ברית כרותה לאהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברית כרותה לאהבה
הוספה למועדפים

ברית כרותה לאהבה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אהרון פוגל

אהרון פוגל, עוסק בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, מנחה סדנאות על זוגיות ותקשורת, נשוי ואב לשישה בנים. 
בעבודתו החינוכית מקדיש פוגל תשומת לב לחינוך למיניות בריאה גם בחברה הדתית, ועסק בעבר בגיבוש תכנית ארצית שנוגעת בחינוך למיניות בריאה אצל הנער הדתי, שומר המצוות. עבודת התזה שלו באוניברסיטת “בר-אילן” עסקה בנושא “סוד הייחוד לרמח”ל”. 
“ברית כרותה לאהבה” הוא ספרו הראשון. 

תקציר

שרה יוצאת מביתה באישון לילה, מבוהלת בעקבות שיחת טלפון מבית החולים רמב”ם. זו מודיעה לה שבעלה אברהם מאושפז שם במצב קשה. היא מגלה אותו שרוי בתרדמת במחלקה לטיפול נמרץ, מבלי שנמסרים לה פרטים רבים על אודות האירועים שהובילו למצבו, ואלה נותרים בגדר תעלומה. 
התרדמת שלתוכה שקע אברהם מתגלה חיש קל כמצב מתמשך, ושרה שוהה לידו כמעט ללא הפסקה במשך חודשים, עד שרעיון לא שגרתי מנצנץ במוחה. היא יוצאת למסע גשמי ונפשי בעקבות בעלה, במהלכו מתגלים לה פרטים על עברו, על חייהם המשותפים ועל עצמה. היא לומדת את המשמעות של “שמירת הברית” ואת השפעתה על ברית הנישואים שלה עם בן זוגה. היא מבינה בהדרגה כי שמירת הברית ביהדות עוסקת למעשה בהתמודדות הגברית עם הוצאת הזרע. בהמשך היא חווה עליות וירידות ביחסיה עם בעלה המוטל חסר הכרה בבית החולים, ומעלה מעברה מערכת יחסים בלתי פתורה עם אהוב נעוריה. זו מוסיפה תסיסה, מתח וריגוש במסעה לקראת חשיפת הברית הקדושה. 
ההליכה על הגבול בין האסור למותר, בין הידוע לנסתר, בין המקובל ללא מקובל בתוך החברה הדתית, מלווה את עלילת רומן הביכורים של אהרון פוגל, שעוסק בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, מנחה סדנאות על זוגיות ותקשורת, נשוי ואב לשישה בנים. בעבודתו החינוכית מקדיש פוגל תשומת לב לחינוך למיניות בריאה גם בחברה הדתית, ועסק בעבר בגיבוש תכנית ארצית שנוגעת בחינוך למיניות בריאה אצל הנער הדתי, שומר המצוות. עבודת התזה שלו באוניברסיטת “בר-אילן” עסקה בנושא “סוד הייחוד לרמח”ל”. 
“ברית כרותה לאהבה” הוא ספרו הראשון. 

