פתיחה
בראשית היו האמונה וההיגיון זוג משמַיִם. הם חיו יחדיו באושר ובשיתוף פעולה, תמכו זה בזו והולידו ילדים רבים שהביאו ברכה לעולם: השכל הישר, המוסר, התרבות, האמנות והדת.
אלא שיום אחד החליט ההיגיון שהוא רוצה לחיות לבדו. הוא הרגיש שהאמונה מפריעה לו ומבלבלת אותו, ושבלעדיה יוכל להצליח יותר. ההיגיון גירש את האמונה והקיף את ביתו בקירות חזקים וחומות גבוהות, כשרק דרך צרה ודחוקה בשם ״לוגיקה״ מובילה פנימה, ורק באמצעות מפתחות שנקראו ״הוכחות״ ניתן לפתוח את הדלת. כדי למנוע מהאמונה לחזור לביתו, לקח לעצמו בת זוג חדשה: הספקנות. זו שמרה בקנאות על ביתו של ההיגיון, ובכל פעם שהאמונה ניסתה להתקרב - הדפה אותה בלעג וקנטורים.
ללא האמונה הפכו חייו של ההיגיון לבטוחים ויציבים. אלא שהיה זה ביטחון של תא כלא אטום, שאין יוצא ממנו ואין בא. ההיגיון לבדו היה עקר, ולא היה יכול להוליד וליצור שום דבר; זיווגו עם הספקנות הביא לעולם רק צאצאים מעוותים, קרים וחסרי נשמה, שתקפו את ילדיהם המשותפים של האמונה וההיגיון ופגעו בהם קשות.
האמונה מצדה ניסתה שוב ושוב להתחבר מחדש עם ההיגיון. היא הבינה שבלעדיו היא עלולה לטעות ולאבד את דרכה. מדי פעם, כשגברו עליה רגשות המרירות כלפיו, לקחה לעצמה בני זוג אחרים, תמהונים ונוודים למיניהם ששוטטו מחוץ לתחומו של ההיגיון; אולם גם הצאצאים של זיווגים אלו נולדו מעוותים, מטורפים וחסרי בינה, וגם אלו הביאו סבל רב לעולם.
וכך הלך ההיגיון ונעשה קר ומנוכר יותר ויותר, ואילו האמונה הלכה ונעשתה פרועה וחסרת יציבות. וכל אחד מהם האשים את השני בכל הרעות החולות של העולם.
עד שבסופו של דבר הבין ההיגיון שהניתוק שלו מהאמונה גורם לו להתפורר מבפנים ולכלות את עצמו מרוב שיממון וריקנות. הוא החליט לגרש מעליו את הספקנות, לפתוח דרכים חדשות נוסף על הלוגיקה, לוותר על הצורך בהוכחות ולהזמין את האמונה לחזור לביתו. האמונה פרצה חלונות בקירות האטומים, אפשרה לאור השמש ולאוויר הצח לזרום פנימה, והוציאה את ההיגיון מההתאבנות הקפואה שבה היה שרוי זמן כה רב. ההיגיון מצדו העניק לאמונה את הגבולות הבטוחים והיציבים של ביתו, ששמרו עליה מפני תעייה בשדות זרים ומשונים. השניים חזרו לחיות יחדיו באושר, והעולם כולו שמח בשמחתם.
