דברים רעים 3 - טריגר יפהפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דברים רעים 3 - טריגר יפהפה
מכר
אלפי
עותקים
דברים רעים 3 - טריגר יפהפה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

דברים רעים 3 - טריגר יפהפה

4.9 כוכבים (57 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת היגיניס־דוידי
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אפריל 2017
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 367 עמ' מודפסים

תקציר

טריסטן הגיע לנקודת שפל ודניקה היא זו שנפגעה מכך יותר מכולם, כשראתה במו עיניה את ההוכחה האכזרית לכך שהאהבה לא מנצחת הכול.
 
ההשלכות
קשה ומפחיד לאחות את שברי חייך אחרי טרגדיה, וזה בהנחה שכל החלקים עדיין ברשותך. אבל מה אם לא? מה אם החלקים החסרים בנשמתך נמצאים בידיו של מישהו אחר? את חופרת עמוק ועובדת עם מה שיש. זה מה שדניקה אמרה לעצמה יום אחרי יום במשך שנים. אהבתם של טריסטן ודניקה נכשלה בכל מבחן שהחיים העמידו בפניה. היא לא יכלה לשכוח את זה, ולוּ לרגע אחד. המבחנים האלה היו אמנם קשים במיוחד, אבל דניקה היא לא הטיפוס שנוטה לרחמים עצמיים. היא צריכה להתרכז בכישלון. הכישלון היה הלקח. לא הייתה לה שום כוונה להתאמץ כל כך כדי להיחלץ מהגיהינום מבלי ללמוד את הלקח הזה אחת ולתמיד.
 
האיחוד
יותר משש שנים אחרי הלילה ששינה את הכול, נאלצת דניקה להעביר סוף שבוע בחברתו הצמודה של טריסטן, בחתונה של שניים מחבריהם הטובים ביותר. עבר זמן רב והיא חושבת שהם יכולים לשוב להיות ידידים בלי להחריב את שלוות נפשה, אבל לאחר זמן קצר בנוכחותו היא נזכרת במשהו שאילצה את עצמה לשכוח: היתה סיבה לכך שהיא עברה סיוטים עם הגבר הזה ולמענו, משהו ממש טוב שהיה שם לפני כל הרע. היא מדהימה את עצמה בכניעתה המהירה לרעב שאפילו לא העלתה על דעתה שעדיין יכול להשתלט עליה. לכל הכחשה, גם כזו הנובעת מן הכוונות הטובות ביותר, יש נקודת שבירה.
 
המציאות האכזרית
אחרי כל מה שקרה, אחרי כל העליות והנפילות, הכאב וההשלכות, האם יוכלו השניים לנווט את דרכם בים החרטה העמוקה, לשרוד את העימות החזיתי עם כל מה שאיבדו ולמצוא את הכוח לנסות שוב?
 
ספר זה מיועד לגיל 18 ומעלה

פרק ראשון

כמה חודשים אחרי התאונה
 
דניקה
 
הפיזיותרפיה הייתה סיוט. כאב, חוסר טעם ותסכול משולבים בתחושת חוסר תקווה כי ידעתי שיש גבול למה שתרגילים יכולים לעשות. אבל נתתי לפיזיו את כל מה שהיה לי. היו לי עקשנות צרופה וכוח סבל בכמויות, ולא הסכמתי להסתפק בפחות.
הייתי בת עשרים ואחת בסך הכול, כמעט עשרים ושתיים, אבל לפני טריסטן לא הרגשתי צעירה אפילו פעם אחת בחיי. איתו, לתקופה מסוימת, הרגשתי שאני צעירה חסרת דאגות שכל החיים לפניה. וחיים מבטיחים.
כאילו הכול היה רק חלום, קסם שפג, השמחה המשוחררת הזאת נעלמה שוב מלבי באותה המהירות שבה נכנסה אליו. חזרתי להיות האישה האחראית להפליא שהייתי אמורה להיות.
לא הזלתי אפילו דמעה אחת של רחמים עצמיים. זה אף פעם לא עשה לי את זה. הייתי יותר בקטע של מרירות רעילה, והייתי צריכה את כל כוח הרצון שלי כדי לא לתת לה לאכול אותי.
התגעגעתי אליו. אפילו לא יכולתי לשקר לעצמי.
התגעגעתי אליו נורא.
שכנעתי את עצמי שהייתה שם רק תשוקה, לא אהבת אמת. שאהבת אמת היא מיתוס, סטייה לא מכוונת מהדברים האמיתיים בחיים. מה שהרגשתי אל טריסטן היה חזק ומכלה, אבל אמרתי לעצמי, כמו מנטרה שרצה לי בראש, שזה לא היה משהו מוצק ואיתן.
אבל בכל זאת, כל דבר קטן הזכיר לי אותו. היו לנו יותר מדי דברים משותפים, עברנו יחד יותר מדי דברים, הרגשנו יותר מדי, ולכל רגש היה זיכרון. כל-כך הרבה שירים, סרטים ותוכניות טלוויזיה היו חסומים בפניי עכשיו, ולעולם לא אוכל לצפות בהם שוב. זאת הייתה פרֵדה מהסוג הזה. הסוג ההרסני.
כשהגעגועים היו ממש בלתי נסבלים עברתי לתפקוד הישרדותי שבו המוח שלי חזר למקום הריק שאותו שכללתי לכדי שלמות כנערה צעירה שעברה התעללות מינית. זה שירת אותי היטב בתקופות האלה. ולמזלי, התקופות האלה תמיד עברו בסוף.
דאגתי להיות עסוקה כל-כך שלא נשאר לי הרבה זמן לשקוע בצער, ולא היה לי זמן בכלל לחכות ולקוות למשהו שמלכתחילה לא היה אמור לקרות. לימודים, עבודה ותכנון קריירת החלומות שלי, תהליך מורכב ביותר.
יכולתי להשקיע את כל החיים שלי בשאיפות לעתיד, ולמעשה זו הייתה האפשרות היחידה שלי מאז שהאפשרות להקים משפחה נקרעה ממני באלימות ולתמיד.
לא הרגשתי שלמה במשך תקופה ארוכה אבל אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני חזקה. חזקה מספיק כדי להמשיך למרות חסרונם של חלקים מסוימים ממני או, אם להיות כנה, למרות חסרונם של חלקים ענקיים וחשובים ממני.
וזה מה שעשיתי.
 
