זיכרונותיו של חבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זיכרונותיו של חבר
הוספה למועדפים

זיכרונותיו של חבר

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רותם עטר
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: 1899
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 136 עמ' מודפסים

אוקטב מירבו

אוקטב מירבו (1917-1848) סופר, מחזאי, עיתונאי ומבקר אמנות צרפתי, נולד בטרווייר שבנורמנדי. למד בתיכון של המסדר הישועי. בשנת 1870 גויס לצבא ולחם בפרוסים, וב-1872 עבר לפריז והחל לעבוד כעיתונאי. מירבו היה בין היתר מבקר אמנות, וככזה טען שהאמנים וינסנט ואן גוך, פול גוגן, קלוד מונה ואוגוסט רודן הם גאונים כשעוד לא היו מוכרים, ופעל רבות לקידומם. בימי פרשת דרייפוס היה מירבו פעיל למען שחרורו של דרייפוס. במשך שנים, לצד עבודתו כעיתונאי, כתב ספרים בשמות עט שונים, עד שב-1884 פרסם רומן ראשון (Le Calvaire) בשמו האמיתי. יצירותיו הרבות, בהן Sébastien Roch, Jardin des supplices, Les affaires sont les affaires, מתאפיינות בביקורת על תאוות הבצע הבורגנית, הכוחנות המלוכנית, הקנאות הדתית וחוסר התוחלת שבחיי הזוגיות. ספריו תורגמו לכשלושים שפות. 

תקציר

שארל ל', פקיד אפרורי ושתקן, מואס בטיפשות ובכיעור האנושיים ומפתח לעצמו עולם פנימי עשיר, מלא דמיון וחלומות סוערים. כתב יד פרי עטו מתגלגל לידיו של מכר רחוק וחסר עניין. הלה עומד להשליכו לפח, אך ברגע האחרון מציץ בו, נשבה בקסמו וגומע אותו בן לילה.
 
"זיכרונותיו של חבר" נכתב על רקע שיאה של פרשת דרייפוס בצרפת. מירבו מנער מעליו את קונבנציות הספרות של זמנו וחותר תחת מוסכמות החברה הצרפתית. הוא עושה זאת באמצעות התחבולה הספרותית החדשנית לזמנו של 'מציאת כתב יד' ובכתיבה בסגנון חריף ומושחז. סגנון אופייני זה יגיע לשיא בשלותו ביצירתו הנודעת ביותר, יומנה של משרתת, שהתפרסמה בשנת 1900 וביססה את מעמדו כאחד הסופרים החשובים של מפנה המאה ה-20. יצירה זו תראה אור בעברית בהוצאת לוקוס.
 
