נעליים גדולות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נעליים גדולות
מכר
מאות
עותקים
נעליים גדולות
מכר
מאות
עותקים

נעליים גדולות

4.9 כוכבים (52 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
בשנת 1963, כשפיל נייט סיים את לימודיו בחוג למנהל עסקים, הוא לקח מאבא שלו הלוואה של חמישים דולר והקים חברה בעלת מטרה פשוטה אחת: לייבא מיפן נעלי ריצה באיכות גבוהה ובמחיר נמוך. הוא סיים את השנה ברווח של 8,000 דולר. כיום מרוויחה החברה שהקים, נייקי, 300 מיליארד דולר בשנה והסמל המסחרי שלה, ה"סְווּש' הוא הרבה יותר מלוגו. זהו סמל ליופי, לעוצמה ולגדוּלה, והוא אחד האייקונים המזוהים ביותר בעולם.
 
אבל נייט, האיש שמאחורי הסמל של נייקי, נותר במשך שנים תעלומה. כעת, בספר אוטוביוגרפי מפתיע וצנוע, נטול עכבות, מצחיק וכתוב להפליא, הוא מספר סוף-סוף את סיפורו האישי.
 
הכול מתחיל בהחלטה לא שגרתית. בגיל 24, בזמן שהוא חורש את העולם בטיול תרמילאים במזרח, באירופה ובאפריקה, נייט מתלבט ומתחבט בקשר לעתידו, עד שהוא מחליט שבמקום לעבוד בתאגיד גדול הוא מעוניין להתחיל מאפס ולבנות לעצמו משהו חדש, דינמי, שונה.
 
בנעליים גדולות הוא מספר על הסיכונים הרבים והנועזים שלקח במהלך הדרך, על הכישלונות המייאשים, על אינספור הבנקאים הספקנים שניסו לרפות את ידיו ואף להכשילו – וגם על ההישגים המלהיבים ועל האסונות שמהם ניצל בעור שיניו.
 
במהלך הקריאה נבין לעומק את מהותן של מערכות היחסים שעיצבו את לבה ונשמתה של חברת נייקי: עם ביל בוורמן הכריזמטי וחמום המוח, שותפו ומאמן הריצה שלו בקולג', ועם עובדיו הראשונים, אוסף של טיפוסים ססגוניים שנהפכו עד מהרה למשפחה של מכורים לנייקי. יחדיו, רתמה החבורה הזאת את החזון האמיץ אל האמונה המשותפת בעוצמתו המשקמת ומחוללת הנסים של הספורט ויצרה מותג ותרבות שחוללו שינוי כביר.
 
פיל נייט, אחד המנהלים המשפיעים והנערצים ביותר בעולם העסקים, הקים את חברת Nike. Inc. וכיהן כמנכ"להּ משנת 1964 ועד 2004. מאז ועד היום הוא ממשיך לכהן כיושב ראש חבר המנהלים של נייקי. הוא חי במדינת אורגון שבארצות הברית עם אשתו פני.

