-1890 יצא צ'כוב למסע (שהיה קשה ואף מסוכן בימים ההם) לאי האסירים סָחָלין, ופרסם את רשמיו בספר תיעודי מזעזע האי סחלין. ב-1891 קנה לו צ'כוב אחוזה במליכוֹבוֹ, מדרום למוסקבה, והתיישב בה עם הוריו, אחותו ואחיו הצעיר. כאן כתב את הטובים שבסיפוריו. ב-1897 אילצה אותו מחלת השחפת שלקה בה לעזוב את מליכובו ולהתגורר במקומות היפים לבריאותו: עד יום מותו הוא התגורר לסירוגין בחצי האי קרים ובנאות מרפא בצרפת ובגרמניה. בשנים האחרונות לחייו כתב את מחזותיו הנודעים ("בת שחף", "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "גן הדובדבנים", ראו אור בתרגומו של אברהם שלונסקי, עם עובד, 1969) והעלה אותם על בימת התיאטרון האמנותי המוסקבאי בשיתוף פעולה עם הבמאי הדגול ק"ס סטניסלבסקי. צ'כוב מת ב-2.7.1904 בבאדנוַיילר שבגרמניה. כמעט כל מחזותיו ורבים מסיפוריו תורגמו לעברית.

עוד על הספר

סיפורים מן הפרובינציה אנטון צ'כוב

בביקעה

הכפר אוּקְליֶיֶבוֹ שכן בביקעה, ומצד הכביש ותחנת־הרכבת לא נראו בו אלא מיגדל־הפעמונים של בית־היראה וארובות בתי־החרושת לאריגים. בכל פעם שהיו עוברי־אורח שואלים מהו הכפר הזה, השיבו להם:
״זה אותו כפר עצמו, שהדְיַאקוֹן* אכל שם בשעת הלוויה את כל ביצי־הדגים.״
[* העוזר לכומר]
היה מעשה ובסעודת־הבראה אצל החרשתן קוֹסטיוּקוֹב, בין מיני המטעמים, ראה הדיאקון הישיש צינצנת של ביצי־דגים והתחיל זולל אותן בשקיקה; דחקו אותו בצלעותיו, משכו בשרוולו, אבל הוא כמו קפא על מושבו מעוצם התענוג: לא חש ולא הרגיש כלום, ורק הוסיף לאכול. את כל ביצי־הדגים כילה, אף שהיו בה באותה צינצנת כארבע ליטראות. ימים רבים עברו מאז, הדיאקון מת זה כבר, אך ביצי־הדגים לא נשכחו מלב. אם מחמת דלות החיים במקום הזה, ואם מפני שלא השכילו הבריות לתת דעתם על שום עניין אחר מלבד מעשה פעוט זה שאירע לפני עשר שנים, על־כל־פנים לא נמצא שום מעשה אחר הראוי לספרו על הכפר אוקלייבו.