פרק ראשון

פרק 1
 
צלצול עקשני העיר את שרה משנתה. המיטה שלידה הייתה ריקה. אברהם יצא אתמול שוב לטיול, ולא היה אמור לישון בבית בלילה. כשראייתה עדיין מעורפלת, ומוחה מטושטש אף יותר, ניגשה לטלפון בצעדים קטנים, מדודים, נזהרת לא ליפול. משום מה לא רצו להיענות למבצע של חברת הטלפונים ולהתחבר למענה קולי. “מי שירצה, שיתאמץ למצוא אותנו,״ אמר אברהם, משפט שדווקא היה אופייני יותר לה.
עכשיו היא סבלה מהצלצול הטורדני, ששום מענה אוטומטי לא הפסיק אותו. היא הרימה את השפופרת המחוברת בחוט מסולסל למכשיר הטלפון, גם זו תוצאה של עיקשותו של אברהם. “למה שלא נקנה אלחוטי? זה אפילו לא יותר יקר,״ טענה היא, אך הוא הצליח לשכנע אותה שבתקשורת אמתית חייב להיות חיבור, ו״לא יכול להיות שהוא יהיה ללא חוט מקשר,״ הדגיש. זה היה פנטזיונרי בעיניה, אבל לאברהם היו מעט עקרונות שעליהם עמד, והיא כיבדה אותם.
בצדו השני של הקו נשמעה המולה. זה לא אברהם. אין לו מה לחפש במקומות הומים. אז מי זה שמתקשר אליה בשעת לילה מאוחרת? תהתה לעצמה.
“שלום לך, מדברת הילה מהמיון בבית החולים רמב״ם.״
לבה של שרה הלם בפראות.
“את אתי?״ שאלה הילה משלא שמעה כל תגובה מעברו השני של הקו.
“כן, אני אִתך,״ לחשה שרה ללא קול.
“אני מצטערת לומר לך, אבל אדם שכנראה הוא בנך או בעלך הגיע לכאן מחוסר הכרה. אנחנו לא יודעים אפילו את שמו״.
ברגע הראשון רצתה שרה לצעוק אז למה אתם מתקשרים אליי? אולי זו טעות? אך באותה מידה שההכחשה התעוררה, צף ההיגיון לרגע בתוך המהומה ואמר לה, לא היו מתקשרים דווקא אליי. מה שהוביל אותם למספר שלי הוא כנראה הבסיס לאמת הקשה ששמעתי הרגע.
“סליחה,״ שאלה בעדינות, “מה שמך? אין לנו שום פרטים מזהים מלבד המספר הזה, שהופיע ראשון בסלולרי שלו.״
“שרה,״ ענתה שרה במהירות, לא מאפשרת למילים לחנוק את גרונה.
“אני באמת מצטערת, שרה, זה לא מקובל, אבל את נשמעת לבד. היית רוצה שההסעה של האחיות תבוא לאסוף אותך לבית החולים?״
שרה לא ידעה את נפשה. מראות הבית הסתחררו סביבה. היא לא התכוננה לבשורה שכזו, אבל בעצם, מי מתכונן? זה תמיד, אבל תמיד מפתיע אותך, גם אם יש כאלו שיגידו שבלב הם כבר ידעו לפני שהגיעו לבשר להם על האסון הנורא. עמוק עוד יותר הם לא באמת ציפו לבשורה המרה, אולי רק יחידי סגולה.
“שרה?״
שרה ידעה שאם לא תגיב ישלחו אליה אמבולנס לטיפול נמרץ, והיא ממש לא רצתה בזה.
“תודה, אני מסתדרת,״ מיהרה לומר.
“אם כך, אני זקוקה לשמו המלא ולמספר הזהות שלו.״
שרה השתהתה שוב בתגובתה, והילה בדקה שהיא עדיין על הקו.
היא לא זכרה את המספר בעל-פה. היה עליה לחטט בתיקה שהיה מונח על הכיסא שליד הטלפון, כדי למצוא את הארנק שבתוכו הייתה תעודת הזהות שלה. היא הקריאה להילה את מספר הזהות של אברהם והוסיפה גם את שם משפחתם. היא שמעה את הילה מתקתקת במחשב את הפרטים המעטים שמסרה.
“תרגישי טוב ובשורות טובות,״ אמרה הילה וניתקה את השיחה.
שרה נותרה לעמוד, השפופרת בידה, מתקשה להחזירהּ למקומה, מאבדת את התושבת הרחבה, נמלאת תחושת בהלה. אסור לי לנסוע כך, היא ידעה לומר לעצמה, ניגשה למקרר והוציאה מים קרים. היא לא זכרה במדויק איך הגיעה לידיה כוס זכוכית, ואיך מילאה אותה מקנקן שעמד מלא בחלקו ושתתה. לבסוף נזכרה לשבת ולהירגע. היא התיישבה וספרה עד עשר, בדיוק כמו שלימדה את הסטודנטים שלה באחד הקורסים האחרונים בעבודה סוציאלית שדן בטיפול במקרי טראומה. לאחר שהייתה בטוחה שהיא מסוגלת לנהוג, לקחה את צרור המפתחות ממתלה העץ התלוי ליד המקרר ויצאה לתוך הלילה. תחילה נסעה לאט, בודקת את עצמה היטב, מוודאת שהיא כשירה לנהיגה, ורק לאחר שהייתה בטוחה שהיא מגיבה נכון למכוניות ולשילוט שבצדי הדרכים, החלה להגביר מהירות בדרכה לבית החולים.

אהרון פוגל

אהרון פוגל, עוסק בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, מנחה סדנאות על זוגיות ותקשורת, נשוי ואב לשישה בנים. 
בעבודתו החינוכית מקדיש פוגל תשומת לב לחינוך למיניות בריאה גם בחברה הדתית, ועסק בעבר בגיבוש תכנית ארצית שנוגעת בחינוך למיניות בריאה אצל הנער הדתי, שומר המצוות. עבודת התזה שלו באוניברסיטת “בר-אילן” עסקה בנושא “סוד הייחוד לרמח”ל”. 
“ברית כרותה לאהבה” הוא ספרו הראשון. 