פרק ראשון

שחר
 
התעוררתי לפני כולם, לפני הציפורים, לפני השמש. שתיתי כוס קפה, טרפתי טוסט, לבשתי מכנסיים קצרים וסווטשרט ושרכתי את נעלי הריצה הירוקות שלי. יצאתי בשקט מהדלת האחורית.
מתחתי את הרגליים, את מיתרי הברכיים, את שיפולי הגב ונאנקתי בצעדים הראשונים והסרבניים על הכביש הקר, אל תוך הערפל. למה תמיד קשה כל כך להתחיל?
לא היו מכוניות, לא אנשים, לא שום סימני חיים. הייתי לבד לגמרי, כל העולם שלי בלבד - אף כי דימיתי שהעצים איכשהו מודעים לנוכחותי. זאת אורגון. נדמה שהעצים תמיד יודעים. העצים תמיד שמים עלינו עין.
הסתכלתי סביבי. איזה מקום נהדר להיוולד בו, חשבתי. שלֵו, מוריק, שאנן - בגאווה קראתי לאורגון ״הבית שלי״, בגאווה קראתי לפורטלנד הקטנה עיר הולדתי. אבל הרגשתי גם צביטה של צער. אורגון יפה אמנם, אבל אנשים נוטים לראות בה מקום שלא קורה בו שום דבר ואין סיכוי רב שיקרה. אם אנחנו, תושבי אורגון, התפרסמנו במשהו, הרי זה באותה דרך חתחתים שהיה עלינו לפלס בימים עברו כדי להגיע הנה, מערבה. מאז קפאה אורגון על שמריה, פחות או יותר.
המורה הטוב ביותר שהיה לי, אדם משכמו ומעלה, הִרבה לדבר על הדרך הזאת. זאת מורשת אבותינו, היה נוהם. טבענו וגורלנו - הדנ״א שלנו. ״מוגי הלב לא יצאו לדרך מלכתחילה, החלשים מתו בדרך - נשארנו אנחנו,״ נהג לומר לי, פרפראזה על כתובת המופיעה על אנדרטה בנברסקה לזכר שיירות העגלות של החלוצים שיצאו להתיישב במערב.
אנחנו. זן נדיר של חלוציות התגלה בדרך ההיא, האמין המורה שלי, תחושה מופרזת של אפשרות לצד יכולת מופחתת לפסימיות - וכתושבי אורגון מוטלת עלינו החובה לנצור את הסגולה הזאת.
תמיד הנהנתי כדי לחלוק לו את הכבוד המגיע לו. אהבתי את האיש. אבל כשהתרחקתי חשבתי לפעמים: נו באמת, זאת בסך הכול דרך עפר.
אותו בוקר ערפילי, אותו בוקר הרה גורל ב־1962, היה סופה של הדרך שעשיתי אני עצמי - חזרתי הביתה אחרי שבע שנים ארוכות של היעדרות. היה לי מוזר לשוב ולהיות בבית, לשוב ולספוג את צליפות הגשם היומיומי. מוזר שבעתיים היה לשוב ולהתגורר עם הורי ועם אחיותי התאומות, לישון במיטת ילדותי. בלילות שכבתי על הגב, בהיתי בספרי הלימוד מהאוניברסיטה, בגביעים ובסרטי הניצחון הכחולים, מקום ראשון, שזכיתי בהם בבית הספר התיכון, וחשבתי: זה אני? עדיין?
הגברתי את קצב הריצה. הבל פי הסתלסל לתוך הערפל בפלומות כפור עגלגלות. התענגתי על היקיצה הגופנית הראשונה הזאת, על אותו רגע נפלא שמקדים את הצלילות המלאה של המוח, כשהאיברים והמפרקים מתחילים להתרפות והגוף הגשמי מתחיל להתמוסס. מוצק לנוזל.
מהר, אמרתי לעצמי. מהר.
על הנייר אני מבוגר, אמרתי לעצמי. סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה טובה - באוניברסיטה של אורגון. עשיתי תואר שני בבית ספר מעולה למִנהל עסקים - בסטנפורד. עברתי בשלום שנה של שירות בצבא ארצות הברית - בפורט לואיס ובפורט יוּסטֶס. קורות החיים שלי סיפרו שאני חייל מיומן ומשכיל, גבר בן 24. במלוא מובן המילה... למה אם כן אני מרגיש כמו נער? שאלתי את עצמי.
ולא סתם נער, אלא ביישן, חיוור ורזה כמו מקל כמו שהייתי תמיד.
אולי מפני שעדיין לא התנסיתי בשום דבר מהחיים. ופחות מכול, בפיתויים ובריגושים הרבים שהם מציעים. לא עישנתי אף סיגריה אחת, לא ניסיתי סמים. לא הפרתי שום כללים, ובוודאי שלא עברתי על החוק. היו אלה שנות ה־60, עידן המרד, והייתי האדם היחיד בכל אמריקה שטרם מרד. לא הצלחתי להיזכר אפילו בפעם אחת ויחידה שהרשיתי לעצמי לפרוק עול, שעשיתי משהו לא צפוי.
ואפילו עוד לא שכבתי עם אישה.
גיליתי נטייה לנבור בכל הדברים שאני לא, מהסיבה הפשוטה שהכרתי אותם מצוין. לעומת זאת, התקשיתי לומר בדיוק מה או מי אני עכשיו או מי אוכל להיות. כמו כל חברי, רציתי להצליח. בניגוד לחברי, לא ידעתי מה פירוש הדבר. כסף? אולי. אישה? ילדים? בית? ברור, אם ישחק לי המזל. אל המטרות האלה לימדו אותי לשאוף, ואמנם במידה מסוימת ובאופן הכי טבעי אכן שאפתי אליהן. אבל בעומק לבי חיפשתי משהו אחר, משהו מעבר לזה. הרגשתי בכל נימי נפשי שנקצב לנו זמן קצר, קצר מכפי שאנחנו מבינים, קצר כריצת בוקר, ורציתי שיהיו לימי משמעות ותכלית. שיהיו יצירתיים. חשובים. ויותר מכול... שונים.
רציתי להותיר חותם בעולם.
רציתי לנצח.
לא, זה לא נכון. רציתי רק לא להפסיד.
ופתאום זה קרה. כשלִבּי הצעיר החל להלום, כשריאותי הוורודות התרחבו ככנפי ציפור, כשהעצים נהפכו לכתם ירקרק, ראיתי הכול לנגד עיני, ראיתי בדיוק אילו חיים אני רוצה. משחק.