טריסטן
 
"ברוך הבא לקרשים," אמר הפסיכולוג שלי בפעם הראשונה שנכנסתי למשרדו.
חשבתי שזאת דרך לא רעה להתחיל. לא הייתי יכול לשפוך את לבי בפניו אם לא היה לו חוש הומור לפחות.
הוא היה גבר נמוך בן חמישים ומשהו. שיער ארוך, אפור ופרוע. משקפיו נחו תמיד על קצה אפו בזמן שבחן אותי במבטו.
ואפילו לא הייתה לו ספת עור חומה, כמו שחששתי. יכולתי לשבת זקוף ולדבר איתו כמו בן אדם נורמלי ולא בשכיבה, כמו בסרטים.
ישבתי על כורסה נוחה מולו, כשהשולחן בינינו, ועם הזמן סיפרתי לו הכול.
"יש לך לפעמים חורים שחורים?" הוא שאל בפגישה הראשונה שלנו בטון אדיש בזמן שעיניו סרקו את הגיליון המונח על שולחנו. הייתי קצת מקובע על הגיליון הזה.
"סליחה?"
"חורים שחורים. בזיכרון. פרקי זמן שבהם אתה מתפקד, אבל לא זוכר אחר כך שום דבר."
אהבתי את שיטת העבודה שלו, את היכולת שלו לעזור לי להיפתח בלי לעשות מזה עניין גדול ואת העובדה שבתגובותיו הרגועות הוא אף פעם לא נתן לי להרגיש שהטרגדיות בחיי קשות מדי להתמודדות. "כן, בטח. אני קורא להם סופי שבוע."
הוא חייך אבל לא הרים את ראשו. "אני מתאר לעצמי שזה גרם ללא מעט בעיות בחיים האישיים שלך."
האנדרסטייטמנט הכי גדול בהיסטוריה.
זו הייתה הגלולה המרה ביותר שהייתי צריך לבלוע. איך נקודת השפל שלי השפיעה עליה. תמיד ספגתי והקרבתי בהגנה על אחי, על אימא שלי.
ואשתי. אשתי. לא עשיתי דבר להקל על הכאב שלה, לשאת את פציעותיה בעצמי. להפך, אני גרמתי לה אותן. אבל לא יכולתי לחזור לאחור. לא יכולתי לחיות על "מה היה קורה אילו", אם רציתי סיכוי לחיים כלשהם.
"ברור... בגלל זה אני פה, לא?" ניסיתי להישמע אדיש, אבל כמעט נחנקתי מהמילים. "איבדתי את כל האנשים הקרובים בחיים שלי. את אח שלי, את אימא שלי, את אשתי, את הילד שלא נולד. הכול בגלל ההתמכרות."
"אתה כנראה עקשן מאוד אם רק אחרי כל זה הגעת לכאן." הוא חייך. "עקשנות היא המומחיות שלי. אנחנו נסתדר מצוין."
ובאמת הסתדרנו מצוין. אבל לפעמים שנאתי אותו, כי הוא אמר לי דברים קשים, דברי אמת.
"אל תצפה להשיג אותה בחזרה לעולם," הוא אמר לי יום אחד כששוב לא הצלחתי להפסיק לדבר על דניקה. "זה משהו שאתה צריך להכין את עצמך אליו וללמוד לקבל אותו. אני כבר רואה שזה יהיה האתגר הכי גדול שלך כשתחזור לחיים הרגילים אחרי הגמילה."
רציתי להתווכח, רציתי לריב איתו. אבל רק עצמתי עיניים וניסיתי לקבל.
"תגיד לי על מה אתה חושב," הוא אמר לי בקול ששיקף את טוב לבו.
"חשבתי על השלב הראשון."
"יופי. תגיד לי מה זה בשבילך."
"אני חסר אונים מול ההתמכרות שלי. אני לא מצליח להשתלט על החיים שלי."
"זאת תשובה שלקוחה ישר מהספר, נכון, אבל זה טוב. לוקח זמן להפנים את זה. בוא נסתכל רגע על כל שנים-עשר השלבים כמכלול. מבט מלמעלה, אם תרצה. הם בעצם מלמדים אותנו שאנחנו לא יכולים לשחק אותה אלוהים. יש דברים שאין לנו את הכוח לשנות אותם, לא רק מה שקשור לשתייה או לא שתייה, סמים או לא סמים. זה מדבר גם על טעויות שעשינו בעבר. אתה צריך להפנים את העובדה שאתה לא יכול לשנות את דעתה, ולמצוא דרך להמשיך לחיות ולהישאר נקי. אתה מסוגל כבר להפנים את זה?"
"הייתי רוצה פשוט לדבר איתה. אם אני רק אצליח לשכנע אותה להיפגש איתי, להראות לה שאני חוזר למוטב, אני חושב שזה יוכיח לה שהשתניתי, שאני מוכן לעשות הכול כדי להיות בחיים שלה."
"טוב, אני רואה שיש לנו עוד הרבה עבודה פה."
וכך זה נמשך. לאט לאט התחלתי לקבל את העובדה שאולי זה באמת נגמר בינינו. לא כפרֵדה זמנית, אלא ככאב לצמיתות.
זו הייתה גלולה מרה מאוד.
עברו חודשים רבים עד שיכולתי להיפתח במפגשי הקבוצה הטיפולית. חודשים רבים שבהם שמעתי סיפורים של אחרים. חלקם לא היו קשים כל-כך, אבל אחרים היו קשים יותר משלי.
אישה אחת, מכורה להרואין, סיפרה בפתיחות שהיא הזניחה את התינוק שלה כל-כך הרבה זמן עד שהוא מת במיטתו בזמן שהיא הייתה מסטולית.
לקח לי זמן לעכל את הסיפור הזה והיה לי קשה עם הדרך שבה היא סיפרה אותו, כאילו זה קרה למישהו אחר.
משהו בניתוק שלה ממש השפיע עליי.
האם גם אני התנתקתי עד כדי כך מחיי? ואם כן, איך? איך יכולתי להיות אגואיסט כל-כך, אכזרי כל-כך, ולהזניח כל דבר בחיי במשך כל-כך הרבה זמן?
חיפשתי קהות חושים, כולנו חיפשנו אותה, וקהות החושים הזאת הפכה אותנו למפלצות כשהיינו בהשפעת החומרים שהתמכרנו אליהם.
נאלצתי להשלים עם הדברים שהמפלצת שבתוכי עשתה. ועם העובדה שאני הייתי המפלצת הזאת.
כשהתחלתי להבין את זה, לקבל את זה, התחלתי להיפתח במפגשים.
"אני טריסטן. אני מכור לאלכוהול ולסמים. אני כאן כי ההתמכרות עלתה לי באהבת חיי."
חייכתי בעצב והשפלתי את עיניי להתבונן בכפות ידיי. "אני חושב שהתחלתי להתאהב בה בפעם הראשונה שהיא קראה לי זונה ממין זכר."
 