"שארל ל' הוא מקדימו של מרסו, הדמות הראשית ב׳זר׳ של קאמי." לה מונד
 
"הסופר הצרפתי הגדול ביותר בזמננו." לב טולסטוי

פרק ראשון

בשבוע שעבר מת חברי שארל ל’. בעצם, לומר שהיינו חברים זו הגזמה. חברותנו הסתכמה באפס פגישות, או בפגישות נדירות ביותר. פעם בחמש או שש שנים נתקלנו זה בזה ברחוב, במקרה, וניהלנו תמיד את אותה שיחת חולין בהולה שנמשכה לא יותר מחמש דקות:
“אה! זה אתה!“
“איזה צירוף מקרים משמח!“
“כמה זמן לא התראינו!“
“מה לעשות, אלו החיים...“
“מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“
“בהחלט.“
“חברים ותיקים כמונו, חבל שאנחנו לא מתראים...“
“אם כך, ניפגש בקרוב?“
“בהחלט, בקרוב!“
וכך היו חולפות עוד חמש שנים עד שיד המקרה הייתה מזמנת לנו פגישה מחודשת.
“אה! זה אתה?“
“נהדר להיפגש כך!“
“בלתי רגיל! ומה אתה עושה בימים אלו?“
“אותו הדבר. ואתה?“
“גם אני, אותו הדבר. מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“
“ללא ספק, מוכרחים!“
“אם כך, ניפגש בקרוב?“
“בטח, בקרוב מאוד, ידידי היקר!“
“מצוין, אז ניפגש בקרוב מאוד.“
“יש לנו כל כך הרבה דברים לספר זה לזה...“
“אתה חושב?“
“ודאי, אחרי כל כך הרבה זמן... נתראה בקרוב!“
וכך המשכנו בחיינו בלי לדעת דבר זה על זה, כאילו הוא חי בקצה יבשת אוסטרליה ואילו אני — על אדמת לפלנד הקפואה.
כל מה שידעתי עליו, או לפחות חשבתי שאני יודע עליו, הוא שמדובר באדם טוב. עוד אחד מאותם אנשים טובים שפוגשים בחיים — אנשים טובים שאין הרבה מה לומר עליהם מלבד שהם אנשים טובים. וכנראה לא הייתי מספר עליו היום דבר אלמלא ביקרה אתמול אלמנתו בביתי. מעולם לפני כן לא פגשתי בה. אישה קטנה, בעלת חזות חדגונית ומחודדת, שיערה קשור בסרטים אפורים ופיה דק כל כך שכשסגרה אותו לא היה אפשר להבחין בקווי השפתיים שלה.
“הו אדוני“, אמרה לי, “אני אומללה מאוד, האמן לי!“
הופתעתי מקולה החלוש, שלא היו בו שום נעימה או גוון מיוחד. “אחרי כל כך הרבה שנים שחיינו יחד...“, המשיכה, “פרידה פתאומית כזו, זה לא דבר קל להסתגל אליו!“
“אני מאמין לך, גברתי, ואני מרחם עלייך בכל לבי.“
הצעתי לה לשבת. היא פתחה את כנפות הרדיד שעטף את גופה וראיתי שהיא מחזיקה בזרועותיה חבילה גדולה עטופה בנייר סגלגל.
“זה כתב יד“, אמרה והניחה את החבילה על ברכיה.
היא כנראה לא הבחינה בהבעת האימה שעלתה על פניי למשמע המילים הללו, שכן היא המשיכה בדבריה:
“מצאתי את זה באחת המגירות, הבוקר... אדוני, גם הוא כתב! הוא כתב את הזיכרונות שלו! הייתי מאמינה לכל דבר, אבל לזה לא הייתי מאמינה... הוא לא נראה כמו מישהו שכותב ספרים, זה בטוח... כי, כלומר, אתה, שהכרת אותו היטב, שהיית חברו הטוב ביותר, אתה ודאי יודע שהוא לא היה גאון גדול, האיש האומלל...“
רכנתי קדימה במחווה מעורפלת, כזו שהיה אפשר לפרש הן כהתרצות הן כמחאה.
“זה שהוא עשה כמה שטויות בחיים שלו, זה אף פעם לא היה מתוך כוונה רעה — לא היה בו רוע בגרוש — זה היה רק כי לא היה לו כושר שיפוט... לא היה לו שכל! זה היה בסך הכול... שום דבר... ממש כלום, שום כלום!“
היא נאנחה:
“לא תמיד הייתי מאושרת איתו. פחדתי מסצנות של רגשנות, מווידויים סנטימנטליים שלא הייתה לי סבלנות לשמוע... השתדלתי להחיות את השיחות בינינו והצלתי אותן כשהן עמדו לשקוע למעמקים רגשיים אפלים.“
“ומה בעצם את מבקשת ממני?“ שאלתי. “מדוע הבאת לי את כתב היד הזה?“
“אני רוצה שתקרא אותו“, ענתה. “בשם אלוהים, אני לא מאמינה שיש שם משהו מעניין... אם בדפים האלה הוא מספר על החיים שלו, זה בטח לא סיפור נעים. אבל בכל זאת, מי יודע... וחוץ מזה, הוא סיפר לי בכמה הזדמנויות שאתה חברו הטוב ביותר. הוא נתן בך אמון מלא... הייתה לו, כלפיך כלומר, הערכה אינסופית!“
“הוא היה אדם חביב מאוד“, רטנתי.
“ואם במקרה תחליט שזה ראוי לפרסום... כלומר, ככלות הכול, במצבי, זה לא יהיה דבר רע כל כך... שמעתי שיש ספרים שהמכירות שלהם יכולות להסתכם במאות ואפילו אלפי פרנקים!“
היא התרוממה מחצית הדרך והניחה את כתב היד על השולחן שלי.
“גברתי, האמון שבעלך היה מוכן להעניק לי מחמיא לי, אבל את יודעת כמה מצומצם זמנו של אדם... מדוע לא תקראי את כתב היד בעצמך?“
האלמנה הנידה את ראשה ואמרה בצער:
“משום שאני, כמו שאתה יכול לראות, לא ניחנתי בחוש ביקורת מפותח... וחוץ מזה, אם לומר לך בכנות, אף פעם לא הצלחתי להתרגל לכתב שלו!“
בחדר השתררה שתיקה קצרה ובמהלכה ליטפה האלמנה ליטפה את שולי הרדיד שלה ביד נבוכה וביישנית ואני ליטפתי את מצחי בידית של סכין מכתבים גדולה.
“אני זוכר“, אמרתי, מוטרד מהדממה, “שבעלך היה קופאי בבית מסחר“.
“נכון, אדוני!“
“האם את מכירה את הטעם הספרותי שלו? הוא אי פעם דיבר איתך על כך?“
“הוא אף פעם לא דיבר איתי על שום דבר. הוא אף פעם לא דיבר!“
“אה!“
שוב דממה.
“יש לך ילדים?“
“לא, אדוני... למרבה המזל... במצב שאני נמצאת בו היום, מה הייתי עושה אם היו לי ילדים? מספיק שיש לי את כתב היד הזה...“
לא מצאתי דרך טובה יותר להיפטר מהאלמנה הבוכייה הזאת מאשר לומר לה שתשאיר אצלי את כתב היד. הבטחתי לה שאקרא אותו ואומר לה מה דעתי בקרוב או במועד מאוחר יותר.
“כנראה במועד מאוחר יותר!“ הדגשתי באוזניה כשליוויתי אותה החוצה.
 
