נערתו

פרק א

״שרפנו את עצמנו, בייבי,״ הוא אמר חרש, שעון לאחור על מושבו, וגיחך לעצמו. בהיתי במשקפי־השמש האטומים שלו, ראיתי את עצמי משתקפת שם, חורבן גמור בגוון ירקרק. ניסיתי לחשב אם יש לנו סיכוי להגיע עד הדלפקים של משטרת הגבולות. אם באמת יש גבול לכמה עוד הגוף שלו יכול לספוג.
לא העליתי בדעתי שהוא יעשה שטויות.
בדיוק איך שהודיעו במערכת הכריזה שעומדים לנחות בעוד עשר דקות, הוא התרומם, ממלמל שהוא חייב להשתין. הוא הרי לא אחד שיתאפק, אין לו בלקסיקון את המילה הזאת. הוא חלף על פני הדיילות, שניסו לשכנע אותו לחזור לכיסא, כאילו היו אוויר. שניות ספורות ארוכות מדי חלפו עד שזה היכה בי, שהוא לקח איתו את תיק הרחצה, עם כל הכדורים שלו, ואלוהים יודע מה עוד הוא הצליח להגניב לשם, בזמן שביקר קודם בשירותים של סחיפול. כשהגיח משם היה רגוע באופן מוזר.
חרדה הציפה אותי יחד עם הידיעה הברורה, המוחלטת, שהוא הולך לגמור על עצמו ברגעים אלה. שזאת הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים. שיחזרתי את הרגע שהברכיים שלו התחככו בברכיים שלי כשחילץ את עצמו מהמושב, איך ליטף את הלחי שלי, בנגיעה מרפרפת. כמה שלא העברתי את התמונות האלה בראש באלף הילוכים חוזרים, לא יכולתי להחליט אם הוא נפרד ממני, או שזו היתה סתם תנועה אגבית, חסרת משמעות. הכרחתי את עצמי לנשום עמוק. הוא לא יעשה את זה לעצמו. לא ברגע האחרון.
חלפו חמש דקות. הוא עדיין לא חזר אל המושב שלו.
ניסיתי להרגיע את עצמי. עוד כמה דקות הסיוט הזה ייגמר. ארבע שעות טיסה, שבמהלכן בלע חופן של ואליומים ורוקן איזה שליש מבקבוק הוויסקי שהביא איתו מהדיוטי פרי. והיו עוד שלוש השעות בנמל התעופה ההולנדי. מה הוא עשה שם בשירותים? אנשי־הביטחון הרי פירקו לנו את התיק והמזוודה לגורמים, לא היה דבר שהם לא פתחו או ניערו. הם יודעים את העבודה שלהם שם. אבל היגיון לא היה פה מרכיב. אני ידעתי, פשוט ידעתי, שהוא הולך למות לי בשירותים, חמש דקות לפני שהגלגלים יפגשו את הקרקע, אחרי חמש שנים שבהן עשה כל מה שאפשר להעלות על הדעת כדי לא לחזור הביתה בחיים.
תמיד הוא אמר שלתל־אביב יחזירו אותו רק על אלונקה.
כל הגוף שלי כאב מהמאמץ להטות אותו לאחור כדי לראות אותו מגיח מפתח התא שבירכתי המטוס. דימיינתי את עצמי לעצמי רצה את כל המעבר הצר, חצי מטוס, עד אליו. עד למקום שבו התאמץ הדייל לפרוץ את הדלת הנעולה. ככה זה נמשך, עד שלא יכולתי יותר, ניתקתי את האבזם של החגורה והדפתי את הדיילת שניסתה לחסום לי את הדרך. הראש שלי עמד להתבקע מהלחץ - סחרחרת של מחשבות דהרה שם סביב עצמה - איך הוא כבר שוכב שם מת, שמאוחר מדי, שבחיים אני לא אסלח לעצמי שלא הצלתי אותו בזמן.
הנוסעים בחלקו האחורי של המטוס היו מרותקים למלודרמה ההיסטרית הזאת - אני הולמת בדלת, מתחננת לפניו שיתעורר ויפתח. הדייל משך אותי משם בכוח ואיש־הביטחון צעק לשנינו שהוא כנראה קרס ממש על הדלת ואין סיכוי להוציא אותו משם לפני הנחיתה. הדייל התיישב בכיסא ואחז בזרועי, מצמיד אותי אליו. בבת־אחת איבדתי את שיווי־המישקל. נהדפתי קדימה נחבטתי בריצפה, כל הגוף שלי ספג את המהלומה יחד עם הגלגלים שפגשו את המסלול. שמעתי את מחיאות הכפיים של חבורת הדפקטים הקבועים שהריעו לביצועים של הטייס. כל מה שרציתי היה להטיח את הראש בריצפה.
התיישבתי. בהיתי בהם, באיש־הביטחון ובדייל, שבכוחות משותפים שוב דחקו עצמם כנגד הדלת. דומיה השתררה. תהיתי אם אנחנו צפויים לפרץ נוסף של מחיאות כפיים, כשהדלת הארורה תיכנע לבסוף. הוא היה נקרע מצחוק אם הוא היה עד לפארסה הזאת. תמיד היתה לו חיבה לבלגנים, בעיקר אם הוא אחראי להם. שמעתי את הדיילת אומרת שהאמבולנס בדרך. הדלת נפרצה. איש־הביטחון כבר היה בפנים, שמעתי אותו צועק שאין לו דופק, ואז, שיש לו דופק, הוא נושם. מאוחר מדי, אמרתי לעצמי, מאוחר מדי.
היאוש עשה אותי צלולה. צפו ועלו לי בראש הדברים האחרונים שהוא אמר. איך הוא קבע בלאות שלא היינו צריכים לעזוב, כשהמטוס המריא וראינו מלמטה את בתי האבן האדמדמים־חומים של אמסטרדם הולכים ומתרחקים, מתפוגגים בעננים.
אני אמרתי: ״תנסה להשתלט על עצמך, תיקח עוד אחד, אולי זה יפיל אותך.״
הפיל אותו לקרשים, אין מה להגיד.
הוא צדק, כמובן. לא היינו צריכים לחזור, ועוד בשם הרעיון המופרך הזה שאנחנו עומדים לקבל עוד הזדמנות. הוא את התקליט, אני אותו. בימים האחרונים היינו מעודדים אחד את השנייה בשיטת חילופי המשמרות, משקרים לעצמנו בקול. רציתי לכל היותר לדחות את הקץ הידוע מראש, שמשום מה בושש לבוא, בעוד הוא התנודד בין הרצון להיחלץ, לבין התשוקה להמשיך לשקוע. העניין היה, ככה חזרתי והזכרתי לעצמי, להמשיך ולגלגל את הזמן שנותר בתנאים יותר מכובדים. שהינו זמן רב מדי בתחתית המדרון. הכל, רק לא עוד חורף אירופאי קפוא, אפל ואינסופי. זה מה שאמרתי לו, כשהוא התחיל עם הסצינה ההיא בבוקר הטיסה, והודיע שהוא לא עולה על המטוס.