כן, חשבתי. זהו זה. זאת המילה. סוד האושר, שיערתי תמיד, תמצית היופי והאמת וכל מה שעלינו לדעת על שניהם, טמון בנקודה מסוימת באותו רגע שבו הכדור נמצא באוויר, כששני המתאגרפים חשים שתכף יצלצל הפעמון, כשהרצים כבר קרובים אל קו הסיום והקהל קם כאיש אחד. יש מעין צלילות מפעימה באותה חצי שנייה לפני ההכרעה על ניצחון או הפסד. רציתי שזה, הדבר הלא מוגדר הזה, יהיה חיי, חיי היומיום שלי.
לפעמים דמיינתי שאני נעשה סופר חשוב, עיתונאי חשוב, מדינאי חשוב. אבל חלום־חלומותי היה להיות ספורטאי חשוב. למרבה הצער גזר עלי הגורל להיות טוב אבל לא מצוין. בגיל 24 כבר השלמתי עם גורלי. באוניברסיטה של אורגון הצטיינתי בריצה בשלוש מארבע שנות לימודי. אבל זהו, בזה זה נגמר. והנה עכשיו, כשהתחלתי להשאיר מאחורי בזריזות מייל בכל שש דקות, כשהשמש הזורחת העלתה באש את המחטים בענפים הנמוכים של עצי האורן, שאלתי את עצמי: אולי אפשר למצוא את הדרך להרגיש את מה שמרגיש ספורטאי בלי להיות ספורטאי? לשחק כל הזמן במקום לעבוד? או במילים אחרות, ליהנות מהעבודה כל כך עד שעבודה ומשחק יהיו היינו הך.
העולם טובע במלחמות, בסבל ובצער, העול היומיומי מתיש ותכופות אינו הוגן - אולי יש רק פתרון אחד, אמרתי לעצמי, למצוא חלום הזוי, כביר, ששווה להשקיע בו, שנראה מהנה ומתאים לי, ולרדוף אחריו בדבקות ובתכליתיות של ספורטאי שכל מעייניו נתונים לדבר אחד ויחיד. אם נרצה או לא נרצה, החיים הם משחק. מי שמכחיש את האמת הזאת, מי שמסרב לשחק, נדחק לשוליים, ובזה לא רציתי. לא רציתי בשום פנים ואופן.
וכתמיד, הובילה אותי המחשבה הזאת אל הרעיון המשוגע שלי. אולי הרעיון המשוגע שלי... יצליח?
אולי.
לא, לא, הוא יצליח, הרהרתי אגב הגברת קצב הריצה. רצתי כאילו אני רודף אחרי מישהו ובד בבד מישהו רודף אחרי. אני נשבע להכריח אותו להצליח. בלי שום אולי.
ופתאום חייכתי. כמעט צחקתי. נטפתי זיעה, נעתי בחן ובחוסר מאמץ כמו תמיד, ובו בזמן ראיתי את הרעיון המשוגע שלי זוהר מולי, והוא לא נראה מטורף במיוחד. הוא אפילו לא נראה כמו רעיון. הוא נראה כמו מקום. הוא נראה כמו אדם או כמו כוח טבע שהיה קיים הרבה לפני, בנפרד ממני, אבל גם כחלק ממני. מחכה לי אבל גם מתחבא מפני. אולי זה נשמע קצת מנופח, קצת משוגע. אבל ככה הרגשתי אז.
ואולי זה לא נכון. אולי זיכרוני מגדיל את רגע האאורקה הזה או דוחס כמה רגעים לתוך רגע אחד. ואולי, אם היה רגע כזה, הוא לא היה יותר מאותו ״הַיי״ שמרגיש רץ. אני לא יודע. הרבה ממה שעבר עלי בימים ההם ובחודשים ובשנים שהחלו אז נמוג בדיוק כמו פלומות ההבל הקפואות שבקעו מפי. קלסתרים, נתונים, החלטות שנראו פעם דוחקות ובלתי־הפיכות, הכול נעלם ואיננו.
אבל נותרו אותה ודאות מעודדת ואותה אמת חזקה, שלא ייעלמו לעולם. בגיל 24 אכן היה לי רעיון משוגע, ואיכשהו, למרות החרדה הקיומית שערפלה את חושי, למרות חששותי מפני העתיד ולמרות הספקות העצמיים שכרסמו בי כמו בכל הצעירים והצעירות באמצע שנות ה־20 שלהם, כן הגעתי להחלטה שהעולם עשוי מרעיונות משוגעים. ההיסטוריה היא תהליך ארוך ומתמשך של רעיונות משוגעים. הדברים שאהבתי יותר מכול - ספרים, ספורט, דמוקרטיה, יוזמה חופשית - החלו כרעיונות משוגעים.
יתר על כן, מעטים הם הרעיונות המשוגעים יותר מהדבר האהוב עלי מכול, ריצה. ריצה היא דבר קשה. היא כואבת. היא מסוכנת. הגמול מועט ובהחלט לא מובטח. כשרצים במסלול אובלי או בכביש ריק, אין יעד של ממש. או מכל מקום, אין יעד שמצדיק את המאמץ. הפעולה עצמה נעשית היעד. לא זו בלבד שאין קו סיום, כל אחד מגדיר לעצמו את קו הסיום שלו. על הרץ למצוא בתוכו את העונג ואת הרווח מריצה. הם תלויים באופן שהרץ מגדיר אותם, באופן שהוא מוכר אותם לעצמו.
כל הרצים מכירים את ההרגשה הזאת. אנחנו גומאים קילומטר אחרי קילומטר בלי לדעת למה בדיוק. נכון שאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו רצים לקראת מטרה מסוימת, שאנחנו רודפים אחרי ריגוש כלשהו, אבל למעשה הרץ רץ כי החלופה, העצירה, מפחידה עד מוות.
אי לכך, באותו בוקר ב־1962 אמרתי לעצמי: מי שרוצה לקרוא לרעיון שלך משוגע, שיקרא... אתה תמשיך. אל תעצור. אפילו על תחשוב על עצירה עד שתגיע לשם, ואל תקדיש יותר מדי מחשבות לשאלה איפה זה ״שם״. ובשום מקרה, אל תעצור.
זאת העצה המדרבנת, הבוגרת, הנבואית, שהצלחתי לתת לעצמי, ככה במפתיע, ואיכשהו הצלחתי גם לקבל אותה. כעבור חצי מאה אני סבור שזאת העצה הטובה ביותר - אולי העצה היחידה - שראוי לתת.