חולי הקדחת לא סר משם, ואפילו בקייץ היה המקום מלא כולו רפש טובעני, וביחוד מתחת לגדרות שעצי־ערבה זקנים רכונים מעליהן ונותנים צל רחב. כל הימים עמד באוויר ריח של פסולת־תעשיה ושל חומצה, שהשתמשו בה לעיבוד הכותנה. בתי־החרושת - שלושה לאריגים ואחד לעורות - עמדו לא בכפר עצמו, אלא הרחק בפאתיו. לא גדולים היו, ובכולם גם יחד עבדו כארבע־מאות פועלים, לא יותר. בשל בית־החרושת לעורות היו מי הנחל מעלים צחנה תדיר; האחו היה מזוהם ונגוע מן הפסולת, בהמתם של האיכרים לקתה בחולי הסיבירי, וניתנה הוראה לסגור את בית־החרושת. למראית־עין אומנם סגרוהו, אך בחשאי הוסיפו לעבוד שם, בידיעת מפקח־המישטרה והרופא המחוזי, שהחרשתן היה משלם להם עשרה רובל בחודש לאיש. בכל הכפר כולו היו רק שני בתים ראויים לשמם, עשויים אבן ומקורים ברזל; באחד ישבו פקידי הרשות המקומית, ובאחר - בניין של שתי קומות הניצב מול בית־היראה ממש - התגורר ציבוקין, גריגורי פטרוב, קרתן מן האפיפאניים*
[* כת דתית]
היתה לו לגריגורי חנות־מכולת, אבל לצורכי הסוואה בלבד; לאמיתו של דבר היה סוחר בוודקה, בבקר, בעורות, בחיטה, בחזירים - בכל הבא אל היד; כשנדרשו, דרך משל, נוצות־עורב לכובעי־נשים בחוץ־לארץ, היה מרוויח עליהן שלושים קופייקות לזוג; הוא קנה יערות לכריתה, הילווה כספים בריבית - קיצורו של דבר, היה זקן ממולח וזריז.
שני בנים היו לו. הבכור, אניסים, שירת במישטרה, באגף הבילוש, ולא בא הביתה אלא לעיתים רחוקות. הצעיר, סטפאן, פנה לעסקי המיסחר והיה עוזר לאביו, אך לעזרה של ממש לא ציפו ממנו כלל, שכן חלוש בגופו היה וחירש; אשתו אקסיניה, אשה יפה וחטובת־איברים, שבחגים היתה מתהדרת תמיד במיגבעת ובשמשיה, נהגה להשכים קום ולאחר לעלות על מישכבה, וכל הימים היתה מתרוצצת כה וכה, שולי חצאיותיה אסופים לה בידה ומפתחותיה מקרקשים, והיא ממהרת פעם אל האסם, פעם אל המרתף, פעם אל החנות, וציבוקין הזקן מביט בה בשעת מעשה בעיניים שמחות שגיצים מתלקחים בהן, ומצטער בלבו על שלא לבנו הבכור נישאה אשה זו אלא לצעיר דווקא, לחירש, שהבנתו ביופיין של נשים מועטה, כמדומה.
כל ימיו היה הזקן איש־משפחה מסור; לא היה בעולם דבר חביב עליו יותר מבני־משפחתו, ויותר מכולם אהב את בנו בכורו, הבלש, ואת כלתו. אך נישאה אקסיניה לחירש ומייד נתגלתה כאשת־עסקים ממולחת: כעבור ימים מעטים כבר ידעה למי אפשר למכור בהקפה ולמי אי־אפשר, היתה מחזיקה את המפתחות ברשותה ולא מסרה אותם אפילו בידי בעלה, היתה מקשקשת בזריזות בטבעות החשבוניה, סוקרת את שיני הסוסים כמוז׳יק ממש, וכל העת היה צחוקה מתגלגל וקולה מצטלצל ברמה; ותעשה אקסיניה מה שתעשה, תאמר מה שתאמר, הזקן היה מתמוגג למראיה תמיד וממלמל בינו לבינו:
״איזו כלונת־חמודונת! יפהפיה שלי, יונתי...״
אלמן היה, אך שנה לאחר נישואי בנו לא התאפק ונשא לו אשה אף הוא. במרחק שלושים ורסטאות* מאוקלייבו מצאו לו אשה רווקה בת־טובים, וארווארה ניקולאייבנה שמה, כבר לא צעירה, אבל יפה ובעלת־צורה. אך קבעה את מושבה בחדרון שבדיוטה העליונה ומייד נמלא הבית אורה, משל באו וקבעו זגוגיות חדשות בכל חלונותיו. מנורות־הקודש הפיצו אורן, השולחנות נתכסו מפות צחורות כשלג, בחלונות וערוגות־הגינה צצו פרחים אדומי־עין, ובעת הארוחות שוב לא אכלו כולם מקערה אחת, אלא לפני כל אחד ואחד הועמדה צלחת משלו. וארווארה ניקולאייבנה היתה מחייכת מתוך חביבות ונועם, ודומה היה שחיוך נסוך על הבית כולו ועל כל אשר בו. אל החצר התחילו נכנסים ובאים קבצנים ונוודים וצלייניות, שקודם לכן לא נראו שם מעולם. מתחת לחלונות עלו סלסולי התחנונים של נשות אוקלייבו, ועמם קול שיעולם המתחטא של המוז׳יקים החלושים, התשושים מסביאה, שפוטרו מבית־החרושת בעוון שיכרות. וארווארה היתה מסייעת להם בכסף ובלחם ובבגדים ישנים, ולימים, משנתערתה בבית, אף התחילה לוקחת במשיכה מן החנות. פעם אחת ראה אותה החירש מסלקת משם שתי אונקיות של תה, ולא ידע את נפשו מרוב מבוכה.