הוא גם אמר את ההיפך, כמובן. בלילה האחרון, למשל, הוא נשבע לי שהוא רוצה לחזור, שהוא לא הולך לפוצץ את הצ׳אנס האחרון שלו, שהוא רוצה לספר את הסיפור שלו בעברית, שזאת השפה שלו, שבה הוא רוצה להתכתב עם עצמו. שזה המקום שבו הוא רוצה לסגור את החשבונות שלו.
״הוא הגיע ממש ברגע האחרון,״ אמר הרופא שחתם על מסמכי השחרור שלו מהמירפאה יומיים קודם. ״בפעם הבאה שהוא ינסה להזריק לעצמו, הוא ימות על המקום.״
גם את זה כבר יצא לנו לשמוע, ולא פעם אחת.
והוא, שעון על הדלפק, הניד בראשו בהבעה מהורהרת, כאילו לא עליו דיברו.
למה לוקח להם כל־כך הרבה זמן להוציא אותו?
לא העזתי להתקרב אליהם, עומדים שם ומשתופפים מעליו. כל הגוף שלי רעד בזמן שהלכתי לאחור עד למושב שלנו. הם גררו אותו לאורך המעבר, כל הנוסעים מביטים בהם. ראיתי אותו בחטף, מחוסר הכרה, עיניו עצומות, ידיו שמוטות. לקחתי את התיק שנשען למרגלות המושב ומיהרתי אחריהם. הם עצרו רגע בתוך ריבוע האור הלבן שנפרש על מיפתן היציאה, ואז נעלמו.
הברכיים שלי התפוקקו כשירדתי בכבש המדרגות, משתדלת לא למעוד על העקבים. האמבולנס התקרב לעברנו. ביקשתי מאלוהים בפעם המי יודע כמה שיעשה איתנו חסד אחרון, שלא יתן לו למות כמו כלב על האספלט הלוהט. שני פרמדיקים זינקו מהאמבולנס ורכנו עליו. הוא היה שרוע מתחת לצל שהטילה כנף המטוס. הם הנשימו אותו.
שמעתי את עצמי אומרת להם שהוא צריך זריקה של אמפטמין סולפט.
אחד מהם זיכה אותי במבט מלא בוז, או שזה היה מהפרנויה שלי.
השני אמר שהוא חוזר לנשום. ״איך קוראים לו,״ תבע הפרמדיק שהפה שלו היה לפני שנייה על הפה של בוקי. ״בוקי,״ אמרתי, ״בוקי קליין.״
ניכר בפניו שהשם הזה מצלצל לו מוכר. ״זה הוא ?״ פיו נפער, הוא הביט בי ובבוקי לסירוגין. ״זה עם השיר... נו...״
הינהנתי. תהיתי אם הוא מצפה ממני לשיר לו שורה מהפיזמון, ככה בשביל הקטע.
״בוקי,״ הוא השתופף מעליו, ״בוקי, אתה שומע אותי?״
היה כיבשן. אדי חום הניעו את האוויר. בוקי היפנה את משקפי־השמש לעברי, בזגוגיות האטומות השתקפו עננים עכורים. הוא גילגל את הראש בחזרה, ואני ידעתי שלעולם לא יסלח לי שעמדתי שם והתייפחתי בשקט, חסרת אונים, כשהוא שוכב שם על האספלט הרותח, מעיל העור שחמש שנים לא הסיר אותו, וחולצתו השחורה החדשה שהיתה רכוסה קודם עד הצוואר, פתוחים לרווחה, מגלים חזה כחוש ותבליט צלעות שכמעט מבקעות את העור הלבן.
הפרמדיק השני, זה שבחיים לא שמע את השם של בוקי קודם, חשף זרוע מצולקת כדי לדחוף לו אינפוזיה, התאמץ למצוא וריד ושלח לעברי עוד אחד מהמבטים הניבזיים שלו. השפלתי עיניים והתפללתי שיחסוך ממני את החקירה. כאילו שהיה פה משהו להבהיר. כוכב הרוק הנשכח שלנו חזר עם מסננת במקום זרועות, ונערתו עומדת בצד, בעקבים גבוהים מדי, שימלה שחורה שקופה למחצה נדבקת לה לגוף מרוב זיעה, והיא מנגבת בגב כף ידה את הדמעות שזולגות יחד עם המסקרה מתחת לעדשות כהות.
אין ספק, היה לנו סגנון.
״ברוכים הבאים,״ הבחנתי במטושטש מחלון האמבולנס בשלט, ״לנמל־התעופה בן־גוריון.״ נזכרתי בצלמים ששכטר אמר שהוא יזמין, ותהיתי מתי יודיעו לו.
בוקי שכב מעולף למחצה באמבולנס ואני החזקתי לו את היד וליטפתי אותה. חשבתי על כל הדברים המרגיעים שאני צריכה להגיד לו, ולא הצלחתי להגות אותם. הפרמדיק הנחמד עדיין ניסה להיזכר איך הולך השיר ההוא של בוקי שהיו מנגנים מלא ברדיו, והחבר שלו אילץ אותי לחזור פעם נוספת על כל מה שיכול להיות שהוא לקח בשעות האחרונות. לא היה טעם לשקר, אבל שיקרתי בכל זאת.
״הוא גמר עם ההרואין,״ התעקשתי, ״הוא לא נוגע בזה כבר חודשים.״ זה הפליא אותי, איך נשמעתי נחושה ובטוחה בעצמי. דבר אחד עדיין זכרתי בתוך המהומה שהתחוללה לי בראש, שבדרך כלל אי אפשר לגלות סימנים טריים של הזרקה.
מה עוד נשאר לי חוץ מלהכחיש?

שכטר הגיע כעבור שעתיים, שלף אותנו מהמיון ישר למונית שהמתינה בכניסה. השכבנו את בוקי התשוש במושב האחורי. שכטר שתק כל הדרך, מציץ לאחור מדי פעם. אני בהיתי בבנייני הבטון הנמוכים, המפוייחים, בשמים האביכים, והירהרתי במזוודה שלנו. דימיינתי אותה, נוסעת לה, בודדה, על הפס הנע, ופירקתי בראש את תכולתה: שתי שמלות, שני זוגות מגפיים, שלו ושלי, זוג מכנסי ג׳ינס ששנינו חולקים, כמה זוגות תחתונים שקניתי בבוקר הטיסה, וערימת קלטות ומאסטרים שתופסת חצי מזוודה. שיערתי לעצמי שיפרקו לה את הצורה בשדה.
המונית נעצרה בשדירות ח״ן, מיספר 19. בוקי פקח את עיניו, בהה מעורפל בשכטר ששילם לנהג. עמדתי בצד בוחנת את הנוף המוכר. לרגע עוד הירהרתי באפשרות להשליך את עצמי מתחת לגלגלים של איזו מכונית חולפת, רק לא לעלות לשם. שכטר הוציא אותו בזהירות ותמך בו במעלה המדרגות. גררתי רגליים מאחוריהם. שלוש קומות ושכטר לא מוציא מילה. הוא שלף צרור מפתחות, הכניס אותנו לדירתו מוגפת התריסים וסימן לי עם הראש להזדרז. בוקי נשען על המשקוף. נצמדתי אליו. באפלולית, הדירה נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה. זה העביר בי צמרמורת.