סקירות וביקורות

על רגל אחת במקום שיהיה מרתון של שמות נוצצים, ניצחונות וסקנדלים, הממואר של מייסד נייקי משאיר את הפרטים המעניינים בחוץ

באמצע שנות ה-‭80‬ רתמה נייקי לשירותה את כוכב ה-‭NBA‬ מייקל ג'ורדן והשיקה נעל ספורט מהפכנית. "אייר ג'ורדן שינו את נייקי", כותב פיל נייט, "העלו אותנו לשלב הבא ולזה שאחריו". מייסד נייקי מודה שהמוצר שינה את פני החברה שלו, אבל מקדיש לו בזיכרונותיו בקושי משפט אחד, שאפילו לא עומד בפני עצמו אלא מופיע בהקשר של קרע בין נייט לאחד מעובדיו הבכירים.

כמה שנים אחר כך ולאורך תקופה ארוכה מאוד ספגה נייקי ביקורת קשה על תנאי העבודה במפעלים שלה בסין ובדרום מזרח אסיה. לנושא הטעון זה מקדיש נייט קצת יותר, כשני עמודים. גם הם מופיעים, בדומה להתייחסות הקצרצרה לאייר ג'ורדן, בפרק האחרון — ולמעשה אחרית הדבר - של 'נעליים גדולות'.

עד אז, לאורך ‭ 300‬עמודים, מפרט נייט את קורותיו ואת קורות החברה שהקים מ-‭1962‬ ועד ‭ .1980‬ זו לא טעות ולא בדיחה. הממואר שיצא ב-‭2016‬ נעצר כמעט ‭ 40‬שנה לפני כן, ביום שנייקי הונפקה בבורסה, ברגע שבו שוויו של נייט הוערך ב-‭178‬ מיליון דולר. כמה חודשים לאחר יציאת הספר הוערך השווי של מחברו ב-‭25‬ מיליארד.

מעמדו של נייט מאפשר לו לכתוב על מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. איזה מו"ל יגיד לא לטייקון, ועוד לאחד כמו נייט שנחשב נחבא אל הכלים? הרלוונטיות לא רלוונטית. רוצים לדעת איך הפכה נייקי לתאגיד רב-עוצמה, שמרפד ספורטאים ומהנדס שיאי עולם, שקובע אופנות ומזין שירי היפ הופ? מעוניינים שידליקו לכם את האור על הפינות האפלות בתולדות החברה? בשביל זה יש אינטרנט. מנייט תקבלו מגה-מרתון של השנים הראשונות וריצת 80 מטר על כל מה שבא אחר כך. והו, כמה שזה מתיש.

הסיפור של הקמת נייקי הוא דווקא מעניין. לבתול בן ‭ 20‬וקצת מאורגון, אתלט לשעבר ובוגר תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה יוקרתית, יש "רעיון משוגע": לייבא נעלי ספורט מיפן. הוא רותם למיזם את מאמן הריצה האגדי שלו — מומחה בעל שם עולמי — מגייס טיפונת כסף מאביו הלא נלהב ומתחיל לנהל ביזנס מבית המשפחה. לאטלאט נאספים לתוך העסק כל מיני טיפוסים שלא בהכרח מסתדרים זה עם זה: מיסיונר של ריצה שמחזיק תמנון מחמד, ספורטאי מבטיח שחגיגת ניצחון הושיבה אותו בכיסא גלגלים לשארית חייו, רואה חשבון עב בשר, שלוח רסן וחובב אלכוהול — רשימה חלקית. הבנק לא מפסיק להערים קשיים. החברה היפנית לא מפסיקה לחפש מפיצים אמריקאיים חלופיים. יש דרמות משפטיות. ריגול תעשייתי. עריקה. הצקות מצד ענקיות ספורט. קטסטרופה באדיבות רשות המכס ואפילו צל מאיים של חקירת ‭ .FBI‬מסלול המכשולים המאתגר הזה הוא הבסיס להתהוותה של חברה ממזרית, עם תרבות ניהולית לא צפויה ועם סמל שעומד להיחקק עמוק בעור האוניברסלי — הסווש.

את כל היסודות המוצקים האלה צריך לחלץ מביצה טובענית של פרטים. אישיים, היסטוריים, עסקיים, פילוסופיים. הרזולוציה של נייט מייגעת וחסרת היררכיה — תקריות זניחות ואנקדוטות פנימיות לא רק שלא נחתכו, הן שוות במשקלן לאירועים דרמטיים ולסיפורים עם איזשהו ערך מוסף רכילותי ויותר מזה. הסגנון מגובב וחסר כל חן — דיווח ארכני יבש, הומור מאולץ, פאתוס של מימרות זן, ציטוטים של גנרלים והכאה חוזרת על חטא בנוסח "לא הייתי מספיק בבית". בעמוד התודות מספר נייט שהצטרף לשיעורי כתיבה בסטנפורד וקיבל השראה גם מהתלמידים. או שהקורס היה גרוע, או שהוא לא ספג שם דבר.