כשנשארתי לבדי עלה לרגע בדעתי לזרוק לפח האשפה את החבילה המעיקה. למרות זאת חילצתי אותה מהנייר הגס שכיסה אותה וגיליתי בעמוד הראשון מילה אחת, כתובה בדיו אדומה: זיכרונותיי.
הפכתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. המשפטים הראשונים לבדם הותירו אותי המום. זה היה פשוט יוצא מן הכלל. העברתי את שארית היום — וגם את הלילה כולו — בקריאה נרגשת וחסרת מנוחה בדפים הללו שלפניכם.

אוקטב מירבו

אוקטב מירבו (1917-1848) סופר, מחזאי, עיתונאי ומבקר אמנות צרפתי, נולד בטרווייר שבנורמנדי. למד בתיכון של המסדר הישועי. בשנת 1870 גויס לצבא ולחם בפרוסים, וב-1872 עבר לפריז והחל לעבוד כעיתונאי. מירבו היה בין היתר מבקר אמנות, וככזה טען שהאמנים וינסנט ואן גוך, פול גוגן, קלוד מונה ואוגוסט רודן הם גאונים כשעוד לא היו מוכרים, ופעל רבות לקידומם. בימי פרשת דרייפוס היה מירבו פעיל למען שחרורו של דרייפוס. במשך שנים, לצד עבודתו כעיתונאי, כתב ספרים בשמות עט שונים, עד שב-1884 פרסם רומן ראשון (Le Calvaire) בשמו האמיתי. יצירותיו הרבות, בהן Sébastien Roch, Jardin des supplices, Les affaires sont les affaires, מתאפיינות בביקורת על תאוות הבצע הבורגנית, הכוחנות המלוכנית, הקנאות הדתית וחוסר התוחלת שבחיי הזוגיות. ספריו תורגמו לכשלושים שפות. 