שכטר הוביל אותו אל הספה. שמעתי את חריקת הקפיצים. תהיתי אם הוא ריפד אותה מחדש.
״חביבי,״ פרע שכטר בחיבה את שערו של בוקי, ״התקף לב עשית לי.״
בוקי חייך, ראשו נשמט על המשענת, עיניו נעצמו.
עמדנו והבטנו בו צולל לשינה. לכמה שניות הרגשתי את המבט של שכטר אומד אותי. אילצתי את עצמי להסתכל לו בעיניים. עד לאותו רגע הצלחתי להתחמק, בשיטת הלהביט דרכו או להשפיל מבט במהירות. הוא הניח על כתפי זרוע החלטית והידק אותי אל החזה שלו. לרגע בוגדני אחד הרגשתי איך דמעות ממלאות לי את העיניים, איך כל הגוף שלי משווע להתרפק עליו. התאפקתי. הכל עוד היה לפנינו.
הוא הירפה את אחיזתו. ״חשבתי שעלייך אני יכול לסמוך,״ סינן בתוכחה והוביל אותי אחריו, לעבר המיטבח.

כך נחתנו. ביום השלישי של חודש מאי, שנת 88. תחילתו של קייץ עכור ומכוער, שבסופו איבדתי את בוקי ונותרתי בחיים. אני כבר לא בטוחה אם היה חם מהרגיל לאותה עונה, או שפשוט שכחנו כמה מהבילים הם הקייצים בתל־אביב, אחרי שנים של חיים בעיר אירופאית ששרויה רוב הזמן בכפור ואפלולית. על כל פנים, הזענו את נשמתנו, מה עוד שהתעקשנו, באותו קייץ, להתהלך בבגדים שלא הלמו את האקלים. אמרתי לעצמי אז בתדירות של פעם ביום, שצריך לקחת את הדברים במנות קטנות, כמו שהוא היה לוקח בתקופות הטובות את הסם שלו. רציתי להישאר מפוכחת, כמו שרוצה כל מי ששבע אכזבות. גמרתי אומר להישאר לצידו עד שיניח לי ללכת. רק אני ידעתי את האמת על בוקי. שהוא היה שרוף, מרוקן, מיואש. חסר אמונה, בעצמו ובכל דבר. אפילו לא יכולתי לדמיין אותו מחזיק גיטרה. היה לי ספק אם מיתרי הקול שלו מסוגלים בכלל להפיק צליל, אבל איכשהו היתה לי אמונה גדולה ביכולת ההתאוששות שלו. ישבנו ליד השולחן, כאילו מתמיד היינו פה, שכטר גילגל לעצמו ג׳וינט ענק, אני פיהקתי וסקרתי את המיטבח שלו, שהיה מואר בהלוגן רצחני, נדהמת לגלות כמה הוא מאובזר לפרטי פרטים, עם מישטחי הנירוסטה המצוחצחים שבטח נשלפו מתצוגה של חנות רהיטים ליאפים מזרח תיכוניים. אוסף המסננות והתרוודים, שנתלו בשורה על הקיר, בהקו באפלולית. הוא עקב אחר המבט שלי. אני יודעת מה הוא חשב שאני חושבת לעצמי - איזו קלאסה תפס ניצול הסיקסטיז הזרוק שלנו. הוא, ששנים קישקש את הביצה שלו במחבת טפלון מתקלפת ואכל ממנה בעמידה.
״חמש שנים, אה?״ הוא נאנח לעצמו, מלחלח בשפתיו את קצות הנייר, מהדק במומחיות ובוחן בסיפוק את מלאכת כפיו.
״התגעגעת, שכטר?״ שאלתי, רק כדי להעביר את הדיבור בחזרה אליו.
הוא הדליק את הג׳וינט, לקח שאיפה עמוקה, מבטו מהורהר. ״חשבתי שגמרנו עם זה,״ אמר אחרי כמה רגעים, פולט סילון עשן, ״זכור לי שאמרת שהכנסת אותו לגמילה.״
״הוא נקי,״ שיקרתי בשלווה, ״הוא על כדורים עכשיו. יש לו עשרה מירשמים, כל אחד מרופא אחר. הבאתי לך בספיישל דליברי בית־מרקחת נייד.״
שכטר העריך את האירוניה, אפשר היה לראות את זה מאיך שהוא מחייך ומושיט לי את הג׳וינט.
״אני לא נוגעת בזה,״ אמרתי, ״זה עושה לי בלגנים.״
הוא כיווץ את שפתיו, משתומם עלי. ״איזה בלגנים?״ התעניין, משועשע.
״פרנויות, התקפי חרדה וכל זה.״
הוא גיחך, מבטו השתהה על המחשוף הרפוי. ״וכמה זמן את כבר סובלת מזה?״
״מאז שהפסקתי לעשות סמים קשים. פעם הם היו עושים לי את זה.״
״להגיד לך את האמת?״ הוא נשען לאחור, מרביץ את השאכטה האחרונה שלו, ״את נראית לי במצב מאוד ירוד. מתי אכלת פעם אחרונה, תגידי לי?״
משכתי בכתפי.
הוא התחיל לטרחן אותי על איך הוא הולך לקמבן פה ארוחה במיוחד לכבודי. שאני לא אראה אותו ככה, הוא, אלוף העולם בפסטות, בתבשילים, במרקים, אפילו בקינוחים. הוא ממש נכנס לשוונג. קם, פתח את המקרר, השתופף וסקר את התכולה, מדווח על רשימת המנות שהוא מסוגל להפיק בתוך חצי שעה. בא לי להקיא רק מהמחשבה. לא ששכטר הבחין במשהו. הוא הכריז בהחלטיות שהוא הולך על מרק שורשים, הוציא תפוחי־אדמה, בצל, שום, בטטה, סלרי וצרורות של עלים, הניח אותם זה לצד זה על הנירוסטה, הג׳וינט עוד תקוע בפיו, הפשיל שרוולים, והסביר לי איך המרק שלו לוקח את כל הרצפטים של הרופאים האלה שמתייחסים אל בוקי כמו אל מיקרה קליני. משם התקצרה לו הדרך להפלגה נוסטלגית אל תקופות הסמים הכבדות שלו, ואיך הוא יצא מהן, ניקה את עצמו עם אוכל מקרוביוטי וויטמינים, כל הסוגים שיצא לו לבלוע, ומה התפקיד של כל ויטמין במערכת.
אם יש משהו שפיתחתי כלפיו קוצר־רוח קיצוני באמסטרדם, זה לסיפורים של אנשים שצורכים סמים קשים, אבל מקפידים לנהל אורח חיים בריא ומסוגף. הודעתי לשכטר שאני הולכת להתקלח, ואני אעריך את זה מאוד אם הוא יארגן לי מגבת וטי־שירט נקיה. הוא לא התבלבל, הניח לשורשים, והוביל אותי - כאילו שאני זקוקה להדרכה - לעבר המקלחת, פתח את הדלת וקד קידה קלה. נפלט לי חיוך, כמה שלא השתדלתי להתאפק.