'נעליים גדולות' היה יכול להיות קרנבל של דמויות ססגוניות, של שמות נוצצים, של ניצחונות, הפסדים וסקנדלים, מגובה בתובנות על תרבות, על ספורט ועל טבע האדם. הוא יכול היה להיות סיפור מרגש על יזם נועז שהוא בעצם גבר ביישן שהתקשה להיישיר מבט אל בני שיחו עד שלב מתקדם בקריירה, שאיבד בן, שניהל מערכת יחסים מורכבת עם אביו, שהכסף שיגע לרגע אותו ואת אשתו. והוא גם היה יכול ספר ניהול עסיסי. הפוטנציאל המשולש מהבהב לאורך הספר והופך בוהק בפרק האחרון, בקפיצה מ-‭1980‬ ל-‭2007‬ והלאה. הפרק הזה, שבו הפאתוס הופך לדבקות כמעט דתית (המשרדים של נייקי הם מקדש!) ויש תנועה קיצונית בין רגשנות לשיגעון גדלות, מבהיר עד כמה נייט לא כשיר לממש את הפוטנציאל הזה. דרוש ביוגרף נועז שייכנס לנעליו.

עוד 3 ספרים של אנשי עסקים:
איאקוקה > לי איאקוקה
לפרוץ קדימה > שריל סנדברג
האמנות שלי: איך לעשות עסקים > דונלד טראמפ

יעל נעמני

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יעל נעמני 7 לילות 23/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

על רגל אחת במקום שיהיה מרתון של שמות נוצצים, ניצחונות וסקנדלים, הממואר של מייסד נייקי משאיר את הפרטים המעניינים בחוץ

באמצע שנות ה-‭80‬ רתמה נייקי לשירותה את כוכב ה-‭NBA‬ מייקל ג'ורדן והשיקה נעל ספורט מהפכנית. "אייר ג'ורדן שינו את נייקי", כותב פיל נייט, "העלו אותנו לשלב הבא ולזה שאחריו". מייסד נייקי מודה שהמוצר שינה את פני החברה שלו, אבל מקדיש לו בזיכרונותיו בקושי משפט אחד, שאפילו לא עומד בפני עצמו אלא מופיע בהקשר של קרע בין נייט לאחד מעובדיו הבכירים.

כמה שנים אחר כך ולאורך תקופה ארוכה מאוד ספגה נייקי ביקורת קשה על תנאי העבודה במפעלים שלה בסין ובדרום מזרח אסיה. לנושא הטעון זה מקדיש נייט קצת יותר, כשני עמודים. גם הם מופיעים, בדומה להתייחסות הקצרצרה לאייר ג'ורדן, בפרק האחרון — ולמעשה אחרית הדבר - של 'נעליים גדולות'.

עד אז, לאורך ‭ 300‬עמודים, מפרט נייט את קורותיו ואת קורות החברה שהקים מ-‭1962‬ ועד ‭ .1980‬ זו לא טעות ולא בדיחה. הממואר שיצא ב-‭2016‬ נעצר כמעט ‭ 40‬שנה לפני כן, ביום שנייקי הונפקה בבורסה, ברגע שבו שוויו של נייט הוערך ב-‭178‬ מיליון דולר. כמה חודשים לאחר יציאת הספר הוערך השווי של מחברו ב-‭25‬ מיליארד.

מעמדו של נייט מאפשר לו לכתוב על מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. איזה מו"ל יגיד לא לטייקון, ועוד לאחד כמו נייט שנחשב נחבא אל הכלים? הרלוונטיות לא רלוונטית. רוצים לדעת איך הפכה נייקי לתאגיד רב-עוצמה, שמרפד ספורטאים ומהנדס שיאי עולם, שקובע אופנות ומזין שירי היפ הופ? מעוניינים שידליקו לכם את האור על הפינות האפלות בתולדות החברה? בשביל זה יש אינטרנט. מנייט תקבלו מגה-מרתון של השנים הראשונות וריצת 80 מטר על כל מה שבא אחר כך. והו, כמה שזה מתיש.

הסיפור של הקמת נייקי הוא דווקא מעניין. לבתול בן ‭ 20‬וקצת מאורגון, אתלט לשעבר ובוגר תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה יוקרתית, יש "רעיון משוגע": לייבא נעלי ספורט מיפן. הוא רותם למיזם את מאמן הריצה האגדי שלו — מומחה בעל שם עולמי — מגייס טיפונת כסף מאביו הלא נלהב ומתחיל לנהל ביזנס מבית המשפחה. לאטלאט נאספים לתוך העסק כל מיני טיפוסים שלא בהכרח מסתדרים זה עם זה: מיסיונר של ריצה שמחזיק תמנון מחמד, ספורטאי מבטיח שחגיגת ניצחון הושיבה אותו בכיסא גלגלים לשארית חייו, רואה חשבון עב בשר, שלוח רסן וחובב אלכוהול — רשימה חלקית. הבנק לא מפסיק להערים קשיים. החברה היפנית לא מפסיקה לחפש מפיצים אמריקאיים חלופיים. יש דרמות משפטיות. ריגול תעשייתי. עריקה. הצקות מצד ענקיות ספורט. קטסטרופה באדיבות רשות המכס ואפילו צל מאיים של חקירת ‭ .FBI‬מסלול המכשולים המאתגר הזה הוא הבסיס להתהוותה של חברה ממזרית, עם תרבות ניהולית לא צפויה ועם סמל שעומד להיחקק עמוק בעור האוניברסלי — הסווש.