לא היה קל לארגן את הפגישה. היא לא הסכימה לדבר איתי ישירות, אז הכול נעשה לאט מאוד, דרך ג'רי. הפרעות צצו כל הזמן.
עברו כמה חודשים עד שבכלל הצלחנו להתחיל לגלגל את זה.
היא אפילו לא הסכימה להיפגש איתי לבד, כאילו אני איזה פושע מסוכן.
ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי.
זה לא היה קל, לא קל לשפיות שלי, לכוח הרצון שלי להישאר נקי, אבל הייתי חייב להתמקד בדברים החיוביים.
אספתי כמה חברים שהכרתי במרכז הגמילה.
טריניטי הייתה מכורה להרואין בת עשרים שהוריה הכניסו אותה לגמילה כבר ארבע פעמים. היא הייתה עכשיו בתקופה הנקייה הארוכה ביותר שלה מאז גיל חמש-עשרה. היא הייתה בחורה חמודה ומצחיקה, וקיוויתי שהפעם היא תצליח.
היא הייתה זעירה בממדיה ולבשה תמיד חולצת טריקו שחורה וג'ינס. שיערה הג'ינג'י הקצר היה ארוך רק מלפנים, עד כדי כך שהוא כיסה עין אחת, אבל היא עדיין הצליחה ליצור קשר עין טוב.
טוד היה אמן קעקועים בן עשרים וחמש ומכור למשככי כאבים. גרנו ביחד בבית המעבר אחרי הגמילה. הוא היה נמוך ורזה, עם שיער מחומצן וכל-כך הרבה קעקועים שלידו נראיתי כמו בד חלק.
בתקופת הגמילה רכשתי חברים בקלות ובמהירות, אבל לצערי חברויות רבות לא שרדו. כמעט כל מי שהכרתי חזר להתמכרות שלו בשמונת החודשים האחרונים. אלה שנשארו נקיים איתי היו כמו חבל הצלה, נחוצים מאוד לתהליך ההחלמה שלי.
טריניטי וטוד נשארו נקיים מאז הגמילה ועדיין נאבקו, כמוני. הם היו החברה האידיאלית בשבילי, עברו אותם דברים שאני עברתי, ולכן יכלו להבין כמה קשה לי לקראת הפגישה המתקרבת.
הם היו איתי בקבוצה הטיפולית וידעו הכול על האובססיה שלי לדניקה, ועל כל הסיבות שהיו לה לשנוא אותי.
הגענו לשם מוקדם כי כבר לא יכולתי לחכות. הייתי פקעת עצבים. כל-כך מתוח שלא הייתי מסוגל לשבת בשקט.
מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה, הפגישה הזאת הייתה משהו שחיכיתי לו, שפיתחתי אליו אובססיה, שעינה אותי, שאכל אותי. זה פשוט לא יכול להיגמר ככה. חייב להיות עוד משהו, משהו שאני יכול לעשות כדי לכפר על מעשיי.
אפילו אם לא אוכל להיות בעלה, השתוקקתי להיות בחייה. בכל דרך שתתאפשר לי.
הייתי לוקח בשתי ידיים כל דבר.
שום דבר פחות מהכול לא יביא לי אושר, אבל אני אקח כל מה שיש.
פירורים, שאריות, טעימה ממה שהיא הרגישה כלפיי פעם, כמזור למה שאני עדיין הרגשתי אליה, ובענק.
אפילו את זה הייתי לוקח.
רעדתי כל-כך שנשפך לי קפה על הידיים כשניסיתי לשתות את הנטול שהזמנתי רק כדי שיהיה לי משהו לעשות עם הידיים.
בזמן שישבנו וחיכינו לה העתיד היה כל-כך לא ברור, או יותר נכון כל-כך נוטה לכיוון עתיד שלא אוכל לשאת, עד שרציתי לשתות כפי שלא רציתי מעודי.
שיתפתי אותם במידע הזה. זה היה חלק מהתהליך, לשתף ולבקש עזרה ברגעים הקשים. זה עדיין היה בניגוד לכל אינסטינקט שטבוע בי, אבל השתדלתי בכל כוחי ללמוד את הדרך החדשה.
הדרך הישנה, מן הסתם, לא עבדה בשבילי. גם אם מותחים נורא את גבולות הדמיון.
"טוב, אז בוא נלך לשתות משהו, גבר. בטח כבר חמש איפה שהוא בעולם." טוד אמר את זה כבדיחה, וזה בדיוק העידוד שהייתי צריך.
פרצתי בצחוק וגם טריניטי צחקה.
ישבתי עם הפנים אל הדלת, בתצפית, והייתי הראשון שראה אותה.
קפאתי. כל הגוף שלי פשוט הפך לפסל ברגע שראיתי אותה. בהתחלה רק מההלם, מהעונג הנדיר לראות את הפנים היפות שלה, אפילו ממרחק של כמה מטרים, מבעד לדלת הזכוכית.
איש אחד פתח לה את הדלת וגמעתי אותה בעיניי ברגע עוצר נשימה.
היא לבשה חצאית שחורה ארוכה שהגיעה עד קרסוליה. חולצה צמודה בצבע ורוד בהיר הבליטה את גזרתה המושלמת. שיערה היה פזור ומבריק, איפור כבד יותר ממה שזכרתי, והיא הייתה פשוט מהממת.
עדיין האישה הכי יפה שראיתי בחיים. וידעתי שהיא תמיד תהיה כזאת.
"שיט..." טוד מלמל.
"הבחורה הזאת מהממת," אמרה טריניטי.
דניקה התחילה לעבור בפתח, וידיי נסגרו לאגרופים. "וואו," המשיכה טריניטי באימה, "זאת היא?"
לא עניתי, לא הייתי מסוגל. הייתי לכוד בגיהינום הפרטי שלי כשראיתי אותה מתקשה לצעוד אפילו את המטרים המעטים אל השולחן הקרוב לדלת.
הרגשתם פעם כאילו מישהו נועץ את היד שלו בחזה שלכם, תוקע לכם חולץ פקקים ישר בתוך הלב ומתחיל לסובב? לא? אז זה מה שהרגשתי באותו רגע.
פאק, זה לא היה מחזה יפה.
לרגע אינסופי נכנסתי לסרטים. ראיתי מה עשיתי לה וניסיתי להתמודד עם זה, ניסיתי להמשיך לנשום אפילו לעוד רגע אחד, לחיות אפילו שתיעבתי את עצמי עד עמקי נשמתי.
בכלל לא הייתי מודע לכך שאני נע לעברה עד שהגעתי לשולחן שלה. הגוף שלי נע מעצמו ללא תקשורת ממוחי.
היא בקושי הביטה בפניי, רק מבט מנומס אחד, מהיר והורס, לפני שעיניה התקבעו בגובה החזה שלי.
אלוהים. היא אפילו לא מסוגלת להסתכל עליי עכשיו. זה שבר אותי. עד עכשיו הפגישה הייתה גרועה מהפחדים הכי גדולים שלי.
הסתכלתי עליה המון זמן, שתיתי אותה בעיניי, ניסיתי לשדל אותה במבטי להסתכל עליי.
