רפאים בכל מקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רפאים בכל מקום

רפאים בכל מקום

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

עידן צבעוני

 עידן צבעוני, ממייסדי הוצאת הספרים רסלינג, נולד בצרפת, בי״ב באב תשכ״ד, 21 ביולי 1964. למד באוניברסיטת תל-אביב. מפרסם מסות ספרותיות וביקורות ספרים. ערך (בשיתוף עם יצחק בנימיני) את אסופת המאמרים עבד, התענגות, אדון – על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה וביקורת התרבות (רסלינג, 2002); פרסם את המסה “שדות תעופה או נוסטלגיה לעתיד” בספר חללים, שדות תעופה, קניון (רסלינג, 2004). ספרו רפאים בכל מקום ראה אור בידיעות ספרים (2017). מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשניים. 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/4w8srues

נושאים

תקציר

מה קורה למי שמסתכל מקרוב במוות? חייו ממשיכים. בחוץ עוברות מכוניות, חולפים עננים, בפנים הילדים מבקשים לאכול, לדבר, להבין. אבל אתה נזכר במשהו, או במישהו, ורוחות רפאים דוחקות בך. סיפור ועוד סיפור. בשביל להירפא, בשביל להינחם. אין בית ללא רוחות רפאים.
 
עידן צבעוני מאבק את חדרי חייו הפרטיים ומגלה בכל פינה את מקומו החמקמק של המוות. בספרוּת, במציאות, בכל הדברים שמונחים ככה, סביבנו, וסופם להיגמר. אנחנו כאן כדי לספר, שרים ביום ונזכרים בלילה, יודעים שמה שהתחסל, התחסל רק לכאורה. דודה אילנה-רגל-קרושה, כשאנו נזכרים בה, אין לה סרטן. ריחות הבית של דודה גניה ממלאים עכשיו את הבית שלנו, כשאנו נזכרים איך נלקחנו לשבעה שלה. אנחנו מחזירים למתים את נשמתם בחמלה. מקננים ומקוננים.
 
בטכניקה מרהיבה בחוכמתה טווה צבעוני קולאז' עצום ודחוס של זיכרונות ורגעי הווה המקפלים בתוכם איזה מוות. המוות לעולם יישאר על-זמני, חוצה גבולות, כי הכתיבה מסוגלת להקים מתים לתחייה ולהפיח בהם רוח חיים. רפאים בכל מקום מגולל פרוזה קולאז'ית שובת-לב ומיוחדת במינה. ספק אם קראנו עושר כזה של גילומים שונים ומגוונים על אודות מקומו של המוות בחיינו, גילומים המפיצים את עצמם אלה באלה ובתוכנו, כשאנחנו משכנים בהם את זיכרונותינו שלנו. לא רק מחוזות מוסתרים של אימה וחרדה נחשפים כאן לעיני הקוראים, אלא גם המסתורין שמזמנת לנו העברית, על שכבותיה האבודות והטמירות.
 
עידן צבעוני הוא עורך הוצאת הספרים "רסלינג". יליד צרפת, 1964. מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשניים. את הספר חותמת אחרית דבר יפהפייה מאת חוקר התרבות ד"ר עודד וולקשטיין.

פרק ראשון

רפאים
לָמָּה זֶה, הָאֻמְלָל, נָטַשְׁתָּ אֶת–אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, בָּאתָ הֵנָּה לַחֲזוֹת בָּרְפָאִים וּבְמִשְׁכְּנוֹת–הַיְגוֹנִים?
הומרוס, ״אודיסאה״
 