את כל היסודות המוצקים האלה צריך לחלץ מביצה טובענית של פרטים. אישיים, היסטוריים, עסקיים, פילוסופיים. הרזולוציה של נייט מייגעת וחסרת היררכיה — תקריות זניחות ואנקדוטות פנימיות לא רק שלא נחתכו, הן שוות במשקלן לאירועים דרמטיים ולסיפורים עם איזשהו ערך מוסף רכילותי ויותר מזה. הסגנון מגובב וחסר כל חן — דיווח ארכני יבש, הומור מאולץ, פאתוס של מימרות זן, ציטוטים של גנרלים והכאה חוזרת על חטא בנוסח "לא הייתי מספיק בבית". בעמוד התודות מספר נייט שהצטרף לשיעורי כתיבה בסטנפורד וקיבל השראה גם מהתלמידים. או שהקורס היה גרוע, או שהוא לא ספג שם דבר.

'נעליים גדולות' היה יכול להיות קרנבל של דמויות ססגוניות, של שמות נוצצים, של ניצחונות, הפסדים וסקנדלים, מגובה בתובנות על תרבות, על ספורט ועל טבע האדם. הוא יכול היה להיות סיפור מרגש על יזם נועז שהוא בעצם גבר ביישן שהתקשה להיישיר מבט אל בני שיחו עד שלב מתקדם בקריירה, שאיבד בן, שניהל מערכת יחסים מורכבת עם אביו, שהכסף שיגע לרגע אותו ואת אשתו. והוא גם היה יכול ספר ניהול עסיסי. הפוטנציאל המשולש מהבהב לאורך הספר והופך בוהק בפרק האחרון, בקפיצה מ-‭1980‬ ל-‭2007‬ והלאה. הפרק הזה, שבו הפאתוס הופך לדבקות כמעט דתית (המשרדים של נייקי הם מקדש!) ויש תנועה קיצונית בין רגשנות לשיגעון גדלות, מבהיר עד כמה נייט לא כשיר לממש את הפוטנציאל הזה. דרוש ביוגרף נועז שייכנס לנעליו.

עוד 3 ספרים של אנשי עסקים:
איאקוקה > לי איאקוקה
לפרוץ קדימה > שריל סנדברג
האמנות שלי: איך לעשות עסקים > דונלד טראמפ

יעל נעמני

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יעל נעמני 7 לילות 23/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
נעליים גדולות פיל נייט
שחר
 
