בנות פנדרוויק מרחוב גארדם

פרק ראשון

רוזלינד אופה עוגה

כעבור ארבע שנים וארבעה חודשים:
רוזלינד היתה מאושרת. היא לא חשה את סוג האושר הנלהב, המרטיט, העלול להפוך מהר לאכזבה, אלא את אותו סוג של אושר שלֵו שמרגישים כשהחיים מתנהלים במסלולם באופן יציב בדיוק כפי שהם צריכים להתנהל. שלושה שבועות קודם לכן התחילה ללמוד בכיתה ז' בחטיבת הביניים, שהתברר כי אינה מבלבלת ומהממת כפי שטענו השמועות, בעיקר משום שהיא והחברה הכי טובה שלה, אנה, למדו יחד בכל השיעורים. וחודש ספטמבר כבר התקרב לקצו, והעלים היו על סף התפרצות של צבעים פרועים ומרהיבים — רוזלינד אהבה מאוד את הסתיו. והיום היה יום שישי אחרי הצהריים, ואף על פי שבית הספר היה בסדר, מי אינו מעדיף סופי שבוע?
ונוסף על כל זה, הדודה קלייר עמדה לבוא להתארח בביתם לסוף השבוע. הדודה קלייר האהובה, שהפגם היחיד שלה היה שהתגוררה במרחק שעתיים מביתה של משפחת פֶּנדֶרוויק בקָמֶרוֹן, מסצ'וּסֶטְס. אבל היא ניסתה לפצות על כך באמצעות ביקורים תכופים, והערב עמדה לבוא שוב. לרוזלינד היו דברים רבים כל כך לספר לה, בעיקר על חופשת הקיץ של המשפחה, שלושה שבועות נפלאים במקום שנקרא אָרְנְדֶל בהרי בֶּרקשֵׁיר. שם הם עברו הרפתקאות רבות בחברת בן ששמו ג'פרי, ובמשך זמן מה חשבה רוזלינד שהיא מאוהבת בבן אחר — מבוגר יותר — ששמו קַאגני, אבל בסופו של דבר לא יצא מזה שום דבר. עכשיו היתה רוזלינד נחושה בדעתה להתרחק למשך שנים רבות מאהבה ומכל הבלבול שהיא גורמת, אבל עדיין רצתה לדבר על כל העניין עם הדודה שלה.
צריך היה לעשות דברים רבים לפני שהדודה קלייר תגיע — לפרוש סדינים נקיים על המיטות, לשים מגבות נקיות בחדר האמבטיה, ורוזלינד רצתה לאפות עוגה — אבל קודם היה עליה לאסוף את אחותה הקטנה בַּאטִי מהגן של גולדי. היא עשתה זאת מדי יום בדרכה הביתה מבית הספר, ואפילו זה היה חלק מהאושר שחשה, מכיוון שזאת היתה השנה הראשונה שבה הטיל עליה אביה את האחריות לשמור על האחיות שלה אחרי בית הספר עד שיגיע הביתה. עד עכשיו תמיד היתה איתן שמרטפית, אחת מהאחיות בּוֹסנָה היפהפיות שגרו במורד הרחוב. ואף שהאחיות בּוֹסנָה היו שמרטפיות טובות נוסף על כך שהיו יפהפיות, רוזלינד חשבה שהיא הרבה יותר מדי גדולה — בת שתים־עשרה ושמונה חודשים — מכדי שתהיה לה שמרטפית.
ההליכה מחטיבת הביניים של קָמֶרוֹן עד לגן של גולדי ארכה עשר דקות, ורוזלינד היתה עכשיו בדקה האחרונה שלה. היא יכלה לראות בפינת הרחוב הבאה את בית העץ האפור, עם מרפסת הכניסה הרחבה שלו המלאה בצעצועים. ועכשיו יכלה לראות — היא החישה את צעדיה — ילדה קטנה עומדת לבדה על המדרגות. היו לה תלתלים כהים והיא לבשה סוודר אדום, ורוזלינד עברה בריצה את המטרים האחרונים, נוזפת בה בעודה רצה.
"בַּאטִי, את יודעת שאת אמורה להישאר בפנים עד שאני מגיעה הנה," היא אמרה. "את יודעת שזה הכלל."
בַּאטִי כרכה את זרועותיה סביב רוזלינד. "זה בסדר, כי גולדי שומרת עלי דרך החלון."
רוזלינד הרימה את מבטה, וזה אכן היה נכון. גולדי עמדה ליד החלון, ונופפה לה בחיוך. "בכל זאת, אני רוצה שמעכשיו והלאה תישארי בפנים."