בסופו של דבר שלפתי את עצמי מהטראנס. "להזמין לך משהו? קפה או תה?"
רעד קל שבקלים עבר בה, אבל נעלם תוך שנייה. לא הייתי בטוח שלא דמיינתי את זה או יצרתי את זה, כי אני בעצמי רעדתי.
"תה חם, תודה," היא ענתה לבסוף בנוקשות.
הלכתי לדלפק והזמתי שתי כוסות תה, בלי להוריד ממנה את העיניים.
היא לא הסתכלה עליי אפילו פעם אחת.
חזרתי לשולחן עם התה והיא החוותה תודה בראשה והתחילה לבהות בתה שלה. היא הוסיפה שקית סוכר וערבבה.
"חלב?" שאלתי.
היא סימנה לא בראשה והוסיפה עוד סוכר. היא לא שתתה את התה, רק השתמשה בו כדי להעסיק את עצמה.
דחפתי את התה הנטוש שלי הצדה.
הנחתי את ידיי על השולחן ושילבתי את האצבעות. הסתכלתי על אצבעותיי באותו ריכוז שהיא הסתכלה על התה שלה. נשמתי עמוק מאוד, בניסיון לאזור אומץ.
"יש לי הרבה חרטות, הרבה דברים רעים שאני צריך לזקוף לחובתי, אבל תאמיני לי כשאני אומר שההשפעה השלילית שהייתה לי על החיים שלך היא החרטה הכי גדולה שלי." התכוננתי הרבה לנאום הזה. לא חשבתי שבלי הכנות וחזרות אני אוכל לומר את הדברים בלי להישבר באמצע.
סוף-סוף הרגשתי את העיניים שלה עליי, אבל עכשיו לא היה לי הכוח להביט בהן. ידעתי שלא אמצא בהן שום דבר שאוכל לעמוד בו.
הלוואי שהיא הייתה אומרת משהו, לא חשוב מה, אבל כשהיה ברור שהיא לא תגיד כלום, המשכתי. "לא מגיע לי שתסלחי לי אחרי כל מה שקרה, אבל אני מבקש סליחה."
מתחנן, חשבתי.
מתרפס.
"אני רוצה שתדעי שהייתי לוקח הכול בחזרה אם הייתי יכול, ותדעי שאני לוקח אחריות על כל הדברים הרעים שקרו. אני כל-כך מצטער שהנפילה שלי לנקודת השפל ההיא פגעה גם בך." בבקשה, חשבתי. תבקשי ממני משהו, לא משנה מה. תני לי לתת ואת רק תיקחי. תני לי מקום כלשהו בחיים שלך שוב. "כל פיצוי שתוכלי לחשוב עליו, כל מה שתבקשי ממני, אני אתן בשמחה. אני לרשותך. תמיד, דניקה. ואני רוצה בשיא הכנות שיום אחד, אולי עם הזמן, אולי תשקלי להיות שוב ידידה שלי. "
ידה עלתה אל גרונה והיא הצטמררה, כאילו בתיעוב.
רעדתי מכאב.
אני עד כדי כך מגעיל אותה עכשיו שאפילו עצם הרעיון של ידידות איתי מרתיע אותה פיזית?
"טריסטן," היא אמרה לאט בקול צרוד. "אני סולחת. אבל בבקשה אל תחשוב שאני רואה בך אחראי לכל מה שקרה."
הרגשתי, לרגע קצרצר, תחושה חזקה של התרוממות רוח.
"הדברים לא הסתדרו כמו שציפיתי," היא המשיכה. "אבל שום אדם הוא לא האשם הבלעדי. אז כן, אני סולחת לך על הכול."
שמחה, פליאה וניצוץ גדול של תקווה מילאו את חזי. המילים הבאות שלה הביאו מיד כאב, אימה והכחשה.
"עם זאת, אני נאלצת לסרב להצעת הידידות. יש דברים... אני מתכוונת שיש אנשים, שצריכים לשמור על מרחק אחד מהשני, ואנחנו זוג כזה."
לא, לא, לא, חשבתי. רק לא זה. אל תנתקי אותי לגמרי. אני יכול לספוג הכול, רק לא את זה.
אבל ראיתי את נחישות החלטתה בכתפיה הנוקשות.
ראיתי את הסוף בעיניה המושפלות.
לכל הפחות אני צריך לתת לה את מה שברור כל-כך שהיא רוצה. לא הייתה לי זכות להתווכח איתה על זה. אחרי כל מה שעשיתי. "אם זה מה שאת מרגישה, אני מכבד את ההחלטה שלך." המילים לא רצו לצאת ממני אבל הכרחתי אותן.
"זה מה שאני מרגישה," היא אמרה מהר. "אבל תודה על ההתנצלות, ואני מאחלת לך רק טוב." היא דיברה אל עצם הבריח שלי. "אני שמחה שהחלטת לקבל עזרה."
היא סיימה. זה כל מה שהיא התכוונה להגיד לי. לא יכולתי להאמין, אבל אילצתי את עצמי לקבל את זה.
בסופו של דבר ניתקתי את עצמי משם בכוח.
זה לא היה קל.
הגוף שלי לא רצה לעזוב אותה, בדיוק כמו הלב שלי. לא ידעתי איך אוכל להמשיך אבל היה ברור שהיא כבר המשיכה בחייה.
"אני צריך להיות עסוק. חייב להיות מאופס היום," אמרתי לחבריי כשחזרתי לשולחן שלהם. בהיתי בפניה של דניקה, שישבה בראש מורכן. איך הגענו לזה? הייתה לי בראש תמונה כל-כך ברורה של איך היא הייתה מסתכלת עליי פעם, כאילו אני כל עולמה.
הייתי נותן הכול כדי לקבל את זה שוב.
כדי להיות ראוי לזה.
אבל ברור שאף פעם לא אהיה ראוי לזה.
"אני מרגיש צורך ממש חזק לקחת משהו." אמרתי את זה ישר ולעניין.
"אנחנו נעסיק אותך," טריניטי אמרה בעדינות.
"נלך לסרט ואחר כך לחדר כושר," הציע טוד. "אני יודע שאתה מת על אימונים."
הנהנתי ויצאתי איתם החוצה. עברנו ליד דניקה, שהמשיכה לשבת ולא מיהרה לשום מקום, ועדיין בהתה בכוס שלה בפנים ריקות מהבעה.
עצרתי לידה אבל טריניטי תפסה לי את הזרוע ומשכה אותי משם.
"היא שונאת אותי," אמרתי לבסוף כשהכנסתי את המכונית להילוך. "היא אמרה שהיא סולחת לי, אבל היא לא רוצה אותי בחיים שלה. בשום דרך. היא אמרה שאנחנו אפילו לא יכולים להיות ידידים. היא בקושי הייתה מסוגלת להסתכל עליי."
"טריסטן..." טריניטי אמרה בעדינות וראיתי לפי הטון שלה שגם היא, כמוני, קיוותה שהפגישה תהיה מוצלחת יותר מבחינתי.
"אני מה זה מצטער, אחי," אמר טוד. "לא היה לך מזל. אבל יש דברים שהם לא בשליטתנו."
זה היה לקח קשה ללמידה, אבל ניסיתי בכל כוחי ללמוד אותו היטב.