התעוררתי לפני כולם, לפני הציפורים, לפני השמש. שתיתי כוס קפה, טרפתי טוסט, לבשתי מכנסיים קצרים וסווטשרט ושרכתי את נעלי הריצה הירוקות שלי. יצאתי בשקט מהדלת האחורית.
מתחתי את הרגליים, את מיתרי הברכיים, את שיפולי הגב ונאנקתי בצעדים הראשונים והסרבניים על הכביש הקר, אל תוך הערפל. למה תמיד קשה כל כך להתחיל?
לא היו מכוניות, לא אנשים, לא שום סימני חיים. הייתי לבד לגמרי, כל העולם שלי בלבד - אף כי דימיתי שהעצים איכשהו מודעים לנוכחותי. זאת אורגון. נדמה שהעצים תמיד יודעים. העצים תמיד שמים עלינו עין.
הסתכלתי סביבי. איזה מקום נהדר להיוולד בו, חשבתי. שלֵו, מוריק, שאנן - בגאווה קראתי לאורגון ״הבית שלי״, בגאווה קראתי לפורטלנד הקטנה עיר הולדתי. אבל הרגשתי גם צביטה של צער. אורגון יפה אמנם, אבל אנשים נוטים לראות בה מקום שלא קורה בו שום דבר ואין סיכוי רב שיקרה. אם אנחנו, תושבי אורגון, התפרסמנו במשהו, הרי זה באותה דרך חתחתים שהיה עלינו לפלס בימים עברו כדי להגיע הנה, מערבה. מאז קפאה אורגון על שמריה, פחות או יותר.
המורה הטוב ביותר שהיה לי, אדם משכמו ומעלה, הִרבה לדבר על הדרך הזאת. זאת מורשת אבותינו, היה נוהם. טבענו וגורלנו - הדנ״א שלנו. ״מוגי הלב לא יצאו לדרך מלכתחילה, החלשים מתו בדרך - נשארנו אנחנו,״ נהג לומר לי, פרפראזה על כתובת המופיעה על אנדרטה בנברסקה לזכר שיירות העגלות של החלוצים שיצאו להתיישב במערב.
אנחנו. זן נדיר של חלוציות התגלה בדרך ההיא, האמין המורה שלי, תחושה מופרזת של אפשרות לצד יכולת מופחתת לפסימיות - וכתושבי אורגון מוטלת עלינו החובה לנצור את הסגולה הזאת.
תמיד הנהנתי כדי לחלוק לו את הכבוד המגיע לו. אהבתי את האיש. אבל כשהתרחקתי חשבתי לפעמים: נו באמת, זאת בסך הכול דרך עפר.
אותו בוקר ערפילי, אותו בוקר הרה גורל ב־1962, היה סופה של הדרך שעשיתי אני עצמי - חזרתי הביתה אחרי שבע שנים ארוכות של היעדרות. היה לי מוזר לשוב ולהיות בבית, לשוב ולספוג את צליפות הגשם היומיומי. מוזר שבעתיים היה לשוב ולהתגורר עם הורי ועם אחיותי התאומות, לישון במיטת ילדותי. בלילות שכבתי על הגב, בהיתי בספרי הלימוד מהאוניברסיטה, בגביעים ובסרטי הניצחון הכחולים, מקום ראשון, שזכיתי בהם בבית הספר התיכון, וחשבתי: זה אני? עדיין?
הגברתי את קצב הריצה. הבל פי הסתלסל לתוך הערפל בפלומות כפור עגלגלות. התענגתי על היקיצה הגופנית הראשונה הזאת, על אותו רגע נפלא שמקדים את הצלילות המלאה של המוח, כשהאיברים והמפרקים מתחילים להתרפות והגוף הגשמי מתחיל להתמוסס. מוצק לנוזל.
מהר, אמרתי לעצמי. מהר.
על הנייר אני מבוגר, אמרתי לעצמי. סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה טובה - באוניברסיטה של אורגון. עשיתי תואר שני בבית ספר מעולה למִנהל עסקים - בסטנפורד. עברתי בשלום שנה של שירות בצבא ארצות הברית - בפורט לואיס ובפורט יוּסטֶס. קורות החיים שלי סיפרו שאני חייל מיומן ומשכיל, גבר בן 24. במלוא מובן המילה... למה אם כן אני מרגיש כמו נער? שאלתי את עצמי.
ולא סתם נער, אלא ביישן, חיוור ורזה כמו מקל כמו שהייתי תמיד.
אולי מפני שעדיין לא התנסיתי בשום דבר מהחיים. ופחות מכול, בפיתויים ובריגושים הרבים שהם מציעים. לא עישנתי אף סיגריה אחת, לא ניסיתי סמים. לא הפרתי שום כללים, ובוודאי שלא עברתי על החוק. היו אלה שנות ה־60, עידן המרד, והייתי האדם היחיד בכל אמריקה שטרם מרד. לא הצלחתי להיזכר אפילו בפעם אחת ויחידה שהרשיתי לעצמי לפרוק עול, שעשיתי משהו לא צפוי.
ואפילו עוד לא שכבתי עם אישה.
גיליתי נטייה לנבור בכל הדברים שאני לא, מהסיבה הפשוטה שהכרתי אותם מצוין. לעומת זאת, התקשיתי לומר בדיוק מה או מי אני עכשיו או מי אוכל להיות. כמו כל חברי, רציתי להצליח. בניגוד לחברי, לא ידעתי מה פירוש הדבר. כסף? אולי. אישה? ילדים? בית? ברור, אם ישחק לי המזל. אל המטרות האלה לימדו אותי לשאוף, ואמנם במידה מסוימת ובאופן הכי טבעי אכן שאפתי אליהן. אבל בעומק לבי חיפשתי משהו אחר, משהו מעבר לזה. הרגשתי בכל נימי נפשי שנקצב לנו זמן קצר, קצר מכפי שאנחנו מבינים, קצר כריצת בוקר, ורציתי שיהיו לימי משמעות ותכלית. שיהיו יצירתיים. חשובים. ויותר מכול... שונים.
רציתי להותיר חותם בעולם.
רציתי לנצח.
לא, זה לא נכון. רציתי רק לא להפסיד.
ופתאום זה קרה. כשלִבּי הצעיר החל להלום, כשריאותי הוורודות התרחבו ככנפי ציפור, כשהעצים נהפכו לכתם ירקרק, ראיתי הכול לנגד עיני, ראיתי בדיוק אילו חיים אני רוצה. משחק.
