בעל השם והרופא

מבוא 

״פלורליזם רפואי״

 

היסטוריה שהייתה ראויה לשמה יותר מן החיבורים הצנועים שאנו מוגבלים בתחומם בגלל האמצעים העומדים לרשותנו היום, הייתה מייחדת מקום גם לבעיות גוף האדם. יש משום תמימות ביומרה להבין אנשים מבלי לדעת דבר על מצב בריאותם.1

 

מארק בלוך

 

פנחס קצנלנבויגן, שכיהן כרבן של כמה קהילות יהודיות בדרום גרמניה ומוראביה במאה השמונה עשרה, מספר בזיכרונותיו על מחלתה של בתו, ״האלמנה מרת רחל מפראג״, בשנת 1758. רחל סבלה מקדחת חמורה אשר חזרה והטרידה את מנוחתה. היא פנתה לעזרתו של רופא, וזה המליץ לה על רפואה הכוללת עשב מסוים, אך כאשר השתמשה בו לא חלה כל הטבה במצבה. רופא נוסף ששמו זלמן הורה לה ליטול תרופה אחרת, וזו אכן שיפרה את הרגשתה, אך כעבור זמן קצר חזרה הקדחת והפעם ביתר שאת. כיוון שהחורף הלך והתקרב, וידוע ״שימות החורף קשים לחולי קדחת״, כתבה רחל לאחיה גבריאל וביקשה ממנו שבמסעותיו לווינה יפנה ״לרופאים מומחים״ ויספר להם על קורותיה ועל כך שניסתה כבר רפואות רבות ״וגם איזה סגולות לתלות ולנושאם על הגוף״, אך אלה לא הועילו. רחל קיוותה כי תימצא באמתחתם של רופאים אלה תרופה אשר תביא מזור לחולייה. נוסף על כך פנתה במכתב גם אל אביה הרב וביקשה שיתפלל להחלמתה המהירה. אך אביה לא הסתפק בתפילה בלבד ופתח במאמצים משלו לאתר סגולה ״לחולי קדחת״. קצנלנבויגן מספר לנו כי אישה אחת בקהילתו מסרה לו סגולה שבעזרתה החלים בעלה מחולי דומה. על פי סגולה זו יש לבשל יין עם עשבים שונים בכלי חרס, ולאחר שהחולה גומע עד תום את המשקה יש להשליך את הכלי לנהר. סגולה נוספת שקיבל הרב מחתנו, אשר מצאה בכתביו של סבו המנוח, ממליצה לבצע את הפעולות הבאות:

לחולי הקדחת ל״ע [לא עלינו] תקנה קדירה וכיסוי בכסף מלא כאשר יצוה המוכר, ותמנה לתוך הקדירה ע״ז גרגרי קטניות ותאמר כך: ניט איינז, ניט צווייא [לא אחד, לא שניים] וכו' עד שבעה ושבעים, ואח״כ ישתין בעל הקדחת לתוך הקדירה על הקטניות, ואח״כ יטוח הכיסוי על הקדירה בטיט רך סביב שיהיה דבוק הכיסוי על הקדירה, ואח״כ יקברו את הקדירה והכיסוי עם כל אשר בה בעומק הקרקע במקום שלא יעבור עליה אדם כגון סמוך לחומה וכדומה, והוא בדוק ומנוסה בע״ה [בעזרת השם].2

 

במאמרו על הרפואה באיטליה בראשית העת החדשה טבע ההיסטוריון הנודע פיטר ברק (Burke) את המושג ״פלורליזם רפואי״ (״medical pluralism״) כמאפיין המרכזי של הרפואה באותה תקופה. מושג זה, שחוקרים רבים אימצו במחקריהם, מתאר מציאות רפואית שבה הייתה לחולים אפשרות לבחור בין מרפאים רבים ושיטות טיפול שונות, ושהפנייה אליהם (שפעמים רבות נעשתה בעת ובעונה אחת) נחשבה לגיטימית.3 מתוך סיפורה של רחל ופנייתה לסוגי רפואות שונים עולה כי מושג זה הולם גם את אופייה של הרפואה בקרב יהודי גרמניה בעת החדשה המוקדמת.