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת היגיניס־דוידי
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אפריל 2017
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 367 עמ' מודפסים
דברים רעים 3 - טריגר יפהפה ר.ק. לילי
כמה חודשים אחרי התאונה
 
דניקה
 
הפיזיותרפיה הייתה סיוט. כאב, חוסר טעם ותסכול משולבים בתחושת חוסר תקווה כי ידעתי שיש גבול למה שתרגילים יכולים לעשות. אבל נתתי לפיזיו את כל מה שהיה לי. היו לי עקשנות צרופה וכוח סבל בכמויות, ולא הסכמתי להסתפק בפחות.
הייתי בת עשרים ואחת בסך הכול, כמעט עשרים ושתיים, אבל לפני טריסטן לא הרגשתי צעירה אפילו פעם אחת בחיי. איתו, לתקופה מסוימת, הרגשתי שאני צעירה חסרת דאגות שכל החיים לפניה. וחיים מבטיחים.
כאילו הכול היה רק חלום, קסם שפג, השמחה המשוחררת הזאת נעלמה שוב מלבי באותה המהירות שבה נכנסה אליו. חזרתי להיות האישה האחראית להפליא שהייתי אמורה להיות.
לא הזלתי אפילו דמעה אחת של רחמים עצמיים. זה אף פעם לא עשה לי את זה. הייתי יותר בקטע של מרירות רעילה, והייתי צריכה את כל כוח הרצון שלי כדי לא לתת לה לאכול אותי.
התגעגעתי אליו. אפילו לא יכולתי לשקר לעצמי.
התגעגעתי אליו נורא.
שכנעתי את עצמי שהייתה שם רק תשוקה, לא אהבת אמת. שאהבת אמת היא מיתוס, סטייה לא מכוונת מהדברים האמיתיים בחיים. מה שהרגשתי אל טריסטן היה חזק ומכלה, אבל אמרתי לעצמי, כמו מנטרה שרצה לי בראש, שזה לא היה משהו מוצק ואיתן.
אבל בכל זאת, כל דבר קטן הזכיר לי אותו. היו לנו יותר מדי דברים משותפים, עברנו יחד יותר מדי דברים, הרגשנו יותר מדי, ולכל רגש היה זיכרון. כל-כך הרבה שירים, סרטים ותוכניות טלוויזיה היו חסומים בפניי עכשיו, ולעולם לא אוכל לצפות בהם שוב. זאת הייתה פרֵדה מהסוג הזה. הסוג ההרסני.
כשהגעגועים היו ממש בלתי נסבלים עברתי לתפקוד הישרדותי שבו המוח שלי חזר למקום הריק שאותו שכללתי לכדי שלמות כנערה צעירה שעברה התעללות מינית. זה שירת אותי היטב בתקופות האלה. ולמזלי, התקופות האלה תמיד עברו בסוף.
דאגתי להיות עסוקה כל-כך שלא נשאר לי הרבה זמן לשקוע בצער, ולא היה לי זמן בכלל לחכות ולקוות למשהו שמלכתחילה לא היה אמור לקרות. לימודים, עבודה ותכנון קריירת החלומות שלי, תהליך מורכב ביותר.
יכולתי להשקיע את כל החיים שלי בשאיפות לעתיד, ולמעשה זו הייתה האפשרות היחידה שלי מאז שהאפשרות להקים משפחה נקרעה ממני באלימות ולתמיד.
לא הרגשתי שלמה במשך תקופה ארוכה אבל אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני חזקה. חזקה מספיק כדי להמשיך למרות חסרונם של חלקים מסוימים ממני או, אם להיות כנה, למרות חסרונם של חלקים ענקיים וחשובים ממני.
וזה מה שעשיתי.
 