"בסדר. אבל —" בַּאטִי הרימה אצבע עטופה בפלסטרים. "פשוט מַתִּי להראות לך את זה. נחתכתי כשעשינו עבודות יד."
רוזלינד אחזה באצבע הפגועה ונישקה אותה. "זה נורא כאב?"
"כן," אמרה בַּאטִי בגאווה. "ירד לי דם על כל הפלסטלינה והילדים האחרים צרחו."
"זה נשמע מרגש." רוזלינד עזרה לבַּאטִי לשים על גבה את תיק הגב הכחול הקטן שלה. "עכשיו בואי נלך הביתה ונתכונן לדודה קלייר."
ברוב הימים יכלו שתי האחיות להתעכב בדרכן הביתה — ליד עץ הסָסַאפרָס שהעלים שלו בצורת כפפה, וליד תעלת הניקוז שהוצפה בשעת גשם בדיוק במידה הנכונה, כך שאפשר לדרוך ולהשתכשך בה בלי שייכנסו מים למגפיים. ואחר כך עברו ליד הכלב המנוקד שנבח בפראות אבל רק רצה שילטפו אותו, והסדקים במדרכה שבַּאטִי היתה חייבת לקפוץ מעליהם, והבית החום עם גני הפרחים שמקיפים אותו מכל עבר, ועמודי הטלפון שעליהם תלויות לפעמים מודעות על חתולים וכלבים אבודים. בַּאטִי תמיד בחנה אותן בעיון ותהתה למה אנשים לא מטפלים בחיות המחמד שלהם טוב יותר.
אבל היום, בגלל הביקור של הדודה קלייר, הן מיהרו הביתה, ועצרו רק כדי שבַּאטִי תעביר למקום מבטחים תולעת שתעתה בחוסר תבונה ועלתה על המדרכה, ועד מהרה הן פנו לרחוב גַארדָם, שם גרו. זה היה רחוב שקט, עם חמישה בתים בלבד מכל צד, ודרך ללא מוצא בקצה. האחיות פֶּנדֶרוויק גרו שם תמיד, והן הכירו בו כל סנטימטר מקצה עד קצה ואהבו אותו. אפילו כשרוזלינד מיהרה, כמו היום, היא הבחינה בסיפוק בעצי האֶדֶר הגבוהים שעמדו לאורך הרחוב — אחד לפני כל חצר — ובבתים המשתרעים שכבר לא היו צעירים כל כך, אבל עדיין היו נוחים ומטופחים. ותמיד היה שם מישהו שנופף להן לשלום. היום היו אלה מר קוֹרקהִיל שכיסח את הדשא שלו וגברת גייגר שחלפה על פניהן במכונית מלאה במצרכים — ואז חדלה רוזלינד לנופף בחזרה, כי בַּאטִי פרצה בריצה.
"בואי כבר, רוזלינד!" קראה בַּאטִי מעבר לכתפהּ. "אני שומעת אותו!"
גם זה היה חלק מהשגרה היומית שלהן. הרקולס, הכלב של משפחת פֶּנדֶרוויק, תמיד ידע מתי בַּאטִי כמעט עומדת להגיע הביתה, והתחיל לנבוח בקול רם עד כדי כך שאפשר היה לשמוע אותו במעלה רחוב גַארדָם ובמורדו. לכן רצו עכשיו שתי האחיות, וכעבור רגע פתחה רוזלינד את הדלת הקדמית והרקולס הסתער על בַּאטִי כאילו נעדרה זה מאות שנים, ולא רק יום אחד.
רוזלינד גררה את הרקולס חזרה לתוך הבית, ובַּאטִי ריקדה לצדו בהתרגשות המפגש המחודש. כולם הלכו במורד המסדרון, דרך חדר האוכל ואל המטבח — שם פתחה רוזלינד את הדלת האחורית והדפה את הילדה והכלב, שהיו כרוכים יחד בעליזות, אל החצר האחורית. היא סגרה אחריהם את הדלת ונשענה עליה כדי להסדיר את נשימתה. עוד מעט תהיה בַּאטִי זקוקה לארוחה הקלה של אחר הצהריים, אבל בינתיים היה לרוזלינד רגע לעצמה. היא תוכל להתחיל עם העוגה, שהחליטה שתהיה עוגת אננס הפוכה.*
*עוגה הפוכה היא עוגה שבה אופים בצק מעל שכבת פירות, אבל לפני ההגשה הופכים אותה כך שהפירות פונים כלפי מעלה.