סקירות וביקורות

גיס חמישי שמרנים, לאומנים, חמדנים וצדקנים - כל אלה יתקשו ליהנות מ'זיכרונותיו של חבר', ספרו האנרכי המענג של אוקטב מירבו אף שפרקים ממנו התפרסמו לראשונה לפני יותר ממאה שנה, ישנם לפחות חמישה נמענים חיים ונושמים שיש להרחיק מהם את 'זיכרונותיו של חבר', ספרו הפוגעני של הסופר, המחזאי והעיתונאי הצרפתי אוקטב מירבו. הנה הם:
שרת המשפטים, איילת שקד. כששקד מרכיבה נבחרת שופטים לאומית-שמרנית ומדברת בשבחי הכלכלה החופשית של מילטון פרידמן - שארל ל', פקיד בנק בן הרפובליקה הצרפתית וגיבור הספר, הוא בדיוק האזרח שעלול לקלקל את המסיבה. למרות עיסוקו, שארל הוא אנטי-מוסדי בדם ובז לכל גילוי של חמדנות חזירית, שיפוטיות צדקנית ורומסנות עיוורת של החלשים - גם אם אלה הפושעים הנתעבים ביותר. אחרי שנתפס בזירת רצח של קשישה, נזרק שארל אל בית המעצר, ומבלה שם לילה שעתיד לעצב את תפיסת עולמו. כשהשופט מזכה את שארל ומרשיע את הרוכל שביקש להפליל אותו, לא מתעוררת בשארל חדוות ניצחון, והוא מזהה היטב איך נכשל השופט ב"מבחן בוזגלו" שלפניו: "הבנתי שלא הייתי עבריין מספיק רעשני ומתנצח בעיני האיש הזה. לא חלקתי לו כבוד, לא החנפתי לגאוותו של האוחז בשוט המענה... לעומת זאת הרוכל היה בעיניו הפושע האידיאלי... הוא היה אדם עלוב ממני, ברייה שעולמה הפנימי כבר קרס".

שר החינוך, נפתלי בנט. קמפיין 5 היחידות במתמטיקה נועד לעצור את הנסיגה בהישגים אחד האיומים הגדולים על מדינתנו - ולחלץ את בנינו מגורל של תימהונות בוהמית. הייתכן שבחסות זלזולו של בנט במקצועות הרוח, עוד עלול ספר מסוכן זה להסתנן אל בין כותלי בית הספר? הרי כולו "שבירת שתיקה" של אדם שכל רצונו הוא שיניחו לו לנפשו כדי שיוכל לשוטט באין מפריע במחוזות הזיותיו. חזותו היא עלבון ליוצאי סיירת באשר הם: כולו אומר רפיסות, רכרוכיות וחיוורון חולני. זאת ועוד - אילו התעניין בנט במחבר הספר, אוקטב מירבו, היה למד שמדובר באנרכיסט שמאלני שהתקוטט פיזית עם לאומנים שהחשיבו את דרייפוס, בן המיעוטים, לבוגד במולדת.

ראש הממשלה ורעייתו. כולנו שמחנו בחודש שעבר כשסוף-סוף צצה סיבה מוצדקת לסיוד המעון הרשמי של בני הזוג נתניהו, ואף התפעלנו, גם אם ממרחק מה, מהמטעמים ומהזמרת שהנעימו את זמנם עם אורחיהם. טוב, אם כן, שאזרחים כשארל ל' אינם נמנים עם המוזמנים למעון ראש הממשלה. בעיניו, ככל שהבידור צעקני יותר והשמלה אדומה יותר, כן מתבהרת אחיזת העיניים שנועדה להסיט את המבט מהעליבות והייאוש הפושים בתחתית החברה: "פריז מחניקה את קינת המסכנות במוזיקה העולה מתזמורת מנעמיה, כדי לא לשמוע את הצעקות העולות ממעמקי התופת החברתית... אין קול מצוקה שיכול לחדור בעד צליליה, אין קול שיכול לצלוח את המולת המסיבות וקרקוש הזהב העובר מיד ליד" (ואין כאן חלילה כדי לרמוז כי במעונו הרשמי של ראש הממשלה מקרקשים עדיי זהב ולא תכשיטים צנועים מאוד מחברים קרובים מאוד).

שרת התרבות, מירי רגב. צ'כוב, מאיר שלו, חוק הספרים - מיומה הראשון מביעה השרה דחייה עזה מכל מה שמדיף ניחוח ספרותי, המצטייר בעיניה כסמל עבש של האליטה הישנה. ואמנם, אף מיקרופון של גיא פינס לא יופנה אליה אם תואיל לקרוא את 'זיכרונותיו של חבר', ספרו הצנום של מירבו, אבל ייתכן שהסכנה האמיתית לרגשותיה של רגב תעלה מהכתוב ממש. היא עלולה לגלות שגיבור ספרותי אינו בהכרח אשכנזי כבד ראש המדבר גבוהה-גבוהה, אלא אדם נועז ממנה, מצחיק ממנה, חצוף ממנה, עממי ממנה, כריזמטי ממנה. והנורא מכל: את שארל ל', בניגוד לברק כהן, לא ניתן לזמן לחקירה במשטרה.