מעודד, הוא נכנס אחרי כמה דקות בלי להתריע, נושא מגבת וכמה חולצות מקופלות, והביט בי יושבת על דופן האמבטיה, מחכה שהיא תתמלא.
״את רוצה שאני אעזור לך להתפשט?״ הוא שאל בשביל לקבל את המבט ששילחתי בו בתגובה. היה בזה משהו מרגיע, עם זאת, ששום דבר לא השתנה אצל שכטר, בן־אדם באמצע שנות הארבעים לחייו, שעדיין משוכנע שזה תמיד לעניין להשחיל איזה חצי בדיחה על רקע מיני.
״אתה מתכוון לצאת?״ תהיתי כשהרמתי את השימלה לנגד עיניו ונשארתי בתחתונים בלבד.
״אם את לא צריכה כלום...״ לא הוא האיש שיוותר על סטריפטיז כזה מרצונו החופשי. הוא נשען לו על המשקוף ובחן אותי בציפיה. סובבתי אליו את הגב, הורדתי את התחתונים, ולרגע קל נהניתי מהמישחק הקטן והמרושע שלי. נכנסתי לאמבטיה ומשכתי את הווילון, שיפריד בינינו.
שכטר עמד שם עוד רגע ואז החליט, כנראה, שלא זה הזמן לנסות להזכיר לי כמה טוב היה לנו יחד, לפני שבוקי נתקע לנו באמצע. הוא לא סגר אחריו את הדלת. עצמתי עיניים. יכולתי לשמוע אותו שר לעצמו במיטבח, בצרחות וזיופים, את ״סוף עונת התפוזים״, בזמן שחתך, פרס וקצץ במרץ את השורשים שלו.
בפינה הימנית העליונה, מעל המראה, פגשתי את התצלום שתליתי בשבוע הראשון ששכטר ואני עברנו לגור בדירה. תצלום מוגדל של עטיפת התקליט ״לונדון קולינג״ של הקלאש, שלוכד את ג׳ו סטראמר כפוף על הבמה ברגליים פשוקות, מניף את הגיטרה שלו רגע לפני שהוא הולך לרסק אותה. יכולתי פעם להתבונן בתצלום הזה שעות, לדמיין את הרגע המדוייק שבו הצמצם ננעל על הפריים הזה. תנועה אלימה, נחרצת, שכולה תנופה שהוקפאה ועדיין חותרת בבירור אל קיצה. אי אפשר לא לדמיין את הרגע שאחרי, כשהגיטרה מתנפצת, אי אפשר לא לחשוב על הרוקנרול כאקט של השמדה עצמית וכל החנטריש הזה.
בגלל התמונה הזאת, שהניילון כבר מתקלף ממנה, בוקי החליט להיות כוכב רוק. או לפחות זה מה שהוא אמר כשהוא בא לדירה שלנו בקייץ של 81 והתבלבל בדרך לשירותים. הייתי באותו חדר־אמבטיה וצבעתי בירוק חולני איזו ארונית שמצאתי ברחוב. בוקי נעצר ליד הדלת שפתח בטעות, חיכה עד שאני אקבל את התמונה המלאה, והתיישב על דופן האמבטיה, מרותק לתצלום. ״ככה נראה הרוקנרול,״ אמר בשקט, ״רגע לפני שמיק ג׳ונס מרסק אותו על הבמה.״
״זה סטראמר,״ אמרתי לו, ממשיכה לצבוע. ״וזה בכלל לא רוק, זה פאנק.״ הנוכחות שלו הטרידה אותי, גם זה שהוא התנהג כאילו אנחנו חברים או משהו, למרות שכל מה שהחלפנו עד לאותו רגע היו כמה הינהוני ראש.
הוא לא ענה. הרמתי את עיני. הוא הסתכל עלי כמו על קשת תפיסה. ״פאנק זה רוק,״ הסביר בסבלנות. ״זאת הצורה הכי מזוקקת של הרוק, אבל אנשים הבינו את זה רק בדיעבד.״
החזרתי הבעה שנועדה להבהיר לו עד כמה אני מוצאת את הרצינות התהומית הזאת קצת מגוחכת, ורכנתי לטבול את המברשת בפחית הצבע.
״את לא כזאת,״ הוא אמר ונעמד, ״אני קולט אותך, בייבי. את לא כמו כל האנשים האלה שרואים רק את מה שהם רוצים לראות.״
השתדלתי לא להסתכל אחריו כשהוא יצא, נכנס לשירותים ממול, עמד והשתין עם דלת פתוחה. התענגתי לרגע על מה שאמר. הוא הסתובב והביט בי בזמן שרכס את מכנסיו. אבל אני לא הייתה לי שום כוונה לתת לו להרגיש שהוא יכול עלי. עיצבן אותי כמה הוא מרוצה מעצמו, הגמד המכוער הזה, עם העיניים החדות המתרוצצות בארובות מעט שקועות, עם עצמות הלחיים הבולטות, סנטרו הקטן המכונס, העווית המלגלגת על שפתיו הצרות, חולצת הטריקו המהוהה גזורה על כתפיו הדקות וחושפת זרועות שריריות, חלקות. עמד לו בפוזה הזאת של הגיטריסט הנצחי, אגן ירכיים מוטה מעט קדימה, הדוק בג׳ינס רכוסים בחגורה שחורה, שגולגולת כסופה מעטרת את האבזם שלה, ונועץ בי משם מבט משועשע, אצבעותיו מלטפות, כאילו בדרך אגב, את הרווח שבין החגורה לבטן השטוחה שלו.
ברקע שכטר צרח על מישהו בטלפון בעניין איזה צ׳ק שחזר, קולו מתחרה בקושי בבליל גיטרות חורקניות ובס־תופים במיקצב של מיצעדים, שדחס את האוויר בחדר. או שזו אני, שהתקשיתי לפתע לנשום?
הסתכלתי על כף היד שלו שהיתה תקועה שם, בין המכנסיים לבטן. הוא עקב אחרי המבט שלי, הרים את עיניו וחייך. ״אתה הולך לשלוף משם משהו?״
הצחקתי אותו.
״היה נעים להכיר אותך, לושי,״ הוא אמר.
פעם ראשונה שמישהו לוקח את השם שלי ככה וממולל אותו, כאילו היה חתיכת פלסטלינה רכה בתוך כף יד חמימה.

מאותו רגע, הוא הסתנן לי כל הזמן למחשבות, כמה שלא ניסיתי לדחוק אותו משם. את בוקי קליין, האפס הזה, שחודשים רודף אחרי שכטר עם קלטת מלאה רעשים וציפצופים שאין לו ספק שהיא התשובה המקומית לוֶלוֶט אנדֶרגרַאוּנד. ושכטר מצידו הרגיש באינסטינקט שלו שיש שם אחלה פוטנציאל, שככה יהיה לו טוב, מאז הימים שהוא עשה את הסאונד לתמוז הוא לא שמע כזאת רוח נעורים מתפרצת מארבעה ערוצים. שכטר הפאתטי, שלא שיער אז בנפשו איך הוא הולך להסתבך, והיה נחוש בדעתו להפוך לאמרגן רוקנרול.