אדם יכול לעשות מעט מאוד בשביל לשמור על שפיות: אל תלך על האדמה, שכן אחרת תלך על חבריך המתים. על חלל אוויר אלך, על השמש אתבונן, לזיכרון שמתעורר בעקבות ריח, צמא או צליל אתפלל. סבא שלי העריך את אלה שלא השתגעו. אשוב ואשאל על דמעותיהם. לא מתוך בוז למשוגעים אמר (האוויר של מעלה מְכַלְכֵּל את כולנו), אלא זאת שהיה רגיש לקושי לשמור על שפיות. לא אחת הזכיר חבר–סטודנט שלמד איתו בשטרסבורג ושם קץ לחייו. הוא לקח משהו שהיה שייך לי, המוות הזה היה שייך לי, הוא אכל את בשר צלעותי. הוא מעולם לא נידב פרטים נוספים. התאבדותו באוגוסט 1914, מיד עם פרוץ המלחמה, הותירה אותו שבור לב והובילה לפרישתו מרוב פעילותו ומקשריו האישיים. ללא הועיל ניסה להוציא לאור את עיזבונו של אהובו.1 והוא גם מעולם לא הרשה לנו להסתובב בביתו, לרחרח, למצוא בו את חפצנו, ענייננו, להתבונן בהם. הרחוב שנמתח לפני בית האדונים היה אפוף שלוות צהריים ומוצף אור שמש בהיר. כאשר יש בית נלך, נעשה בית לאורחים, נלך בקציר ונלך וניטע ונזרע ונעשה מזימת תרמית מעודנת מעורות כבשים. ולכן לא הבנתי איך בנויה הדירה של סבא שלי, איזה חדר סמוך למטבח (רגלי נאסרו בחוטי פשתן), איזה חדר מוביל למרפסת (האדמה זינקה אל תהום. ילדתי את הבנים בבית, לא הכרנו את הדַאר, ונלך לבאר ונמלא מים, ונביא את המים), איזה נוף נשקף מבעד לאיזה חלון אשר מבעדו ראיתי אבן שקופה ויפה מאוד. ולא אחת בחן אותי: למשל, מה פירוש המילה קיטוֹן? התשובה חדר לא היתה מספקת: אל תגוֹל דעתך על עצמך לעולם, אל תציע בעיה אחרת. הייתי אמור לדעת שמקור המילה קיטון גזור מהמילה הצרפתית בעלת הצליל הדומה שפירושה חיזור. חיזור - ומכאן חדר. ודברים כאלה הסבו לו עונג רב - גם להעמיד אותי במבוכה, גם להצטייר כידען וגם להתענג על גלגולה של מילה. האחת תקום ותבעיר את האש שלה, ותכין בצק, ותאפה את הלחם על האש ככה (מהו הכלי אשר בו נלוש את הבצק?), ותשים את האוכל שלה ליד האש וגם את הלחם, ויבואו ילדיה ובעלה ויאכלו צהריים. ועבור הביקורים היה צריך לבקש תירוץ - כך או כך דברים בטלים דיברתי. ואם עברתי בסביבה ורציתי לומר שלום - זה נמנע. וכאשר עברתי להתגורר בדירתו בסוף שנות השמונים, חלמתי פעם אחר פעם שהוא מתבונן בי ישן במיטתו, שוכב כִּרפאים. הנה, גם לי יש אליך משאלה. החיים שוב פתחו סיפורים. ולפעמים היה נדמה לי שאני רואה אותו מסתובב בשכונה, גלמוד, מבריק בלשון פיפיות.
רִפְאֵי שפה בכל מקום, רפאים ייפלו על הארץ. זה של סבא שלי, זה של השיח' מחורץ הפנים של סלמן. סיפורי הנכבה של סלמן נטור, אשר אסף וליקט בשקדנות סיפורים וסיפורי סיפורים בתחילת שנות השמונים תחת עינה הפקוחה של המשטרה החשאית. ענן כבד על ראשו, סימן לסכנה, לגלימה הטבולה בדם. תחת העין החשאית שלו, והאוזן והפה והשתן והצואה. הם ילכו לשחק ואז מחממת את המים ומכבסת את הבגדים ולאחר מכן תולה את הכביסה. סלמן שאסף וליקט בטורדנות פִשתן לתכריך מת, על מנת שהטורדנות תרדוף גם אותו - שמחה שוכחת ארוכה. שלח דְברוֹ ברפאים, בדרך חבולה אמר: המוות לעולם יישאר על־זמני, חוצה גבולות, המקים מתים לתחייה ומפיח בהם רוח חיים. רוחו של השיח' של סלמן חוזרת על מנת לתבוע את מקומה: אני בתוככי אש, ענן כבד מדכא את ראשי. לאחר שאני תולה את הכביסה נלך לשדה, כאשר החורף בא נקום ונביא עצים, נעשה גדר מסביב לבית, ככה בחוץ, ונביא צמר.

עידן צבעוני

 עידן צבעוני, ממייסדי הוצאת הספרים רסלינג, נולד בצרפת, בי״ב באב תשכ״ד, 21 ביולי 1964. למד באוניברסיטת תל-אביב. מפרסם מסות ספרותיות וביקורות ספרים. ערך (בשיתוף עם יצחק בנימיני) את אסופת המאמרים עבד, התענגות, אדון – על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה וביקורת התרבות (רסלינג, 2002); פרסם את המסה “שדות תעופה או נוסטלגיה לעתיד” בספר חללים, שדות תעופה, קניון (רסלינג, 2004). ספרו רפאים בכל מקום ראה אור בידיעות ספרים (2017). מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשניים. 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/4w8srues

עוד על הספר

נושאים

רפאים בכל מקום עידן צבעוני
רפאים
לָמָּה זֶה, הָאֻמְלָל, נָטַשְׁתָּ אֶת–אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, בָּאתָ הֵנָּה לַחֲזוֹת בָּרְפָאִים וּבְמִשְׁכְּנוֹת–הַיְגוֹנִים?
הומרוס, ״אודיסאה״
 