משמר התקינות הפוליטית בפייסבוק. שערו בנפשכם פוסט כזה: "כיעורה היה כה מושלם עד שהיה בו משהו מעבר לכיעור. לא היה בה כלום, כלום, כלום!" או תמונת פרופיל כזאת: "איזה מין פרצוף, איזה גב ואיזה מראה יכולים להיות לי - שהרי ככלות הכל, זה עשרים וחמש שנים שאני אכן מה שמכנים 'קופאי'!" אפשר רק לדמיין את התגובות הסוערות על המיזוגניה של שארל ל', על ההתנשאות התעסוקתית שלו, על שנאת העשירים והעניים כאחד, על הבוז לסוחרים הקטנים, לצביעות הבורגנית, לטיפשים ולקשישים. אין ספק: עוד לפני שהייתה מונחת עליו ידה הנעלמה של הרשת החברתית, היו החברים הליברלים מועכים אותו תחת גדודי אגודלים כחולים.

אם במקרה אינך אחד השרים הנזכרים לעיל, ראש הממשלה, רעייתו, או חבר מסדר התקינות - רוץ לקרוא את 'זיכרונותיו של חבר'. הוא יסב לך נזק נורא, אבל מענג מאין כמותו.

עוד 3 כתבי אישום נגד החברה הצרפתית:
בל אמי > גי דה מופאסאן
האדום והשחור > סטנדאל
סזאר בירוטו > אונורה דה בלזק

בתמונה: אוקטב מירבו בציור של פליקס ולוטון,‭ 1902 ‬
ענת עינהר 7 לילות 16/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"זיכרונותיו של חבר": 132 עמודים של פנינים מיה סלע הארץ ספרים 28/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רותם עטר
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: 1899
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 136 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

גיס חמישי שמרנים, לאומנים, חמדנים וצדקנים - כל אלה יתקשו ליהנות מ'זיכרונותיו של חבר', ספרו האנרכי המענג של אוקטב מירבו אף שפרקים ממנו התפרסמו לראשונה לפני יותר ממאה שנה, ישנם לפחות חמישה נמענים חיים ונושמים שיש להרחיק מהם את 'זיכרונותיו של חבר', ספרו הפוגעני של הסופר, המחזאי והעיתונאי הצרפתי אוקטב מירבו. הנה הם:
שרת המשפטים, איילת שקד. כששקד מרכיבה נבחרת שופטים לאומית-שמרנית ומדברת בשבחי הכלכלה החופשית של מילטון פרידמן - שארל ל', פקיד בנק בן הרפובליקה הצרפתית וגיבור הספר, הוא בדיוק האזרח שעלול לקלקל את המסיבה. למרות עיסוקו, שארל הוא אנטי-מוסדי בדם ובז לכל גילוי של חמדנות חזירית, שיפוטיות צדקנית ורומסנות עיוורת של החלשים - גם אם אלה הפושעים הנתעבים ביותר. אחרי שנתפס בזירת רצח של קשישה, נזרק שארל אל בית המעצר, ומבלה שם לילה שעתיד לעצב את תפיסת עולמו. כשהשופט מזכה את שארל ומרשיע את הרוכל שביקש להפליל אותו, לא מתעוררת בשארל חדוות ניצחון, והוא מזהה היטב איך נכשל השופט ב"מבחן בוזגלו" שלפניו: "הבנתי שלא הייתי עבריין מספיק רעשני ומתנצח בעיני האיש הזה. לא חלקתי לו כבוד, לא החנפתי לגאוותו של האוחז בשוט המענה... לעומת זאת הרוכל היה בעיניו הפושע האידיאלי... הוא היה אדם עלוב ממני, ברייה שעולמה הפנימי כבר קרס".