[* ורסטה - מידת־אורך רוסית ישנה, כ־1065 מ']
״אמא באה ולקחה לה שתי אונקיות של תה,״ הודיע לאביו. ״איפה לרשום אותן?״
הזקן לא ענה דבר ורק עמד לו שם, נתהרהר, הניד את גבותיו, ואחר־כך פנה ועלה אל חדרה של אשתו.
״וארווארושקה, אם נחוץ לך, יונתי, איזה דבר מן החנות,״ אמר לה בחיבה, ״קחי לך כל מה שאת רוצה. קחי לך לבריאות, אל תהססי.״
ולמחרת, כשעבר החירש במרוצה בחצר, קרא אליה בקול: ״אם את צריכה משהו, אמא, בואי וקחי לך!״
מעשי־הצדקה שלה היה בהם איזה דבר של חידוש, של שימחה וקלילות, ממש כמו במנורות־הקודש שלה ובפרחיה האדומים. ובפרוס ימי הצום, או בערב חגו של הקדוש המקומי, שנמשך שלושה ימים, שעה שהיו מוכרים למוז׳יקים בשר־כבוש שנתעפש וצחנתו כבר עזה כל־כך עד שקשה היה לעמוד ליד החבית, ושעה שהיו לוקחים בעבוט מן השיכורים את חרמשיהם ואת כובעיהם ואת מיטפחות־הראש של נשותיהם, ושעה שהיו פועלי ביתי החרושת מתגוללים ברפש ועשתונותיהם מדומדמים מחמת הוודקה הגרועה, ודומה היה שהחטא כבר מעובה ודחוס כל־כך עד שהוא תלוי באוויר כענן־ערפל - אותה שעה רווח מעט ללב מעצם המחשבה ששם, בבית, יושבת לה אשה שקטה המקפידה על הנקיות, ושום עסק אין לה לא עם הבשר הכבוש ולא עם הוודקה; בימים אלה של מועקה וערפל היתה פעולת מעשי־הצדקה שלה משולה לפעולת שסתום־הביטחון במכונה.