הוא ובוקי היו נפגשים אז שלוש פעמים בשבוע למרתון של שיחות שנמשך שעות. בוקי היה מנסה להכיר לשכטר את הרוקנרול שנהיה אחרי שכל האלילים של שכטר התפגרו מסמים או התאשפזו במוסדות, השתדל לחבב עליו את הדבר שקורה עכשיו, שכל היופי שבו, ככה הוא חזר וטחן אותו, זה שהוא דחוס, אגרסיבי, קצר־נשימה, ״בא לפוצץ לך את המוח, בכל הכוח, בלי לעשות לך הנחה, תקשיב, תקשיב לאנרגיה הזאת.״
ושכטר, מצידו, היה מקשיב בהבעה של ריכוז שנועדה להסוות את המיגרנה שהוא תיכף הולך לחטוף.
״תשמע את הריף הזה,״ בוקי קליין היה צוהל באוזניו כשהיה משמיע לו קטע חדש שזה עתה סיים להקליט בטייפ ביתי, ״אתה קולט איך זה יושב ממש על הקצה? אני הולך להושיב לו מתחת דיסטורשן בן־זונה, אתה מבין? בגיטרות לוחצות, וליין קלידים, בקטנה, אבל שמביאה לו את הדיסוננס, מלמטה.״
שכטר שוב הינהן בהערכה, לקח שאיפה עמוקה מהג׳וינט הענק, הושיט אותו לבוקי שעמד מולו מנופף בידיו בהתלהבות כשהוא מסמן לו את הכניסות והיציאות של הכלים, מסביר לו את האימפקט של כל תפקיד ותפקיד, בעוד שכטר יושב ובוהה בצער בנייר הנאכל במהירות, בגדיל האפר שצונח על השטיח המסורק שרק הבוקר, כמו בכל בוקר, הוא שאב במסירות עד צאת נשמתה של אחרונת השערות.
ואז הגיע התור שלו להסביר לבוקי, בפעם המיליון, את החזון. איך הם שניהם הולכים לשנות פה ביחד את פני הסצינה המקומית, כמו ששלום בזמנו, ושכטר כידוע צפה בו מקרוב, בתור עוזר של העוזר של הטכנאי, זה שמביא לחבר'ה קפה שחור לאולפן שבו הקליטו את חתונה לבנה, והראה ל״כל הנקבות פה מה זה לשחק אותה ברוקנרול עם ביצים״.
בוקי היה משתתק ברגעים האלה. חשדתי שהוא די מסתייג מההגדרה של שלום חנוך בתור איזה ענק רוקנרול, אבל שלום היה ונותר מחמל נפשו של שכטר, שבחיים לא הצליח להקשיב, מהסוף להתחלה, לנכד מַיינד דֶה בּוֹלוֹקס של הסֶקס פּיסטוֹלס, נגיד.
ככה היו יושבים להם, מהבוקר עד הערב, ומגלגלים תוכניות בזמן שאני ישבתי במיטבח, קראתי ערימות של שבועוני רוק ומגזינים מסוגננים שדני אפשטיין היה שולח לנו מלונדון, מעמידה פנים כאילו אין לי שמץ עניין באסטרטגיה הגאונית שבעזרתה הם מתכננים להפוך את העולם ולהשפיט את חברות התקליטים.
לזכותם ייאמר שהם לא היו רחוקים כל־כך מהאמת. בוקי קליין היה אחד שיש לו את זה, אחד שיגיע לאן שהוא מתכנן, עם שכטר או בלעדיו. הקול הקטן, הנוטה להיסדק, שאיתו הוא ניסר על גבי אוקטבה וחצי בערך, היה מהסוג שמזדחל לך מתחת לעור, גם בלחישה, והנוכחות הזאת שלו מטרידה ופולשת. לא יכולת להיות איתו באותו חדר בלי לחטוף קוצר־נשימה מהמאמץ המתיש לעקוב אחרי הדיבור המהיר שלו, שמתפתל סביב עצמו ברצף פרוע של מחשבות מבזיקות, מנוסחות בשפה פרטית, שמצמידה צירופי מילים בלתי אפשריים, וכל הזמן העיניים שלו תקועות חזק בתוך העיניים שלך, מבטו דרוך, מגיב מייד לכל תנועה ולכל מילה, גופו אחוז תזזית. הוא השתתק רק כשלא היתה לו ברירה, לא מסוגל להקשיב לשום דבר שלא קשור איכשהו אליו.
״אין מה להכחיש,״ שכטר היה אומר עליו אחרי שהיה הולך, ״כריזמטי הבחור.״

זה היה אבוד גם בשבילי אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה על הבמה, בחורף של תחילת 82. שלחו אותי מהמקומון לצלם את ההופעה שלו, באיזה מועדון קטן שנפתח במרתף בדיזנגוף. הייתי צלמת מתחילה, ומתוקף מעמדי פחות הערך שובצתי יותר מאחרים לתורנויות כאלה. היה דחוף להם במערכת להנציח כל אירוע מפוקפק שבו שני אנשים וסינתיסייזר מתכנסים במעמד חמישה חברים ושלושה קרובי משפחה כדי להדגים, במשך שעתיים מייגעות, עד כמה אפשר להרחיק לכת עם חוסר מקוריות ובינוניות.
בוקי היה אז בתקופה של להדהים את עצמו ואת העולם. כתבו עליו, דיברו עליו, סגרו עליו בתור הדבר הבא. הרבה אנשים, יחסית, התייצבו באותו ערב, היו שם לפחות שלושה מבקרי מוסיקה ועוד צלם מאיזה עיתון, שנדחקו למרתף ההוא עם קירות הבטון השחורים והבר המאולתר, שנסגר אחרי חצי שנה אבל נרשם כאבן־דרך היסטורית, אפופת מיתולוגיה, בתרבות הרוק המקומית.
זה היה פחות מחודש אחרי הדיאלוג הבלתי נשכח שלנו באמבטיה. איחרתי להופעה, באתי מזיעה ועצבנית מהנצחה של מיפגע תברואתי בדרום העיר, וכשנכנסתי כבר היה הבאז הזה של התרגשות, צפיפות, ורעש אימים. בקושי הצלחתי להשתחל סמוך לבמה, ולקח לי כמה דקות לקלוט את גודל המאורע.
קודם כל את איך שהוא ניגן. הגיטרה שלו נשמעה אחרת. והוא עצמו. אי אפשר היה לעמוד בפניו. הוא והמוסיקה שלו היו דבר אחד - משוחרר, הרפתקני, חסר מעצורים. זה לא משהו מובן מאליו, איך שהוא עומד שם כאילו זה המקום שלו מאז ומעולם. הוא היה סקסי, במובן האינטליגנטי הזה שיש בו סוג של התגרות והתרסה, כל הגוף שלו טעון כאילו הוא מחובר לתחנת החשמל של העולם, מגיב לקצב, בתנועות חדות, מדוייקות להפליא. הכל בא לו טבעי - האקסטזה, שנכבשה והתפרצה לפרקים, איך שהוא ניווט את הנגנים שלו, בתנועות ראש קטנות, הטיפול שלו בגיטרה, מיומן ויסודי, כזה שתמיד מחרמן בחורות, שתיכף מתחילות לדמיין מה האצבעות האלה היו מסוגלות לעשות לגוף שלהן.