שר החינוך, נפתלי בנט. קמפיין 5 היחידות במתמטיקה נועד לעצור את הנסיגה בהישגים אחד האיומים הגדולים על מדינתנו - ולחלץ את בנינו מגורל של תימהונות בוהמית. הייתכן שבחסות זלזולו של בנט במקצועות הרוח, עוד עלול ספר מסוכן זה להסתנן אל בין כותלי בית הספר? הרי כולו "שבירת שתיקה" של אדם שכל רצונו הוא שיניחו לו לנפשו כדי שיוכל לשוטט באין מפריע במחוזות הזיותיו. חזותו היא עלבון ליוצאי סיירת באשר הם: כולו אומר רפיסות, רכרוכיות וחיוורון חולני. זאת ועוד - אילו התעניין בנט במחבר הספר, אוקטב מירבו, היה למד שמדובר באנרכיסט שמאלני שהתקוטט פיזית עם לאומנים שהחשיבו את דרייפוס, בן המיעוטים, לבוגד במולדת.

ראש הממשלה ורעייתו. כולנו שמחנו בחודש שעבר כשסוף-סוף צצה סיבה מוצדקת לסיוד המעון הרשמי של בני הזוג נתניהו, ואף התפעלנו, גם אם ממרחק מה, מהמטעמים ומהזמרת שהנעימו את זמנם עם אורחיהם. טוב, אם כן, שאזרחים כשארל ל' אינם נמנים עם המוזמנים למעון ראש הממשלה. בעיניו, ככל שהבידור צעקני יותר והשמלה אדומה יותר, כן מתבהרת אחיזת העיניים שנועדה להסיט את המבט מהעליבות והייאוש הפושים בתחתית החברה: "פריז מחניקה את קינת המסכנות במוזיקה העולה מתזמורת מנעמיה, כדי לא לשמוע את הצעקות העולות ממעמקי התופת החברתית... אין קול מצוקה שיכול לחדור בעד צליליה, אין קול שיכול לצלוח את המולת המסיבות וקרקוש הזהב העובר מיד ליד" (ואין כאן חלילה כדי לרמוז כי במעונו הרשמי של ראש הממשלה מקרקשים עדיי זהב ולא תכשיטים צנועים מאוד מחברים קרובים מאוד).

שרת התרבות, מירי רגב. צ'כוב, מאיר שלו, חוק הספרים - מיומה הראשון מביעה השרה דחייה עזה מכל מה שמדיף ניחוח ספרותי, המצטייר בעיניה כסמל עבש של האליטה הישנה. ואמנם, אף מיקרופון של גיא פינס לא יופנה אליה אם תואיל לקרוא את 'זיכרונותיו של חבר', ספרו הצנום של מירבו, אבל ייתכן שהסכנה האמיתית לרגשותיה של רגב תעלה מהכתוב ממש. היא עלולה לגלות שגיבור ספרותי אינו בהכרח אשכנזי כבד ראש המדבר גבוהה-גבוהה, אלא אדם נועז ממנה, מצחיק ממנה, חצוף ממנה, עממי ממנה, כריזמטי ממנה. והנורא מכל: את שארל ל', בניגוד לברק כהן, לא ניתן לזמן לחקירה במשטרה.

משמר התקינות הפוליטית בפייסבוק. שערו בנפשכם פוסט כזה: "כיעורה היה כה מושלם עד שהיה בו משהו מעבר לכיעור. לא היה בה כלום, כלום, כלום!" או תמונת פרופיל כזאת: "איזה מין פרצוף, איזה גב ואיזה מראה יכולים להיות לי - שהרי ככלות הכל, זה עשרים וחמש שנים שאני אכן מה שמכנים 'קופאי'!" אפשר רק לדמיין את התגובות הסוערות על המיזוגניה של שארל ל', על ההתנשאות התעסוקתית שלו, על שנאת העשירים והעניים כאחד, על הבוז לסוחרים הקטנים, לצביעות הבורגנית, לטיפשים ולקשישים. אין ספק: עוד לפני שהייתה מונחת עליו ידה הנעלמה של הרשת החברתית, היו החברים הליברלים מועכים אותו תחת גדודי אגודלים כחולים.

אם במקרה אינך אחד השרים הנזכרים לעיל, ראש הממשלה, רעייתו, או חבר מסדר התקינות - רוץ לקרוא את 'זיכרונותיו של חבר'. הוא יסב לך נזק נורא, אבל מענג מאין כמותו.