טריסטן
 
"ברוך הבא לקרשים," אמר הפסיכולוג שלי בפעם הראשונה שנכנסתי למשרדו.
חשבתי שזאת דרך לא רעה להתחיל. לא הייתי יכול לשפוך את לבי בפניו אם לא היה לו חוש הומור לפחות.
הוא היה גבר נמוך בן חמישים ומשהו. שיער ארוך, אפור ופרוע. משקפיו נחו תמיד על קצה אפו בזמן שבחן אותי במבטו.
ואפילו לא הייתה לו ספת עור חומה, כמו שחששתי. יכולתי לשבת זקוף ולדבר איתו כמו בן אדם נורמלי ולא בשכיבה, כמו בסרטים.
ישבתי על כורסה נוחה מולו, כשהשולחן בינינו, ועם הזמן סיפרתי לו הכול.
"יש לך לפעמים חורים שחורים?" הוא שאל בפגישה הראשונה שלנו בטון אדיש בזמן שעיניו סרקו את הגיליון המונח על שולחנו. הייתי קצת מקובע על הגיליון הזה.
"סליחה?"
"חורים שחורים. בזיכרון. פרקי זמן שבהם אתה מתפקד, אבל לא זוכר אחר כך שום דבר."
אהבתי את שיטת העבודה שלו, את היכולת שלו לעזור לי להיפתח בלי לעשות מזה עניין גדול ואת העובדה שבתגובותיו הרגועות הוא אף פעם לא נתן לי להרגיש שהטרגדיות בחיי קשות מדי להתמודדות. "כן, בטח. אני קורא להם סופי שבוע."
הוא חייך אבל לא הרים את ראשו. "אני מתאר לעצמי שזה גרם ללא מעט בעיות בחיים האישיים שלך."
האנדרסטייטמנט הכי גדול בהיסטוריה.
זו הייתה הגלולה המרה ביותר שהייתי צריך לבלוע. איך נקודת השפל שלי השפיעה עליה. תמיד ספגתי והקרבתי בהגנה על אחי, על אימא שלי.
ואשתי. אשתי. לא עשיתי דבר להקל על הכאב שלה, לשאת את פציעותיה בעצמי. להפך, אני גרמתי לה אותן. אבל לא יכולתי לחזור לאחור. לא יכולתי לחיות על "מה היה קורה אילו", אם רציתי סיכוי לחיים כלשהם.
"ברור... בגלל זה אני פה, לא?" ניסיתי להישמע אדיש, אבל כמעט נחנקתי מהמילים. "איבדתי את כל האנשים הקרובים בחיים שלי. את אח שלי, את אימא שלי, את אשתי, את הילד שלא נולד. הכול בגלל ההתמכרות."
"אתה כנראה עקשן מאוד אם רק אחרי כל זה הגעת לכאן." הוא חייך. "עקשנות היא המומחיות שלי. אנחנו נסתדר מצוין."
ובאמת הסתדרנו מצוין. אבל לפעמים שנאתי אותו, כי הוא אמר לי דברים קשים, דברי אמת.
"אל תצפה להשיג אותה בחזרה לעולם," הוא אמר לי יום אחד כששוב לא הצלחתי להפסיק לדבר על דניקה. "זה משהו שאתה צריך להכין את עצמך אליו וללמוד לקבל אותו. אני כבר רואה שזה יהיה האתגר הכי גדול שלך כשתחזור לחיים הרגילים אחרי הגמילה."
רציתי להתווכח, רציתי לריב איתו. אבל רק עצמתי עיניים וניסיתי לקבל.
"תגיד לי על מה אתה חושב," הוא אמר לי בקול ששיקף את טוב לבו.
"חשבתי על השלב הראשון."
"יופי. תגיד לי מה זה בשבילך."
"אני חסר אונים מול ההתמכרות שלי. אני לא מצליח להשתלט על החיים שלי."
"זאת תשובה שלקוחה ישר מהספר, נכון, אבל זה טוב. לוקח זמן להפנים את זה. בוא נסתכל רגע על כל שנים-עשר השלבים כמכלול. מבט מלמעלה, אם תרצה. הם בעצם מלמדים אותנו שאנחנו לא יכולים לשחק אותה אלוהים. יש דברים שאין לנו את הכוח לשנות אותם, לא רק מה שקשור לשתייה או לא שתייה, סמים או לא סמים. זה מדבר גם על טעויות שעשינו בעבר. אתה צריך להפנים את העובדה שאתה לא יכול לשנות את דעתה, ולמצוא דרך להמשיך לחיות ולהישאר נקי. אתה מסוגל כבר להפנים את זה?"
"הייתי רוצה פשוט לדבר איתה. אם אני רק אצליח לשכנע אותה להיפגש איתי, להראות לה שאני חוזר למוטב, אני חושב שזה יוכיח לה שהשתניתי, שאני מוכן לעשות הכול כדי להיות בחיים שלה."
"טוב, אני רואה שיש לנו עוד הרבה עבודה פה."
וכך זה נמשך. לאט לאט התחלתי לקבל את העובדה שאולי זה באמת נגמר בינינו. לא כפרֵדה זמנית, אלא ככאב לצמיתות.
זו הייתה גלולה מרה מאוד.
עברו חודשים רבים עד שיכולתי להיפתח במפגשי הקבוצה הטיפולית. חודשים רבים שבהם שמעתי סיפורים של אחרים. חלקם לא היו קשים כל-כך, אבל אחרים היו קשים יותר משלי.
אישה אחת, מכורה להרואין, סיפרה בפתיחות שהיא הזניחה את התינוק שלה כל-כך הרבה זמן עד שהוא מת במיטתו בזמן שהיא הייתה מסטולית.
לקח לי זמן לעכל את הסיפור הזה והיה לי קשה עם הדרך שבה היא סיפרה אותו, כאילו זה קרה למישהו אחר.
משהו בניתוק שלה ממש השפיע עליי.
האם גם אני התנתקתי עד כדי כך מחיי? ואם כן, איך? איך יכולתי להיות אגואיסט כל-כך, אכזרי כל-כך, ולהזניח כל דבר בחיי במשך כל-כך הרבה זמן?
חיפשתי קהות חושים, כולנו חיפשנו אותה, וקהות החושים הזאת הפכה אותנו למפלצות כשהיינו בהשפעת החומרים שהתמכרנו אליהם.
נאלצתי להשלים עם הדברים שהמפלצת שבתוכי עשתה. ועם העובדה שאני הייתי המפלצת הזאת.
כשהתחלתי להבין את זה, לקבל את זה, התחלתי להיפתח במפגשים.
"אני טריסטן. אני מכור לאלכוהול ולסמים. אני כאן כי ההתמכרות עלתה לי באהבת חיי."
חייכתי בעצב והשפלתי את עיניי להתבונן בכפות ידיי. "אני חושב שהתחלתי להתאהב בה בפעם הראשונה שהיא קראה לי זונה ממין זכר."
 