כן, חשבתי. זהו זה. זאת המילה. סוד האושר, שיערתי תמיד, תמצית היופי והאמת וכל מה שעלינו לדעת על שניהם, טמון בנקודה מסוימת באותו רגע שבו הכדור נמצא באוויר, כששני המתאגרפים חשים שתכף יצלצל הפעמון, כשהרצים כבר קרובים אל קו הסיום והקהל קם כאיש אחד. יש מעין צלילות מפעימה באותה חצי שנייה לפני ההכרעה על ניצחון או הפסד. רציתי שזה, הדבר הלא מוגדר הזה, יהיה חיי, חיי היומיום שלי.
לפעמים דמיינתי שאני נעשה סופר חשוב, עיתונאי חשוב, מדינאי חשוב. אבל חלום־חלומותי היה להיות ספורטאי חשוב. למרבה הצער גזר עלי הגורל להיות טוב אבל לא מצוין. בגיל 24 כבר השלמתי עם גורלי. באוניברסיטה של אורגון הצטיינתי בריצה בשלוש מארבע שנות לימודי. אבל זהו, בזה זה נגמר. והנה עכשיו, כשהתחלתי להשאיר מאחורי בזריזות מייל בכל שש דקות, כשהשמש הזורחת העלתה באש את המחטים בענפים הנמוכים של עצי האורן, שאלתי את עצמי: אולי אפשר למצוא את הדרך להרגיש את מה שמרגיש ספורטאי בלי להיות ספורטאי? לשחק כל הזמן במקום לעבוד? או במילים אחרות, ליהנות מהעבודה כל כך עד שעבודה ומשחק יהיו היינו הך.
העולם טובע במלחמות, בסבל ובצער, העול היומיומי מתיש ותכופות אינו הוגן - אולי יש רק פתרון אחד, אמרתי לעצמי, למצוא חלום הזוי, כביר, ששווה להשקיע בו, שנראה מהנה ומתאים לי, ולרדוף אחריו בדבקות ובתכליתיות של ספורטאי שכל מעייניו נתונים לדבר אחד ויחיד. אם נרצה או לא נרצה, החיים הם משחק. מי שמכחיש את האמת הזאת, מי שמסרב לשחק, נדחק לשוליים, ובזה לא רציתי. לא רציתי בשום פנים ואופן.
וכתמיד, הובילה אותי המחשבה הזאת אל הרעיון המשוגע שלי. אולי הרעיון המשוגע שלי... יצליח?
אולי.
לא, לא, הוא יצליח, הרהרתי אגב הגברת קצב הריצה. רצתי כאילו אני רודף אחרי מישהו ובד בבד מישהו רודף אחרי. אני נשבע להכריח אותו להצליח. בלי שום אולי.
ופתאום חייכתי. כמעט צחקתי. נטפתי זיעה, נעתי בחן ובחוסר מאמץ כמו תמיד, ובו בזמן ראיתי את הרעיון המשוגע שלי זוהר מולי, והוא לא נראה מטורף במיוחד. הוא אפילו לא נראה כמו רעיון. הוא נראה כמו מקום. הוא נראה כמו אדם או כמו כוח טבע שהיה קיים הרבה לפני, בנפרד ממני, אבל גם כחלק ממני. מחכה לי אבל גם מתחבא מפני. אולי זה נשמע קצת מנופח, קצת משוגע. אבל ככה הרגשתי אז.
ואולי זה לא נכון. אולי זיכרוני מגדיל את רגע האאורקה הזה או דוחס כמה רגעים לתוך רגע אחד. ואולי, אם היה רגע כזה, הוא לא היה יותר מאותו ״הַיי״ שמרגיש רץ. אני לא יודע. הרבה ממה שעבר עלי בימים ההם ובחודשים ובשנים שהחלו אז נמוג בדיוק כמו פלומות ההבל הקפואות שבקעו מפי. קלסתרים, נתונים, החלטות שנראו פעם דוחקות ובלתי־הפיכות, הכול נעלם ואיננו.
אבל נותרו אותה ודאות מעודדת ואותה אמת חזקה, שלא ייעלמו לעולם. בגיל 24 אכן היה לי רעיון משוגע, ואיכשהו, למרות החרדה הקיומית שערפלה את חושי, למרות חששותי מפני העתיד ולמרות הספקות העצמיים שכרסמו בי כמו בכל הצעירים והצעירות באמצע שנות ה־20 שלהם, כן הגעתי להחלטה שהעולם עשוי מרעיונות משוגעים. ההיסטוריה היא תהליך ארוך ומתמשך של רעיונות משוגעים. הדברים שאהבתי יותר מכול - ספרים, ספורט, דמוקרטיה, יוזמה חופשית - החלו כרעיונות משוגעים.
יתר על כן, מעטים הם הרעיונות המשוגעים יותר מהדבר האהוב עלי מכול, ריצה. ריצה היא דבר קשה. היא כואבת. היא מסוכנת. הגמול מועט ובהחלט לא מובטח. כשרצים במסלול אובלי או בכביש ריק, אין יעד של ממש. או מכל מקום, אין יעד שמצדיק את המאמץ. הפעולה עצמה נעשית היעד. לא זו בלבד שאין קו סיום, כל אחד מגדיר לעצמו את קו הסיום שלו. על הרץ למצוא בתוכו את העונג ואת הרווח מריצה. הם תלויים באופן שהרץ מגדיר אותם, באופן שהוא מוכר אותם לעצמו.
כל הרצים מכירים את ההרגשה הזאת. אנחנו גומאים קילומטר אחרי קילומטר בלי לדעת למה בדיוק. נכון שאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו רצים לקראת מטרה מסוימת, שאנחנו רודפים אחרי ריגוש כלשהו, אבל למעשה הרץ רץ כי החלופה, העצירה, מפחידה עד מוות.
אי לכך, באותו בוקר ב־1962 אמרתי לעצמי: מי שרוצה לקרוא לרעיון שלך משוגע, שיקרא... אתה תמשיך. אל תעצור. אפילו על תחשוב על עצירה עד שתגיע לשם, ואל תקדיש יותר מדי מחשבות לשאלה איפה זה ״שם״. ובשום מקרה, אל תעצור.
זאת העצה המדרבנת, הבוגרת, הנבואית, שהצלחתי לתת לעצמי, ככה במפתיע, ואיכשהו הצלחתי גם לקבל אותה. כעבור חצי מאה אני סבור שזאת העצה הטובה ביותר - אולי העצה היחידה - שראוי לתת.