עוד 3 כתבי אישום נגד החברה הצרפתית:
בל אמי > גי דה מופאסאן
האדום והשחור > סטנדאל
סזאר בירוטו > אונורה דה בלזק

בתמונה: אוקטב מירבו בציור של פליקס ולוטון,‭ 1902 ‬
ענת עינהר 7 לילות 16/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"זיכרונותיו של חבר": 132 עמודים של פנינים מיה סלע הארץ ספרים 28/06/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
זיכרונותיו של חבר אוקטב מירבו
בשבוע שעבר מת חברי שארל ל’. בעצם, לומר שהיינו חברים זו הגזמה. חברותנו הסתכמה באפס פגישות, או בפגישות נדירות ביותר. פעם בחמש או שש שנים נתקלנו זה בזה ברחוב, במקרה, וניהלנו תמיד את אותה שיחת חולין בהולה שנמשכה לא יותר מחמש דקות:
“אה! זה אתה!“
“איזה צירוף מקרים משמח!“
“כמה זמן לא התראינו!“
“מה לעשות, אלו החיים...“
“מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“
“בהחלט.“
“חברים ותיקים כמונו, חבל שאנחנו לא מתראים...“
“אם כך, ניפגש בקרוב?“
“בהחלט, בקרוב!“
וכך היו חולפות עוד חמש שנים עד שיד המקרה הייתה מזמנת לנו פגישה מחודשת.
“אה! זה אתה?“
“נהדר להיפגש כך!“
“בלתי רגיל! ומה אתה עושה בימים אלו?“
“אותו הדבר. ואתה?“
“גם אני, אותו הדבר. מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“
“ללא ספק, מוכרחים!“
“אם כך, ניפגש בקרוב?“
“בטח, בקרוב מאוד, ידידי היקר!“
“מצוין, אז ניפגש בקרוב מאוד.“
“יש לנו כל כך הרבה דברים לספר זה לזה...“
“אתה חושב?“
“ודאי, אחרי כל כך הרבה זמן... נתראה בקרוב!“
וכך המשכנו בחיינו בלי לדעת דבר זה על זה, כאילו הוא חי בקצה יבשת אוסטרליה ואילו אני — על אדמת לפלנד הקפואה.
כל מה שידעתי עליו, או לפחות חשבתי שאני יודע עליו, הוא שמדובר באדם טוב. עוד אחד מאותם אנשים טובים שפוגשים בחיים — אנשים טובים שאין הרבה מה לומר עליהם מלבד שהם אנשים טובים. וכנראה לא הייתי מספר עליו היום דבר אלמלא ביקרה אתמול אלמנתו בביתי. מעולם לפני כן לא פגשתי בה. אישה קטנה, בעלת חזות חדגונית ומחודדת, שיערה קשור בסרטים אפורים ופיה דק כל כך שכשסגרה אותו לא היה אפשר להבחין בקווי השפתיים שלה.
“הו אדוני“, אמרה לי, “אני אומללה מאוד, האמן לי!“
הופתעתי מקולה החלוש, שלא היו בו שום נעימה או גוון מיוחד. “אחרי כל כך הרבה שנים שחיינו יחד...“, המשיכה, “פרידה פתאומית כזו, זה לא דבר קל להסתגל אליו!“
“אני מאמין לך, גברתי, ואני מרחם עלייך בכל לבי.“
הצעתי לה לשבת. היא פתחה את כנפות הרדיד שעטף את גופה וראיתי שהיא מחזיקה בזרועותיה חבילה גדולה עטופה בנייר סגלגל.
“זה כתב יד“, אמרה והניחה את החבילה על ברכיה.
היא כנראה לא הבחינה בהבעת האימה שעלתה על פניי למשמע המילים הללו, שכן היא המשיכה בדבריה:
“מצאתי את זה באחת המגירות, הבוקר... אדוני, גם הוא כתב! הוא כתב את הזיכרונות שלו! הייתי מאמינה לכל דבר, אבל לזה לא הייתי מאמינה... הוא לא נראה כמו מישהו שכותב ספרים, זה בטוח... כי, כלומר, אתה, שהכרת אותו היטב, שהיית חברו הטוב ביותר, אתה ודאי יודע שהוא לא היה גאון גדול, האיש האומלל...“