בניגוד לדימוי המקובל, לפני החולים באותה תקופה ניצבו, כאמור, אפשרויות מגוונות. היו שבחרו לטפל במכאוביהם בעצמם, ואחרים בחרו לפנות אל אחד או יותר מן המרפאים המרובים שאכלסו את ״השוק הרפואי״ (״the medical marketplace״) הצפוף. נוסף על רופאים בוגרי אוניברסיטאות פעלו בשוק זה גם מרפאים אחרים, כמו המנתחים, שהיו למעשה המרפאים הנפוצים ביותר. תפקידם היה לטפל בפציעות חיצוניות, לקבע שברים ולבצע הליכים כירורגיים פשוטים. פעמים רבות היו בעלי מלאכה אלה מאוגדים בגילדה אחת עם הספּרים, ונוסף על טיפולים רפואיים נהגו לגזוז את מחלפות ראשם וזקניהם של לקוחותיהם. תפקיד דומה מילאו ״הפלדשרים״, המנתחים הצבאיים שלאחר או בזמן שירותם טיפלו גם באזרחים. בעלי מלאכה אחרים שפעלו בשוק הרפואי באותה עת היו הרוקחים, שתפקידם היה כמובן לרקוח את התרופות על פי מרשמיהם של הרופאים. גם מיילדות רבות היו מצויות בו. חלקן העניקו טיפולים רפואיים נוספים פרט ללידות, ובכמה מהערים הן היו נתונות לפיקוח הרשויות. מלבד מרפאים אלה, שאפשר לומר כי השתייכו לרפואה ״הממוסדת״, היה אפשר למצוא ב״שוק הרפואי״ מספר עצום של מרפאים נוספים, שלעתים מידת הפופולריות שלהם בקרב החולים לא הייתה פחותה מזו של עמיתיהם. כאלה, למשל, היו ״הנשים החכמות״, אשר עסקו במגוון בעיות רפואיות והיו פזורות באזורי הכפר וגם במרכזי הערים. רבים פנו לעזרה למרפאים נודדים שנעו ממקום למקום והכריזו על מרכולתם או לבעלי מקצועות אחרים כרועי צאן, שמפעם לפעם עסקו גם בנושאים רפואיים. מקום חשוב היה שמור לרופאים היהודים, שנחשבו לקבוצת מרפאים בפני עצמה. אף על פי שבאופן עקרוני נחסמה כניסתם לאוניברסיטאות ולגילדות, הרופאים היהודים טיפלו גם באוכלוסייה הנוצרית נוסף על בני דתם.

מרפאים רבים אלה פעלו בעולם שבו הגבולות בין ״מדע״, ״דת״ ו״מאגיה״ היו מעורפלים, וכוהני הדת והריטואלים הדתיים היו חלק בלתי נפרד ממאמציהם של היחיד והקהילה לשמור על בריאותם. כך, למשל, בעקבות מגפה קשה שהפילה חללים מקרב ילדי הקהילה היהודית האשכנזית באמסטרדם בשנת 1761, הורה אב בית הדין לחברי הקהילה לחזור בתשובה, להימנע מהימורים, מביקור במסבאות ומהאזנה ל״כלי שיר וזמר״.4 היה זה עולם ״מכושף״ שפעלו בו שדים; אלה שכנו בעיקר ביערות ובמקומות נטושים, הטילו אימה על ההולכים בדרכים, במיוחד בשעות החשכה, ונחשבו כגורם האחראי למחלות רבות. גם ״דיבוקים״, נשמות חוטאים, ריחפו להם על פני האדמה וחיפשו הזדמנות לחדור לגופותיהם של בני האדם ולייסרם בייסורים קשים. בעיני האנשים לא היו פגיעותיהם של מזיקים אלה יד המקרה תמיד, אלא נבעו לכאורה גם מפעילותן של ״מכשפות״, שהרשויות במרכז אירופה הוסיפו להעלות על המוקד מפעם לפעם אף במאה השמונה עשרה. למרות התגברותן של מגמות ספקניות בעידן הנאורות, רבים ראו בסיפורים על אודות נישואין בין גבר לשדה5 או על דיבוק שחדר לגופו של ילד לאחר שזה לא בירך כראוי לפני ששתה ממי הנהר6 עדויות אמינות המלמדות על איומים מוחשיים. בשל הסכנה שהציבו אותם גורמים דמוניים לבריאותן של הבריות, רבים מהאמצעים הרפואיים נועד להגן מפניהם, וקמעות, לחשים, השבעות ואמצעים אחרים שאנו מגדירים ״מאגיים״ היו חלק חשוב מהארסנל הטיפולי של מרפאים רבים.