והן אכן הסתכלו עליו בדיוק במבט הזה שמתאמץ בכל דרך שהיא ללכוד את תשומת־לבו.
די מהר איבדתי את הריכוז, הפסקתי לצלם ולטשתי אליו עיניים כמו כולם. הקירות התיזו בחזרה את כל הצלילים הצורמניים שהיו מלווים בחריקות של פידבקים שבקעו מהמגברים. הוא רכן על הגיטרה, גופו מתעוות ברעידות קטנות, מפיק ממנה את הצלילים שאיתם מלווים את הנפילה לגיהינום. זה היה מעורר התפעמות. וזה הפיל עלי מועקה.
אז עוד לא הבנתי עד כמה הוא יודע לשחק את המשחק. עד כמה הוא מבין את התפקיד שלו, כשהוא על הבמה. לצקת בכולם, בנגנים, בקהל, באחרון הספקנים שבחדר את ההרגשה שמה שמתרחש עכשיו נמצא בשליטה מלאה, אבל יכול, באותה מידה, להתפרק בתוך שבריר שנייה. הוא שידר את זה שהוא מודע לכך שכל העיניים עליו, והוא לא נבהל. שהוא יודע לאן הוא מנסה להגיע, איזה בשורה הוא מבקש להשמיע, ושזה לגמרי בהישג ידו.
ברוקנרול אין מקום לניואנסים, לדיאלוג איטי וסובלני. אתה צריך, מהשנייה הראשונה, לתקוף, לשכנע שאתה אחר, טוב יותר. יש לך, במיקרה הטוב, אולי שלוש דקות. בהופעות, פוזה לא יכולה לשאת אותך יותר מעשר דקות. אנשים רוצים להתרגש, או לפחות להרגיש. בוקי גרם לכל מי שהיה שם להרגיש שזה קורה להם כמו שצריך, מההתחלה ועד הסוף, במהירות הנכונה, כשכל החלקים מתיישבים יחד בתיאום מושלם. היו לו כוונות כנות, שבקעו גם ברגעים שהמילים כשלו, של מי שמנסה לדבר איתנו על דברים שנוגעים לנו, מזווית שלא יצא לנו להביט דרכה.
לדקה או שתיים, לקראת האמצע, הוא הביט בי בזמן שהוא שר. זה היה בהתחלה של מכאן לשם, לא איזה שיר גדול, שבצדק נזנח. הקול שלו נהיה סמיך מרוב חושניות. הרמתי את המצלמה, להסתתר מאחוריה, ממש כפיתי את זה על עצמי. לא רציתי את זה איתו ביחד עם כולם, כבר רציתי אותו לעצמי, לבד.
יצא לי מזה רק תצלום אחד שהיה שווה משהו, והוא לא הודפס בעיתון בסופו של דבר. שליש של הפריים מלא לרוחבו בגיטרה. עמוד המיקרופון חוצה, מלמטה למעלה, את חזהו ופניו לשניים. עיניו עצומות, ידיו מונפות לצדדים באוויר. פלג גופו העליון, העטוף בגופיית רשת צמודה, וראשו, נטויים מעט לאחור. עם כל הסימבוליות הבנאלית הזאת של הכוכב הנצלב.
בוקי מצא הדפסה סבירה של התצלום והדביק אותו עם סלוטייפ למקרר, ביום שפירקנו את החפצים בדירה באמסטרדם. ושם הוא נשאר, נשכח.

היתה לו השפעה מוזרה עלי, גם אחרי שכבר הייתי שלו. הוא גרם לי לחוש דבר והיפוכו, בו בזמן. החיוניות שבו עוררה אותי, אבל המחישה לי כמה כבויה הרגשתי, עד לאותו רגע שכבר לא רציתי דבר מלבדו. לזמן מה הצלחתי לרמות אותו. או ככה לפחות חשבתי. ואת שכטר, שלא הבחין בכלום. לא איך אני מארגנת את היום ככה שאני תמיד אהיה בבית, כשהם יושבים ומתווכחים. לא במבטים שהייתי תולה בבוקי מפינת המיטבח, מתקשה להתיק ממנו את עיני כשהוא חימם את עצמו בדיבורים. ״מי זה האנשים האלה,״ הוא היה צורח על שכטר שהיה מדווח לו על עוד פגישה שהסתיימה כמו שהתחילה, ״כולה חבורה של זקנים חירשים. זה לא איזה סוד שכל מה שהם מחפשים זה משהו שיפגע במכה ראשונה, ואין להם, באוסול שלהם, איזה ויזְ׳ן משל עצמם. אם אנחנו לא נבוא אליהם סגורים פיקס, האפסים האלה ימשיכו להכתיב לנו תנאים, אני אומר לך, אני קולט אותם כבר מתיישבים לנו על הוורידים באולפן. אתה אל תבוא אליהם כמו לוזר, אתה לא מבין? הם צריכים אותנו יותר ממה שאנחנו צריכים אותם, רק הם לא יודעים את זה. אנחנו ההצדקה לקיום שלהם, אוקיי? אלה אנשים שעוד לא הבינו מה נכון עכשיו, אז את הדבר הבא הם יקלטו? תדבר עם הקיר והוא יקלוט יותר מהר מהם, אתה מבין?״
זה לא היה מה שהוא אמר, אלא איך שהוא אמר את זה. סילון של תשוקה נפלט מכל מישפט שלו. הוא השתתק לרגע והביט בי, מתנשם להרגיע את עצמו, העיניים שלו שני חרכים בורקים שהצטמצמו ונפתחו. הוא השפיל אותן. הרגשתי כאילו איכזבתי אותו ולא היה לי מושג במה.
שכטר, בגבו אלי, נאנח, מרוכז בהכנת עוד ג׳וינט.
כמה שבוקי היה אחוז תזזית, ככה שכטר היה נינוח, מאמין אדוק בצורך לחסוך באנרגיות, מה גם שהיה מסטול רוב הזמן. הוא מהאנשים שסיגלו לעצמם סגנון התנהגות שלם שהלם את מצבם המעורפל, תמיד מדבר לאט, בונה את המישפטים שלו קומה אחר קומה, בכל אחת מילים ספורות עם הרבה חלל ביניהן, שבתוכו אמורות להתחבא הכוונות העמוקות. הוא מאלה שאומרים לך - ״אתה יודע איך זה״, ואז משתתק מהורהר למשך עשר דקות, כדי שיהיה ברור שהוא סומך על ההבנה השקטה הזאת שביניכם.
הכל אצלו היה במחוות נדיבות. גבר מגודל ומוצק, שתנועותיו איטיות ומגושמות ושרירי פניו בקושי נעים. קולו עבה ונמוך, חרישי מאוד. לא מתרגש בקלות, לפחות זה מה שהוא רצה שיחשבו עליו - שהוא כבר ראה את הכל, ומעט מאוד, אם בכלל, יכול להפתיע אותו.