הימים בביתו של ציבוקין היו מלאי טרדות. השמש עוד לא עלתה ואקסיניה כבר היתה מזוררת־מנחררת אגב רחצה בפרוזדור, המיחם רתח במיטבה ושירקק בקול מבשר רעה. הזקן גריגורי פטרוב, במיקטורן שחור ארוך ובמכנסי כותנה ובמגפיים גבוהים מבריקים, כל־כולו קטן־קומה ונקי למשעי, היה מתהלך בחדרים ומנקש בעקביו כאותו חותן בזמר הידוע. פתחו את החנות. כשהאיר היום העמידו לפני פתח הבית כירכרת־מירוץ, והזקן היה עולה למעלה באון, מעשה בן־חיל, מושך את כובעו הגדול על אוזניו, ולמראהו לא היה איש מעלה בדעתו שכבר מלאו לו חמישים ושש. אשתו וכלתו יצאו ללוותו, ואותה שעה, בהיותו לבוש מיקטורן משובח ונקי, וסוס שחור כביר־מידות שמחירו שלוש־מאות רובל רתום לו לכירכרתו, לא אהב הזקן שיגשו אליו המוז׳יקים בבקשותיהם ובתלונותיהם; הוא שנא את המוז׳יקים וסלד מהם, ואם ראה איזה מוז׳יק עומד ומחכה לו בשער, היה מרים עליו קולו בחימה:
״מה נעמדת פה ככה? הסתלק!״
ואם היה זה פושט־יד, היה קורא אליו:
״אלוהים כבר יתן לך!״
וכך נסע לו לעסקיו. אשתו, בשימלה כהה ובסינר שחור, היתה מסדרת את החדרים או הולכת לעזור במיטבה. אקסיניה היתה מוכרת בחנות, ובחצר נשמעו צלצולי הבקבוקים והמטבעות, צלילי צחוקה וצעקותיה, וקולם של לקוחות נרגזים התובעים את עלבונם; ובה־בשעה ניכר בעליל שגם הסחר החשאי בוודקה כבר נמצא בעיצומו. החירש ישב בחנות אף הוא, או היה מטייל לו ברחוב בגילוי ראש, ידיו תחובות לו בכיסיו והוא משיט עיניו מתוך פיזור־נפש פעם לעבר הבקתות, פעם לעבר הרקיע. שש פעמים ביום ישבו בבית לשתות תה; ארבע פעמים ישבו לאכול. ולעת ערב ספרו את הפדיון היומי ורשמו בפינקס, ואחר־כך היו ישנים להם שנת־ישרים.
כל שלושת בתי־החרושת לאריגים באוקלייבו ומעונות בעליהם - החרימינים הבכירים, החרימינים הצעירים וקוסטיוקוב - היו מקושרים זה אל זה בטלפון. העבירו קו־טלפון גם אל לישכת הרשות המקומית, אבל שם יצא המכשיר מכלל שימוש במהרה, מאחר שהתחיל שורץ פישפשים ומקקים. ראש הלישכה היה עם־הארץ גמור; במיסמכים שמילא נהג לפתוח כל מלה ומלה באות־רבתי, אך כשהתקלקל הטלפון אמר:
״כן, עכשיו יהיה לנו קצת קשה פה בלי הטלפון.״
כל הימים היו החרימינים הבכירים מתדיינים לפני הערכאות עם החרימינים הצעירים, ולעיתים היו גם הצעירים מתקוטטים בינם לבין עצמם ופונים אל הערכאות, ואז היה בית־החרושת שלהם שובת מעבודה חודש או חודשיים, עד ששבו והתפייסו זה עם זה - וכל אלה היו מקור שעשועים לבני אוקלייבו, שכן כל קטטה וקטטה גררה עמה הרבה להג ולשון־הרע. בחגים היו קוסטיוקוב והחרימינים הצעירים עורכים טיולי־מרוצים באוקלייבו, והיו נישאים בדהרה בחוצות ודורסים את העגלים הרכים. אקסיניה, לבושה הדר ומרשרשת בחצאיותיה המעומלנות, היתה יוצאת אל הרחוב ומטיילת אילך ואילך בסמוך לחנות, והחרימינים הצעירים היו שולחים זרועותיהם ותופסים בה, להסיעה עמם בעל־כורחה, כביכול. אז היה גם ציבוקין הזקן יוצא לטייל בכירכרתו, להציג לראווה את סוסו החדש, ולוקח עמו את וארווארה.
בערב, עם תום המרוצים, כששכבו הכל לישון, היו קולות נגינה של מפוחית יקרה עולים מחצרם של החרימינים הצעירים, ובלילות ירח היה הלב נחרד ומתמלא שימחה לשמע הצלילים האלה, ואוקלייבו לא דמתה עוד לחור נידח.