ספר זה עוסק בהיבטים שונים של הרפואה בחיי היומיום של היהודים במרחב הגרמני מן המחצית השנייה של המאה השבע עשרה ועד שנות השישים של המאה השמונה עשרה. מטרתו היא להתבונן בעולם הרפואי מנקודת מבטם של החולים עצמם, לשחזר את תפיסותיהם הרפואיות ולבדוק כיצד הסבירו את הופעתן של מחלות בגוף האדם ומה היו השיקולים שעל פיהם בחרו דווקא בדרך טיפול ובמרפא כאלה ולא אחרים מבין דרכי הטיפול והמרפאים הרבים שעמדו לרשותם בעולם הרפואי ״הפלורליסטי״ בתקופתם. כמו כן הספר מתמקד בשלוש קבוצות מרפאים בחברה היהודית, שלכאורה היו שונות זו מזו ונעדרות כל מאפיינים משותפים: הרופאים בוגרי האוניברסיטאות, ״הנשים החכמות״ והמרפאים בעזרת ״קבלה מעשית״, בעלי השם. בחינה מדוקדקת של המאפיינים של כל קבוצה תאפשר לנו לאתר דווקא נקודות דמיון בפרקטיקה ובתפיסה הרפואית של המרפאים השונים ותגלה כי הייתה שפה בסיסית משותפת לרבדים שונים בחברה היהודית ומחוצה לה.

כאמור, נקודת הסיום הכרונולוגית של ספר זה היא שנות השישים של המאה השמונה עשרה. בחירה זו נובעת מהרצון להימנע מלדון בתנועת ההשכלה ובהשפעותיה השונות. שדה הרפואה היה אחד המוקדים שבהם התחולל המאבק בין ההשכלה ל״מסורת״, והדוגמה המובהקת לכך היא ויכוח ״הלנת המתים״ שהתרחש בשנות השמונים והתשעים של המאה השמונה עשרה ושאת שורשיו אפשר לאתר כבר בשנת 71772 .ספר זה שואף להתרחק קמעה מצִלה הכבד של תנועת ההשכלה ולהתמקד דווקא בתקופה שקדמה להתגבשותו של השיח הרפואי המודרני, שבה ההבחנות בין ״המסורת״ לרפואה ״המדעית״ היו מטושטשות, ולבחון אותה מנקודת מבט עצמאית ככל האפשר ולא בעד הפריזמה של יחסה עם תנועת הנאורות.

מלבד הארת היבט חשוב ומרכזי בחיי היומיום של אותה תקופה, הדיון ברפואה יכול לסייע לנו להיטיב להבין את החברה היהודית. תפיסותיהם של היהודים בשדה הרפואה לא נוצרו יש מאין, כמובן, אלא היו חלק ממארג רחב של אמונות וגישות שעיצבו את הדרך שבה היהודים התבוננו בעולמם ופירשו אותו. על כן דיוננו כאן יכול לשמש צוהר להתבוננות בהיבטים של החיים היהודיים שלא הודגשו במחקר בעבר ולהצביע על התמורות שהתחוללו בהם. יתר על כן, המקרה היהודי הוא מקרה בוחן מרתק בעולם הרפואי האירופי. הקיום היהודי הייחודי של קבוצת מיעוט הניצבת בשוליה של החברה יכול לאתגר את גישותינו לבחינת הרפואה בעת החדשה המוקדמת, להצביע על יכולתן המוגבלת של הקטגוריות הקיימות לשקף את אופיו של העולם הרפואי ולהכניס להקשר שונה תהליכים שהתרחשו בו לאורך התקופה הנידונה.