״אתה יודע איך זה...״ הוא היה אומר לבוקי בטון רגוע, מושך כל הברה, ובוקי רכן והלם באגרוף בשולחן, מזעזע מעט את הטלפון והמאפרה הגדושה. ״אני לא יודע איך זה,״ הוא התפרץ לדבריו, ״ואתה אין לך מושג איך לסגור דיל הכי פשוט.״
שכטר, מהצד השני, הצית לעצמו את הג׳וינט. ״ברוך, ברוך, ברוך,״ ענה בסבלנות, ״תעשה טובה, תעשה אתה את מה שאתה יודע, תשאיר לי את השאר.״
בוקי התיישב בכיסא מולו ונאנח ביאוש. ״אני מזהיר אותך,״ נופף באצבע מול הפרצוף של שכטר.
״אל תזהיר אותי, פישר,״ השיב שכטר, מרים מעט את קולו. ואז הסתובב והביט לעברי, כמו מופתע לגלות שאני שם, חייך, קם ממקומו, התקרב אלי והקיף אותי בזרועו. ״אילנה תעשה לך צילומים, תוציא אותך כוכב - אחולמניוקי כוכב, אה? תדפוק לה פוזה, עם הגיטרה, חתיכת נקניק... סמוך עלי שאני יודע את העבודה.״
הוא סיים את נאום הבחירות הקטן שלו וטפח לי על התחת, בתנועה שנועדה להפגין בעלות, פירגון ורצון טוב. הוא הסתכל עלי, אני הסתכלתי על בוקי, ובוקי הסתכל על שנינו, ובחיוכו הסתמן לעג קל.

התעוררתי אחרי כמה שעות של שינה טרופה וגיליתי את עצמי במיטה של שכטר. הוא החליף את המיזרן, שהיה מונח על הריצפה, בספינת עץ מהודרת וענקית. התיישבתי מזיעה. נזכרתי איך בוקי כמעט מת לי במטוס.
בסלון הממוזג, האפלולי, הוא ישן על ספה, עדיין בבגדים שלבש בטיסה, מכוסה בשמיכה.
שכטר ישב במיטבח, מתחת לחרוט כתום של אור שהצניחה המנורה שמעליו, מצמיד לאוזנו אפרכסת של טלפון ומקשיב בלי להוציא מילה. הוא הורה באצבע לכיוון השייש, קומקום קפה התחמם שם על הפלטה.
״מאמא׳לה,״ הוא אמר לטלפון, ״אל תלחיצי. נשבע לך, מחר בבוקר. אני בא, אני אומר לך. לא משאיר אותך לבד.״ אחרי כמה דקות שבהן הוא אמר איזה שלוש פעמים ״ביי״, הוא סגר ונאנח. שכטר באמת עובד על העניין הזה של צימצום מקסימלי בביזבוז האנרגיות שלו, חשבתי. הוא נראה מוטרד.
״ישנו טוב?״ פתח בנימוס.
לא עניתי.
״מה העניין?״
״זה לא יעבוד, שכטר,״ אמרתי לבסוף. חשבתי שהגיע הזמן שלנו לדבר גלויות.
״מה לא יעבוד?״ הוא היתמם.
״התוכנית שלך, שכטר, התוכנית הדפוקה שלך.״
הוא חייך בסלחנות. ״אז לא ישנו טוב, אה ? אז מה, תגידי לי, את עוד מצלמת בכלל?״ הוא טפח לעצמו על המצח כאילו הוא בדיוק נזכר, ״שכחתי,״ אמר, ״שהנרקומן מכר את כל המצלמות שלך.״
״הא, הא, הא,״ החזרתי.
זה היה האות בשבילו להתחיל לפרט לי באיטיות איזה ציוד אפשר להביא בעשרת אלפים דולר, כולל עדשות, פלאשים וחצובה. שמעתי על העשרת אלפים דולר האלה מספיק. העשרת אלפים דולר האלה העלו את בוקי על המטוס, שבמשך חמש שנים הוא נשבע שלא יעלה עליו בחיים. זאת המנטרה שהוא שינן לעצמו בלילות, כשעוד השתעשעתי באפשרות לשלוח אותו לבד. ״חודש גג,״ הוא אמר לי לפחות שלוש מאות פעם, ״חודש ואנחנו מתחפפים עם הכסף. עשרת אלפים דולר מסדרים אותנו עד כאן, תקלטי. את רק צריכה לבוא איתי, מה את עושה עניין? תיזכרי איך נראית המשפחה שלך, תגידי שלום לחברים שלך. תאמיני לי, את צריכה את זה.״
המשפחה שלי. שכטר נשבע שהוא לא יגלה להורים של בוקי שהוא מחזיר אותו, שאת התענוג הזה הוא משאיר לו. באשר לאמא שלי, לא ידעתי בדיוק איפה עומדים הדברים. שכטר ואמא שלי דווקא די חיבבו זה את זו בסופו של דבר. לא שהם נשארו בקשר או משהו. בהתחלה הוא חשב שהיא שונאת אותו, אחרי כמה זמן הוא החליט שהיא דלוקה עליו. הוא לא לגמרי טעה. לרגע נתקפתי פרנויה ששכטר הולך להסגיר אותי לידיה. לשכנע אותה לנעול אותי אצלה בבית, עד שהוא יעביר את התוכנית הגרנדיוזית המפוקפקת שלו לשלב יותר מתקדם של ביצוע.
עברתי למיתקפה. הודעתי לו שבוקי כבר עשה תוכניות על כל סנט ושאני לא מתכוונת לגעת בכסף הזה אפילו במקל. שהם מחליאים אותי שניהם, ושמה הם חושבים לעצמם, שיש להם עסק עם חבורת דבילים? מי יקנה הבטחה שנגנזה לפני חמש שנים? וכל הקישקוש הזה שהוא מוכר לבוקי על זה שהוא הקדים את זמנו. ״תכניס לך לראש,״ נהמתי עליו, ״אין דבר כזה להקדים את זמנך. תפסיקו כבר להביא ביד על העבר שלכם, שניכם. כל אחד עושה את מה שהוא יכול בזמן שלו וזהו, או שזה הולך או שלא. אם אתה מיקרה טראגי, אז אתה מביא את הקטע של החיים שלך ואף אחד לא שם לב. זה שאחרי שנים אנשים אומרים לך, ׳בוא׳נה זה הקדים את זמנו, זה היה הדבר הבא ואנשים החמיצו את זה, תראה איך כולם עכשיו עושים את הדבר שהוא עשה לפני חמש שנים׳, אז הם אומרים את זה, אבל זה לא אומר כלום.״
״כלום?״ תהה שכטר ולא יכולתי לדעת אם הוא רציני.
״כלום,״ פסקתי, ״כלום, כלום.״

בסוף הקייץ של 82 בוקי השליך את התקליט שלו בחולות. הוא ארז בתא המיטען את כל הקרטונים של ההדפסה הראשונה, בסביבות חמשת אלפים עותקים, והתחלפנו בנהיגה, כל הכביש הארוך והפתוח לסיני. בשולי המישטחים החוליים, איפה שרק דיונות משתרעות לכל כיוון, הוא ביקש ממני לעצור. הוא הגיע כבר כמעט עד התחתית של בקבוק הג׳ק דניאלס שלו. השעה היתה ארבע ומשהו לפנות בוקר, אני ישבתי על הפגוש של הביואיק החבוטה, הכחולה, של שכטר - שבאותו הזמן הסתובב בלונדון, בניסיון יומרני להוציא את הגירסה באנגלית - וצפיתי בבוקי משמיד את התקליט הראשון שלו עשר דקות לפני שהופץ בחנויות.