עוד על הספר

ברית כרותה לאהבה אהרון פוגל
פרק 1
 
צלצול עקשני העיר את שרה משנתה. המיטה שלידה הייתה ריקה. אברהם יצא אתמול שוב לטיול, ולא היה אמור לישון בבית בלילה. כשראייתה עדיין מעורפלת, ומוחה מטושטש אף יותר, ניגשה לטלפון בצעדים קטנים, מדודים, נזהרת לא ליפול. משום מה לא רצו להיענות למבצע של חברת הטלפונים ולהתחבר למענה קולי. “מי שירצה, שיתאמץ למצוא אותנו,״ אמר אברהם, משפט שדווקא היה אופייני יותר לה.
עכשיו היא סבלה מהצלצול הטורדני, ששום מענה אוטומטי לא הפסיק אותו. היא הרימה את השפופרת המחוברת בחוט מסולסל למכשיר הטלפון, גם זו תוצאה של עיקשותו של אברהם. “למה שלא נקנה אלחוטי? זה אפילו לא יותר יקר,״ טענה היא, אך הוא הצליח לשכנע אותה שבתקשורת אמתית חייב להיות חיבור, ו״לא יכול להיות שהוא יהיה ללא חוט מקשר,״ הדגיש. זה היה פנטזיונרי בעיניה, אבל לאברהם היו מעט עקרונות שעליהם עמד, והיא כיבדה אותם.
בצדו השני של הקו נשמעה המולה. זה לא אברהם. אין לו מה לחפש במקומות הומים. אז מי זה שמתקשר אליה בשעת לילה מאוחרת? תהתה לעצמה.
“שלום לך, מדברת הילה מהמיון בבית החולים רמב״ם.״
לבה של שרה הלם בפראות.
“את אתי?״ שאלה הילה משלא שמעה כל תגובה מעברו השני של הקו.
“כן, אני אִתך,״ לחשה שרה ללא קול.
“אני מצטערת לומר לך, אבל אדם שכנראה הוא בנך או בעלך הגיע לכאן מחוסר הכרה. אנחנו לא יודעים אפילו את שמו״.
ברגע הראשון רצתה שרה לצעוק אז למה אתם מתקשרים אליי? אולי זו טעות? אך באותה מידה שההכחשה התעוררה, צף ההיגיון לרגע בתוך המהומה ואמר לה, לא היו מתקשרים דווקא אליי. מה שהוביל אותם למספר שלי הוא כנראה הבסיס לאמת הקשה ששמעתי הרגע.
“סליחה,״ שאלה בעדינות, “מה שמך? אין לנו שום פרטים מזהים מלבד המספר הזה, שהופיע ראשון בסלולרי שלו.״
“שרה,״ ענתה שרה במהירות, לא מאפשרת למילים לחנוק את גרונה.
“אני באמת מצטערת, שרה, זה לא מקובל, אבל את נשמעת לבד. היית רוצה שההסעה של האחיות תבוא לאסוף אותך לבית החולים?״
שרה לא ידעה את נפשה. מראות הבית הסתחררו סביבה. היא לא התכוננה לבשורה שכזו, אבל בעצם, מי מתכונן? זה תמיד, אבל תמיד מפתיע אותך, גם אם יש כאלו שיגידו שבלב הם כבר ידעו לפני שהגיעו לבשר להם על האסון הנורא. עמוק עוד יותר הם לא באמת ציפו לבשורה המרה, אולי רק יחידי סגולה.
“שרה?״
שרה ידעה שאם לא תגיב ישלחו אליה אמבולנס לטיפול נמרץ, והיא ממש לא רצתה בזה.
“תודה, אני מסתדרת,״ מיהרה לומר.
“אם כך, אני זקוקה לשמו המלא ולמספר הזהות שלו.״
שרה השתהתה שוב בתגובתה, והילה בדקה שהיא עדיין על הקו.
היא לא זכרה את המספר בעל-פה. היה עליה לחטט בתיקה שהיה מונח על הכיסא שליד הטלפון, כדי למצוא את הארנק שבתוכו הייתה תעודת הזהות שלה. היא הקריאה להילה את מספר הזהות של אברהם והוסיפה גם את שם משפחתם. היא שמעה את הילה מתקתקת במחשב את הפרטים המעטים שמסרה.
“תרגישי טוב ובשורות טובות,״ אמרה הילה וניתקה את השיחה.
שרה נותרה לעמוד, השפופרת בידה, מתקשה להחזירהּ למקומה, מאבדת את התושבת הרחבה, נמלאת תחושת בהלה. אסור לי לנסוע כך, היא ידעה לומר לעצמה, ניגשה למקרר והוציאה מים קרים. היא לא זכרה במדויק איך הגיעה לידיה כוס זכוכית, ואיך מילאה אותה מקנקן שעמד מלא בחלקו ושתתה. לבסוף נזכרה לשבת ולהירגע. היא התיישבה וספרה עד עשר, בדיוק כמו שלימדה את הסטודנטים שלה באחד הקורסים האחרונים בעבודה סוציאלית שדן בטיפול במקרי טראומה. לאחר שהייתה בטוחה שהיא מסוגלת לנהוג, לקחה את צרור המפתחות ממתלה העץ התלוי ליד המקרר ויצאה לתוך הלילה. תחילה נסעה לאט, בודקת את עצמה היטב, מוודאת שהיא כשירה לנהיגה, ורק לאחר שהייתה בטוחה שהיא מגיבה נכון למכוניות ולשילוט שבצדי הדרכים, החלה להגביר מהירות בדרכה לבית החולים.