אדם יכול לעשות מעט מאוד בשביל לשמור על שפיות: אל תלך על האדמה, שכן אחרת תלך על חבריך המתים. על חלל אוויר אלך, על השמש אתבונן, לזיכרון שמתעורר בעקבות ריח, צמא או צליל אתפלל. סבא שלי העריך את אלה שלא השתגעו. אשוב ואשאל על דמעותיהם. לא מתוך בוז למשוגעים אמר (האוויר של מעלה מְכַלְכֵּל את כולנו), אלא זאת שהיה רגיש לקושי לשמור על שפיות. לא אחת הזכיר חבר–סטודנט שלמד איתו בשטרסבורג ושם קץ לחייו. הוא לקח משהו שהיה שייך לי, המוות הזה היה שייך לי, הוא אכל את בשר צלעותי. הוא מעולם לא נידב פרטים נוספים. התאבדותו באוגוסט 1914, מיד עם פרוץ המלחמה, הותירה אותו שבור לב והובילה לפרישתו מרוב פעילותו ומקשריו האישיים. ללא הועיל ניסה להוציא לאור את עיזבונו של אהובו.1 והוא גם מעולם לא הרשה לנו להסתובב בביתו, לרחרח, למצוא בו את חפצנו, ענייננו, להתבונן בהם. הרחוב שנמתח לפני בית האדונים היה אפוף שלוות צהריים ומוצף אור שמש בהיר. כאשר יש בית נלך, נעשה בית לאורחים, נלך בקציר ונלך וניטע ונזרע ונעשה מזימת תרמית מעודנת מעורות כבשים. ולכן לא הבנתי איך בנויה הדירה של סבא שלי, איזה חדר סמוך למטבח (רגלי נאסרו בחוטי פשתן), איזה חדר מוביל למרפסת (האדמה זינקה אל תהום. ילדתי את הבנים בבית, לא הכרנו את הדַאר, ונלך לבאר ונמלא מים, ונביא את המים), איזה נוף נשקף מבעד לאיזה חלון אשר מבעדו ראיתי אבן שקופה ויפה מאוד. ולא אחת בחן אותי: למשל, מה פירוש המילה קיטוֹן? התשובה חדר לא היתה מספקת: אל תגוֹל דעתך על עצמך לעולם, אל תציע בעיה אחרת. הייתי אמור לדעת שמקור המילה קיטון גזור מהמילה הצרפתית בעלת הצליל הדומה שפירושה חיזור. חיזור - ומכאן חדר. ודברים כאלה הסבו לו עונג רב - גם להעמיד אותי במבוכה, גם להצטייר כידען וגם להתענג על גלגולה של מילה. האחת תקום ותבעיר את האש שלה, ותכין בצק, ותאפה את הלחם על האש ככה (מהו הכלי אשר בו נלוש את הבצק?), ותשים את האוכל שלה ליד האש וגם את הלחם, ויבואו ילדיה ובעלה ויאכלו צהריים. ועבור הביקורים היה צריך לבקש תירוץ - כך או כך דברים בטלים דיברתי. ואם עברתי בסביבה ורציתי לומר שלום - זה נמנע. וכאשר עברתי להתגורר בדירתו בסוף שנות השמונים, חלמתי פעם אחר פעם שהוא מתבונן בי ישן במיטתו, שוכב כִּרפאים. הנה, גם לי יש אליך משאלה. החיים שוב פתחו סיפורים. ולפעמים היה נדמה לי שאני רואה אותו מסתובב בשכונה, גלמוד, מבריק בלשון פיפיות.
רִפְאֵי שפה בכל מקום, רפאים ייפלו על הארץ. זה של סבא שלי, זה של השיח' מחורץ הפנים של סלמן. סיפורי הנכבה של סלמן נטור, אשר אסף וליקט בשקדנות סיפורים וסיפורי סיפורים בתחילת שנות השמונים תחת עינה הפקוחה של המשטרה החשאית. ענן כבד על ראשו, סימן לסכנה, לגלימה הטבולה בדם. תחת העין החשאית שלו, והאוזן והפה והשתן והצואה. הם ילכו לשחק ואז מחממת את המים ומכבסת את הבגדים ולאחר מכן תולה את הכביסה. סלמן שאסף וליקט בטורדנות פִשתן לתכריך מת, על מנת שהטורדנות תרדוף גם אותו - שמחה שוכחת ארוכה. שלח דְברוֹ ברפאים, בדרך חבולה אמר: המוות לעולם יישאר על־זמני, חוצה גבולות, המקים מתים לתחייה ומפיח בהם רוח חיים. רוחו של השיח' של סלמן חוזרת על מנת לתבוע את מקומה: אני בתוככי אש, ענן כבד מדכא את ראשי. לאחר שאני תולה את הכביסה נלך לשדה, כאשר החורף בא נקום ונביא עצים, נעשה גדר מסביב לבית, ככה בחוץ, ונביא צמר.