הוא עמד ליד תא המיטען הפתוח, הניח את בקבוק הוויסקי לצד אחד הקרטונים, קרע את פס הדבק שהצמיד את הקצוות, שלף צלחת ויניל מתוך עטיפת קרטון שחורה, שעליה ריצדו אותיות דפוס אדומות דקות - ״בוקי קליין, הראשון״. היה כפור. הוא לבש את המדים הרגילים: מגפיים שחורים מחודדי חרטום, מכנסי ג׳ינס צרים ומרופטים אסופים בחגורת הגולגולת, ומעיל העור הבלתי נזנח. עוד מבט על עיגול הנייר במרכז התקליט עם התצלום השחור־לבן לא בפוקוס של פניו, ואז, בתנועה מעוגלת של זורק פריסבי מיומן, העיף את התקליט לאוויר והניח את העטיפה בצד. אחד אחרי השני התעופפו עיגולי הוויניל ובטייפ של המכונית התנגן, הלוך וחזור, ג׳אנק יארד של הבּרסְדיי פּארטי.
אחרי שעתיים בערך הוא סגר את תא המיטען הריק, שם בטייפ את הביץ׳ בויז ונסענו משם, משאירים מאחורינו חצי שנה של עבודה מפרכת על עשרה שירים, שאחד מהם דווקא הספיק לבלות די יפה ברדיו, והשקעה מוערכת של חמישים אלף דולר. בוקי חשב שזה חוסר מזל שלא נפלנו על סופת חול.
באילת לקחנו חדר במלון והזמנו ארוחת בוקר למיטה. ישנו עד למחרת. זה מה שהתאים לו. בוקי אהב לחיות בתחושה שכל החיים שלו מישהו בדיוק מצלם אותו לסרט על החיים שמאחורי הקלעים.

בערך בשלוש לפנות בוקר הוא התעורר, התיישב על הספה והביט בשכטר ובי במבט קודר.
״התעוררנו,״ בירך אותו שכטר, ״ואנחנו בחיים, תודה לאל.״
״סססאוחתו,״ ענה לו בוקי ונשכב בחזרה לאט.
שכטר קם בהחלטיות, הוציא קערה מהארון, יצק לתוכה מרק מהסיר שניצב על הכירה על להבה קטנה, שלף כף מהמגירה, פסע לעבר הסלון והתיישב על הספה לצד בוקי, שבהה בו נדהם. שכטר קירב ביד בוטחת אל פניו של בוקי כף עם נוזל כתמתם ובוקי פער פה בצייתנות. ככה זה נמשך עד שהצלחת התרוקנה. שכטר משך בזהירות את הזרוע שתמכה בגב של בוקי, שמצידו צנח ועצם את עיניו.
הסתכלתי עליו שוטף את הצלחת מתחת לברז, והרצתי לעצמי שידור חוזר של הטקס שהתנהל הרגע לנגד עיני. התמונה הזאת מייד הזמינה רצף של תמונות אחרות, שקיוויתי שהסמים הצליחו למחוק לי לגמרי מהזיכרון. שכטר נראה בהן גוחן מעלי, בבית־חולים, אוסף אותי בזרועותיו ומלטף את ראשי, ממלמל באוזני ניחומים, מלביש אותי, כמעט נושא אותי בזרועותיו במסדרון אל המונית שמחכה כבר שעות בחוץ, משכיב אותי במיטה, מתחנן לפני שאסלח לו, שעוד יגיע הזמן שהוא יעשה לי עשרה ילדים, שוכב לידי כל הלילה, ובכל הלילות הבאים, אני מתחת לשמיכה, הוא מעליה, ומלטף אותי עד שהייתי נרדמת, מלאת רגשי אשם.
בוקי התרומם פתאום, פקח את עיניו, פניו התעוותו והוא התחיל להקיא. על הספה הצהובה, על השטיח הכחול, על הדפס הפרחים הסגול־ירוק־צהבהב של השמיכה ועל עצמו. שכטר הביט בו מזועזע. השארתי אותו מאחור לעבודת הניקיון וגררתי את בוקי למקלחת. אם יש משהו שהיינו מתורגלים בו, זה הקטע הזה שבו הוא מחרף ומגדף אותי כשאני מכריחה אותו להיכנס עם הבגדים מתחת לזרם המים.
שכטר נכנס אחרי כמה דקות, הביט בבוקי שישב עירום בתוך האמבטיה, תחת קילוח מים רותחים, אפוף אדים, זרועותיו הלבנות הדקות והמצולקות מחבקות ברכיים גרומות. ״מה אני אעשה איתך, אה? תגיד לי, יא נקניק?״ שאל ברוח טובה.
בוקי הרים ראש באיטיות וחייך. ״יהיה בסדר,״ אמר, ״אני פעם איכזבתי אותך?״
״פעם אחת?״ התרצה שכטר, ושניהם, החיוכים שלהם התרחבו, ממש נהיו תלויים באוויר, כאילו לא חלפו להן חמש שנים, והם עומדים עכשיו באולפן ומקשיבים למיקס החדש שמצלצל כמו ששום דבר לא צילצל ככה לפניו. שכטר פנה אלי ובמבטו הקלה. שמעתי את המחשבות שלו: המנוח מגלה סימני התאוששות, אולי בכל זאת לא הכל אבוד.
אחרי כמה דקות בוקי הופיע בסלון עטוף במגבת, מאושש מעט, שערו נוטף מים. הוא התיישב על הספה ובהה בכתם הכהה שלצידו.
״ספה יפה,״ מילמל, ועבר לסקור את הסלון בעניין, מעביר מבט לא ממוקד בחלל הגדול הריק מחפצים, למעט ספה, טלוויזיה שעמדה בקצה החדר ושני ארגזי קרטון שהכילו מערכת סטריאו חדשה.
שכטר, מצידו, לטש עיניים דואבות בספה. ״היא נפתחת,״ העיר.
״וואלה?״ התפעל בוקי.
״וואלה,״ אישר שכטר.
תהיתי מתי שכטר השליך מהבית את הספה שאמא שלי נתנה לנו. היא חשבה שזאת שערוריה לזרוק רהיט במצב מצויין כזה, וכמובן שלא עלה על דעתה לקנות לי ספה חדשה. הכי אהבתי לשבת עליה עם הנעליים על הריפוד. אין דבר שחירפן את אמא שלי יותר. למעט בוקי, אולי.
מה שהיה עוד הוכחה בשבילי שהוא אכן הגבר של חיי.
חזרנו לישון, באותו לילה, על הספה הנפתחת. חיבקתי אותו כשנזכרתי איך הנשימו אותו מתחת לכנף של המטוס, עוד לא חלפה אפילו יממה מאז. והוא חיבק אותי מתוך שינה.