היא זִמזמה לעצמה בשמחה כשהורידה מהמדף את ספר הבישול שקיבלו הוריה כמתנת נישואים, והיה מלא בהערות שכתבה אמהּ בעיפרון. רוזלינד הכירה את כל ההערות בעל־פה, ואפילו היו לה הערות שאהבה במיוחד, כמו ההערה שנכתבה ליד מתכון הבטטות המסוכרות — עלבון לתפוחי אדמה בכל רחבי העולם. ליד מתכון עוגת האננס ההפוכה לא היתה שום הערה. אולי, אם היא תזכה להצלחה גדולה, רוזלינד תוסיף הערה משל עצמה. לפעמים עשתה זאת.
"המסו רבע כוס חמאה," קראה, ואז הניחה מחבת על הכיריים, הדליקה את האש מתחתיה ושמטה לתוכה פיסת חמאה. החמאה התחילה להימס כמעט מיד בקולות פצפוץ קלים, ומילאה את המטבח בניחוח טעים דמוי־מאפייה.
"הוסיפו כוס סוכר חום." היא מדדה את כמות הסוכר ושפכה אותו למחבת. "בחשו את תערובת החמאה והסוכר עד שהיא נמסה."
הסוכר נמס כולו לתוך החמאה ורוזלינד הסירה את המחבת מהכיריים, פתחה קופסת שימורים של פלחי אננס, וסידרה את הפרוסות על גבי תמיסת הסוכר. היא פסעה לאחור והתפעלה ממעשה ידיה. "זה נראה מרשים מאוד, רוזי. איזו טבחית נפלאה את."
היא חזרה לספר הבישול, שוב תוך כדי זמזום, ואז הבחינה בשקט חשוד בחצר האחורית. כשהציצה מבעד לדלת הבינה למה. בַּאטִי והרקולס השתופפו בתוך משוכת שיחי הפוֹרסִיתִיָה והציצו לחצר האחורית של הבית השכן. ולא לחצר השכנים שמימין, בני משפחת טַאטל, שהתגוררו שם מאז ומעולם ולא היה אכפת להם גם אילו היו בַּאטִי והרקולס מציצים פנימה דרך חלון המטבח בשעה שאכלו. לא, הם ריגלו אחרי השכנים שמשמאל, משפחת אהרונסון, שזה עתה עברה לגור שם. תקוות גדולות נתלו בשכנים החדשים הללו. משפחה גדולה היתה יכולה להיות מושלמת, כי אף פעם לא יכולים לגור ילדים רבים מדי בשכונה. ואולם התברר שמשפחת אהרונסון היא דווקא משפחה קטנה מאוד — אמא ובן פעוט שזה עתה למד לדדות, אך ללא אבא, כי הוא נפטר עוד לפני שהילד נולד. גם לאמא וגם לבן היה שיער אדמוני, וזה היה טוב, כי לא היו עוד ג'ינג'ים ברחוב, אבל צבע שיער מעניין לא יכול להספיק כשלעצמו. מר פֶּנדֶרוויק כבר הכיר מעט את גברת אהרונסון. שניהם היו מרצים באוניברסיטת קָמֶרוֹן — הוא היה בּוטָנַאי והיא אסטרו־פיזיקאית — אבל שאר בני המשפחה עוד לא הוצגו זה בפני זה.
רוזלינד לא חשבה שריגול צריך לבוא לפני היכרות רשמית.
"בַּאטִי!" היא קראה מבעד לדלת. "בואי הנה!"
בַּאטִי והרקולס התפתלו ויצאו מבין שיחי הפוֹרסִיתִיָה וגררו את עצמם באי־רצון אל הבית. "אנחנו רק משחקים סוכנים חשאיים."
"אז תשחקו משהו אחר. אולי השכנים לא אוהבים שמרגלים אחריהם."
"הם לא היו בחצר האחורית שלהם, אז הם לא יכולים לדעת. ואיך שלא יהיה, בעצם חיפשנו את החתול."
"לא ידעתי שלמשפחת אהרונסון יש חתול."
"כן, חתול ג'ינג'י גדול. בדרך כלל הוא יושב בחלון, והרקולס כבר עכשיו אוהב אותו."
אף שהרקולס טִלטל את זנבו בהסכמה, רוזלינד הטילה ספק בכך שהוא חשב דווקא על אהבה. היא מעולם לא ראתה אותו עם חתול, אבל ידעה מה הוא מרגיש כלפי סנאים, כפי שידעו כל הסנאים שניסו להקים לעצמם בית ברחוב גַארדָם. ואולם לא היה טעם להתווכח עם בַּאטִי על אודות רגשותיו העמוקים ביותר של הרקולס, ולכן שינתה רוזלינד נושא.