לא היה קל לארגן את הפגישה. היא לא הסכימה לדבר איתי ישירות, אז הכול נעשה לאט מאוד, דרך ג'רי. הפרעות צצו כל הזמן.
עברו כמה חודשים עד שבכלל הצלחנו להתחיל לגלגל את זה.
היא אפילו לא הסכימה להיפגש איתי לבד, כאילו אני איזה פושע מסוכן.
ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי.
זה לא היה קל, לא קל לשפיות שלי, לכוח הרצון שלי להישאר נקי, אבל הייתי חייב להתמקד בדברים החיוביים.
אספתי כמה חברים שהכרתי במרכז הגמילה.
טריניטי הייתה מכורה להרואין בת עשרים שהוריה הכניסו אותה לגמילה כבר ארבע פעמים. היא הייתה עכשיו בתקופה הנקייה הארוכה ביותר שלה מאז גיל חמש-עשרה. היא הייתה בחורה חמודה ומצחיקה, וקיוויתי שהפעם היא תצליח.
היא הייתה זעירה בממדיה ולבשה תמיד חולצת טריקו שחורה וג'ינס. שיערה הג'ינג'י הקצר היה ארוך רק מלפנים, עד כדי כך שהוא כיסה עין אחת, אבל היא עדיין הצליחה ליצור קשר עין טוב.
טוד היה אמן קעקועים בן עשרים וחמש ומכור למשככי כאבים. גרנו ביחד בבית המעבר אחרי הגמילה. הוא היה נמוך ורזה, עם שיער מחומצן וכל-כך הרבה קעקועים שלידו נראיתי כמו בד חלק.
בתקופת הגמילה רכשתי חברים בקלות ובמהירות, אבל לצערי חברויות רבות לא שרדו. כמעט כל מי שהכרתי חזר להתמכרות שלו בשמונת החודשים האחרונים. אלה שנשארו נקיים איתי היו כמו חבל הצלה, נחוצים מאוד לתהליך ההחלמה שלי.
טריניטי וטוד נשארו נקיים מאז הגמילה ועדיין נאבקו, כמוני. הם היו החברה האידיאלית בשבילי, עברו אותם דברים שאני עברתי, ולכן יכלו להבין כמה קשה לי לקראת הפגישה המתקרבת.
הם היו איתי בקבוצה הטיפולית וידעו הכול על האובססיה שלי לדניקה, ועל כל הסיבות שהיו לה לשנוא אותי.
הגענו לשם מוקדם כי כבר לא יכולתי לחכות. הייתי פקעת עצבים. כל-כך מתוח שלא הייתי מסוגל לשבת בשקט.
מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה, הפגישה הזאת הייתה משהו שחיכיתי לו, שפיתחתי אליו אובססיה, שעינה אותי, שאכל אותי. זה פשוט לא יכול להיגמר ככה. חייב להיות עוד משהו, משהו שאני יכול לעשות כדי לכפר על מעשיי.
אפילו אם לא אוכל להיות בעלה, השתוקקתי להיות בחייה. בכל דרך שתתאפשר לי.
הייתי לוקח בשתי ידיים כל דבר.
שום דבר פחות מהכול לא יביא לי אושר, אבל אני אקח כל מה שיש.
פירורים, שאריות, טעימה ממה שהיא הרגישה כלפיי פעם, כמזור למה שאני עדיין הרגשתי אליה, ובענק.
אפילו את זה הייתי לוקח.
רעדתי כל-כך שנשפך לי קפה על הידיים כשניסיתי לשתות את הנטול שהזמנתי רק כדי שיהיה לי משהו לעשות עם הידיים.
בזמן שישבנו וחיכינו לה העתיד היה כל-כך לא ברור, או יותר נכון כל-כך נוטה לכיוון עתיד שלא אוכל לשאת, עד שרציתי לשתות כפי שלא רציתי מעודי.
שיתפתי אותם במידע הזה. זה היה חלק מהתהליך, לשתף ולבקש עזרה ברגעים הקשים. זה עדיין היה בניגוד לכל אינסטינקט שטבוע בי, אבל השתדלתי בכל כוחי ללמוד את הדרך החדשה.
הדרך הישנה, מן הסתם, לא עבדה בשבילי. גם אם מותחים נורא את גבולות הדמיון.
"טוב, אז בוא נלך לשתות משהו, גבר. בטח כבר חמש איפה שהוא בעולם." טוד אמר את זה כבדיחה, וזה בדיוק העידוד שהייתי צריך.
פרצתי בצחוק וגם טריניטי צחקה.
ישבתי עם הפנים אל הדלת, בתצפית, והייתי הראשון שראה אותה.
קפאתי. כל הגוף שלי פשוט הפך לפסל ברגע שראיתי אותה. בהתחלה רק מההלם, מהעונג הנדיר לראות את הפנים היפות שלה, אפילו ממרחק של כמה מטרים, מבעד לדלת הזכוכית.
איש אחד פתח לה את הדלת וגמעתי אותה בעיניי ברגע עוצר נשימה.
היא לבשה חצאית שחורה ארוכה שהגיעה עד קרסוליה. חולצה צמודה בצבע ורוד בהיר הבליטה את גזרתה המושלמת. שיערה היה פזור ומבריק, איפור כבד יותר ממה שזכרתי, והיא הייתה פשוט מהממת.
עדיין האישה הכי יפה שראיתי בחיים. וידעתי שהיא תמיד תהיה כזאת.
"שיט..." טוד מלמל.
"הבחורה הזאת מהממת," אמרה טריניטי.
דניקה התחילה לעבור בפתח, וידיי נסגרו לאגרופים. "וואו," המשיכה טריניטי באימה, "זאת היא?"
לא עניתי, לא הייתי מסוגל. הייתי לכוד בגיהינום הפרטי שלי כשראיתי אותה מתקשה לצעוד אפילו את המטרים המעטים אל השולחן הקרוב לדלת.
הרגשתם פעם כאילו מישהו נועץ את היד שלו בחזה שלכם, תוקע לכם חולץ פקקים ישר בתוך הלב ומתחיל לסובב? לא? אז זה מה שהרגשתי באותו רגע.
פאק, זה לא היה מחזה יפה.
לרגע אינסופי נכנסתי לסרטים. ראיתי מה עשיתי לה וניסיתי להתמודד עם זה, ניסיתי להמשיך לנשום אפילו לעוד רגע אחד, לחיות אפילו שתיעבתי את עצמי עד עמקי נשמתי.
בכלל לא הייתי מודע לכך שאני נע לעברה עד שהגעתי לשולחן שלה. הגוף שלי נע מעצמו ללא תקשורת ממוחי.
היא בקושי הביטה בפניי, רק מבט מנומס אחד, מהיר והורס, לפני שעיניה התקבעו בגובה החזה שלי.
אלוהים. היא אפילו לא מסוגלת להסתכל עליי עכשיו. זה שבר אותי. עד עכשיו הפגישה הייתה גרועה מהפחדים הכי גדולים שלי.
הסתכלתי עליה המון זמן, שתיתי אותה בעיניי, ניסיתי לשדל אותה במבטי להסתכל עליי.
