פתח דבר
היה זה בשלהי הקיץ, בשנה השלישית למלכות המלך אחשוורוש, המולך על הממלכה האדירה בעולם. החום בשׁוּשָׁן הבירה היה כבד, וחדר גם אל אולם המשתה של בית המלכות אשר בארמון. במרכז האולם שכולו פאר הסבה המלכה וַשְׁתִּי על מיטת שן, מול שולחן נמוך עטור זהב, ועליו קערות כסף וזהב רקועות בתבליטים של חיות טרף — סמל לכוחו של המלך — עמוסות לעייפה במטעמים. היה זה בעיצומו של משתה לנשים, ומפאת החום עטתה ושתי שמלה מבד תחרה ורוד דק, כמעט שקוף. הקרואות למשתה, שגם גופן היה כמעט מעורטל, הסבו על מיטות שן סביבה.
מבעד לחלונות שבקיר המערבי שלחה השמש השוקעת אלומות אור אל ראש המלכה. אלה האירו את הצמות הקלועות בשערה הזהוב שהתנוצץ כמו כתר המלכות שלראשה וגלש גלים־גלים על כתפיה. עיניה הגדולות בגון אבן הטורקיז, שבשלהן נודעה לתהילה בממלכה כולה, היו מופנות אל דלת הכניסה הסגורה.
הדלת נפתחה באחת, וושתי נדהמה למראה שבעת הסריסים, משרתי המלך, שנכנסו בה בסך. הם קרבו אליה בצעדים מהירים והתייצבו לפניה.
עד כה, כאשר קרא לה אליו, שלח המלך את דברו בידי שני סריסים בלבד, והם היו מלווים אותה ממעונה עד לפתח חדר משכבו או לכל מקום שבו חיכה לה. והנה לפתע עמדו מולה לא פחות משבעה סריסים, פניהם עגולות כירח מלא, אך שלא כפני הלבנה הזורחות — ארשת פניהם חמורה. כדרכם, היו לבושים בבגדים רפויים ובהם פסים כחולים־אדומים, שלעומתם בלט חיוורון פניה של המלכה, כרצפת הבהט שמתחתיה.
ושתי קמה לקראתם, ובליל קולות הקרואות למשתה עלה סביבה. היא הפנתה את ראשה והביטה בקיר האולם שמאחוריה, שם היה תבליט ענקי של דמות בעלת כנפיים, מוקפת גליל בצבע כסף ממורק, המסמלת את האל הכביר אַהוּרָה מַזְדָא, בורא העולם ויוצר הטוב והאושר, השומר על המלך מכל רע. במבטה של המלכה הייתה תחינה לאל, שישמור גם עליה. אז ראתה בעיני רוחה את אַנְגרָה מַניוּ, מחולל הרוע, והבעת פניו חמורה, כמוה כהבעת פני הסריסים. והללו נראו לה עתה לא כשליחי המלך כי אם כשליחי הרוע, רוע גורלה.
מלכתחילה לא הייתה המלכה ושתי אשת רֵעים להתרועע. היא לא הזמינה אליה אורחות ולא ערכה משתאות. עתה שפקד אותה האסון, משתה היה רחוק מלבה כרחוק הודו מכוש — שתי המדינות המרוחקות ביותר זו מזו בין מאה עשרים ושבע המדינות שבממלכת המלך אחשוורוש. אבל, היא לא יכלה לסרב לבקשתו, שכמוה כצו, שתערוך את המשתה.
ושתי הגיעה לארמון לפני כמעט שנתיים, אז בחר בה המלך להיות המלכה. בתחילה הוא גם הציף אותה בביטויי אהבתו — במילים וגם במחלצות שבהן ציווה להלביש אותה, ובעדיים המשובצים באבני חן שבהם עיטר אותה. בארמון התוודעה להדר שבצבעי הארגמן והזהב, השונים בתכלית ממה שהורגלה אליו בכפרה. כמלכת פרס ומדי הייתה האישה הנכבדה, המהוללת ורבת הכוח שבכל נשי תבל.
אולם, כל זה היה על פני השטח בלבד. מתחת להוד העוטף אותה נותרה ושתי נערה בודדה וחסרת מגן כעלה נידף ברוח. הייתה אישה שאיימה להתנכל לה, והיא חיה בחרדה מתמדת מפניה. וההיא אכן המיטה עליה את האסון שהחריב את גופה ואת חייה.
מאז אותו אסון נפל דבר — ושתי לא בטחה עוד בכך שאהבת המלך נתונה לה ושהוא ישאיר אותה על כיסא מלכותה לאורך ימים. נחמתה היחידה הייתה גבר שככל שאחשוורוש רחק ממנה, אהבתה אליו הלכה וגברה.
מאז הכירה את המלך נוכחה כי אין הוא כסיל. אולם כאשר הוא שותה לשוכרה נבללים חושיו והשיכרון מעיב על שיקול דעתו. ועתה, בשבתו במשתה היין הגדול שערך, לבטח שלח אליה את הסריסים בעת שכרותו. ומתוך ידיעה זו, גאתה בה בהלה.