"מה עם הארוחה הקלה שלך?"
בַּאטִי אף פעם לא סירבה לארוחה קלה, בייחוד לא אם היתה מורכבת מגבינה, בייגלה ומיץ ענבים, ולא כאשר רוזלינד הרשתה לה, כמו היום, לאכול אותה מתחת לשולחן המטבח, מקום שבמקרה התאים מאוד לשמש מחבוא מצוין לסוכנים חשאיים.
כשבַּאטִי התיישבה במקומה חזרה רוזלינד לאפייה שלה. "נפו כוס קמח —" אבל שוב הפריעו לה, והפעם היו אלה שתי האחיות הנוספות שהגיעו הביתה מבית הספר והסתערו על המטבח.
"למשהו יש ריח טוב." זאת היתה סקַיי, שערהּ הבלונדיני דחוס בערבוביה לתוך כובע הסוואה. היא תחבה את האצבע שלה למחבת ודלתה גוש קטן מתערובת הסוכר.
רוזלינד ניסתה לגרש אותה, אבל סקַיי התחמקה ממנה, צחקה וליקקה את האצבע שלה.
"תתקשרי לאבא," אמרה רוזלינד. "את האחרונה שנכנסה."
זה היה הכלל אחרי הלימודים. בשעה שרוזלינד אספה את בַּאטִי מהגן של גולדי, סקַיי וג'יין הלכו הביתה יחד ברגל מבית הספר היסודי וַיילְדְווּד, שם למדו בכיתה ו' ובכיתה ה', בהתאמה. האחרונה שנכנסה הביתה התקשרה למר פֶּנדֶרוויק לאוניברסיטה כדי להודיע לו שהכול בסדר.
"ג'יין, תתקשרי לאבא."
"אני מוטרדת מדי משיעורי האנגלית," אמרה ג'יין.
זה לא היה מתאים לג'יין, שאהבה שיעורי אנגלית יותר מכל דבר אחר, אפילו יותר מכדורגל, שהעריצה. רוזלינד הסירה את מבטה מספר הבישול ונעצה מבט נוקב בבת פֶּנדֶרוויק השלישית. היא אכן נראתה נסערת. אפשר היה לראות על פניה אפילו עקבות של דמעות.
"מה קרה?" שאלה רוזלינד.
"גברת בּוּנדָה נתנה לה ציון 'כמעט טוב' על המאמר שלה," השיבה סקַיי בשעה ששלחה יד מתחת לשולחן ופילחה מעט מהגבינה של בַּאטִי.
"אני מרגישה מושפלת לגמרי," אמרה ג'יין. "בחיים לא אהיה סופרת אמיתית."
"אמרתי לך שגברת בּוּנדָה לא תאהב אותו."
"תני לי לראות את המאמר," אמרה רוזלינד.
ג'יין שלפה כמה כדורי נייר מקומטים מהכיס שלה והשליכה אותם על שולחן המטבח. "עכשיו אין לי שום מקצוע. אני איאלץ להיות נוודת."
רוזלינד החליקה את דפי הנייר, מצאה את העמוד הראשון וקראה: "'נשים מפורסמות בהיסטוריה של מסצ'וסטס', מאת ג'יין לֶטישָׁה פֶּנדֶרוויק. מכל הנשים העולות על הדעת כשחושבים על מסצ'וסטס, אחת בולטת יותר מכול: סברינה סטאר." היא הפסיקה לקרוא. "הכנסת את סברינה סטאר למאמר שלך?"
"כן, הכנסתי אותה," אמרה ג'יין.
סברינה סטאר היתה גיבורת חמישה ספרים, שכולם נכתבו בידי ג'יין. כל אחד מהם עסק בהצלה נועזת. עד כה הצילה סברינה צרצר, גוזל של ציפור דרור, צב, מרמיטה וילד. את זה האחרון, סברינה סטאר מצילה ילד, כתבה ג'יין במהלך חופשת הקיץ שלהם באָרְנְדֶל. ג'יין חשבה שהוא הטוב מכולם.
"אבל המטלה שלך היתה לכתוב על אישה ממסצ'וסטס שבאמת חיה פעם."
"זה בדיוק מה שאני אמרתי לה. אַי!" סקַיי התרחקה בקפיצה מהשולחן, כי בַּאטִי צבטה באותו רגע את קרסולהּ כנקמה על הגבינה הגנובה.