בסופו של דבר שלפתי את עצמי מהטראנס. "להזמין לך משהו? קפה או תה?"
רעד קל שבקלים עבר בה, אבל נעלם תוך שנייה. לא הייתי בטוח שלא דמיינתי את זה או יצרתי את זה, כי אני בעצמי רעדתי.
"תה חם, תודה," היא ענתה לבסוף בנוקשות.
הלכתי לדלפק והזמתי שתי כוסות תה, בלי להוריד ממנה את העיניים.
היא לא הסתכלה עליי אפילו פעם אחת.
חזרתי לשולחן עם התה והיא החוותה תודה בראשה והתחילה לבהות בתה שלה. היא הוסיפה שקית סוכר וערבבה.
"חלב?" שאלתי.
היא סימנה לא בראשה והוסיפה עוד סוכר. היא לא שתתה את התה, רק השתמשה בו כדי להעסיק את עצמה.
דחפתי את התה הנטוש שלי הצדה.
הנחתי את ידיי על השולחן ושילבתי את האצבעות. הסתכלתי על אצבעותיי באותו ריכוז שהיא הסתכלה על התה שלה. נשמתי עמוק מאוד, בניסיון לאזור אומץ.
"יש לי הרבה חרטות, הרבה דברים רעים שאני צריך לזקוף לחובתי, אבל תאמיני לי כשאני אומר שההשפעה השלילית שהייתה לי על החיים שלך היא החרטה הכי גדולה שלי." התכוננתי הרבה לנאום הזה. לא חשבתי שבלי הכנות וחזרות אני אוכל לומר את הדברים בלי להישבר באמצע.
סוף-סוף הרגשתי את העיניים שלה עליי, אבל עכשיו לא היה לי הכוח להביט בהן. ידעתי שלא אמצא בהן שום דבר שאוכל לעמוד בו.
הלוואי שהיא הייתה אומרת משהו, לא חשוב מה, אבל כשהיה ברור שהיא לא תגיד כלום, המשכתי. "לא מגיע לי שתסלחי לי אחרי כל מה שקרה, אבל אני מבקש סליחה."
מתחנן, חשבתי.
מתרפס.
"אני רוצה שתדעי שהייתי לוקח הכול בחזרה אם הייתי יכול, ותדעי שאני לוקח אחריות על כל הדברים הרעים שקרו. אני כל-כך מצטער שהנפילה שלי לנקודת השפל ההיא פגעה גם בך." בבקשה, חשבתי. תבקשי ממני משהו, לא משנה מה. תני לי לתת ואת רק תיקחי. תני לי מקום כלשהו בחיים שלך שוב. "כל פיצוי שתוכלי לחשוב עליו, כל מה שתבקשי ממני, אני אתן בשמחה. אני לרשותך. תמיד, דניקה. ואני רוצה בשיא הכנות שיום אחד, אולי עם הזמן, אולי תשקלי להיות שוב ידידה שלי. "
ידה עלתה אל גרונה והיא הצטמררה, כאילו בתיעוב.
רעדתי מכאב.
אני עד כדי כך מגעיל אותה עכשיו שאפילו עצם הרעיון של ידידות איתי מרתיע אותה פיזית?
"טריסטן," היא אמרה לאט בקול צרוד. "אני סולחת. אבל בבקשה אל תחשוב שאני רואה בך אחראי לכל מה שקרה."
הרגשתי, לרגע קצרצר, תחושה חזקה של התרוממות רוח.
"הדברים לא הסתדרו כמו שציפיתי," היא המשיכה. "אבל שום אדם הוא לא האשם הבלעדי. אז כן, אני סולחת לך על הכול."
שמחה, פליאה וניצוץ גדול של תקווה מילאו את חזי. המילים הבאות שלה הביאו מיד כאב, אימה והכחשה.
"עם זאת, אני נאלצת לסרב להצעת הידידות. יש דברים... אני מתכוונת שיש אנשים, שצריכים לשמור על מרחק אחד מהשני, ואנחנו זוג כזה."
לא, לא, לא, חשבתי. רק לא זה. אל תנתקי אותי לגמרי. אני יכול לספוג הכול, רק לא את זה.
אבל ראיתי את נחישות החלטתה בכתפיה הנוקשות.
ראיתי את הסוף בעיניה המושפלות.
לכל הפחות אני צריך לתת לה את מה שברור כל-כך שהיא רוצה. לא הייתה לי זכות להתווכח איתה על זה. אחרי כל מה שעשיתי. "אם זה מה שאת מרגישה, אני מכבד את ההחלטה שלך." המילים לא רצו לצאת ממני אבל הכרחתי אותן.
"זה מה שאני מרגישה," היא אמרה מהר. "אבל תודה על ההתנצלות, ואני מאחלת לך רק טוב." היא דיברה אל עצם הבריח שלי. "אני שמחה שהחלטת לקבל עזרה."
היא סיימה. זה כל מה שהיא התכוונה להגיד לי. לא יכולתי להאמין, אבל אילצתי את עצמי לקבל את זה.
בסופו של דבר ניתקתי את עצמי משם בכוח.
זה לא היה קל.
הגוף שלי לא רצה לעזוב אותה, בדיוק כמו הלב שלי. לא ידעתי איך אוכל להמשיך אבל היה ברור שהיא כבר המשיכה בחייה.
"אני צריך להיות עסוק. חייב להיות מאופס היום," אמרתי לחבריי כשחזרתי לשולחן שלהם. בהיתי בפניה של דניקה, שישבה בראש מורכן. איך הגענו לזה? הייתה לי בראש תמונה כל-כך ברורה של איך היא הייתה מסתכלת עליי פעם, כאילו אני כל עולמה.
הייתי נותן הכול כדי לקבל את זה שוב.
כדי להיות ראוי לזה.
אבל ברור שאף פעם לא אהיה ראוי לזה.
"אני מרגיש צורך ממש חזק לקחת משהו." אמרתי את זה ישר ולעניין.
"אנחנו נעסיק אותך," טריניטי אמרה בעדינות.
"נלך לסרט ואחר כך לחדר כושר," הציע טוד. "אני יודע שאתה מת על אימונים."
הנהנתי ויצאתי איתם החוצה. עברנו ליד דניקה, שהמשיכה לשבת ולא מיהרה לשום מקום, ועדיין בהתה בכוס שלה בפנים ריקות מהבעה.
עצרתי לידה אבל טריניטי תפסה לי את הזרוע ומשכה אותי משם.
"היא שונאת אותי," אמרתי לבסוף כשהכנסתי את המכונית להילוך. "היא אמרה שהיא סולחת לי, אבל היא לא רוצה אותי בחיים שלה. בשום דרך. היא אמרה שאנחנו אפילו לא יכולים להיות ידידים. היא בקושי הייתה מסוגלת להסתכל עליי."
"טריסטן..." טריניטי אמרה בעדינות וראיתי לפי הטון שלה שגם היא, כמוני, קיוותה שהפגישה תהיה מוצלחת יותר מבחינתי.
"אני מה זה מצטער, אחי," אמר טוד. "לא היה לך מזל. אבל יש דברים שהם לא בשליטתנו."
זה היה לקח קשה ללמידה, אבל ניסיתי בכל כוחי ללמוד אותו היטב.