רכנתי קדימה במחווה מעורפלת, כזו שהיה אפשר לפרש הן כהתרצות הן כמחאה.
“זה שהוא עשה כמה שטויות בחיים שלו, זה אף פעם לא היה מתוך כוונה רעה — לא היה בו רוע בגרוש — זה היה רק כי לא היה לו כושר שיפוט... לא היה לו שכל! זה היה בסך הכול... שום דבר... ממש כלום, שום כלום!“
היא נאנחה:
“לא תמיד הייתי מאושרת איתו. פחדתי מסצנות של רגשנות, מווידויים סנטימנטליים שלא הייתה לי סבלנות לשמוע... השתדלתי להחיות את השיחות בינינו והצלתי אותן כשהן עמדו לשקוע למעמקים רגשיים אפלים.“
“ומה בעצם את מבקשת ממני?“ שאלתי. “מדוע הבאת לי את כתב היד הזה?“
“אני רוצה שתקרא אותו“, ענתה. “בשם אלוהים, אני לא מאמינה שיש שם משהו מעניין... אם בדפים האלה הוא מספר על החיים שלו, זה בטח לא סיפור נעים. אבל בכל זאת, מי יודע... וחוץ מזה, הוא סיפר לי בכמה הזדמנויות שאתה חברו הטוב ביותר. הוא נתן בך אמון מלא... הייתה לו, כלפיך כלומר, הערכה אינסופית!“
“הוא היה אדם חביב מאוד“, רטנתי.
“ואם במקרה תחליט שזה ראוי לפרסום... כלומר, ככלות הכול, במצבי, זה לא יהיה דבר רע כל כך... שמעתי שיש ספרים שהמכירות שלהם יכולות להסתכם במאות ואפילו אלפי פרנקים!“
היא התרוממה מחצית הדרך והניחה את כתב היד על השולחן שלי.
“גברתי, האמון שבעלך היה מוכן להעניק לי מחמיא לי, אבל את יודעת כמה מצומצם זמנו של אדם... מדוע לא תקראי את כתב היד בעצמך?“
האלמנה הנידה את ראשה ואמרה בצער:
“משום שאני, כמו שאתה יכול לראות, לא ניחנתי בחוש ביקורת מפותח... וחוץ מזה, אם לומר לך בכנות, אף פעם לא הצלחתי להתרגל לכתב שלו!“
בחדר השתררה שתיקה קצרה ובמהלכה ליטפה האלמנה ליטפה את שולי הרדיד שלה ביד נבוכה וביישנית ואני ליטפתי את מצחי בידית של סכין מכתבים גדולה.
“אני זוכר“, אמרתי, מוטרד מהדממה, “שבעלך היה קופאי בבית מסחר“.
“נכון, אדוני!“
“האם את מכירה את הטעם הספרותי שלו? הוא אי פעם דיבר איתך על כך?“
“הוא אף פעם לא דיבר איתי על שום דבר. הוא אף פעם לא דיבר!“
“אה!“
שוב דממה.
“יש לך ילדים?“
“לא, אדוני... למרבה המזל... במצב שאני נמצאת בו היום, מה הייתי עושה אם היו לי ילדים? מספיק שיש לי את כתב היד הזה...“
לא מצאתי דרך טובה יותר להיפטר מהאלמנה הבוכייה הזאת מאשר לומר לה שתשאיר אצלי את כתב היד. הבטחתי לה שאקרא אותו ואומר לה מה דעתי בקרוב או במועד מאוחר יותר.
“כנראה במועד מאוחר יותר!“ הדגשתי באוזניה כשליוויתי אותה החוצה.
 
כשנשארתי לבדי עלה לרגע בדעתי לזרוק לפח האשפה את החבילה המעיקה. למרות זאת חילצתי אותה מהנייר הגס שכיסה אותה וגיליתי בעמוד הראשון מילה אחת, כתובה בדיו אדומה: זיכרונותיי.
הפכתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. המשפטים הראשונים לבדם הותירו אותי המום. זה היה פשוט יוצא מן הכלל. העברתי את שארית היום — וגם את הלילה כולו — בקריאה נרגשת וחסרת מנוחה בדפים הללו שלפניכם.