"הסברתי את כל זה," אמרה ג'יין. "תסתכלי בעמוד האחרון."
רוזלינד מצאה את העמוד האחרון. "מובן שסברינה סטאר היא לא אישה אמיתית ממסצ'וסטס, אבל כתבתי עליה כי היא מרתקת יותר מסוזן ב' אנתוני* הזקנה ומקלרה בָּרטוֹן**," היא קראה. "אוי, ג'יין, לא פלא שגברת בּוּנדָה נתנה לך 'כמעט טוב'."
*סוזן ב' אנתוני (1906-1820) פוליטיקאית אמריקאית, אחת המנהיגות החשובות של התנועה לזכויות הנשים.
** קלרה ברטון (1912-1821) אחות אמריקאית, מתנדבת למען איחוד מדינות הצפון במלחמת האזרחים של אמריקה, מייסדת הצלב האדום האמריקאי.
"קיבלתי 'כמעט טוב' כי אין לה שום דמיון. מי בכלל רוצה לכתוב מאמרים כשאפשר לכתוב סיפורים?"
הטלפון צִלצל, וסקַיי זינקה לענות. "הַי, אבא, כן, כולנו פה, ובדיוק עמדנו להתקשר אליך... אנחנו בסדר, חוץ מזה שג'יין נסערת כי היא קיבלה 'כמעט טוב' על המאמר שלה... באמת?" סקַיי פנתה לג'יין. "אבא אומר שתזכרי שלב טולסטוי נכשל ונזרק מהאוניברסיטה ואחר כך הוא כתב את מלחמה ושלום."
"תגידי לו שבחיים אני לא אתקבל אפילו לאוניברסיטה אם זה ימשיך ככה."
סקַיי חזרה לדבר בטלפון. "היא אמרה שבחיים היא לא תתקבל לאוניברסיטה... מה? תגיד לי שוב... אוקֵי, קלטתי. להתראות."
"מה הוא אמר?" אמרה ג'יין.
"שאת לא צריכה לדאוג כי יש לך טַאנטוּם אָמוֹרֶם סקרִיבֶּנדִי*." סקַיי ביטאה את שלוש המילים האחרונות לאט ובזהירות, משום שהיו בלטינית.
*אהבה גדולה לכתיבה.
ג'יין הביטה בתקווה ברוזלינד. "את יודעת מה זה טַאנטוּם אָמ... מה שזה לא יהיה?"
"מצטערת, הכיתה שלנו לא הגיעה הרבה מעבר לאָגרִיקוֹלָה, אָגרִיקולֵה," השיבה רוזלינד. רק השנה התחילה ללמוד לטינית בניסיון נואש להבין את אבא שלה, שתמיד זרק משפטים בשפה העתיקה. "בינתיים אני אבין רק אם אבא יגיד שהוא איכר."
"אין סיכוי," אמרה סקַיי. "כי הוא פרופסור."
"בת כמה אני צריכה להיות כדי לקרוא את מלחמה ושלום?" שאלה ג'יין. "צערי יפוג אם אמצא נפש תאומה במר טולסטוי."
"יותר גדולה מעשר, זה בטוח," אמרה סקַיי. מאחר שלא רצתה להיצבט שוב בקרסול, היא פנתה חזרה אל תערובת הסוכר שבמחבת, אבל הפעם היתה רוזלינד מוכנה לחסום אותה בגופהּ.
"מספיק," היא אמרה. "אני מכינה עוגת אננס הפוכה בשביל דודה קלייר, ואת הורסת אותה."
"דודה קלייר באה לביקור!" פניה של ג'יין אורו. "מרוב ייסורים שכחתי. היא תפיג את צערי."
"ובזמן שאני מסיימת להכין את העוגה, אתן יכולות להכין לה את חדר האורחים."
"שיעורי בית — "מִלמלה סקַיי.
"את אף פעם לא עושה שיעורי בית בימי שישי," אמרה רוזלינד נמרצוֹת. "לכי."
למרות ניסיונותיה של סקַיי להימנע מלעזור, היא הצטיינה בעבודה, והשעה הבאה חלפה בבית פֶּנדֶרוויק בצורה חלקה ביותר. הסדינים הנקיים והמגבות הנקיות טופלו, הסלון סודר, ובתור תוספת מיוחדת, גם בַּאטִי וגם הרקולס סורקו. בדיוק כששלפה רוזלינד את העוגה המוכנה מתוך התנור הִדהדה צעקתה העליזה של ג'יין בכל רחבי הבית.
"דודה קלייר הגיעה!"